אור ברסלב

שות עין המים· רבי יעקב מאיר פדואה

סימן יא

סימן י

כבוד ידיד ה' וידיד נפשי הרב המאוה"ג חו"ב יראת ה' היא אוצרו, דורש טוב לעמו המפורסם בשם ובתהלה, כ"ש מו"ה זלמן זאב נ"י מ"מ ומ"ץ דק"ק ווילנא:

הנה בדבר אשר דרש כ' והוא, לאה באה אצל ראובן ואמרה לו הילך מאה ר"ט בשלישות. וראובן לא רצה לקבל פקדונות מאשה שיש לה בעל, וספרה לו כל המאורע, היות שמעון ולוי היו שותפים בעסק פאדראט, והיה יהודה נאמן של השותפים, וכל העסק מתנהג ע"י, כי השותף הנזכר היה מעיר אחרת, ויהודה הנאמן הנ"ל ראה שהשותף איש אלם הוא, ועשה גזילות לשותף השני, לא רצה להודיע לשותפו מזה, מחמת כי לא יצמח לו שום תועלת אחרי שהוא תקיף ואלם, ולזה התחכם להטעותו בחשבונם וכפי ערך סך המבורר לו שגזלו כן הטעהו, למען החזיר להנגזל, וכהיום יהודה הנאמן הנ"ל הגיע עת פקודתו, ובחליו ל"ע קרא לאשה הנ"ל עבור שבביתה ובחצירה היה העסק, ואמר לה הילך מאה רו"כ, וזה שייך לשותף השני מאשר גזלו, וקבלה הסך הנ"ל, ואחר שהאשה חששה מבעלה שאם ימצא תחת ידה יאמר הבעל שהוא שלו, על כן תפצה להשליש ביד ראובן, וקבל ראובן, אך זאת התנית עם ראובן שלא יחזיר הסך הנ"ל להשותף, כ"א אחר שנתים או שלש שנים, כי כשיחזיר לו תיכף בודאי יתודע להתקיף ויגיע לה רעה ע"ז, ובמשך הלז יתן ראובן בהלואה שיעלה פראצענט, וקיבל ראובן, וכמה פעמים לותה אצלו ג"כ האשה הנ"ל והחזירה. והנה איתרע מילתא שראובן הלוה לאחד שהיה נראה לבטוח עם מעותיו ג"כ, והלוה נתדלדל ואין מקום לגבות בשום אופן, ובא ראובן כהיום אלי שאגיד לו אם יש עליו חוב ע"פ ד"ת לשלם להשותף, אחר שהאשה בעצמה הודית שאין המעות שלה, אפשר לא היה לו רשות לעשות ע"פ דבורה, כי איך יעשה סחורה בפרתו של חבירו. זה תורף השאלה:

הנה אם באנו לירד לעומקא דדינא לכאורה עדיין לא יפה עשה ראובן הנפקד מה שקיבל מעות מיד האשה ועבר על דברי חכמינו ז"ל אין מקבלים פקדונות מיד האשה, אף כי האשה נתנה אמתלא לדבריה מהיכן בא ממון זה לידה עכ"ז לא היה לו להאמין, ולא עוד שאנכי מסופק אם יחזיר הנפקד לאותו האיש שאמרה לו האשה ששייך לו המעות איני יודע אם יצא בזה ידי חובתו אם לא החזיר לבעל, כי מה שאמרו חז"ל אם אמרה של פלוני הם אי מהימנא ליה יעשה כפירושה וכו' היינו דוקא באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית, אבל לא באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, כמ"ש הרא"ש ז"ל וז"ל, ואם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת לומר שלי הם ולא של פלוני הם, דהא אמרינן לקמן וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ואמרה שלי הן עליה להביא ראיה ולא מהימנינן לה במיגו דאי בעיא אמרה שהיא נפקדת משל אחרים, ואף אם אינה נושאת ונותנת בבית אלא הבעל הוא נושא ונותן בממון אלא שמפקיד בידה כל אשר לו דינה כנושאת ונותנת ועליה להביא ראיה וכו', וא"כ הוא בחזקת הבעל ואין להאמין לה שהוא של פלוני:

הן אמת שהרמ"א ז"ל כתב באה"ע סי' פ"ו שדברי הרא"ש אלו שכ"ז שהיא חיה יחזיר לאשה, אבל כבר דחו האחרונים ב"ש וח"מ למה יחזיר לאשה כיון דהיא נו"נ בתוך הבית וזה ידוע מן האחרונים דכל נשי דידן המה בחזקת נושאת ונותנת, ובפרט למ"ש הרא"ש ז"ל דלא בעינן ממש נושאת ונותנת, אלא אם הבעל מאמין לה ומפקיד לידה ממונו יש לה דין נושאת ונותנת בדין זה, א"כ הנפקד לכאורה כתב שם כ"ז שאין הבעל מעכב יש להחזיר לאשה רק יכול הבעל לעכב להחזיר להאשה, אבל לא ידעתי מה הועיל בנדון דידן כיון דהבעל לא ידע מאומה מאותו הממון והיה לו לשאול דעת הבעל אם יעכב אם לאו. אך מחמת שהאיש ההוא הוא י"א אמיתי ולא יצא מכשול מתח"י, אמרתי לצדד בזכותו של הי"א שאפשר יפה עשה מה שלא הודיע לבעל, כי אם היה מודיע לבעל, אפשר היה הבעל מעכב לומר שלי הוא, ואצלו נתאמת לאמיתות שדברי האשה כנים הם, מהיכן בא ממון זה לידה, והבעל ישקר אם יאמר שממונו הוא, אין חוב עליו להודיעהו מאחר שיודע האמת של מי הוא. ויש ללמוד דבר זה ממה שכתב הרא"ש ז"ל בפרק חזקת הבתים בסוגיא דרבה ב"ש וז"ל וצ"ל דרבה בר שרשום סבירא ליה כר"ה בריה דרב יהושע דמפרש בשילהי מכילתין טעמא דאין נזקקים לנכסי יתומים משום צררי, ואיהו קי"ל בגויה דלית ליה צררי הלכך מצי למפרע מהם, דאי סבר כרב פפא דאמר משום פריעת ב"ח מצוה ויתומים לאו בני מעבד מצוה נינהו היאך היה רוצה לעכב קרקע בידו אפילו יהא אמת כדבריו, כיון שאין מחוייבים לפרוע חובות אביהם נמצא גוזל היתומים עכ"ל. וא"כ כיין שנתאמת אצלו בבירור גמור שהממון של פלוני שאמרה האשה, אין עליו חוב להודיע לבעל שמא ישקר באמונתו:

ועתה נבוא לעיקרא דדינא. הנה מעלתו התחיל לחקור ראובן מה דינו, אם כש"ח ואם כש"ש, ואני אתחיל לחקור מתחילה, יהודה הנאמן מה דינו על דבר זה. ונראה פשוט דהנה השליש יש לו דין שומר אבידה מאחר שהציל יהודה את ממון העשוק ע"פ תחבולה והטעה את האלם התקיף בחשבונו, הרי הוא מצוה קעביד, וא"כ יש לו דין שומר אבידה ממש, וידוע שמחלוקת הקדמונים אם הלכה כרבה ששומר אבידה כש"ח, או הלכה כר"י דהוי כש"ש, ונשאר בספיקא דדינא אצל הפוסקים וכתב הרמ"א ז"ל בח"מ סי' ע"ב דמספיקא לא מפקינן ממונא. ולענין אם יהודה השליש היה מותר להשתמש במעות של פלוני שהציל נראה שאסור, הגם דבמחלוקת ר"ט ור"ע אם מותר להשתמש בהם במעות אבידה קי"ל כר"ט דאמר ישתמש בהם ואם אבדו חייב באחריותם, מ"מ הא אמרינן בש"ס שם היכא דאבידה הוא מעות אסור להשתמש בהם דל"ש אלא לא יפה עשה מה שלא החזיר לבעל. הן אמת דהח"מ בדמי אבידה הואיל וטרח בהם אבל במעות אבידה שלא טרח בהן לא, וה"נ הוי כמעות אבידה ואסור להשתמש. הגם שיש לפקפק קצת בזה דאפשר דדמי לדמי אבידה, דהא בזה ג"כ טרח לעכב בחשבונות, ולא אמרו אלא מעות אבידה שלא טרח בהם כלל, מ"מ אין נראה לחלק בזה, ואין לנו לומר אלא מה שנמצא בש"ס מפורש דהיינו דמי אבידה מה שטרח למכור לעשות מזה מעות אבל טרחא אחרת לא מצינו בזה בש"ס, ואין לבדות דברים מלבנו.

לכן נראה דיהודה הנאמן היה אסור להשתמש. מיהו כל זה בעוד יהודה בחיים חייתו, אבל בנדון דידן שהגיע עת פקודתו וירא לנפשו פן לא ידעו מזה המעות גם אפשר שהיה לו בזה טעם שלא רצה להודיע ליורשיו דבר הכמוס בזה רק סמך על האשה כי היא אשה חשובה בעיניו ומהימנא ליה, ובודאי מצוה רבה עביד בזה וקיים בזה השבת אבידה ג"כ אשר השתדל שיבאו המעות ליד הנגזל, נראה דיש בזה לו רשות לצוות להאשה שתתעסק כפי הבנתה, והוי כמו שעשאה לאשה אפוטרופסית לעשות בממון אחרים, ואף דקי"ל בסי' ר"צ דאין ממנים אפוטרופסית לנשים, היינו לכתחילה היכא דאפשר בלא"ה, אבל הכא שהיה שעת הדחק גדול ולא מצא איש כלבבו לגלות לו כ"א האשה הזאת בודאי יפה עשה ומצוה עשה להציל איש מיד עושקו: ונראה ללמוד מדברי המדרש פ' דברים דדין זה שייך בין באבידה בין בפקדון היכא שעושה דבר בזה לטובת חבירו ולהרויחו בזה ממון לא לעצמו רשאי לעשות כן בין באבידה בין בפקדון וז"ל המדרש פרשה כ"ב מעשה בר' פנחס בן יאיר שהיה דר בעיר אחת בדרום והלכו אנשים להתפרנס שם, והיה בידם שתי סאים של שעורים והפקידו אצלו ושכחו אותם והלכו להם, והיה רפב"י זורע אותם בכל שנה ועושה אותם גורן וכונסם, אחר ד' שנים הלכו החברים לתבוע אותן ליתן להם, מיד הכיר אותם רפב"י אמר להם בואו וטלו אוצרותיכם, הרי מאמונתו של בו"ד אתה רואה אמונתו של הקב"ה וצ"ל לפ"ז הא דאמרינן בש"ס המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודים לא יגע בהם, יש לומר דהטעם דחיישינן דשמא יעשה אותם תרומה ומעשרות במקום אחר, הכא לא שייך כלל זה דהא הם שכחו ולא ידעו מקומם איה, ואולי נגנב או כבר נאכל, ולא שייך אלא במפקיד שיודע למי הפקיד, ואף שהיה לו לחוש שמא יזכרו וכמשמעות לשון המדרש שנזכרו באמת אחר כך ואכתי איכא למיחש שמא יעשו תרומות ומעשרות י"ל כיון שכתבו התוס' דחששא מועטת היא דאין אדם עשוי לתרום שלא מן המוקף רק בע"ש ועיו"ט, וכל זה רק בפקדון דהחמירו והכא שיש עוד ספק כיון דניחוש נמי שמא לא יזכרו, הלכך לא חיישינן להכי והיה מותר לו לעשות סחורה כמו זריעה שע"פ הרוב יש לו ריוח בזה להתעסק בזה ולהרויח ולמ"ד אדם רוצה בקב שלו י"ל כיון דלא היה בכאן ריוח הרבה כמו שאמור בש"ס דהא דאמר בתשעה קבים גוזמא קאמר ולהכי משערינן יותר מכדי חסרונם, ועכ"פ מדברי המדרש יש סמך היכא שעושה לטובת חבירו אין איסור בדבר ואדרבא מצוה קעביד כמו שעשה רפב"י שמפורסם בש"ס חסידותו:

