שות עין המים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימן יז
לאהובי אחי יקירי הרב החריף ושנון, מופלג ובקי בח"ת, הנגיד המפואר מו"ה שמשון נ"י:
מכתבך היקר בדבר הדפסת הספר מאבינו החסיד ז"ל קבלתי וכו', ובדבר אשר הקשית בשולי מכתבך על המשנה נדרים (דף כ"ח) ב"ש אומרים וכו' וב"ה אומרים אף במה שאינו מדירו כיצד וכו', וב"ה אומרים אלו ואלו מותרים, דמשמעות דלב"ה ההיתר הוא מכח האונס דאף במה שאינו מדירו נקרא אנוס, והקשית הא ב"ה סברי דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, לו יהא דהנדר חל עליו במה שאינו מדירו, מ"מ כיון דבמה שמדירו מיקרי אנוס ואין הנדר חל עליו, א"כ ממילא הוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו, בשלמא לב"ש ניחא דאזלי לשיטתייהו דס"ל דנדר שהותר מקצתו לא הותר כולו, והארכת בזה. דע אחי יקירי כי לכאורה קושייתך חזקה מאד רק לדעתי נראה לחלק דהכא לא שייך להתיר משום נדר שהותר מקצתו, דנדרי אונסים שמדירין אותו אחרים והם מדירין אותו על דעתו, חמיר טפי ולא התירו אותן חכמים עד שיבטל ויאמר בלבו היום, ועיין מה שפירשו הטעם, אף שבכל מקום דברים שבלב אינן דברים, אך הכא לגבי אנוס אנן סהדי שדעתו לקצר הנדר במה שיוכל, ומ"מ אם לא אמר בלבו אסור לעולם, ועיין בריטב"א להלכות נדרים מהרמב"ן דכתב דתרתי בעינן, שיהיה אנוס שלא כדין ושאמר בלבו היום, ומשמעות דבריו דעל אותו היום אסור, ולפ"ז קשיא ליה היפך מסברתך, לב"ש אמאי סותר אף במה שהדירו, אף שאמר בלבו היום, הא הוי דברים שבלב ואינן דברים, ולא שייך לב"ש לומר דאנן סהדי וכו', הרי חזינן דנדר אף במה שלא הדירו, ובזה סברי ב"ש דבאמת אסור לעולם, ולכאורה משמע דאמרינן דברצון נדר, וא"כ שוב לא שייך לומר אנן סהדי, ולמה מותר במה שמדירו הא דברים שבלב אינן דברים. ומוכרחים אנו לומר דסברת ב"ש היא דהא דבמה שאינו מדירו אסור, לא משום דאמרינן ברצון נדר, רק אמרינן מחמת אימת האונס נדר אף במה שאינו מדירו באונס כדי לאמת דבריו וא"כ גם ע"ז הוא אנוס, ונהי דלא אלים לב"ש סברא זאת להתירו אף במה שאינו מדירו ולא ליהוי דברים שבלב משום דאנן סהדי, ולכן אסור במה שאינו מדירו, אבל במה שמדירו שייך שפיר אנן סהדי וכו' ולכן מותר, כיון שאומר בלבו היום, וב"ה סוברים דאף במה שאינו מדירו נדר רק מחמת אימת האונס כדי לאמת דבריו, ואנן סהדי שדעתו לקצר הנדר לכן אם אמר בלבו היום מותר אף שאינו מדירו דאנן סהדי וכו'. ואם כנים אנחנו בזה, לא כלל בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דהא כל הנדר חל עליו על אותו היום, ורק באונסים אמרו דאף אמר בלבו היום הוי כמו שאמר בפירוש היום, ולא הוי דברים שבלב, וזה לדעתי כוונת הנמוק"י, ואפילו למ"ד נדר שהותר מקצתו לא הותר כולו הכא מותר ע"ש:
וראיתי בידות נדרים להגאון מו"ה יוסף שאול מלבוב בסימן רל"ג ס"ק כ"ד שמסתפק בזה, אם הוא אסור באותו יום, או גם באותו יום מותר, ורצה לומר בשם דאי אמרינן דאסור לאותו יום יוכל לגרוס בגמרא באמר יאסר כל הפירות שבעולם עלי, ולא הוי נדרי שוא דאינו חל כמו בסעיף ח', דהא על יום אחד יכול לאסור על עצמו כל פירות שבעולם ולא הוי נדרי שוא כמו שמבואר בש"ך ס"ק ט' ובאמת הריטב"א וכל הראשונים מיחקו תיבת כל הפירות שבעולם עלי, ועיין שם בהגר"א ס"ק י"ג ול"ח. אבל באמת אין מזה שום ראיה וטעה במושכל ראשון, דאם ידור כל פירות שבעולם לא ניקבל המוכסן הנדר, משום דיודע הוא דהוי נדרי שוא, מה תאמר הא ביטל בלבו ואמר היום ולא הוי נדרי שוא א"כ יודע המוכסן שבטל הנדר, לכן מחקו הגירסא כל הפירות רק באמר יאסור פירות ויבטל בלבו ויאמר היום ולא יבין המוכסן בזה, וז"ב. ואח"כ מצאתי בתשובת מנחם עזריה (סי' מ"ט) שכותב בפירוש שאותו היום אסור והנאני. והנה בחפשי בכתבי יד אבינו הגאון זצ"ל ראיתי בלקוטים שהקשה הקושיא שהקשית והניח בצ"ע, אך אחר מחילת כבוד קדושתו מה שכתבתי נ"ל: אמרתי להעתיק לך מה שכתבתי בגליון ספר כתונת פסים אלפס (דף רצ"ד.) נימוק"י ד"ה לא יגיע וכו' ועל או"א עד שנה שאסור בש"ש עד י"ב חודש ולא יותר שנראה שכבר הושלם האבילות, ואבינו ז"ל הביא דברי הרמב"ן בתוה"א דקורע לעולם, ומתפלא על הנמוק"י שסותר דברי עצמו, דלעיל כתב גבי שמועה רחוקה דעל או"א קורע לעולם, והניח בצ"ע והיא קושיא חזקה ע"ש. ועפר אני תחת כפות רגליו אבל נראה לי ברור, דהרמב"ן שם מביא שלש דעות בזה, דהגאונים מפרשים אבל על או"א קורע והולך שנים עשר חודש, והרב ר"מ כתב שלשים יום, והבה"ג אמר דקורע לעולם, ואף שהפוסקים לא חלקו בין שמועה רחוקה לאין לו חלוק, אבל הנמוק"י מחלק ביניהם ולכן כתב לעיל בשמועה רחוקה אבל מפני כבוד או"א קורע לעולם אע"פ שאינו מתאבל עליהם, ור"ל דאינו מתאבל ז' ול' מ"מ כיון דחייב להתאבל יום אחד חייב לקרוע משום כבוד או"א ואינו עובר בבל תשחית, ועיין בקרבן נתנאל, אבל היכא שלא היה לו חלוק לקרוע, אבל התאבל עליהם שבעה ושלשים פוסק דעד שנה חייב לקרוע, אף דכבר התאבל שבעה ושלשים מ"מ כיון שאסור בשאלת שלום עד שנים עשר חודש, איכא עוד כבוד או"א לחייב לקרוע, אבל לא יותר שנראה שכבר הושלם האבלות ואין עוד שום כבוד לאו"א ועובר בחנם משום בל תשחית לכן אינו קורע יותר, ובזה מדוקדק לשון הזהב של הנמוק"י. דגבי שמועה רחוקה כתב אע"פ שאינו מתאבל עליהם ור"ל שבעה ושלשים מ"מ כיון דיום אחד חייב להתאבל איכא עוד כבוד דאו"א וחייב לקרוע, אבל הכא כתב ולא יותר שנראה שכבר הושלם האבלות, רצונו ואין שום כבוד לאו"א משום הכי פטור ואסור משום בל תשחית, ולפי שיטת הנמוק"י מהירושלמי שהביא הרמב"ן אין שום סתירה דשם מיירי בשמועה רחוקה וכמו שפירש הפ"מ ע"ש, וגם מהא דאינו מתאחה לעולם אין ראיה משום דאם יאחה הקריעה הוא בזיון דאביו ולא משום כבוד אביו נגע בה. וזה נכון:
ובמה שכתבת אלי במה שנדפס בספר עשר נטיעות לידידנו ושארנו הרב דב"ק נ"י והערת עליו הערות נכונות, דע אחי ידידי כי שם כתבתי בקצור והנני לכתוב לך באריכות. דע דבטעם דאין עונשין מן הדין יש שני טעמים.
המהרש"א בסנהדרין ס"ד ב' כתב הטעם כיון דבאת למילף חמור מקל לכן אין עונשין דילמא על החמור אין די בעונש מלקות, ובעל הליכות עולם כתב דלכן אין מענישין ולוקין, דילמא אית ליה פרכא על הק"ו לכן לא נתנה תורה רשות לענוש על ק"ו, ועיין בשושנת העמקים לבעל פר"מ שהאריך בזה. והנה מצינו בסנהדרין ע"ו ע"א פלוגתא דאביי ורבא גבי בתו מאנוסתו דאביו יליף מק"ו מבת בתו ולוקין עליה, ורבא ס"ל דאין מזהירין מן הדין. וכן בתמורה ט' ע"א תמורת טוב בטוב דאביי סבר גילוי מילתא הוא ולוקין עליו ורבא ס"ל דאין עונשין מן הדין, ואמרתי דאביי ורבא פליגי בשתי הסברות הנ"ל דלמה אין לוקין על ק"ו, דאביי יסבור הטעם של בעל הליכות עולם דלכן אין עומה"ד דילמא אית ליה פירכא, ולכן סובר אביי שם דלוקין, משום דהוי רק גילוי מילתא בעלמא ולוקין עליו, דאין זה נכנס בגדר ק"ו דליחוש דילמא אית ליה פירכא. ורבא סובר הטעם כמהרש"א דילמא על החמור אין די בעונש מלקות, לכן סובר אף דלא הוי רק גילוי מילתא בעלמא אין לוקין עליו. ובזה אמרתי ליישב קושיית הפ"י ביצה (דף ז') שאמר הגמרא לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, והקשה הא אין עומה"ד, וכן השער המלך הקשה ג"כ בקדושין (דף ע"ו) לא לכתוב רחמנא גרושה גבי כהן גדול וכו' והקשה ג"כ הא אין עומה"ד. ושניהם לדבר אחד נתכוונו, דזה לא נכנס בגדר ק"ו דבכלל מאתים מנה וכי בשביל שהוא כהן גדול מגרע גרע ע"ש. ובעל טעם המלך פ"ב מהלכות שחיטה תמה עליהם דמה יענו ליסוד אשר נבנה עליו דינא דאין עומה"ד והוא דרשה דאחותך, אשר התם ג"כ בכלל מאתים מנה ואפ"ה אין עומה"ד ע"ש. ובאמת זאת לא קשה כלל, דעיקר סברתם הוא, דהנה החתיכה שהיה מתחלה חמץ ולוקין עליה, היאך יוכל להיות אם אח"כ נתחמצה יותר עד שהיתה שאור פטור ממלקות, וכן כהן שנשא גרושה לוקה עליה, ואם אותו הכהן נעשה כהן גדול ונוסף עליו קדושה לא ילקו אותו כשנושא גרושה, משא"כ גבי אחותו יוכל להיות דאחותו בת אביו ובת אמו מתחילה הותרו לו, ורק בק"ו נוכל למילף דאסור ובזה אין מזהירין מן הדין, וזה נכון. רק יש להעיר ע"ז מעדים זוממים דהרגו אין נהרגין הלא גם שם העדים בעצמם אם הוזמו קודם שנהרגו נהרגין, והעדים הללו בעצמם אם הוזמו לאחר שנהרגו פטורים, וכמו שהעיר ע"ז הרב דב"ק נ"י ונדבר מזה עוד, אך העיקר שקשה לטעם המהרש"א דהא דאין לוקין משום דילמא על החמור אין די בעונש מלקות א"כ חזרה קושייתם, ואין מקום לתירוצם דאדרבא משום דהוי שאור או דנעשה כהן גדול אין לוקין דדילמא על החמור אין די בעונש מלקות, אך לפי מה שכתבנו דבשתי הסברות פליגי אביי ורבא ניחא, דהסוגיות הללו הולכים בשיטת אביי וכטעם בעל הליכות עולם, ולשיטתו שפיר פריך הש"ס דלכתוב חמץ או דלא ליכתוב רחמנא גרושה גבי כהן גדול משום דעל ק"ו זה לוקין דגילוי מילתא בעלמא הוא, ולכן לדעת הרמב"ם פוסק בזה כאביי כיון דסתמא דהש"ס הולך בזה כשיטת אביי. ומה שכתבת הא הילכתא כרבא לבר מיע"ל קג"ם עיין בזה בנו"ב מהד"ת סי' קל"ט ובשושנת העמקים לבעל פמ"ג, ובזה אבין לנכון דעת הרה"מ, דסובר בדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא עשה עומה"ד, דהיינו טעמא כיון דאיכא עשה א"כ האיסור הוא ברור, וליכא למיחש דילמא אית ליה פירכא להק"ו, ולכן בק"ו כזה עונשין מן הדין. ועיין בענף עץ אבות לא"ז הגאון מו"ה אהרן, אשר נדפס בספר מקור מים חיים לאבינו החסיד ז"ל, אשר הביא דברי הקרבן אהרן לפרש טעם הרה"מ בזה. ולדעתי נכון מה שכתבתי:
וראיתי לזקני הנ"ל שכתב בקונטרס הנ"ל וז"ל. הרמב"ם פ' כ' מהלכות עדות דין ב' כתב נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין וכו' אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין. והשיג הראב"ד נהרג זה שהעידו עליו כו' א"א שיבוש הוא, וכתב הכ"מ שכוונת הראב"ד הוא שהשיג על הרמב"ם מה שכתב לקה זה שהעידו עליו לוקין, דאף במלקות אין עונשין מן הדין, אך שנתן טעם לחלק בין מיתה למלקות לדעת הרמב"ם, דהיכא שנהרגו על פיהם גדול עונם מנשוא אין ראוי לתת עליהם מיתת ב"ד שיכפרו עליהם, משא"כ במלקות. ועוד י"ל טעם אחר שמאחר שאלהים נצב בעדת אל, אילו לא היה זה חייב מיתה, לא היה מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש מישראל, ומאחר שהניח הקב"ה לב"ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג, חייב מיתה היה הילכך אין להעדים משפט מות, משא"כ במלקות. ולכאורה דברי הכ"מ תמוהים דהא בכל מלקות שבתורה אין להם טעמים האלו מה שיש במיתה ואפ"ה קיי"ל דאף במלקות אין עונשין מה"ד ומה נשתנה הך ק"ו דכאשר עשה דגבי עדות דלוקין עליו מן הדין מחמת שאין לו הך טעמא דכתיב גבי מיתה, ע"כ לשון זקני הגאון שם, והאריך לתרץ ע"פ החידוד. ולדעתי הקטנה ניחא בפשיעות דהא כתב דהרמב"ם פוסק כאביי וכסברת בעל הליכות עולם ולכן סובר הרה"מ בשיטת הרמב"ם דכל היכא דאיכא עשה והאיסור הוא גרע עונשין מן הדין, ועיין זבחים (דף ק"ו), ועיין בשעה"מ סוף פ"א מהלכות שחיטה שהניח דברי הרמב"ם בספר המצות ודעת הרה"מ הזה בצ"ע. אך לפי מה שהוגה בהגהות הב"ח אביי ע"ש ניחא דבאמת לשיטתם הקושיא וכי מזהירין מן הדין הוא רק לרבא ולא לאביי, ודלא כפירש"י, ולכן סדרה הש"ס אחר רבא ודו"ק. ולפ"ז דברי הכ"מ מאירים וברורים, דזה דפסק הרמב"ם בעדים זוממים דאף אם לקו לוקין, לשיטתו ניחא, דהא גבי עדות איכא לאו מפורש לא תענה, וילפינן שפיר בק"ו לא לקו לוקין לקו לא כ"ש ועונשין מה"ד, משא"כ היכא דליכא אזהרה אין עונשין מן הדין. אך בהיפך קשה על הרמב"ם, למה הרגו אין נהרגין ניליף בק"ו דהא איכא אזהרה מפורשת לא תענה, וכמו שהקשה באמת השעה"מ לשיטת הרא"ם דס"ל דהיכא דאיכא עונשין מן הדין אמאי הרגו אין נהרגין, וע"ז שפיר מתרץ הכ"מ ומחלק בשתי סברות דגבי מיתה אין למידין ק"ו, והראב"ד יש לו בזה שיטה אחרת כמו שביאר א"ז הגאון בעל מנחת אהרן בענף עץ אבות שם וע"ש אחיך דו"ש באהבה. זאב וואלף בהגאון ר' יעקב מאיר פאדווא ז"ל: