הלכות הנהגת אדם בבוקר
סימן ג - הלכות קימה ולבישת בגדים
סימן ד - ביאורים בדברי המ"ב סי' א'
שאלה
לכבוד הג"ר ע"מ סילבר שליט"א.
ב' ענינים בתחילת משנ"ב.
א. כתב המשנ"ב בסי' א' ס"ק ט' 'ואחר התקון שעור משניות קודם לכל דבר'. רציתי לדעת מהו לשון 'שיעור', והאם מצאנו עוד לשון זה.
ב. שם ס"ק י"א - 'כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר על נהרות בבל ובשבת וכן בימים שא"א בהם תחנון יאמר שיר המעלות בשוב ה' וגו' וכו'. ויל"ע לענ"ד, דאע"פ דמיירי הכא בענין חורבן ביהמ"ק וכו', לכאו' היה יותר מתאים להביא דין זה לקמן בהל' ברכת המזון, דהרי מי שיעיין ויחפש דינים הללו שם- לא ימצאם, וצ"ב.
יישר כח
דוד ורטהיימר
תשובה
יום ראשון י"ד אייר תשע"ו
לכבוד ידידי הג"ר דוד וורטהיימר שליט"א
שלום רב
א. בענין הלשון שיעור על לימוד התורה, מצוי לשון זה בהרבה מקומות, וכמו שכתב במשנה ברורה סימן תלא וז"ל, אבל הלומדין שיעור הלכה בביהמ"ד אחר התפלה מותר דהלא יהא מוכרח בודאי לבא לביתו וכו', וכמו שכתב ג"כ בתפארת ישראל - יכין מסכת אבות פרק ב וז"ל, אל תפרוש מן הצבור. כלל בזה ה' עניינים א) שלא יפרוש ממנהגי הצבור, וכמ"ש חז"ל אזל לקרתא אזל לנמוסיא [ב"מ דפ"ו ע"ב]: ב) כשמתכנסין לקבוע שיעור לימוד, או להתפלל, או להתיעץ בעסק מצוה או בצרכי צבור, לא יאמר יחליטו הם מה שירצו ואני מתרצה בכך או בכך, רק צריך ליעץ לטובת הצבור ולסייע בכל דבר לעבודת ד' וכו' עכ"ל. וכן רבים.
הלשון 'שיעור' בדברי רז"ל הוא כינוי למידה ומשורה, אכן במשך הדורות התחילו לקרוא לפרק הנלמד אחר התפילה או לפנות ערב בשם 'שיעור' על שם שיש מידה קבועה ללמוד, (עי' עירובין ס"ה א' על רב אחא בר יעקב, והובא בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו), בדורות יותר מאוחרים החלו לקרוא לכל מעמד מסירת התורה מרב לתלמידים [ובהמשך ג"כ למסירת דברי חול] בין בצורה קבועה בין בצורה שאינה קבועה בשם 'שיעור', במשך התאחרות הדורות עוד - החלו לקרוא לקבוצת השומעים בשם ה'שיעור'. אך לכל אלו אין קשר לא ללשון המקרא ולא ללשון חכמים. והנה על שפת העברית נשמעו טענות על מילים שונות שאין להם מקור בלשון מקרא ולשון חכמים, אך יש גם מילים שנשתרשו במשך הדורות שהם ללא קשר ללשון המקרא ולשון חכמים. ולא הקפידו רבותינו בכל זה.
ב. באמת איני יודע הטעם מדוע המ"ב הביאו זה בסי' א', אף דשייך בסי' א' מצד האבלות על חרבן בהמ"ק, מ"מ מצד סדר בהמ"ז לכאורה שייך טפי אח"כ, ועכ"פ הו"ל להזכיר זה בתרויהו, [והמ"ב נמשך אחר המ"א והפמ"ג, אבל צ"ע כבר על דבריהם], ואולי לא רצה להזכיר זה בהל' בהמ"ז מאחר ושם בעיקר נזכרו דברים שהם מעיקר הדין משא"כ הכא, או משום שעיקר הטעם של דין זה הוא מדיני תיקון חצות, ולא מדיני בהמ"ז, ובפרט שאחר שכבר הזכיר פ"א לא ראה שוב לטרוח להזכיר דבר שאינו מעיקר הדין, ויצויין שיש מן הפוסקים שהביאו ענין זה בהל' בהמ"ז כמו בערוך השולחן שכתב בהל' בהמ"ז (אורח חיים סימן קפא ס"ט) וז"ל, ונוהגים לומר על נהרות בבל קודם מים אחרונים ובשבת ויו"ט ור"ח אומרים שיר המעלות בשוב וגו' ע"כ, וכ"ה בקצש"ע הל' בהמ"ז סי' מ"ב ס"ה. ובאמת בשל"ה שהוא המקור לכל הפוסקים בזה כבר נזכר זה בהל' בהמ"ז (שער האותיות אות הקו"ף קדושת האכילה א'), וכן יל"ע מ"ט נקט המ"ב כמה הל' נט"י שחרית בסי' א' דהו"ל להזכירן בסי' ד' בהל' נט"י של שחרית, וכן מ"ט הזכיר השו"ע והנו"כ הל' הפרשיות הנאמרות בשחר בסי' א', דהו"ל להזכירן בסי' מ"ח גבי פרשת התמיד ופסוקי שבת ור"ח, או בסי' נ' גבי איזהו מקומן. ויל"ע בכ"ז. ועלה על לבי לומר בזה דבר.
שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה
סימן ה - פרטי דינים בענין תיקון חצות בבין המצרים
שאלה
בס"ד
שלו' רב לכב' ידידי ורעי החש' מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,
ע"פ האריז"ל יש לנהוג ולומר בימי בין המצרים את תיקון חצות - בחצות היום - רק תיקון רחל.
א. האם ניתן לאמרה עם תפילין?
ב. עד מתי ניתן לאמרה ביום?
ג. האם אומרים את חלק התחנון בזמן אמירת כמו בערב?
ד. האם האשכנזים נוהגים לומר כמנהג רוב הספרדים?
לתשובות כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון
תשובה
בס"ד
אור לכ"ב תמוז תשע"ו
לכבוד ידידי הג"ר אהרן שליט"א
שלום רב
קבלתי בזה את שאלותיך, ואבוא בזה להשיב על הדברים בכבוד רב, אחת לאחת:
א. אמנם יש מן האחרונים שהביאו מנהג ליתן אפר במקום תפילין לגבי תיקון חצות שבלילה (עי' באה"ט סי' א', וע"ע זה השלחן להגר"ש דבלצקי או"ח סי' תק"ס), אך כמדומה שעיקר שורש מנהג זה הוא בלילה, אבל ביום לכאורה טוב להניח תפילין ולא להפסיד המצוה. ומ"מ מי שאינו מניח תפילין במשך היום חוץ מק"ש ותפילה כמנהג רוב ישראל, ורוצה להניח לתיקון חצות, לכאורה עדיף שיניח לפני או אחרי ולא בשעת התיקון עצמו, ועי' רש"י בפ"ב דסוכה שאבל מעולל באפר קרנו ואין ראוי לו ליתן תפילין שם.
ב. מדברי המ"ב סי' א' סק"ט מבואר שאפשר בלילה להשלים גם אחר חצות, ומסתבר דה"ה ביום, אך לכתחילה עדיף לאומרה בחצות ממש ע"ש. והיינו דוקא בלילה אבל ביום ראה בל' המ"ב להלן שכתב אחר חצות היום, ומשמע דאף לכתחילה האמירה היא אחר חצות ולא בחצות ממש. וראיתי מובא מהספר כל כתבי הח"ח תש"ן שיחות עמ' י"ט, שהיה החפץ חיים נוהג בימי בין המצרים לומר תיק"ח לאחר חצות היום גם שבשאר ימות השנה לא הקפיד על הנהגת המקובלים לומר בכל לילה תיק"ח. [מנהג הגרח"ק לומר בכל לילה כמנהג הגר"א]. והטעם מדוע דווקא אחר חצות היום כתב בכה"ח ס"ק רכ"א בשם שער הכוונות כי אז התעוררות הדינים בסוד כי ינטו צללי ערב אשר לסיבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום וכו' ולענין חצות הלילה א"צ להזכירו כי גם בשאר לילות צריך להתאבל על החורבן כ"ש בלילות דביהמ"צ וכו' עכ"ל.
ויש להוסיף עוד דבלילה תיקון חצות היינו משום שזמן חצות ממש הוא עת רצון כמבואר במקובלים ובזוהר (ועיין באמרי נועם להגר"א ברכות ג' א' ומש"כ על הגמ' שם), אבל ביום לא נאמר זה והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר.
א"כ אפשר בודאי לאומרה עד סוף היום.
ג. עצם מה שכתבת שאומרים רק תיקון רחל אביא מה שכתב החיד"א (בספר יוסף אומץ סי' כ"א) שנהגו לומר בבין המצרים אחר חצי היום תיקון רחל שאומרים אחר חצות לילה שפסוקים אלו מיוסדים על בכיה והספד על חורבן הבית, וכדי שיהיה דבר השוה לכל נפש מסודר. וכ"כ בספרו מורה באצבע אות ר"ל וז"ל: טוב לומר סדר תיקון רחל בכל יום חול מבין המצרים אחר חצות וכן נהגו בא"י תוב"ב ע"פ כתבי רבינו האר"י ז"ל והוא מנהג ותיקין עכ"ל", ע"כ. וכ"כ עוד בספרו שם הגדולים (מערכת ספרים, קיצור תקפו כהן).
באופן כללי על אמירת תיקו"ח בכל לילה איני יודע הנהגה ברורה בסדר התיקון חצות, ויש שינויים בין הסידורים האשכנזים לספרדים, ובשער הכונות עצמו אין רמז לפיוטים ורק למזמורים, וכן בסידור בניהו בן יהוידע שיצא לאור ע"י מקובלים מישיבת בית-אל ע"פ ספרי הרש"ש, גם שם לא הובאו הפיוטים אלא רק המזמורים, כמו"כ הגר"ח פלאג'י בכה"ח סי' ג' סל"ז כתב כי החיד"א לא הניח לו לומר קינה מסוימת אלא רק פסוקי הקינות עד ואל תפר בריתך איתנו ואח"כ התנערי מעפר. כ"ז ביחס לתיקון חצות שבכל לילה, וכל שכן בתקו"ח בימי בין המצרים שאין בידי דבר ברור בזה מצד הדין. אמנם שהמנהג בכל לילה שהאומרים תיקון חצות אומרים גם הפיוטים [ועיין עוד במאמר הגר"ש דבלצקי בקובץ בית הלל תשס"ט ל"ו].
אך ראיתי בילקו"י השכמת הבוקר סימן א שהעיר שהאומרים וידוי בתפילת מנחה לא יחזרו לומר בתיקו"ח ביום, ועי"ש עוד מה שכתב בסדר אמירת תיקון חצות בימי בין המצרים לאבל, ושמעינן מדבריו שאומרים הפיוטים כ"ש מי שאינו אבל.
ד. כתב במשנה ברורה סימן תקנא ס"ק קג [והוא מהמ"א סקמ"ה] וז"ל, ובכונת האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה עכ"ל וכ"כ החיי אדם כלל קל"ג סעי' ח'. אכן בפועל כמדומה שרובם אינם אומרים תיקו"ח וגם לא בוכים חצי שעה וכו', אך בקובץ מבית לוי י"ג תשנ"ח בין המצרים סעי' ה ראיתי שכתב שנוהגים לומר תיקון חצות. ומ"מ לכו"ע בודאי שטוב מאוד לומר.
וראיתי שכתב בפסקי תשובות (סימן תקנא הערה 5) וז"ל, עיין שע"ת סי' א' סק"ו בשם הברכ"י, וס' חתן סופר עמ' מ' שכן נהגו בישיבה"ק דהחת"ס ואחריו כל הישבה"ק בגלילות ההם, אמנם בדרכי חיים ושלום אות תרנ"ז דלא הוי ניח"ל דאומרים תיקון חצות בחצות היום ברבים והוא דבר המסור ללב בינו ובין קונו ולא בציבור וחבורה, ובשו"ת אפרקסתא דעניא סי' י"ג בשם הגה"ק אמרי יוסף זצ"ל בשם רבותיו דאף כי הוא קבלה מהאר"י ז"ל אנן לא נהיגין כן. עכ"ד, ולא עיינתי במקורותיו.
ובתשלום הדברים יש לציין דכל הענין אמירת התיקון הוא אינו מצד אמירת המזמורים דוקא, אלא העיקר הוא להיות מצר ודואג ומתאבל על חורבן בהמ"ק וירושלים ומשתתף בצער השכינה הק', ויה"ר שישיב הקב"ה מלכותו עלינו בקרוב.
עקיבא משה סילבר
סימן ו - האם יש ללבוש קודם המגבעת או החליפה - בהלכות דרך ארץ
יום שלישי א' סיון תשע"ו
לכבוד ידידי הג"ר אר' ליב לינטופ שליט"א
שלו' רב
ע"ד אשר שאלתם בני החבורה בבהמ"ד, דהנה לגבי רחיצה וסיכה, קי"ל בשבת ס"א א', וכמ"ש במ"ב סי' ב' וז"ל, כשהוא רוחץ וסך ימין תחלה ואם סך כל גופו ראש תחלה מפני שהוא מלך על כל האיברים ע"כ.
ושאלת מה הדין לגבי לבישת כובע וחליפה, האם יש להקדים כובע לחליפה מטעם חשיבות הראש לשאר האיברים. והסברא להקדים הוא כמו שמקדימין ימין לשמאל בלבישה וברחיצה, א"כ מדמקדמינן ראש לגוף ברחיצה נקדים נמי בלבישה.
אכן איתא במסכת דרך ארץ פרק הנכנס, וז"ל, רחץ ויצא והביאו לו את המפה, מקנח את ראשו, ואחר כך מקנח את כל האיברים. הביאו לו את השמן סך את הראש, ואחר כך סך את כל האיברים. ואחר כך מניח את אפיקרסו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, ומניח את כובעו, ואחר כך מניח את מנעליו. מניח של ימין תחלה ואחר כך מניח של שמאל, וכשהוא חולץ, חולץ של שמאל תחלה ואחר כך של ימין עכ"ל. ומבואר להדיא דמקדים חלוק וטלית של הגוף לכובע של ראש.
ויש לציין עוד מה שכתב בב"י או"ח סימן כה, וז"ל, ואח"כ כתב וזה לשונו ומכל מקום אותם שמתעטפים בטלית גדול כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים ושנתנו מקטוריהם בראשיהם מצות תפילין באה לפניו תחלה ומברכים עליהם תחלה לפי שאין מעבירין על המצות (פסחים סד:) ואפילו אותם שאין נוהגים אלא בטלית קטן ראוי ללבוש אותו על מלבושיהם לקיים בו יפה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו לט) עכ"ל, ואיני מבין דבריו היאך באה מצות תפילין לפניו על ידי שלבש כל מלבושיו ושנתן מקטורן בראשו לשאם יאחר הנחתם לעטיפת ציצית יהיה מעביר על המצות וכו' [וע"ש גם בד"מ], ומ"מ לענינינו מבואר בדבריו להדיא דהמקטורן מניח בראשו אחר שלבש כל המלבושים.
וכ"א להדיא בברכות דף ס' ב', וז"ל, כי לביש לימא ברוך מלביש ערומים כי זקיף לימא ברוך זוקף כפופים כי נחית לארעא לימא ברוך רוקע הארץ על המים כי מסגי לימא ברוך המכין מצעדי גבר כי סיים מסאניה לימא ברוך שעשה לי כל צרכי כי אסר המייניה לימא ברוך אוזר ישראל בגבורה כי פריס סודרא על רישיה לימא ברוך עוטר ישראל בתפארה ע"כ. וכתבו בתוס' וז"ל, כי פריס סודרא על רישיה - וה"ה לכל כובע ולכל כסוי. ומבואר בגמ' דאחר כל המלבושים פריס סודרא ארישיה.
ונ"ל להביא ראיה ממה שכתוב בתוה"ק (ויקרא טז ד), וז"ל, כְּתֹנֶת־בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי־בַד יִהְיוּ עַל־בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי־קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. ומבואר דהסדר הוא קודם בגדי הגוף ואח"כ כיסוי הראש.
וכן כתיב בויקרא ח ז-ט בפרשתא דמילואים: וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת־ הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ. וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל־הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה. וגם כאן מבואר כנ"ל.
ונ"ל בטעם זה, דהנה הסדר במס' דרך ארץ שם אחר ההתבוננות אולי הוא, דכל מה שהוא יותר הכרח מקדמינן בלבישה, כיון דתכלית הלבישה בעיקר הוא כבוד האדם ולא כבוד האיברים, הלכך מחד מקדמינן את אפיקרסותו דהיינו בגד התחתון, שזהו הבגד הכי נחוץ לכבוד האדם, ומאידך המנעלים מניחין בסוף, דמנעלים לא שייכי כלל לאדם ערום, וכמ"ש בכתובות ס"ה ב' האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני - כתב ברש"י מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה, וא"כ המנעלים לא שייכי לאדם ערום, ולהכי יש לאחרן הכי מאוחר, וכן כל הסדר של הבגדים לפי כבוד האדם, וממילא לענינינו הכובע הרי הוא לבוש הפחות נחוץ מבין הלבושים, ולכך יש להקדים את הנחוץ לפני כן, ויל"ע.
סימן ז - מכתב תגובה בענין לבישת הבגדים, האם להקדים הכובע או החליפה
כבוד ידידי הגרע"מ סילבר שליט"א
התחלתי לעיין בספרו 'עם סגולה' חלק ג', וכדרכה של תורה מצרף אני ממה שנו"נ בזה.
בסי' ב' ע"ד השואל מה מקדימים וכו', הבאתם ממסכת דרך ארץ רבה [פי' הנכנס]- מניח פרקסו התחתונה ולובש את חלוקו וכו', ורציתם להוכיח מכך דמקדים חלוק וטלית של הגוף לכובע של הראש.
ואולי יל"ע, ראשית כל נקטתם בפשיטות דפורקסו התחתונה זה בגד הסמוך לגוף, והוא מהערוך שפי' שפורקסו זהו לבוש תחתון, אומנם בגמ' מו"ק כב' אי' 'ואפירקסתו אינה מעכבת' וברש"י שם 'שעל ראשו אינה מעכבת, כלומר א"צ לקורעה, וכן במס' שמחות פ"ט 'אפירקסין אין מעכבין את הקריעה רבי בנימין משום ר"ע אומר קורעין אפירקסין', ולא יתכן לומר שהכוונה על בגד התחתון, אומנם בנחלת יעקב שם ציין הגמ' הנ"ל וגם הטור שכתב שהוא בגד התחתון שמעכב הזיעה [ולפ"ז לכאו' לענ"ד יל"ע מהו לשון 'קורעין', מה שייך בגד תחתון לקורעין].
ובסיום הדברים נתתם טעם בדרך אפשר למה דאי' שם במסכת דרך ארץ דכל מה שיותר הכרח ונחוץ לאדם מקדמינן בלבישה וכו', אומנם במס' דרך ארץ זוטא סוף פ"ח אי' הכניסן למרחץ בתחילה וכו' מעביר את המכנסיים ואח"כ מפשיט את החלוק ולפ"ז מה שכתבתם דכל מה שחשוב לאדם מלביש קודם, ממילא צריך להיות שיפשוט באחרונה [היינו החלוק ואח"ז המכנסיים] ומצינו דלא כן אלא מפשיט המכנסיים ואחכ החלוק, וכן יש נוהגים בעיקר בקהילות חסידים לפשוט בגדים העליונים קודם [וי"א בזה טעם פשוט כדי לאחר [בפשיטה] ולהקדים [בלבישה] הבגד של מצוה היינו הט"ק], ויעו' בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ס' וכן בשו"ת קנה בשם ח"ב סי' א' מש"כ בזה, וכן בחשוקי חמד מס' יומא ע"ד הגמ' כ"ה ע"א, ובדעת נוטה [שאלות שנשאל הגרח"ק שליט"א] שאלה קל ובהערות שם, ועוד.
וכן בבן איש חי פ' וישלח אות ז' כתב- 'כשרוחץ ידיו ירחץ ימין תחילה, ושרוחץ כל גופו ירחץ ראשו תחילה, וכשלובש מלבושו ילבש על ראשו תחילה, אך סגי בכובע הקטן הדק שלובש ברשו תחת הכובע הגדול וגו' עיי"ש.
ואגב דעסקי בזה, עוד ב' דברים שנתקשיתי א- מדוע השו"ע והרמ"א לא נקטו כלל סדר דיני הקדימה ברחיצה [שהביא המשנ"ב בסק"ז], והב- הלובש חולצה ללא כפתורים, היינו הנכנסת מעל ראשו [וה"ה בבגד הצמוד לגוף] האם גם בכה"ג יש להקדים יד ימין ליד שמאל, כי לשון המשנ"ב בסק"ד היא 'טוב שישים שני צידי המלבוש ביד ימינו וילבש הימין ואח"כ השמאל ויכוון' וכו', וכאן שאין שייך לשים ב' צידי המלבוש, כיצד ינהג.
בברכת שבתא טבא וחודש טוב שיהפוך לנו לששון ולשמחה אכי"ר
דוד ורטהיימר
סימן ח - תשובה להנ"ל
בס"ד
יום שישי א' אב תשע"ו
לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט"א
שלום רב ויישר כח גדול למע"כ שהקדיש מזמנו לעיין ולהעיר על הדברים,
אביא שוב בזה את לשון המס' דרך ארץ לדון בדבריו, וז"ל, רחץ ויצא והביאו לו את המפה, מקנח את ראשו, ואחר כך מקנח את כל האיברים. הביאו לו את השמן סך את הראש, ואחר כך סך את כל האיברים. ואחר כך מניח את אפיקרסו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, ומניח את כובעו, ואחר כך מניח את מנעליו. מניח של ימין תחלה ואחר כך מניח של שמאל, וכשהוא חולץ, חולץ של שמאל תחלה ואחר כך של ימין עכ"ל.
והנה גם אפילו אי אשכחן להדיא בעלמא שאפיקרסותו הוא מלבוש חיצוני, מ"מ כאן אפשר דצריך לפרש אחרת, דכמו דאמרינן שלא שייך שיהיה שדי ופשיט ערטלאי ורמי מסאני, דא"א ללבוש נעלים בלא שאר הבגדים, ולכן לובש כאן הנעלים באחרונה, כך לא יתכן שכונת הברייתא שלובש את הטלית גדול שלו באחרונה, וגם דאי"ז טלית גדול ממש אלא דומה כעי"ז, מ"מ לא מסתבר שמה שֶׁלִּמְּדָנוּ התנא שצריך להקדים הכונה לבגד הזה, אלא הכונה לבגד התחתון שרגילין להקדימו. ועיין בב"י (על הטור שם) שכתב שהרמב"ן והרא"ש הסכימו לפירוש הערוך, וכך הם דברי הרמב"ם. ומ"מ אין כאן קושיא על רש"י, ומאידך אין קושיא מרש"י על פירוש זה, מכיון שכאן נאמר 'אפקרסותו התחתונה' וא"כ לא מיירי בבגד עליון, משא"כ התם.
מה שהביא מהמסכת דרך ארץ זוטא, אמנם מאידך יעויין במס' כלה רבתי פרק י', הנכנס לבית המרחץ וכו' פושט חלוקו ומתיר חגורו ומסלק את כובעו ואח״כ מסלק פרסקו התחתונה וכן לענין תפילין מסלק זה של ראש ואח״כ של יד שמעת מינה כובע לית בת משום קדושה וה״מ כובע אבל סודרא לא דכתיב סוד ה׳ ליריאיו עכ"ל. וכן יעויין במסכת דרך ארץ רבה פרק עשירי, הנכנס למרחץ וכו', וקודם שיכנס כיצד יעשה. חולץ את מנעליו ומסלק את כובעו ומסלק את טליתו ומתיר את חגורו ופושט את חלוקו ואח״כ מתיר את פורקסו התחתונה עכ"ל. א"כ חזינן דאיכא פלוגתא בזה, [וכמו"כ יעויין עוד בהגרח"ק שליט"א שם שחילק מצד הלכה בין לבישה לפשיטה, ואולי יש עוד חילוקים ביניהם].
מה שהביא דברי הבן איש חי, לא ראיתי דבריו לפני כן, ובודאי יש לבטל דעתי מפני ספר הבא"ח, אבל באמת צ"ע שדבריו אינן לא כהמסכת דרך ארץ רבה ולא כהמס' דרך ארץ זוטא, דאפילו את"ל שמיגו שהמס' דר"א זוטא איתא ליה בפשיטה לפשוט בגדי חצי הגוף התחתון קודם נימא דגם בלבישה ילבש בגדי חצי הגוף העליון קודם, ודלא כהמס' דר"א רבה, אבל הרי בראש עצמו המס' דר"א לא נקט בפשיטה לפושטו אחרון, וז"ל, הנכנס למרחץ, בתחילה מעביר את המסוה [כ"ה בכת"י, ונ"א מסוהב], ואחר כך מעביר את המנעלים, ואחר כך מעביר את המכנסיים, ואחר כך מפשיט את החלוק עכ"ל. ואמנם לא ברירא לן מהו מסוה [או מסוהב], אבל מסתברא שזהו מלבוש של ראש, שהרי לא נזכר כאן מלבוש אחר לראש, ומסתמא לא מיירי כאן בבני אדם שהולכין רק בגילוי הראש, א"כ כנראה שהמסוה הוא מלבוש של הראש, ובתורה נזכר מַסְוֶה כבגד של הראש (שמות לד, לג עי"ש).
אכן גם המסכת דרך ארץ זוטא גופיה שהבאתם אינו סתירה דברינו, וז"ל השואל בדעת נוטה ח"א עמ' נ"ה סי' קכ"ט, ראיתי רבים הנוהגים במקוה להסיר תחילה את המכנסיים ואח"כ את החלוק, וכנראה מקורם מהמסכת דרך ארץ זוטא סופ"ח דאיתא שם הנכנס למרחץ מעביר את המכנסים ואח"כ מפשיט את החלוק, אך לענ"ד נראה דהתם מיירי בחלוק של ת"ח שמכסה את ערותו וכדמבואר בגמ' ב"ב נ"ז ב' עיי"ש, אבל בחלוק שלנו [דהיינו החלוק הסמוך לבשר], שאינו מכסה את בשר הערוה איפכא מסתברא דמתחילה צריך להעביר החלוק ואח"כ המכנסים עכ"ל השואל.
וכתב אליו הגרח"ק שליט"א דבריך דברי טעם.
וכתב שם המגיה אבל שמעתי מרבינו שליט"א [הגרח"ק] שאפשר ליישב את דברי הברייתות שלא יסתרו זל"ז באופן אחר והיינו דנימא שמה שנזכר בדרך ארץ זוטא הסרת המכנסים קודם החלוק הכונה למכנסים עליונים ולא לבגד המכסה את הערוה שלא נזכר בדא"ז רק בדא"ר, והיינו פורקסו התחתונה דתני התם שמסירה באחרונה עכ"ל. והיוצא מכל דברי מרן שליט"א שאין קושיא על פשטות דברי הדא"ר דאתיא במקביל לסדר הלבישה שהבאנו מהמס' דרך ארץ.
מה ששואל מע"כ מ"ט לא הזכירו ד"ז השו"ע והרמ"א, הנה הרבה מדיני הדרך ארץ בגמ' ובמס' דרך ארץ לא נזכרו בשו"ע, והם רבים מספור, ואע"ג שיש דברים שכן נזכרו מ"מ עיקר השו"ע הוא בדברים שהם מן הדין ולא בדברי דר"א, ואיני ידוע כלל ברור בזה לפי מה נקטו להזכיר ומה לא הזכירו. ויעויין בתשובות הגרח"ק [בדעת נוטה שציינתם שם סי' ק"ל] מה שכתב דסדר פשיטת הבגדים בבית המרחץ לא הובא בשו"ע ומשמע שאין קפידא, וע"ש בהערה.
ויעויין בדרכי משה שכתב לא ראיתי מדקדקין בזה, והובא במג"א, והכי א"ש מ"ט לא הזכיר הרמ"א ענין זה בהגהותיו לשו"ע.
ויעויין מה שכתב הב"י לגבי דין הנעלים, אבל הפוסקים השמיטו דין זה ונראה לי שהטעם משום דסבירא להו דהלכה כרב יוסף דאמר דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד מדאמר רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד ומשמע דרב אשי נמי כרב כהנא סבירא ליה וכיון דבתראה הוא כותיה נקטינן. ואפשר שמטעם זה השמיטו ג"כ הא דתניא התם פרק במה אשה יוצאה כשהוא חולץ חולץ של שמאל ואחר כך חולץ של ימין וליכא מאן דפליג עלה אלא מפני שהם סוברים דכי היכי דהא דתני כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל היינו לומר שאם רצה נועל תחלה הכי נמי מאי דתני חולץ של שמאל לאו למימרא דשמאל דוקא חולץ תחלה אלא לומר שאם רצה חולץ של שמאל תחלה וכו' עכ"ל. אמנם אם הב"י היה סובר כדעה זו הו"ל לפסוק כן גם גבי נעליים, והיה קשה קצת בעיני לומר דגם הב"י לא הזכיר זה מחמת המנהג.
וראיתי בספר שבת של מי מסכת שבת דף סא ע"א שכתב וז"ל, תנו רבנן כשהוא נועל נועל של ימין וכו' כשהוא רוחץ רוחץ של ימין ואח"כ של שמאל וכו'. הרב הגדול בעל בית דוד בתשובותיו בראש הספ' הקשה להרב בית יוסף אמאי לא זכר ש"ר באורח חיים סי' ד' מהאי ברייתא בדין נטילת ידים דפסיק וקאמ' דרוחץ של ימין תחילה מכח לישנ' דזהר הקדוש טפי הוה ליה למילף מהאי ברייתא והניחו בקושי' והדין עמו דפליאה נשגב' היא ממרן הקדוש דלא נעלם ממנו דבר קטון וגדול איך לא שת לבו לב מלכים אין חקר להאי ברייתא ואחר זמן רב בא לידי יד כהה ס' ברכות המים וראיתי דהביא בריש סימנא האי קושיא דהרב בית דוד וחישב לתרץ שני תירוצים ובעיני לאו מילת' היא לא אחת ולא שתים כאשר יראה המעיין עכ"ל.
בענין מה ששאלתם הלובש חולצה ללא כפתורים, היינו הנכנסת מעל ראשו [וה"ה בבגד הצמוד לגוף] האם גם בכה"ג יש להקדים יד ימין ליד שמאל, כי לשון המשנ"ב בסק"ד היא 'טוב שישים שני צידי המלבוש ביד ימינו וילבש הימין ואח"כ השמאל ויכוון' וכו', וכאן שאין שייך לשים ב' צידי המלבוש, כיצד ינהג עכ"ל השאלה.
איני מבין הצדדים בזה, דדין זה להקדים של ימין הוא מדין חז"ל, ומה שהביא המ"ב כאן הוא מכוונות האר"י, ואטו אם א"א לקיים כונת האר"י לא נקיים דין חז"ל, שהוא דין בפני עצמו.
וכמו"כ מ"ט אין שייך ליתן שני צידי המבוש בצד ימין, דיש לומר שמש"כ המ"ב ליתן ב' צידי המלבוש אין הכונה בתהליך הלבישה, אלא קודם כל הלבישה ליתן ב' צידי המלבוש בצד ימין, ואח"כ להתחיל בלבישה, וזה אפשר בכל בגד שיהיה.
סימן ט - בטעם הפיכת מלבוש פנימי שלא יהא הפנימי לחוץ
יום ב' לסדר תזריע ע"ו
מה שהקשה הג"ר חש"ז לערש שליט"א, מה ענין יש לדקדק בחלוק שתחת המלבושים להפכו כדרכו שלא יהיה הפנימי לחוץ (מ"ב ס' ב' סק"ג), דבשלמא הבגדים הנראים הוא משום כבוד הבריות ומשום דרך ארץ אבל מה ענין בבגדים שתחת מלבושיו.
תשובה
יצויין מ"ש בספר סדר היום (בפרק על 'סדר היום בהקיצו משנתו') וז"ל, ולא יהפך חלוקו מה שהוא לצד פנים לצד חוץ על שום דבר בעולם ואף על פי שנראה שהוא דבר נקל ומה בזה חשש כיון שהוא תחת מלבושיו. אפ"ה ענין גדול הוא וראוי להקפיד עליו ובפרט אם צורבא מרבנן הוא או איש של צורה שיש בו קפידא גדולה סוד ה' ליראיו עכ"ל. ומבואר שהוא ע"פ סוד.
ונראה עוד דיש מעלה גם בפנימיות המלבושים שיהיו כהוגן, דהנה נקיון הבגדים אינם רק בשביל אחרים אלא גם בשביל הלובש עצמו, ובגמ' נדרים דף פא ע"א ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא, ופרש"י [המפרש] ערבוביתא דמאני - שנושא בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה. לידי שעמומיתא - שגעון וזו שעמומיתא קשה מכולן. עכ"ל שם. והיינו שבשביל בריאות נפשו יש לו לראות שיהיו הבגדים כהוגן. וידוע מה שכתבו הספרים שכל לכלוך מביא רוח טומאה, ועיין שבט מוסר פכ"ד, ואע"ג דבגמ' בשבת ע"ז ב' מבואר להדיא שאין קפידא אם הבגד הפנימי קרוע, יש חילוק הרבה בין קרע ללכלוך, שלכלוך מביא רוח טומאה ולא הקרע, ועיין בשבט מוסר הנ"ל.
וכן מבואר בגמ' שבת קי"ד א' מבואר דבזוהמא של רבד אסור שיהיה ג"כ בבגד התחתון כדפרש"י שם, ומבואר מיהת שיש ענין גם בנקיות הבגדים שתחת בגדיו.
וידוע שיש מן הפוסקים שנהגו שהעטרה בטלית גדול תהיה לצד הפנימי, שכן מצינו במשכן שהצד הפנימי היה חשוב טפי, (ועמ"ש בספר אעלה בתמר), וא"כ גם בדין זה שלא יהפוך הפנימי לחוץ מובן שיתכן שיהיה ענין גם בזה.
סימן י - סכנה בעמוד החוזר ובמחנה ישראל במדבר
שאלה
שלום וברכה, רציתי לשאול על דברי הגמ' בעירובין (נ"ה ב') "אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישימות ואמר רבה בר בר חנה (אמר רבי יוחנן) לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחריהן אמר ליה רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי".
ופירש"י שם: "אין נפנין לא לפניהן - חוץ לענן, שמא ילך הענן והארון שם: ולא לצידיהן - חוץ לענן, שאין יודעין אנה יפנה הענן לעבור: אלא לאחוריהן - חוץ לענן דודאי לא יחזור הענן לאחוריו, אלמא המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלש פרסאות וישראל במדבר יושבי אהלים היו, שאינן קבועין, ואפילו הכי מהלכין את כל המחנה כארבע אמות".
הנה משמע מדברי הברייתא שהיו צריכים לילך כמה פרסאות כדי ליפנות, וצ"ע מהא דאמרו חז"ל (ברכות סב, ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון, ואף מה שהקילו ביכול להעמיד עצמו עד פרסה לא שרי בכל ענין, וכ"ש כאן שזה שהיה בתחילת המחנה היה צריך לילך כמה פרסאות עד לאחורי המחנה, וצ"ע איך היה מותר לעשות כן.
(מהרה"ג יהודה שורץ, כולל צאנז ירושלים).
תשובה
בס"ד יום ב' כ"ח סיון ע"ו
לכבוד מע"כ הג"ר יהודה שוארץ שליט"א
שלו' וברכה
יעויין במה שכתב בשו"ע או"ח סי' מ"ג ס"ח, וז"ל, אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו, מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון ויוצא, וחולצן וחוזר ונכנס. וכתב במשנה ברורה סקכ"ו, וז"ל, דעמוד החוזר מביא האדם לידי הדרוקן וסילון החוזר מביא האדם לידי ירקון ע"כ, וכ"כ הב"י ופרישה ושא"פ. ומבואר דאע"ג דאם לא התחיל להתפנות צריך להמתין ולא ליכנס בתפילין, מ"מ אם התחיל אמרי' עמוד החוזר וכו', ומבואר מכ"ז דמ"ש עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן וכו' הכוונה רק למי שכבר התחיל, [וגם המעשה שם בגמ' דגרסי', רב ספרא על לבית הכסא אתא רבי אבא נחר ליה אבבא אמר ליה ליעול מר בתר דנפק אמר ליה עד השתא לא עיילת לשעיר וגמרת לך מילי דשעיר לאו הכי תנן מדורה היתה שם ובית הכסא של כבוד וזה היה כבודו מצאו נעול בידוע שיש שם אדם מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם אלמא לאו אורח ארעא הוא והוא סבר מסוכן הוא עכ"ל, זה י"ל בב' אופנים די"ל שהיה חשש לאמורא שישב בפנים דשמא מי שעומד בחוץ כבר כמעט התחיל, או באופ"א י"ל שמכיון שהיה בדעתו להתחיל כבר והיה סבור שאולי בהכ"ס ריק, לכן חשיב כאילו התחיל ואמרי' עמוד החוזר וכו', אבל אם לא התחיל כלל וגם עדיין לא היה סבור להתחיל לא, וה"ה כל היכא שמרגיש צריך מאוד יחשיב מסוכן, ועי' גמ' ורש"י שבת פ"א, ובס' פרחי כהונה בברכות שם].
ואמנם הנה פשוט שאין להשהות נקביו בכדי, וכבר אמרו ז"ל בברכות דף ס"ב ב', וז"ל, עד דרתחא קדרך שפוך וכו' וכדפרש"י שם שלא ישהה נקביו, וכן עוד הרבה, ועי' שבת מ"א א', הנצרך לנקביו ואכל דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו וזהו תחילת ריח זוהמא. וכן פסק שו"ע סי' ב' ויבדוק נקביו, ואפשר דהיינו גם מטעם זה. ומ"מ כל שאין בזה חשש סכנה דהיינו סילון החוזר [שאין חשש זה קיים תמיד וכנ"ל], לא התירו איסורים משום זה גם אם יותר בריא להפנות מיד, ולהפנות בתוך מחנה ישראל הו"ל מידי דאיסורא.
והנה אמנם במ"ר יש חשש סכנה בכל גוני מצד לא יהיה בך עקר, עי' בכורות מ"ד, [ואם שייך בזמנינו עי' חזו"א א"ה סי' י"ב סק"ז דמדבריו נר' דבזמנינו לא שייך, אולם יעוי' ברית אברהם על מגדול עוז של היעב"ץ מש"ש, וע"ע בס' שלום אהליך], אבל בגדולים לא שייך סכנה לולי שהיה כבר עמוד, ובכה"ג אפשר דהותר להם משום סכנה, וכמו שהותר ג"כ בתפילין וכן איסור צניעות ס"ל דהותר בגמ' שם.
ואח"ז כתב אלי השואל הנ"ל שוב: אפשר י"ל דהוי כעין שלוחי מצוה [כיון שעושה כן כדי כדי לא לפגום בכבודו של ארון] שאינן ניזוקין.
וכתבתי לו: יתכן, אכן מ"מ היכא דשכיח היזקא לא סמכינן אניסא כדאי' בפס' ח' ב', וממילא הכא דמשמע בסוגיות דחשיב שכיח היזקא [היכא דיש חשש של עמ' החוזר] ל"ש לכאורה למימר סברא זו.
סימן יא - האם מותר להניח תחת מיטה של ת"ח שמיכות פוך לאיחסון בימות הקיץ
יום שישי י"ח סיון תשע"ו
נשאלתי, במה דקי"ל שמיטה של ת"ח אין מניחין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה וכו', מה הדין להניח תחת המיטה שמיכות פוך כשאינם בשימוש בימות החמה.
תשובה
גרסינן בבבא בתרא דף נ"ח א', וז"ל, מטה של תלמידי חכמים כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים ושל עם הארץ דומה לאוצר בלוס, ופי' ברשב"ם וז"ל, כל שאין תחתיה כו' - דאמרינן בפסחים (דף קיב) אוכלין תחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן. דרך לנעול מנעלין בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים בשביל הטיט. אלא סנדלים בימות החמה - שמניחים שם עד ימות הגשמים שיצטרך להם. לאוצר בלוס - בסמ"ך כמו עיסה בלוסה במסכת שבת בפרק כלל גדול (דף עו:) עיסה מעורבת ממינין הרבה וכן אוצר בלוס (גיטין דף סז) מינין הרבה מעורבין בתוכה ביחד וכן מיטת עם הארץ כל דבר מניחין תחת מטתן אוכלין וכלים עכ"ל. ולפ"ז יתכן לכאורה דלאו דוקא סנדלין אלא כל מה שאינו אוכלין שרי להכניס תחת המטה.
אכן כתב ברש"י סוכה דף כ"א ב', וז"ל, להכי נקט גבי מטה מנעלים וסנדלים, דאמרינן בבבא בתרא (נח, א): איזהו מטה של תלמידי חכמים - כל שאין תחתיה אלא מנעלים של בעל הבית בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים, שנותנים שם כשהוא בא לשכב ולישן חולץ מנעליו ונותנן תחת מטתו, אבל לתת תחתיה דברים אחרים - גנאי הוא לו, שמרגיל בני הבית לשם עכ"ל, ולפ"ז כל מה שיניח תחת המיטה הרי זה בכלל גנאי כיון שמרגיל בני הבית לשם.
ויתכן דגם הרשב"ם מודה להא, דהרי אי איתא דבאמת כל מידי שרי חוץ מאוכל, לא הו"ל לתלמודא לסתום שרק סנדלין שרי וצ"ב. וראיתי שכתב בפי' רבינו גרשום שם וז"ל, כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה. לפי שבימות החמה שאין טיט נועלין מנעלין ומשמרין הסנדלין עד לימות הגשמים ואותן סנדלין יהיו מונחין תחתיהן בימות החמה ולא יותר. וכן בימות הגשמים [משמרין] המנעלים לפי שאסור להניח אוכלין ומשקין וכלים אחרים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן עכ"ל. והזכיר הר"ג בלשונו 'וכלים אחרים', ולאו דוקא אוכלין ומשקין, וצריך ביאור מ"ט לא יכניס כלים אחרים, ואולי בכלי אוכלין ומשקין איירי, דחיישינן שמא יכניס אוכלין עצמן או כלים ובהן אוכלין, ולפ"ז מ"ש בגמ' סנדלין ה"ה כל מה שאינו כלי אוכלין, ואולי י"ל לאידך גיסא שת"ח אינו מניח שום כלי תחת מיטתו כי היכי דלא לשתלי ויניח בטעות אוכלין תחת המיטה.
ויעויין מה שכתב ברש"ש מסכת בבא בתרא שם וז"ל, סנדלין בימה"ח כו'. עיין פר"ש. ולע"ד הנל"פ בהפך דדרך סנדלין לנעול בימה"ח ולכן כשחולצן קודם שינה (עיין יומא (ע"ח ב') האי מאן כו' ליסיים מסאני וליגני) מניחם תחת המטה. וכן תפרש במנעלים בימות הגשמים. אח"ז ראיתי שכוונתי בזה לפרש"י בסוכה (כ"א ב') וע"ש שהיה לפניו הגירסא בהפך עכ"ל.
והמאירי שם כתב וז"ל, וכן מטה של תלמיד חכם שאין תחתיה אלא סנדלים בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים ולא שיעמיד שם כלי תשמיש עד שיצטרכו בני ביתו לילך שם לפעמים ליטול את הכלים עכ"ל. ועיקר דבריו הם כפרש"י דסוכה, אבל יש להסתפק האם כונתו כפרש"י לגמרי דהיינו מה שמוריד כעת לצורך השכיבה והקימה, או דקאמר ג"כ ע"ד הרשב"ם והר"ג דהיינו מה שאינו לובש כעת, אבל שאר כלים שהם בשימוש אסור, ומלשונו 'כלי תשמיש' משמע קצת כצד השני הזה.
אכן לכאורה לר"ג עכ"פ ברור דה"ה כל מה שאינו שייך לימוה"ח בקיץ וכן איפכא, יהא שרי להניח תחת המיטה בקביעות, דמ"ט נוהג הת"ח איסור להכניס מה שאינו סנדלין ובסנדלין מקיל, כיון דבכל שאר דברים שהן בשימוש תדיר חייש שמא יבואו בני הבית הרבה פעמים לשם, דהרי מכל טעם שיהיה לא גזרו על סנדלים בימות החמה כיון שאין דרך להרגיל עצמן לבוא לשם, אבל מה שמניח בקביעות לכמה חדשים לא חיישינן שמא יבואו בני הבית לשם כ"כ, וא"כ ה"ה כל מידי כגון שמיכות פוך כאשר מצניעין אותן לכל ימות החמה, ואין בדעת בני הבית להשתמש בהן כלל בימות החמה, דינן כסנדלין בימות החמה שמותר כיון שאין משתמשים בהם כלל.
אבל לפרש"י הנ"ל [וכמ"ש הרש"ש] דמיירי במה שרוצה עתה להניח על מנת לשכב ולישן, לכאורה שמיכות א"א להניח, ואדרבה הא קאמרינן דוקא סנדלין בימות החמה [או בימה"ג לכל גירסא כדאית לה], כיון שעתה צריך לשכבו ולקומו, אבל כגון סנדלין בימות הגשמים שאינו צריך כעת לתחת המיטה אלא למקום איחסון בעלמא, משמע בהדיא דלא, ולפ"ז ה"ה שמיכות שאינם בשימוש שצריך למקום איחסון ולכן רוצה להניחן תחת המיטה, בזה אין להניחן תחת המיטה, שכן אינן בכלל מנעלים שהן ההכרח לצרכי השכיבה והקימה.
ויעויין מה שכתב החתם סופר בבבא בתרא שם, וז"ל, ואמר מטתו של ת"ח אין תחתי' אלא סנדלין ומנעלים פי' שאיננו שוכב על מטתו אלא לנוח מיגיעו' ומיד שניעור אינו מתעצל וקם בזריזו' לתורה ועבודה ואין לו אלא הכנת סנדלין ומנעלי' לקום ממטתו אך העם הארץ עצל שוכב על מטתו וכל רעיוניו על משכבו סליקו כל תאותיו וחשבנותיו וערמומיותיו ותחבולותיו על משכבו סליקו וכדכתי' גם השובע לעשיר אינו מניח לו לישן א"כ מטתו כאוצר בלום עכ"ל. ולפירוש החת"ס הכונה למנעלים וסנדלים דוקא, והכונה למה שהולך ללבוש כעת, וא"כ כ"ש ששמיכות אינן בכלל, וכמו שכתבנו בדעת רש"י הנ"ל.
אכן ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' נ"ו, שרצה להתיר מטעם אחר הניח כלי מיטה ע"י המיטה, וכתב וז"ל, וא"כ נלמד גם זאת מדברי רש"י, דמכיון שהטעם הוא רק כדי שלא ירגיל בני הבית לשם, א"כ כשנתן לשם רק כלי המטה בארגז המיוחד לשם לכך לא שייך הך דלא ירגיל בני הבית לשם מכיון שיודעים שנתונים שם רק כלי המטה וכו', וזה שלא הוזכר מזה בגמ' הוא מפני שמטותיהם לא היו עשוים בכזאת בארגז המיועד לכך תחת המטה, ועל הרצפה לא שייך מלהזכיר מזה כי משום אחד לא היה מניח בכזאת כדי שלא יתלכלכו. ומכיון שבאנו לכך, תו אפשר כבר להחיל נוספות לזה גם הטעם שהנך כותב, ושיהא זה אליבא דכו"ע, והוא, מכיון שעשוי מלכתחילה ב' דברים יחד ארון לאיחסון הבגדים ועליו נוסף מטה, ושייך לומר דלא מקרי תחת המטה כסתם מיטות עכ"ל.
לסיכום לדעת ראשונים נראה להקל בזה לגמרי, והם הרשב"ם והר"ג ואולי גם המאירי, והציץ אליעזר כתב להקל לדעת רש"י מטעם אחר ואם כי יש לדחות שסברת הציץ אליעזר שייכא רק בדבר שהוא בעצם לצורך סדיר של האדם ההולך לישון, כמו סנדלים וכו' לגי' רש"י עיין לעיל ובדברי הרש"ש שהבאנו, משא"כ בדבר שהוא לאיחסון בזה לא שייך קולא זו, וילע"ע, אבל מ"מ א"צ להחמיר כ"כ בדבר זה וכמש"כ. , ולכך כיון שבלאו הכי אינו אלא הנהגת ת"ח ולא חיוב [וגם לא הובא בר"מ ושו"ע], כ"ש היכא שיש להקל כנ"ל, ולכן נראה שא"צ להחמיר בנידון זה.