ועתה נחזור לעניננו דיהודה השליש מצוה קעביד במה שמסר לאשה וקיים בזה מצות השבת אבידה, דנהי בעת היותו בחיים חייתו היה אסור להשתמש במעות כמו שכתבתי לעיל, מ"מ בבוא עת פקודתו והיה ירא שמא ישתקעו המעות לגמרי ולא יודע ודאי לשום אדם ודאי מצוה רבה קעביד במה שמסר להאשה, והאשה בעצמה ג"כ מצוה קעבדא במה שמסרה לאחר באמרה שחששה פן יודע לבעלה ויאמר שלי הם, ע"כ היתה מוכרחת למסור הממון ליד ראובן, ומאחר שלא מצאה איש כלבבה רק ראובן והיא היתה יראה לנפשה להחזיר תיכף ליד הנגזל שיראה לנפשה פן יודע להאלם התקיף ויגיע לה רעה אז התנית עם ראובן שלא למסור המעות להעשוק כ"א אחר שנתים או שלש שנים, ומאחר שהמעות יהיו בטלים שנתים או שלש שנים, חששה על הפסד הנגזל שלא יהיו מעותיו בטלים, ונתנה רשות להלוות לאחרים על איזה עיסקא, ופשיטא דמצוה קעבדא בזה ובכלל השבת אבידה הוא, והאשה דין אפוטרופוס יש לה, ובאיזה אופן שנראה לאפוטרופוס טובת זולתו יעשה כי גם מעות יוכל ליתן לעיסקא או ריוח אחר, כמו שמבואר בפוסקים ח"מ סי' ר"צ, ואפוטרופוס קי"ל דיש לו דין ש"ח דפטור מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה, והכא אין כאן דין פשיעה כלל דהכא נעשה לטובת העשוק, וכן ראובן יש לו דין אפוטרופוס שהאשה יראה לנפשה פן יודע לבעלה והיתה מוכרחת למסור לו, ויש לו דין האשה, ובאיזה אופן שפטורה האשה גם הוא פטור, והכא בודאי הוא אונס גדול כיון שהלוה גם מעותיו:

ומה שכתב מעכ"ת וז"ל, אבל אחר העיון י"ל זה ממש מתניתין דהמפקיד אצל שולחני דכיון שנתנה לו רשות להלוות לאחר כמו כן בכלל זה שהיה רשות לראובן להלוות עבור עצמו, ותיכף כשקיבל המעות נעשה שואל עליהן אף שלא שאל. ובמח"כ שגה בזה דהא קי"ל דאמר נאנסו לא וכר"נ, וכן פסקו כל הפוסקים אחד מהם לא נעדר מחמת היתר תשמיש לא נעשה עליו שואל כ"א ש"ש, וא"כ לו יהיה כדבריו דנעשה ש"ש פטור הוא מאונסין דהכא הוי אונס ממש וכאבדה ספינתו בים דמיא, כיון דמעות שלו הלוה ג"כ לאותו האיש הלא היה בטוח באותו האיש. אך באמת לדעתי יש לו כמו דין אפוטרופוס והוי כש"ח וצ"ע לחלק בין אפוטרופוס לדין מפקיד, דהא בדין מפקיד קי"ל היכא דיש לו היתר תשמיש אף כי לא נשתמש בו נעשה ש"ש ובאפוטרופוס קי"ל דלא הוי רק ש"ח אף דיש לו ג"כ רשות להוציא עבור עצמו, וצ"ל דשאני אפוטרופוס כיון דנעשה הכל לטובת זולתו לא מחייבינן ליה כדין ש"ש אף דיש לו רשות להשתמש במעות, ובזה ג"כ כיון דראובן עשה הכל לטובת העשוק להציל מיד עושקו אין להתחייב אלא כדין ש"ח או אפוטרופוס:

עוד נלע"ד להמציא דבר חדש דודאי יש לו רשות להשליש לעשות בו כל אשר חפן, כי ע"פ דין המעות של העשוק שייך לו לגמרי ע"פ מה דקי"ל בש"ע ח"מ המציל מיד לסטים ישראל הרי הוא שלו דסתם הדבר נתיאשו הבעלים, גע"ש בבאר הגולה ובדברי הה"מ ובכ"מ דקי"ל יאוש כדי קני מדרבנן גבי גזלן ישראל, א"כ הרי קנה מצד היאוש כאשר ידוע שהוא אלם ולא ציית לדינא. אך לכאורה נראה דהוי יאוש שלא מדעת דקי"ל כאביי דלא הוי יאוש דהא לא ידע הנגזל כמה גזלו. אך נראה דבכה"ג לא הוי יאוש שלא מדעת ע"פ מה דאמרינן בב"מ כ"ב ע"ב, א"ל ר"א בריה דרבא לר"א וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו, אמר להו כיון דאיכא שקצים ורמשים דקאכלי להו מעיקרא יאושי מייאש מינייהו. הרי בדבר דרגילות לאכול מינייהו אף דלא ידע כמה אמרינן מסתמא יאושי מייאש, וא"כ בנ"ד שהוא עוסק בשותפות מכמה שנים ורגיל בחבירו שהוא עושה עמו תגר וגוזל ממנו, אך אינו יכול לעשות מאומה כי הוא איש אלם, הוי כמו דאמרינן בש"ס דמסתמא יאושי מייאש, ויודע שגזל חבירו ממנו והוי תאנה דעבידא דנתרא ויאושי מייאש, והוי כמו דאמרינן בשבת (דף ק"כ) אף דהמציל מהדליקה מהפקירא קזכי, הכי בי"ש עסקינן דלא ניחא ליה דליתהני מאחרים ובחנם נמי לא ניחא ליה למטרח, וא"כ בנדון זה הכי נמי השליש זכה, וע"פ דין הוא שלו, ויכול לעשות בהמעות מה שירצה, וכיון דנתן רשות לאשה לעשות כל מה שתרצה, יכולה ע"פ דין לעשות כחפצה. ואזיל ג"כ החשש שחשש מעכ"ת בתחלת דבריו, כיון דנהגו לתת שכר שלישות הוה ליה כש"ש, הגם לדעתי בלא"ה אין בזה הדבר ממש, דאטו דמשום שנהגו ליטול שכר שלישות הוי ש"ש ע"ז, דאטו כופין ע"ז רק הוא מנהג בעלמא משום דרך ארץ שלא להטריחו בחנם, ולא הוי משום זה ש"ש. אבל לפי מה שכתבתי בלא"ה ליתא, דנהי דיהודה שקל שכר ע"ז כיון דהמעות הוו שלו ע"פ דין, רק שאינו רוצה ליהנות מאחרים אבל שלו ג"כ אינו רוצה להפסיד, והאשה הבאה מכחו יש לה ג"כ דין זה וכן ראובן הבא מכחה. כל זה יש לפענ"ד לצדד בזכותא דהאי גברא יקירא וי"א:

תוכן העניינים

שות עין המים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה