אור ברסלב

שות עין המים· רבי יעקב מאיר פדואה

סימן יג

סימן יב

עובדא בא לידי מה שאירע פק"ק בשכ"מ אחד שצוה לפני מותו, וכפי הג"ע שהוגבה, ובזה"ל, דבר אמת ניתן לכתוב מאתנו ח"מ, איך שהיינו אצל המנוח ר' פישל קודם פטירתו כד שכיב ורמי בערסיה ודעתו צלולה עליו, ואמר לנו ר' פישל הנ"ל מה בקשתכם. וענה לו ר' יחיאל בזה"ל, מיר בעטין אז איר זאלט זאגין אז דיא שטוב זאל זיין אויף איין בהמ"ד. האט ער גיענטפערט, איר ווייסט אז איך האב ניט גיהאט קיין נחת פון יענעם בהמ"ד, ווארום ער האט גימיינט אז מיר ווילין מען זאל דעם בית פאר קויפין און דאס מעות זאל זיין אויף יענעם בהמ"ד. האבין מיר גיענטפערט, מיר ווילין אז דיא שטוב אליין זאל זיין איין בהמ"ד ניט מען זאל פאר קויפין. האט ער גיענטפערט וויא וועל איך זאך אהין טאן, האבין מיר אים גיענטפערט, כל ימי חייך וועסטו זיין אין שטוב איין בעה"ב, נאר אחר פטירתך ווילין מיר אז דיא שטוב זאל זיין איין בהמ"ד. האט ער גיענטפערט בזה"ל, טוט וויא איר ווילט. כל זה שמענו מפיו בעוד שהיה בדעת צלולה, ולאות אמת באנו על החתום וכו': והנה ידוע דקי"ל דברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי, וא"צ קנין, וגם דמתנת שכ"מ במקצת קי"ל דבעי קנין, והכא היה מתנת שכ"מ במקצת, מ"מ במצוה מחמת מיתה גם מתנת שכ"מ במקצת לא בעי קנין, והכא היה מצוה מחמת מיתה כיון שהיה מסוכן למות, וכמפורש בש"ע סי' ר"נ סעיף ח'. אלא דיש לעיין בצוואה, דהא בעינן דוקא לשון מתנה, ודבר המועיל בבריא בקנין בשכ"מ בלא קנין, אבל היכא דלא אמר לשון המועיל בבריא בקנין אינו מועיל בשכ"מ אפילו בלא קנין, ודבר זה הוא תלמוד ערוך (ב"ב מ"ז:) שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום, עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, ומסיק הש"ס דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ וכיון דבבריא לא נתפס קנין בזה דדירה אין בו ממש, וכן פירות דקל זה אינו מועיל קנין דהוי דשב"ל לא מהני בשכ"מ, ועיין עוד בש"ס (דף קמ"ח ע"ב) דקאמר שם הש"ס יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הם, ושם מיבעיא ליה להש"ס, אי יהנה יראה יעמוד ישען אי הוי לשון מתנה ונשאר הש"ס בתיקו והביאו הפוסקים להלכה, מכל זה נשמע דבעינן דוקא לשון מתנה בשכ"מ דבזה תקנו חז"ל דמועיל בלא קנין, אבל היכא דלא אמר לשון מתנה אינו מועיל. ויש לעיין אם נמצא בזה לשון מתנה מה שהשיב באחרונה בזה"ל, טוט וויא איר ווילט. ולכאורה דבר זה במחלוקת שנויה, רבינו גרשון מ"ה ז"ל עם הרשב"ם ז"ל וכפי מה שהעתיק המרדכי בס"פ יש נוחלין, השיב ר"ג על ראובן שצוה לשמעון אפוטרופוס שלו תן לבני כך וכך ולבנותי כך וכך, אז ודאי דברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי, אבל אם אמר ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי לחלק בין רב בין מעט, יש ללמוד שלא נתן מחיים כלום אלא שיסכים לעושה מעשה שיעשה שמעון אחר מיתת ראובן, ומשעת יציאת נשמתו נפלו הנכסים לפני הבן ויצאו מרשות ראובן ואין לו לאפוטרופוס שלו כלום אלא לנהוג בנכסי היורש כשאר אפוטרופוס, ואע"ג דהאי דינא אינו כתוב בפירוש ולא תנינא נמי בפירוש, גמרינן לה מדיוקא דקרא, מיתת אב עוברת, ולא כשימליך האפוטרופוס לאחר מיתה, וכתב ביום הנחילו את בניו והעברתם את נחלתו וגו' האב מנחיל מחיים ולא האפוטרופוס, וזה ראובן לא הנחיל כלום, הלכך זכה היורש, ומדיוקא דמתניתין, דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד וכו' דבריו קיימים משמע על פיו דוקא ולא אפוטרופוס, וא"ת כיון דאמר עשייתך כעשייתי על פיו קרינן ביה הא ליתא דלא מצינו מכל הני לישני דשכ"מ דמהני אלא לשון יטול או לשון מתנה ששם מועיל דבריו בלא קנין ומשיכה ומסירה שמא תטרף דעתו עליו, אבל שיתן אפוטרופוס לאחר מיתה לא שאין כאן לשון ירושה ולא לשון מתנה ויצאו הנכסים ובאו לרשות יורש, ע"ש שהביא עוד ראיות לזה מהא דנמצא דייתיקי קשורה לו על יריכו הרי אינו כלום, ומהא דשלח ר"א משום רבינו לגולה שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ומהא דמתנת שכ"מ שכתוב בה קנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ע"ש נלאיתי להעתיק כל הלשון. והדבר צריך ביאור דלכאורה נראה מלשון המרדכי דעיקר ראיית, ר"ג מ"ה דאחר מיתה פקע מיניה כח הנכסים ואין לו כח להקנותם, ולכאורה אין זה ראיה דבודאי מי לא ידע דלאחר מיתה פקע מיניה ואעפ"כ קונה מתנת שכ"מ, ומסקנת הש"ס ב"ב קל"ו דמתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה ואעפ"כ מועיל בשכ"מ דחז"ל תיקנו כן וכירושה שויוה רבנן, א"כ אין ראית שהביא ראיה, נהי דלאחר מיתה פקעי הנכסים מ"מ קונה מכח מתנת שכ"מ:

ונראה דעיקר ראיית רגמ"ה ז"ל, היינו אחר שפסק דאין כח באפוטרופוס כיון דלא אמר לשון מתנה, וקשיא לי דמ"מ ניזיל בתר אומדן דעת ובודאי דעתו היה שאפוטרופוס יחלק הנכסים כפי דעתו, ולמה לא ניזיל בתר אומדן דעתו, ומה"ט גופא חולק רשב"ם ז"ל על ר"ג מ"ה וכמ"ש המרדכי אח"כ וכמו שיתבאר אי"ה דעתו ז"ל, וע"ז טרח ר"ג מ"ה להביא הרבה ראיות דלא אזלינן בשכ"מ בתר אומדן דעת, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים דהא חזינן בדייתיקי קשורה על יריכו ושכ"מ שאמר כתבו ותנו דאינו מועיל דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ומתנת שכ"מ שכתוב בה קנין דאינו מועיל, ולמה לא ניזיל בתר אומדן דעת דהא חזינן דדעתו היה ליתן לזה במתנה, אלא שאין לך אלא מה שאמרו חכמים ודוקא כשצוה בפיו ואמר לשון מתנה בפיו מועיל ובשטר אינו מועיל דאין שטר לאחר מיתה, וה"ה היכא שלא אמר לשון מתנה מפורש דאינו מועיל, וחזינן דגם הרשב"ם ז"ל הבין כן ראיית ר"ג מ"ה, כי אחר שדחה פסק ר"ג מ"ה ז"ל כתב עוד וז"ל, והא דמייתי ראיה דייתיקי קשורה על ירכו, ומתנת שכ"מ שאמר כתבו ותנו וכו' ומדתנן הכותב כל נכסיו, כל הני ראיות של שטר אינן ראיות שהרי אין שטר לאחר מיתה, דבשטר לא תיקנו רבנן למימר מצוה לקיים דברי המת ולא דברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי אלא בדברי צוואתו ע"פ א"נ בגילוי דעת בלא שטר, בזה חששו חכמים שמא תטרף דעתו, אבל בשטר סבור השכ"מ ובטוח שיתקיים ואין כאן טירוף הדעת, הלכך אין שטר לאחר מיתה אבל מה שצוה לאפוטרופוס ע"פ וגילה דעתו מצוה לקיים דברי המת ומה שעשה אפוטרופוס הוא עשו עכ"ל. נראה בעליל שהבין ראיות ר"ג מ"ה כמ"ש דהוכיח דאף דאין כאן לשון מתנה בפיו למה לא ניזיל בתר גילוי דעתו, וע"ז הביא ראיות דלא אזלינן בתר גילוי דעתו, וע"ז טרח הרשב"ם לדחומם דלעולם דאזלינן בתר גילוי דעת רק בשטר לא אזלינן בתר גילוי דעת כיון, דסבר השכ"מ שיתקיים המתנה ואין כאן טירוף ולא תקנו חז"ל בזה. כ"ז נראה לפרש ראיות ר"ג ודחיות רשב"ם ז"ל:

ורשב"ם ז"ל חולק על פסק ר"ג מ"ה, וז"ל המרדכי, ורשב"ם מפקפק בה ואמר כיון שמינוהו לאפוטרופוס מחיים בכל נכסיו מקרקעי ומטלטלי לרבות ולמעט ואמר בעדים פיו כפי ועשייתו כעשייתי, נראה שיכול האפוטרופוס לרבות ולמעט דמצוה לקיים דברי המת ודברי השכ"מ ככתובים ומסורים דמי, והרי השליטו מחיים בכל נכסיו לטובת היתומים, ואע"פ שלא פירש לו כמה יתן לכל אחד ואחד לא אמרינן קפצה נחלה כבר משעת מיתתו ובאה ליד היורש, אלא מה שעשה עשוי, ויתן לבנות כמו שנראה לו, כדתנן פ' הנזקין אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וכו', ומייתי הגמרא תרימו גם אתם ולא התורם את שאינו שלו, ורמינן עלה אפוטרופסין תורמין ומעשרין, ומשני לא קשיא, כאן לאכול וכאן להניח, ומשמע משם אע"ג דתרומת אפוטרופוס להניח אינו תרומה כיון שהתבואה אינו שלהם, ואינו להנאת יתומים, ולחובה לא נתמנה להיות אפוטרופוס, מיהו כי תרם להאכיל להיתומים להוציא התבואה מן איסור טבל תרומתו תרומה והזר האוכלה במיתה, ואע"פ שבשעת מיתת האב לא היתה חולין, מותרת כשיפריש תרומה לאחר זמן מרובה כשימות דתליא בדעת שהשליטו על נכסיו לאחר מותו ונתנו ב"ד התבואה בידי האפוטרופוס לטובת היתומים והפקר ב"ד הפקר, וקרינן בזה תרימו גם אתם, ולא אמרינן כבר קפצה נחלה, ואם באיסור טבל אמרינן כן אע"פ שהוא במיתה, ק"ו לשאר ממון שיתן לבנות כמו שירצה כיון שא"ל פיך כפי ועשייתך כעשייתי, ועוד נלענ"ד מעשור נכסים דקי"ל בכתובות אם השיא את הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה, והיכא דלא השיא אלא ג"ד בחיוב קי"ל כשמואל דאמר לפרנסה שמין באב, ואזלינן בתר אומדן דעתו, ומצוה לקיים דברי המת וכוונתו, וכש"כ היכא שגילה דעתו לאפוטרופוס לתת לבת כפי ראות עיניו להשיאה כראוי לה שזכתה הבת ולא אמרינן כבר קפצה נחלה עכ"ל. ולכאורה משמעות דברי הרשב"ם במה שחולק על פסק ר"ג מ"ה ז"ל, והיינו אף דלא אמר לשון מתנה מ"מ מועיל מכח ג"ד וכ"מ בהדיא מסוף לשון הרשב"ם מכח ג"ד נחית לקיים הצוואה, ולכאורה תמוה, דא"כ אמאי אינו מועיל היכא דאמר בהדיא ידור פלוני בבית זה או יאכל פירות דקל זה שהבאנו בריש דברינו דאינו מועיל מכח דליתא בבריא, ואמאי אינו מועיל מכח ג"ד דהא גילה בדעתו שרוצה שפלוני ידור בבית זה או יאכל פירות דקל זה, וראיתי בתשובת רד"ך בית כ"ו חדר ב' שנראה שהרגיש בקושייתנו הנ"ל, וביאר דעת הרשב"ם דבודאי לא אזיל בתר אומדן דעת בלי שיאמר לשון מתנה, ודוקא הממנה אפוטרופוס וא"ל פיך כפי ועשייתך כעשייתי קאמר לה דבכה"ג מהני נמי בבריא דבברי שעושה שליח והרשה אותו לעשות לפי ראות עיניו מה שעשה עשוי ע"ש, ולענ"ד בודאי אין זה דעת הרשב"ם דא"כ למה לו לכל הראיות והאריכות שהביא דאזלינן בתר אומדן דעת גבי פרנסה ולמה אינו חולק בפשיטות דהא הוי לשון מתנה והוי מילתא דאיתא בבריא בק"ס מהני בשכ"מ באמירה, ואמאי צריכין בזה ליזיל בתר אומדן דעת, אלא ודאי דבאמת מודה הרשב"ם בזה לר"ג, דבבריא כה"ג אינו מועיל אם הקנה בק"ס לאחד שיעשה בנכסים כמו שירצה אינו כלום כ"ז שלא הקנה לו גוף הנכסים שיהיו שייך לו, ואף אם קיבל בק"ס שיעשה מה שירצה לחלק לכ"א כפי ראות עיניו אינו כלום והוי קנין דברים ולא חלה המתנה כלל, והדבר מבואר בכמה דוכתי וביותר בנדרים (דף מ"ח) גבי מעשה דבית חורון שאמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלל כיון דאין בידו לעשות מה שירצה, ובש"ס שם ע"ב איכא פלוגתא, קני ע"מ להקנות אי קני אי לא ור"נ ס"ל דקני ומקשה הש"ס ממעשה דבית חורון ומשני משום דסעודתו מוכחת עליו, והיינו דסעודתו מוכחת עליו דלא הקנה לו כלל, אלמא אף למ"ד קני ע"מ להקנות קנה מ"מ בעינן שיקנה לו במתנה גמורה אלא אלא שהותנה תנאה ע"מ להקנות לאחרים, אלמא זה פשוט כ"ז שלא הקנה להשליח גוף הנכסים אף שקבל בק"ס שבידו לחלק וליתן כפי דעתו אינו מועיל הקנין, ותמהני על הרד"ך:

והנראה לפענ"ד בדעת הרשב"ם דבודאי מודה דבבריא כה"ג אינו מועיל אפי' ק"ס רק בשכ"מ מועיל, ואף דאמרינן כל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ דעתי לחלק בזה, דוקא לענין ידור פלוני בבית זה או יאכל פלוני פירות דקל, דצריכין לשנות ענין לשון המתנה לגמרי, כיון דדירה אין בו ממש ואינו נתפס בקנין או דבר שלא בא לעולם דלא חל הקנין, וצריכין להוסיף דברים דהיינו שיאמר לו תנו לו בית לדור או תנו לו דקל לפירותיו, וכיון דצריך לשנות ענין המתנה לגמרי דהוא לא נתן הבית או הדקל, רק הדירה או הפירות, ואנו צריכין להוסיף בענין המתנה, ובזה לא תקנו חז"ל בשכ"מ כיון דאינו מועיל כה"ג בבריא, אבל היכא דאמר בלשון המועיל אם היה אומר תנו, רק שלא אמר תנו, בזה מועיל ג"ד השכ"מ דהא חזינן דרוצה במתנה ואף שלא אמר לשון תנו מועיל גילוי דעת כאילו אמר תנו, והרי לענין ערוה החמורה דבעינן דוקא שיאמר כתבו ותנו ובשכ"מ קי"ל כר"ש שזורי דאפילו כתבו לחודיה מועיל דאמרינן דדעתו שיכתבו ויתנו, וכ"ש לענין ממון הקל דאפילו לא אמר לשון תנו, רק אם היה מועיל אם אמר לשון תנו, אף אם לא אמר לשון תנו כמאן דאמר, ומוסיפין על דברים לשון תנו ואהני האי ג"ד כאילו אמר, ולענין הלואתי שפיר פריך הש"ס דשם לא מהני ג"כ לשון תנו כיון דאינו יכול להקנות בק"ס, והני בעיות דבעי הש"ס יהנה בהן, יראה בהן, יעמוד בהן, ישען בהן מהו, דשם אף אם היה אומר לשון תנו ליהנות בהן או להשען בהן או לעמוד בהן ג"כ לא היה מועיל להני צדדי בעיא, וכ"כ ה"ה בפ"ט מהל' זכיה ומתנה בשם הראב"ד דאפילו באומר נכסי לפלוני שיעמוד בהן או ישען בהם אינו כלום ואף דנכסי הוא לשון מתנה וכמו שיתבאר אי"ה, רק בזה בהך דינא דתשובת מאה"ג ז"ל שאמר ידך כידי ועשייתך כעשייתי לחלק לבני בין רב למעט אם היה אומר ל' תנו בודאי היה מועיל, דהיינו שהיה אומר תנו לבני חלק רב או מעט כפי ראות עיניך בודאי היה מועיל דהא אמר לשון מתנה, והוא שלוחו שיתן לבניו כך וכך לפי ראות עיניו, רק שלא היה אומר לשון המועיל רק ידך כידי כו' ובזה מחולקים ר"ג ורשב"ם דר"ג סובר כיון דלא נמצא בזה לשון מתנה אינו מועיל ורשב"ם ז"ל סובר כיון דלא מחוסר בכאן אלא לשון תנו הוה כמאן דאמר לשון תנו ואהני הך ג"ד כמאן דאמר לשון תנו:

וראיה עוד לסברתי, דאף בשכ"מ מתקנינן הלשון היכא דא"צ ג"כ לשנות הענין, דהא מהך לשון דפשיטא ליה להש"ס דמועיל דהיינו יטול ויזכה ויחזיק ויקנה דכולן לשון מתנה הם אעפ"כ דעת הר"י מיגאש ז"ל ורמב"ם ז"ל והרמ"ה ז"ל הביאו הטור ח"מ סי' רנ"ג, דוקא בשכ"מ מהני הני לישני אבל בבריא אינו מועיל הני לישני אפילו בק"ס דהוי קנין דברים כיון דאמר לשון להבא, ואמאי לא אמרי' מילתא דליתא בבריא אפילו בק"ס אינו מועיל בשכ"מ, א"ו כיון דא"צ רק לתקן קצת הלשון מועיל בשכ"מ, דהיינו לתקן, כמו אם היה אומר טול חזק קנה זכה, הרי מוכח בהדיא דלא לגמרי אמרינן כל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ, וה"ה בזה סובר הרשב"ם כיון דאינו מחוסר רק לשון תנו מועיל, ומוסיפים לשון תנו כאילו אמר: ודוגמא לסברתי מצאתי בלשון הר"ן שהעתיק הב"י שמיישב פסק הרמב"ם ז"ל שפסק דשכ"מ שאמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכו' ואין היורש יכול למחות, ואפשר לי לקיים דבריו ז"ל דכל שכ"מ שמתחיל הדבר כדרך שיש לו להתחיל אע"פ שלא גמרו אנו גומרים את דבריו, כדאמרינן דשכ"מ שאמר כתבו גט לאשתו כתבו ותנו קאמר, שכך דרכו של שכ"מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה, ולפיכך אמיה דר"ע דאמרה דהנהו שטרי להוי לעמרם ברי כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד הוא בכלל דבריו, אלא שלא פירשה כל צרכה, ומכיון שחלה הקנאתן בגופן של שטרות לא חלה לחצאין, אבל שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו כלל לא בכולו ולא במקצתו, ואין לנו לחדש לשון אחר לגמרי כדי שיתקיים כוונתו, ולפ"ז ההוא עובדא דאמיה דר"ע דמלוגמא דשטרי אתיא כפשטא דמכיון דאמרה להוי לעמרם ברי הרי הכל בכלל, אינו אלא פירוש שאנו עושין לדבריו כנ"ל ועולה כהוגן עכ"ל. וכעין זה כתב ה"ה בהל' זכיה, הגם שיש לחלק קצת מסברתי דשם תחילת הדבור היה כהוגן רק שאח"כ לא נגמר דבריו, משא"כ בנ"ד דצריכין לתקן תחילת דבריו, מ"מ נראה סברת הפוסקים בזה דאין לחלק בזה, כיון דאינו מחוסר אלא מלת תנו מתקנינן הלשון, וכמו גבי גט דאמרינן דכתבו בלחוד מועיל דהוה כאילו אמר תנו, ודוקא לתקן לשון המתנה לגמרי לא מתקנינן שהוא לא נתן רק דירה ואנו נאמר דכוונתו בית לדירה:

וראיה ברורה לזה מדברי התוס' (ב"ב קמ"ט ע"א) ד"ה דקא מגמרי וכו' שהקשו שם למה לא קיים רבא את דבריו והא קי"ל מצוה לקיים דברי המת, ועוד הא קי"ל בכל דוכתא דברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי תי"ל דמצוה לקיים דברי המת, ותירץ ריב"ם דלא אמרינן מצוה וכו' אלא היכא דאמר תנו מנה זה לפלוני, אבל היכא דאמר מנה זה לפלוני ולא אמר תנו כל כה"ג לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת. וקשה טובא דאם לא אמר לשון תנו גם מחמת דברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי אינו מועיל דהא בעינן לשון מתנה דוקא והרי לא אמר לשון מתנה, וכבר הרגשתי בקושיא זו בחבורי על נ"י והנחתי דברי התוס' בצ"ע. אמנם להנחה זו א"ש דברי התוס' כיון דאינו מחוסר רק לשון תנו מתקנין הלשון כאילו אמר ומטעמא דכתיבנא לחלק מהא דקאמר הש"ס כל מידי דליתא בבריא ליתא בשכ"מ וכמו שנתבאר בס"ד:

והרמ"א ז"ל בח"מ סי' רי"ג סעיף ב' בהגה"ה כתב בזה"ל וכל זה דוקא שהזכיר לשון מתנה אבל אם אמר כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום הוא, והדבר נובע מדברי מהרי"ק שורש צ"ד, נראה דפליג על הך דינא שכתבנו בדעת הרשב"ם והתוס' היכא שאינו מחוסר רק לשון תנו מתקנין הלשון כאילו אמר לשון תנו, ויש לעיין קצת בלשון הרמ"א, וז"ל מהרי"ק שם באמצע והלא דבר פשוט הוא אפילו לחשב"ר, שאפילו לא הזכיר לשון הנחה כלל אלא אומר לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך אין כאן לשון מתנה כיון דלא אמר מנכסי וגם לא אמר תנו, וראיה ברורה ואם כי אינו צריך מהא דגרסינן בגיטין פ' התקבל גניבא יוצא בקולר הוה וכו' כי קא נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לר"א מחמרא דנהר פניא וכו' ומסיק התם מתנתו כגיטו מה גיטו כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו וכו' אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה, משמע בהדיא דאם לא אמר הבו ארבע מאה זוזי לר"א מחמרא וכו' אלא ת' זוזי לר"א י"ל דלא מהני ואע"ג דאמר מחמרא דנהר פניא משמע קצת מחמרא שיש לו מנהר פניא, מ"מ לא הוי מהני אם לא אמר לשון חנו כדמשמע לישנא בהדיא דקאמר כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה אע"ג דיוצא בקולר חשיב כשכ"מ וכמצוה מחמת מיתה כדאיתא שם בהדיא וכו' עכ"ל. הנה בדברי מהרי"ק ז"ל לא נזכר כפי הלשון שהביא הרמ"א משמו דהיכא דאמר כך וכך לפלוני בנכסיו לאו כלום הוא, דבדברי מהרי"ק כתב כך וכך לפלוני ולא הזכיר בנכסי, כי יש לעיין קצת לענ"ד בזה, דהא ודאי היכא דאמר נכסי לפלוני הוי לשון מתנה וכדמוכח בש"ס בהדיא (ב"ב ק"נ ע"ב) אמר נכסי לפלוני וכו' משמע בהדיא דזה"ל נכסי לפלוני לחוד סגי דהוי לשון מתנה, וכ"כ מהרד"ך בבית כ"ו וז"ל ומ"מ בהא סליקנא ובהא נחיתנא דכל היכא דאמר שום לשון של זכות לא בעי למימר מנכסי, וכן שכ"מ שאומר מנה לפלוני מנכסי לא בעי למימר תנו כדמשמע פ' מ"ש שאם אמר נכסי לך דבריו קיימים עכ"ל. ולפ"ז לא ידעתי לחלק מ"ש היכא דאמר כך וכך לפלוני בנכסי דלא הוי לשון מתנה:

ואפשר דהרמ"א ז"ל דייק זאת מלשון מהרי"ק מדכתב דמחמרא דנהר פניא משמע קצת מחמרא שיש לו בנהר פניא מ"מ לא הוה מהני עכ"ל. והלשון מחמרא שיש לו בנהר פניא משמע כמו לשון מנכסי ואעפ"כ אינו מועיל, וצ"ע בזה לחלק מהא דנכסי לפלוני דלא הוי לשון מתנה, וצ"ע לחלק בין אם אמר נכסי לפלוני דהוי לשון מחנה בין אם אמר לפלוני כך וכך בנכסי או מנכסי דאינו מועיל, וכ"ז צריך לחלק בסברות דקות לענ"ד, ועכ"פ מהא דמבואר דנכסי לפלוני הוי לשון מתנה נראה ראיה ברורה למ"ש בדעת הרשב"ם והתוס' דהיכא דאמר מנה לפלוני דמועיל אף דלא אמר לשון מתנה כאילו אמר דמ"ש היכא דאמר מנה לפלוני או נכסי לפלוני דנכסי לפלוני ודאי דמועיל דהוי לשון מתנה וכדמוכח בש"ס בהדיא, א"ו כיון דלא חסר רק מלת תנו הוי כאילו אמר תנו והוי כאילו אמר תנו לפלוני מנכסי, ובזה צדקו ד' מהרשד"ם שהביא המל"מ בפ"ט מהל' זכיה שכתב על שכ"מ שאמר לפלוני מנה ולפלו' מנה וכו' וטרח לבטל המתנה מפני שעדי הצוואה היו קרובים, וכתב ואני תמה דמה צריך לזה הא אעיקרא דמילתא ליתא במתנה זו ממשא כיון דלא כתב בה שום לשון מתנה דמה שאמר לפלוני כך דלמא בהלואה קאמר עכ"ל. ולפמ"ש צדקו דברי מהרשד"ם, ויש לי תנאי דמסייעי לי התוס' והרשב"ם היכא דאינו מחוסר רק לשון תנו הוי כאילו אמר לשון תנו וכמ"ש לעיל:

אמנם מה, שכתב הרשב"ם ז"ל ראיה לדבריו מהא דגיטין (דף נ"ב) דאפוטרופוס יש לו רשות לתרום לאכול, נראה דאין זה ראיה כלל לסתור פסק מ"ה ז"ל, דענין אפוטרופוס הכל תלוי בדעת ב"ד וכפי רשות ב"ד כן יעשו, וב"ד בודאי נותנים רשות לתרום ולאכול, וכבר ביאר ענין זה הרשב"א בחידושיו שם וז"ל, ואוקימנא בגמרא להאכיל אבל לא להניח ומשום הפקר ב"ד שהפקירו הפירות לגבי אפוטרופוס לתקנת היתומים ומשום חייהן, אבל להניח אין בו משום תקנת היתומים ולפיכך לא הפקירו לכך, א"נ א"ל דמדינא תורמין בין להאכיל בין להניח דיד אפוטרופוס כיד היתומים, אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי היתומים שמא לא יזדקק יפה בדבר אסרו להם לתרום להניח כיון שאין צריך להם בדבר זה, אבל להאכיל העמידו אדינא וכו' וכדרך שאמרו אין מוציאין עבדים לחירות כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים וכמ"ש בפ' השולח משמו של ר"ת ז"ל גבי ההוא עובדא דבי תרי והא דדרשינן אתם ולא שותפין אתם ולא אפוטרופסין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, וה"ה לאפוטרופוס שמינוהו ב"ד שחייב לעשר להאכיל אבל לא להניח עכ"ל. הרי מבואר הטעם היטב, ואינו ענין כלל להך דינא דר"ג. ושם מבואר בדברי הרשב"א דאם נתנו לו בית דין רשות בפירוש לתרום אף להניח שפיר דמי רק בסתמא איירי כל זמן שלא נתנו בית דין רשות בפירוש אמרינן דלא נתנו לו רשות רק להאכיל אבל לא להניח, אבל היכא דנתנו לו ב"ד בפירוש שפיר יכול לתרום אף להניח, והביא ראיה לזה מתוספתא, ובזה אתי שפיר דברי התוס' בשבת (דף נ"ד:) ד"ה הוה מעשר ראב"ע כל שתא ושתא וכו' דכתבו שם א"נ אפוטרופוס הוה מעשר בקטנותו, ותמה החכם צבי בתימה גדולה דהא מפורש בסוגיא דגיטין הנ"ל דאפוטרופוס אין לו רשות לתרום רק להאכיל אבל לא להניח, ובודאי לא היה צריך לאכול דתריסר אלפי עיגלי הוה מעשר, ע"ש שכ' שהוא תימה גדולה, ובמח"כ לק"מ ודברי התוס' ברורים לפי שיטת הרשב"א ז"ל דמיירי דנתנו לו רשות מב"ד בפירוש לתרום אף להניח ומועיל כמ"ש הרשב"א ז"ל ודו"ק:

ועתה נבוא לנדון שלפנינו, דלכאורה נראה במ"ש בסוף דבריו טוט וויא איר ווילט, הוי כמו שעשה אפוטרופוס בדבר זה ונותן רשות להם לעשות מהבית כמו שירצו וכיון שנתן להם רשות והרי הם רוצים לעשות מהבית שיהיה בהמ"ד מועיל הצוואה והדבר תלוי במחלוקת ר"ג מ"ה ורשב"ם, ובודאי אין כח בידינו להכריע בזה להלכה בין הרים גדולים ונשאר בספיקא דדינא, וכיון שהוא ספיקא דדינא אין כח להוציא מיד היורשים ונכסי בחזקת היורשים קיימי. וראיתי בד"מ ח"מ סי' ר"נ ס"ק י"ח שהביא בקצור מחלוקת ר"ג מ"ה ורשב"ם ז"ל ודבריו צ"ע לענ"ד, וז"ל כתב המרדכי ס"פ י"נ השיב ר"ג על ראובן שצוה לשמעון אפוטרופוס שלו כך וכך תן לבני ודאי דברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי, אבל אם לא אמר לו מה שיתן לו אלא אמר לו ידך כידי ופיך כפי לחלק הנכסים אחרי מותי כפי מה שירצה, יש ללמוד מדבריו שלא נתן מחיים כלום אלא שמסכים למה שיעשה שמעון אחרי מותו ואין מתנתו כלום דמיד שמת נפלו הנכסים קמי יתמי, ושוב אין לאפוטרופוס זה כח בהם, וכתב שם דרשב"ם מפקפק בה וחולק על ר"ג וס"ל דיש כח ביד אפוטרופוס לעשות מה שירצה, ובתשובת הרשב"א סימן אלף קמ"ז משמע קצת כדברי ר"ג מ"ה וכ"נ דעת מהרי"ק שורש צ"ד וכן פסק בהדיא בתשובה סימן תש"ד (ט"ס בפנים תס"ד וצ"ל תש"ד) והאריך שם בתשובה דאין מוסיפין כלום על דברי שכ"מ ואין ליתן אלא מה שנתן הוא עצמו בחייו וכ"פ שם בתשובה סי' תתקי"ח דלא אזלינן בתר אומדנא בדברי שכ"מ ואין כותבין אלא מה שאמר בפירוש, אבל ב"י כתב בתשו' ריב"ש כדברי רשב"ם דאזלינן בתרה ומדכתב ואע"פ שאמר כך וכך יחלקו מנכסי או ממוני לא אמרינן דמיד שמח נפלו הנכסים קמי יתמי, וכ"נ דעת הרד"ך בתשובה בית ל' עכ"ל הד"מ, ודבריו צ"ע דנראה מ"ש אבל ב"י כתב בתשובת ריב"ש כדברי רשב"ם, נתכוון למ"ש הב"י מחודש ח' ד"ה ובתשובה אחרת כתב שנשאל על שכ"מ שצוה ואמר הוו עדים עלי שסיים בסוף התשובה ועוד נ"ל דלענין שכ"מ אנו הולכים אחר אומדן דעתא ומקיימין דבריהם בכל מה שאנו רואים שהיה בדעתם לומר בכל כיוצא בזה בדברים אלו עכ"ל. הנה הד"מ הבין שהניח תשובת הריב"ש כנראה מלשון הב"י שכתב ובתשובה אחרת קאי על תשובת הריב"ש שהביא מקודם, אבל באמת אין זה תשובת ריב"ש רק תשובת הרשב"א והוא בתולדות אדם סי' קכ"ו, קכ"ז, קכ"ח, וכמו שהרגיש בזה בחי' הגהות, א"כ דברי הרשב"א בתשובות סתרי אהדדי וכיון שכן אין לעמוד על דעת הרשב"א ז"ל היאך דעתו להלכה דלא ידעינן הי נישנית באחרונה, ומ"ש דדעת הרד"ך בתשובה בית ל' כדברי הרשב"ם צ"ע דבסי' ל' לא נמצא בהאי ענינא כלל רק בבית כ"ו ושם לא נישנית התשובה רק לענין לשון אני מניח שהוא לשון מתנה, כדברי תשובת הרא"ש ז"ל שהביא העור בח"מ סי' רנ"ג וחלק על מהרי"ק ז"ל שדעתו דאני מניח אינו לשון מתנה רק מפלפל עמ"ש מהרי"ק בתשובה דנראה מלשון המרדכי שתופס דברי ר"ג עיקר מדכתב על דברי הרשב"ם מפקפק משמע דלא נראה לו דברי הרשב"ם וע"ז כתב רד"ך ז"ל דאין מזה ראיה דלא מיבעיא אם רשב"ם ז"ל בעצמו כתב על ראיות ר"ג שיש לפקפק תפס המרדכי לשונו ז"ל בעצמו אלא אפילו נאמר דהרשב"ם ז"ל לא נקט בלשונו לשון פקפוק אלא שהקשה על דבריו של ר"ג והמרדכי הוא דנקט בלשון פקפוק מ"מ א"ל אע"ג דרשב"ם ז"ל פשיטא ליה דאין דברי ר"ג נכונים המרדכי ז"ל לא פשיטא ליה דאין דברים נכונים מכח אותם קושיות שהקשה עליו הרשב"ם אלא הוא כמסופק בדבר ולכך נקט בלשונו לשון פקפוק, ועכ"פ לא הכריע הרד"ך ז"ל כלום אלא שהשיג על מהרי"ק במה שדעתו שהמרדכי תופס דברי ר"ג עיקר וכתב שאין ראיה מהמרדכי:

ונחזור לענין שאלתנו, דבודאי דין זה נשאר בספיקא דדינא ואין כח בידנו להכריע א"כ ממונא בחזקת יורשים קאי ואפי' לענין הקדש היכא דאיכא ספיקא נשאר הדבר בחזקת יתמי וכמו דמוכח מהא דפסקו הפוסקים גבי בעיא דפ' מ"ש (ב"ב קמ"ח:) גבי הקדיש כל נכסיו דאיבעיא לן אם עמד חוזר ונשאר בתיקו ופסק הרמב"ם ז"ל דחוזר דנכסי בחזקת נותן קיימי, ואפילו להרא"ש ז"ל שחולק ופסק דהקדש קיים מכח טעם אחר אתינן עלה כיון דהמתנה ברורה אלא דנשאר ספיקא באומדנא כל כה"ג לא מבטלינן המתנה. ועיין בנ"י פ' מ"ש גבי בעיא הנ"ל הקדיש כל נכסיו או חילק כל נכסיו לעניים וכתב שם וסלקא בתיקו הילכך בין הקדש בין עניים הן המוציאין, דנכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראיה הילכך אם עמד חוזר ואע"ג דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי היינו דלא מצי למיהדר על כל מה שידענו בבירור דעתו אבל הכא מי יימר דדעתו היה להקדיש אפי' אם עמד הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשיה, לענין עניים נמי אמרינן דאע"ג דאמרינן ספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ואפילו הו"ל כספק ליכא למיחש דהא פירשו לה בירושלמי דוקא במתנות עניים ומקראי ילפינן לה עכ"ל הנ"י. הן אמת שיש לי מקום עיון בדברי הפוסקים ז"ל, דהכא משמע בפשיטות מדברי הפוסקים בהך בעיא דפ' מ"ש גבי הקדש וגבי עניים היכא דאיכא ספיקא אזלינן לקולא, והרא"ש ז"ל דכתב דהקדש חל ומה שנתן לעניים היינו כיון שהמתנה ברורה והספק נשאר באומדנא לא מבטלינן המתנה מכח ספק אומדנא, ובנדרים ז' גבי בעיא יש יד לצדקה או לא ופסקו הרא"ש והרמב"ן והרמב"ם והרשב"א דאזלינן לחומרא בספיקא דאורייתא רק הר"ן ז"ל חלק עליהם והוכיח מסוגית הש"ס דחולין קל"ד דספק עניים אזלינן לקולא, הן אמת דדברי הרמב"ם לא קשו אהדדי אף דפסק גבי בעיא דפ' מ"ש פ"ט מהל' זכיה גבי הקדיש או חלק לעניים אם עמד חוזר דאין מוציאין אלא בראיה ברורה מ"מ שפיר שם גבי יד לצדקה בפ"ח מהל' מ"ע דאזלינן לחומרא וטעמו כשיטתו ז"ל בכמה דוכתי דכל את"ל הוי פשיטות ושם בנדרים קאמר הש"ס את"ל יש יד לצדקה, אמנם על הרא"ש ז"ל ק"ל דפסק גבי בעיא דיש יד לצדקה דכתב ולא איפשיטא ותיקו דאורייתא לחומרא, וטעמו ז"ל דכתב דלא איפשיטא בעיא דלא ס"ל הך כללא של הרמב"ם ז"ל דכל את"ל הוי פשיטות וכמ"ש האחרונים ז"ל בכמה דוכתי וכמו שמוכח מדבריו בכמה מקומות וגם אנכי הארכתי בזה בעניי במקום אחר בדעת הרא"ש וע' בספרי מקומ"ח ח"א סימן י"ד, וכיון דהרא"ש ז"ל כתב שם בהדיא דהך בעיא נשאר בתיקו ואזלינן לחומרא אלמא דס"ל דספק צדקה אזלינן לחומרא א"כ לא הוצרך הרא"ש גבי בעיא דהקדש או חלק לעניים לקיים המתנה מכח דהוי ספק באומדנא דהא בלא"ה אזלינן לחומרא בספק דאורייתא כמו גבי יש יד לצדקה דאזלינן לחומרא מספיקא אלמא דס"ל דגבי עניים אזלינן בספיקא לחומרא וצ"ע:

ובני החריף מו"ה ראובן זאב נ"י העירני דיש ליישב שיטות הפוסקים ודעתם לחלק בזה, אם הקדש הוא מכח אמירתו ואנו מסופקין היאך כוונתו, לא שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מריה דהא אנו מסופקין היאך היה כוונתו, וממילא אם כוונתו להקדש ליכא חזקת ממונא דאמירתו לגבוה כמסירתו, להדיוט, משא"כ בהנך שמביא הר"ן ז"ל דאזלינן לקולא כמו גבי הזרוע ולחיים דאזלינן לקולא בספיקא וכן גבי קמה אי לאו דבחזקת חיוב קיימא הוה אזלינן לקולא דהתם הקדש ממילא בלא דבורו ולא שייך לומר כמסירתו להדיוט כיון דהקדש בא מאליו, וחילוק זה נכון, אך משמעות הפוסקים דאין לחלק:

שוב מצאתי להש"ך ביו"ד סימן רנ"ט ס"ק י"ד שהרגיש בסתירת דברי הרא"ש ז"ל אהדדי ותירץ בדוחק דהרא"ש הוצרך להך סברא משום הפקר דבזה בספיקא לקולא אזלינן לכ"ע ולכן הוצרך הטעם דבספק אומדנא לא מבטלינן ההפקר, וגם לפני עלתה במחשבה כך אלא שהיה דוחק בעיני להמעיין בלשון הרא"ש ועכ"פ אף לדברי הש"ך דעת הרא"ש דבספק צדקה אזלינן לחומרא, וע"ש בש"ך שהאריך להשיג על פסק הרמ"א שחילק דהיכא שהוא מסופק אם חייב לתת לצדקה דמחוייב, אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מידם עליו הראיה, והש"ך חולק ע"ז דאין חילוק בזה, ובאמת תליא במחלוקת הפוסקים אי אמרינן ספק צדקה להחמיר וכיון דיש לנו דעת הרא"ש והרמב"ן והרשב"א בחדושיו שהחמירו בספק צדקה יש לצדד לקיים הצואה שיהיה הבית שייך לביהמ"ד אף דלענין גופא דדינא נשאר לנו בספיקא מ"מ לדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש בנדרים אזלינן לחומרא היכא דאיכא ספק הקדש או ספק אי שייך לעניים ולא דיינינן ליה כשאר ספק ממון דאזלינן בתר חזקת ממון אלא ה"ל כשאר ספיקא דאורייתא דאזלינן בספיקו לחומרא: ועוד נלע"ד ברור לקיים הצואה מטעם אחר כי אף שצדדנו לעיל כי מה שאמר בזה"ל טוט וויא איר ווילט, תליא במחלוקת ר"ג ורשב"ם ז"ל, מ"מ נלע"ד דבזה כ"ע מודים דהוי לשון מתנה, כי זה הלשון הוי כמו אם היה אומר בלה"ק עשו מה שתרצו וזה נראה לי ברור דהוה לשון מתנה ממש ואף בבריא כה"ג היכא דקבל בק"ס על קרקע וא"ל בזה"ל מה שתרצה עשה הוי ממש לשון מתנה, ומנא אמינא לה מסוגיא דנדרים פ"ח ע"א דאמר שם על הך משנה, המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת מעות לבתו כו', וקאמר שם הש"ס א"ר ל"ש אלא דא"ל מה שאת נושאת ונותנת בפיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפי' אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, וסברת רב כיון דאמר לה מה שתרצי עשי הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני תנאי דע"מ שאין לבעלך רשות בהם, הרי דמה שתרצי עשי הוי לשון מתנה ממש. ודוחק לחלק דשאני התם כיון דא"ל מתחילה הרי מעותי נתונים לך במתנה וכבר אמר לשון מתנה מועיל מה שאומר מה שתרצי עשי לחלק ולבאר לשון המתנה אבל היכא דאמר הלשון מה שתרצי עשי בלחוד אינו מועיל ולא הוי לשון מתנה כלל, דמנלן לבדות דבר זה מלבנו דלא הוי לשון מתנה ממש, כיון דמצינו בגמ' בהדיא דזה"ל הוי לשון מתנה. ואם כי מצאנו להרא"ש ז"ל בתשובה הביאו מרן הב"י בטוח"מ סי' רי"ג דסמך על לשון מניח דהוי לשון מתנה ממה דמצינו גבי לחם הפנים אלו מניחין ואלו נוטלין דלשון הנחה הוא חילוף לשון נטילה והרד"ך בתשובה סי' כ"ו דלשון הנתה הוי לשון מתנה ממה דנקט בברייתא בגמרא דב"ק הניח להם אביהם אחריות נכסים מכ"ש אנו דיש לנו לסמוך דהוי לשון מתנה דלשון מה שתרצי עשי דמצינו בש"ס בהדיא גבי לשון מתנה, רק אם הלשון מה שתרצי דהוי לשון מתנה אם המתנה חלה מידי או דהמתנה אינו חל עד שיעשה הדבר מה שירצה תליא במחלוקת הראשונים עם הרמב"ם ז"ל כי לפי מה שביאר הר"ן ז"ל בנדרים פ"ח ע"ב דעת הרמב"ם ז"ל, וז"ל, מנ"ל דהיינו טעמא משום דכי א"ל מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכי בהן בעל אלא הרי הוא כאומר לה לא יהיו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בהם כל שעה ושעה מהני שאין הקנין חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהם איזה דבר לאותו דבר בלחוד עכ"ל. ושאר הראשונים חולקים ע"ז וס"ל דהמתנה חלה מיד. אמנם הכא אין נפקותא אף דנימא דאין המתנה חלה אלא כשרוצים לעשות הדבר וה"נ כיון דהם רוצים לעשות מהבית בהמ"ד והמתנה חלה באותה שעה שנתרצו לעשות בהמ"ד מ"מ חלה המתנה דבלא"ה מתנת שכ"מ לא קניא אלא לאחר מיתה ואעפ"כ קי"ל דמועיל דהכי היתה תקנת חז"ל וכמו שנתבאר לעיל. כ"ז נראה לצדד שתהיה הצוואה קיימת:

אמנם עוד הוגבה כמה עדים שאמר בחייו בעת שבנה הבית כי הבית הזה יהיה לבהמ"ד אחרי מותו כי אין לו זרע ואמר בפה מלא שהבית הזה יהיה בהמ"ד. בזה נראה לצדד מטעם אחר, כי לכאורה נראה שאין בדבריו כלום וכמבואר בח"מ סי' רנ"ז בהגהות הרמ"א בשם הרשב"א בתשובה המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו או לאחר שלשים לא קדיש כלל דהא א"א לומר גוף מהיום ופירות לאחר זמן דהא קא אכיל פירות של הקדש א"כ לא חל ההקדש כלל. אמנם בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל בסי' קמ"ב שקיל וטרי טובא בדין זה ומסיק דהרשב"א לא מיירי אלא בקדשי בדק הבית דאית ביה מעילה ושייך בזה הסברא של הרשב"א דא"ל דקדיש גוף מהיום ופירי לאחר מיתה דא"כ ינקי מהקדש, אבל בהקדש עניים לא שייך לומר כן דר"ע מקיימינן דבוריה דכוונתו היה גוף מהיום ופירי לאחר מיתה, וה"ה אם הקדיש לבהמ"ד נוכל לומר דכוונתו דגוף הבית יהיה שייך לבהמ"ד מעכשיו ופירי דהיינו שיתפלל שם יהיו לאחר מיתה, ולא שייך בזה מעילה דאין לנו הקדש, וכמ"ש הרא"ש בתשו' הביאו הטוח"מ סימן רי"ב, והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה. וע"ש בתשובה שכ"כ רבינו בצלאל בתשובותיו סי' ט"ו בכוונת הרשב"א. וגם נראה דהרשב"א בתשובה דפסק דהקדש אינו חל כלל מטעם דלא שייך גוף מהיום ופירי לאחר מיתה והוי כמו בגט מהיום ולאחר מיתה דהוי ספק תנאה ספק חזרה ואזלינן לקולא ואין להוציא ממון מיד היורשים, אזיל לשיטתו בתשובה שהביא הש"ך יו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד דפסק בספק צדקה אזלינן להקל, אבל כפי מה שהרגיש הש"ך שם דדברי הרשב"א סתרי אהדדי דפסק בחי' בפ"ק דנדרים דבספק צדקה אזלינן לחומרא, וה"ה דתשובה זו סותר דברי חדושיו דפסק דבספק צדקה אזלינן לחומרא ולא ידעינן הי נשנית באחרונה. וכ"ז נראה לצדד בענין הצוואה וניחא ליה להמנוח ז"ל דעבידנא ליה ניחא נפשא כי הלך בלא בנים ועזב לאחרים חילו ובודאי ניחא ליה שיהיה הזכות קיימת וחתמתי שמי. היום יום ו' עש"ק כ"ה סיון תר"ג פה ק"ק בריסק דליטא, יעקב מאיר פאדווא:

תוכן העניינים

שות עין המים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה