שות עין המים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימן טו
שלום לאהובי בני המופלג החריף השנון מו"ה צבי נ"י:
מכתבך קבלתי וכו'. ולמען אהבתך אראה לפלפל קצת בדבריך. הנה הבאת דברי הגאון בעל מחנה לוי ז"ל הביא בסוף ספר הפלאה להקשות בגיטין בסוגיא דמטמא ומדמע ומנסך לפי תירוץ התוס' שכתבו דאפשר לנסך בלא הגבהה א"כ קשה על חזקיה דאמר שוגגים פטורים כדי שיודיעוהו למה להם לעשות תקנה בשביל זה הא אף אם יהיה חייב בשוגג יכול להודיעו ויאמר שנסך בלא הגבהה ויהיה פטור מטעם קלב"מ. והנה כתבת לתרץ זה דלכאורה קשה בלא"ה אף אם יהיה חייב בשוגג יודיע לו בינו לבין עצמו, וכשיתבענו בב"ד יכפור ושבועת היסת לא היה בימי המשנה, וכתבת לתרץ דהתקנה היה שירא להודיע אפילו בינו לבין עצמו פן יתפוס ממנו שלא בעדים ויהיה מהימן במיגו, וא"כ מיושב קושיית בעל מחנה לוי לדעת כמה פוסקים היכא דחייב לצי"ש מהני תפיסה א"כ יראו לומר שניסך בלא הגבהה נהי דפטור מטעם קלב"מ מ"מ ירא שמא יתפוס ממנו. וכתבת לתרץ בזה על ר"י דאמר הטעם דבמזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד הולך וכו' דאכתי אמאי הועילו בתקנתו דיאמר דניסך בלא הגבהה וכקושיית מחנה לוי ז"ל, וכתבת לתרץ דהתקנה היה שיועיל עכ"פ תפיסה, ואח"ז חזרת מזה דבקנס לא מהני תפיסה דבקנס כתוב אשר ירשיעון אלהים דוקא ב"ד יוכל לחייבו אבל לא תפיסה כל זמן שלא העמידו בדין, וכתבת דסברא זו מצאת בס' דברי משפט מהגאון דלונטשיץ. הנה אהובי בני הספר הנ"ל אינו מצוי אתי, אך דע שזה מחלוקת קדומה בין הרמב"ם והראב"ד, ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' גניבה הל' י"ב דפסק שם גבי קנס דאי תפס אין מוציאין אותו מידו, והראב"ד השיג עליו ואמר דתפיסה לא מהני בזה כיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק בלא ספק וזה כיון שספק אצלם אין גומרין את דינו והיינו כסברא הנ"ל דבקנס בעינן החיוב דוקא על פי ב"ד, ועיין עוד בדברי הרמב"ם פ"א מהלכות עבדים ה"ה ובדברי הראב"ד שם בהשגות ג"כ מחלוקת זו, וצ"ל לדעת הראב"ד הא דפלגא נזקא קנסא מהני תפיסה היינו משום דמחסר ממון וכ"נ מדברי הלח"מ שם בדברי הראב"ד. אך האמת נראה לחלק באופן אחר, דהיכא דחייב מדין תורה כמו פלגא נזקא קנסא נהי דקנסא הוא מ"מ התורה חייבתו אלא שאין בידנו כח לדין דיני קנסות מצד שאין מומחין בזה"ז מ"מ מהני תפיסה אבל היכא דהספק בגוף הדין אי חייב או לא ונהי דבעיא דלא איפשיטא מהני תפיסה היינו בממון אבל לא בקנס כיון דאין ב"ד יכול לחייבו דכתיב אשר ירשיעון אלהים, ולפ"ז אפשר לומר גם לדעת הראב"ד דהיכא דחייב לצאת ידי שמים כיון דהדין ברור דחייב לצאת ידי שמים מועיל תפיסה. ובאמת דבר הראב"ד בהשגות פ"ח מהלכות עבדים ה"א נ"ל לפרש כוונה אחרת והוא דכוונתו כמו שהביא הנמ"י בספ"ק דב"ק דהא דמהני תפיסה בקנס היינו כגון פלגא נזקא קנסא דמיחסר ממונא ולא בתשלומי כפל וד' וה' דלא מחיסר ממונא אינו מועיל תפיסה. ובאמת דבריו מדוקדקים מאוד על כוונה זו, אך לפ"ז יהיה סתירה מדברי הראב"ד פ"ב מהל' גניבה דמשמע שם טעם אחר כמו שהבאנו. לכן צריכין אנו לפרש דברי הראב"ד דפ"ח מהל' עבדים הנ"ל ג"כ על דרך פ"ב מהל' גניבה. ועיין בס' שב שמעתתא ש"ד פי"א הבין ג"כ דברי הראב"ד דפ"ח מהלכות עבדים עם דבריו פ"ב מהל' גניבה המה לאחדים:
והנה לכאורה יש להביא ראיה ברורה דבקנס היכא דחייב לצי"ש לא מהני תפיסה מהא דאיתא ב"ק (דף צ"א) דבעי יש אומד לנזקין ורצה למפשט מהא הכהו על עינו וסימאו על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות, כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות, וקאמר הש"ס לאו משום דבעינן אומדנא, ודחי משום דאבעית נפשיה כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכו'. וקשה טובא לשיטת הסוברים דהיכא דחייב לצי"ש מועיל תפיסה א"כ אמאי אין עבד יוצא לחירות דהא חייב לצי"ש וכל היכא דחייב לצי"ש מועיל תפיסה והעבד תפס א"ע, ואפילו למאן דסובר יוצא בשן ועין צריך גיטא דחירותא מ"מ לענין השיעבוד תפוס בעצמו מיקרי, א"ו מוכח דבקנס היכא דחייב לצי"ש אינו מועיל תפיסה, והיא ראיה ברורה. הן אמת לפי מ"ש התוס' כתובות ל"ג ע"ב ד"ה לאו משום דלא מיחייב דהא דאמרינן דהיכא דקלב"מ חייב לצי"ש היינו דוקא בממון לא בקנס דקנס אינו מחוייב רק ע"פ ב"ד דכתיב אשר ירשיעון אלהים, ניחא, אך ממילא מוכח ג"כ זה הדין דבקנס לא שייך כלל חיוב לצי"ש דבקנס אינו מחוייב דוקא ע"פ ב"ד ולא ע"פ דין שמיא. ולכאורה קשה על סברא זו, משמעתין דפריך העושה מלאכה במי חטאת וכו' פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב, והא קשה גם למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק היאך שייך חיוב לצי"ש דהא בקנס לא שייך כלל חיוב לצי"ש לסברת התוס' בכתובות הנ"ל. אך נלפע"ד ברור דכל סברת התוספות דבקנס לא שייך חיוב לצי"ש, וכן מה מה שפלפלנו אי מהני תפיסה בקנסא או לא מטעם דלא יועיל תפיסה דבקנס כתיב אשר ירשיעון אלהים כ"ז שייך בקנסות דאורייתא, דהדין מודה בקנס פטור ולא מהני כלל דבורו אם לא ע"פ ב"ד, אבל כל קנסות דרבנן דחייב אפילו הודה בעצמו כמו שהעלה הש"ך בח"מ סי' שפ"ח ס"ק נ"א, א"כ כיון דחייב ע"פ עצמו שייך בודאי חיוב לצי"ש, וכן בודאי מועיל תפיסה אפילו אם נימא דבקנס לא מהני תפיסה מטעם דהב"ד אינו יכול לחייבו כ"ז שייך בקנס דאורייתא דאינו מועיל דבורו, אבל בקנסא דרבנן דמועיל דיבורו מועיל בודאי תפיסה. ולפ"ז יש לקיים תירוצם גם אליבא דר"י דאמר שלא יהא כל אחד הולך וכו' דלא תקשה קושיית בעל מחנה לוי ז"ל, דמאי הועילו בתקנתן דינסך בלא הגבהה, דיש לומר כתירוצם דעכ"פ יהיה מועיל תפיסה כיון דחייב לצי"ש ובקנס דרבנן בודאי מועיל תפיסה וכמו שביררנו ודו"ק:
ומה שהקשית עמ"ש בספרי סי' ד' להקשות לפירש"י בחולין דמנסך בשוגג דסובר שהוא שלו מתוס' ב"ק (דף כ"ז) דהיכא דסובר דהיא שלו הוי אונס גמור ופטור אפילו מזיק ולמה צריך הטעם כדי שיודיעוהו, וכתבתי דנהי דמנסך לא קשה לפמש"ל בספרי שם מ"מ קשה מטמא ומדמע, וע"ז כתבת דהא רש"י לא פירש רק אמנסך אבל במטמא ומדמע יש לומר כפשוטו בשוגג. הגם שדבר חכמה אמרת, מ"מ קושיתי שפיר דאם נימא דסובר שהוא שלו אונס גמור לא צריך הש"ס לטעם כדי שיודיעו ולוקי הכל בשוגג זה דהא סבור שהוא שלו כיון דבלא"ה מוכרחים דבמנסך הפירוש כן לוקי מטמא ומדמע ג"כ בכה"ג, ולמאי צריך לחדש הגזירה כדי שיודיעוהו אך האמת כמ"ש בספרי שם לחלק בזה. ויתר הדברים שכתבת הוטב בעיני וכו' ואין לי פנאי להאריך רק הקושיות שהקשית אכתוב מה שנלע"ד לתרצם:
מה שהקשית בחולין (דף ו') ר"ג וב"ד נמנו על שחיטת כותי ואסרוה ומסיק הש"ס הטעם משום דדמות יונה מצאו להם, ור"ג ובית דינו כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא. והקשית לפי מ"ש הרא"ש בחולין על הא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן ואמאי נימא סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא, ותירץ דהוי מיעוטא דלא שכיח, א"כ אמאי צריך לומר דר"ג כר"מ ס"ל הא אף דלא ס"ל כר"מ מ"מ אסור מחמת סמוך מיעוטא לחזקה. וא"ל דגם בכאן הוי מיעוטא דלא שכיח, דהא במיעוטא דלא שכיח אף ר"מ אינו חושש, ע"כ קושיתך. והנה באמת לפמ"ש בספרי בפתיחה להל' שחיטה דבר מחודש דהיכא דאיכא מיעוטא דמיעוטא ואיכא חזקה בהדיה לצרופי מועיל החזקה לעשות ממיעוטא דמיעוטא מיעוט לחוד ע"ש שהארכתי וחזקתי סבר' זו, א"כ ניח' די"ל דהוי מיעוטא דמיעוטא ובהדי חזקה עושה מיעוט גמור, לכן צ"ל כר"מ ס"ל דלרבנן הוי מיעוטא לחוד ואין חוששין ולר"מ חוששין דבצירוף החזקה נעשה ממיעוטא דמיעוטא מיעוט גמור. כ"ז כתבתי לפי דבריך. אבל דע אהובי בני דבלא"ה לא קשה מידי, דלא שייך כאן חזקה כלל וכי מחמת חזקת בהמה שעומדת באיסורה יהיה מברר על כללות האומה שעבדו ע"ז לא שמענו חזקה כעין זה ואף אם תאמר דאנו דנין על אדם יחידי דהיינו דשחט בהמה אחת ונאמר מחמת דבהמה יש לה חזקת איסור מסתמא שחט אחת מן המיעוט שעבדו ע"ז לא שייך ג"כ חזקה בזה דהגע עצמך אם נגע כותי זה ביין ואיכא חזקה להיפך דהיין בחזקת היתר עומד נתיר היין והיכא דשחט בהמה תהיה אסורה מחמת חזקת הבהמה באיסורה עומדת, לא שייך כלל חזקה דמחמת הבהמה שיש לה חזקת איסור יהיה מברר שכותי זה עובד ע"ז או היין שיש לו חזקת היתר היה מברר שכותי זה אינו עובד ע"ז, רק לענין רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן שם שייך שפיר לומר חזקה כיון דמספקא לן אם מומחה שחט אם לאו, ואין נ"מ אם מומחה שחט אם לאו רק לענין שחיטה שייך שפיר לצירוף החזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. וכעין זה כתבו הפוסקים דבספיקא דדינא לא שייך חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין.
והדברים ברורים:
ומה שהקשית בחולין (דף י"ב) בברייתא דאבד לו גדייו ותרנגוליו וכו' ומצאם שחוטים מותרים לכ"ע במצאם בבית לדעת הפוסקים דסוברים דהיכא דלא נבדק הסכין אחר שחיטה דהוא ספק נבילה, ואמאי הא הסכין לא נבדק כיון דאינו לפנינו, וכ"ת דמסתמא בדק אחר השחיטה כדינו מ"מ דלמא מצאו פגום עכ"ל קושייתך. ולא ידענא מאי קשיא דהא כיון דמצאן בבית סימן הוא דלא נבילה הוא וממילא תלינן דבדק הסכין כדינו ונמצא כתיקונו דאל"ה הוה ספק נבילה והיה מטילו לאשפה:
יותר אין לחדש. הכ"ד אביך דוש"ת יעקב מאיר במהר"ר חיים זלה"ה: