אור ברסלב

שות עין המים· רבי יעקב מאיר פדואה

סימן ה

סימן ד

ג' טו"ב אדר א' חר"ת:

שלום לאהובי ידידי הרב המאוה"ג חו"ב אי"א מרבים המפורסם מו"ה זאב נ"י מ"מ ומ"צ דק"ק ווילנא יצ"ו:

אחד"ש הטוב כן בא אלי מכתב כבודו הרמה בעובדא שבא לידו, היות שני שותפים שנתהוו ביניהם סכסוכים וטו"ת, ובחרו שלשה דיינים שיתווכחו ביניהם, וזה לשון שטר ברורין. ע"ד הסכסוכים וטו"ת שבינינו הח"מ בנידון הפרטים המבוארים בכתב המונח תחת יד הרב מ"מ דפ"ק שמבואר בכתב מונח הנ"ל שכל הטו"ת שנתהוו בינינו יוגמרו ע"פ קאמפראמוסין, לכן נתרצינו כעת אנחנו הח"מ מרצוננו הטוב ובחרנו לנו שני בוררים את הרב וכו' ואת הרב וכו' ולשליש בררנו את הרב וכו' והם יתווכחו בינינו על הטו"ת לפי ראות עיניהם ע"פ פשר, וכל אשר יצא מהנבחרים הנ"ל מחוייבים אנחנו הח"מ לאשר ולקיים בלי שום סרבנות כלל וכלל. וכהיום נפל ספק בין הנבחרים אם יש כח ביד השליש להכריע ביניהם אחר אשר קי"ל דאין הולכין בפשרה אחר הרוב יכול א' לעכב או לא, דהיינו אם היה נכתב בל' שבחרו ג' דיינים להתווכח ביניהם ולדין ע"פ פשרה אז דמיא להך דינא דקי"ל אין הולכין בפשרה אחר הרוב, אבל מאחר שמבואר בלשון השטר בוררים וגם שליש, מורה כיון דייחדו בשם שליש, כדי שיכול להכריע ביניהם אף שאינו מבואר בפירוש שהשליש יכול להכריע. זה שאלתם:

תשובה באמת שזה קשה בדיני ממונות שאיננו יכולין למצוא הדין מבואר רק לדין ע"פ שכלנו ושקול דעתנו, ואם בימי חכמי הש"ס אמרו אנן כאצבע בקירא לסברא, מה יעשו דורות הללו יתמי דיתמי, ופשיטא קטן כמוני, ומעלתו בעצמו יכול לעמוד על דעתו, ועמכם הכרתי ופלתי גדולי חכמי עירכם. אך לאשר דפק מעלתו על דלתותי, ומרוב אהבה שבינינו, אמרתי לגלות דעתי העניה בזה. דעתי נוטה בזה שזה דומה למה שאמרו בב"מ (דף ק"ד.) ר"מ היה דורש לשון הדיוט וכמו שפירשו התוס' שם דהיינו לשונות שלא תקנו חכמים רק הדיוטות הורגלו לכתוב, היה דורש, ואפילו לא נכתב כנכתב דמיא, וה"נ בנ"ד דבכל לשון שטר ברורין אשר הורגלו לכתוב ולבחור שליש דרכם לכתוב בהדיא שהשליש יכול להכריע ביניהם וה"נ אף שלא נכתב כנכתב דמיא, כיון שהורגלו לכתוב ושם שליש מורה מיוחד ע"ז אלא שלא נכתב בפירוש, והולכין בזה אתר לשון בני אדם:

אמנם באמת קשה לדמות ממש לדין זה, דהא כתב הנ"י בפרק המקבל בשם הר"ן ז"ל דכל הני דאמרינן בשמעתין אע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמיא, היינו שכל הדיוטות רגילין לכתוב אז אע"פ שלא נכתב כנכתב דמיא, ואם אינו נהוג אלא בקצת מקומות אין דנין בהם אלא באותו מקום בלבד, ועכ"פ בעינן שיהא מנהג מבורר דהכי רגילין לכתוב בכל שטרות הדיוטות, ומי יכול לעמוד בנ"ד דזה מנהג לכתוב בהדיא בכל שטרי ברורין שמקבלין השליש דשליש יכריע ביניהם. אמנם נראה דיותר יש ללמוד נ"ד מפירוש הנמוק"י בשם הרמב"ן ז"ל, וז"ל, היה דורש צריך ליישב מאי אתו הני תנאי לאשמועינן, דפשיטא דכל תנאי שבממון תנאו קיים, ומי איכא דלא דריש, וכתב הרמב"ן ז"ל בשם הרב ר' יהודה הנשיא אלברגלוני ז"ל דהא קמ"ל דדורשים לשון הדיוט כלשון הכתוב, שאע"פ שאפשר לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו משמעות ענין, והיינו דקתני היה דורש שזה כעין מדרש חכמים הוא שדורשין הכתוב באם אינו ענין, ופירש הרנב"ר ז"ל מדרש זה שהיה אפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שודאי לא היה מתחייב בלא תנאי, אבל אם לכך בלבד נתכוין באם אוביר סגי מאי ולא אעבוד, לפיכך היה ר"מ דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא אעבוד למה שהיתה ראויה לעשות, וכן בדרש ר"י באחריות דאית ליך עלי וכו' אפשר לפרש דאשאר כסות ועונה קאי אלא דא"ה פשיטא אלא לאו אקרבנות קאי. וה"נ בנ"ד נראה דדורשין לשון הדיוט דלשון ולהשליש בררנו הרב וכו', מורה שיש לו עילוי יותר, דאל"ה היה לו לכלול בשלשת הדיינים, אלא שאינו מבואר בהדיא הלשון מתקנין ומוסיפין קצת על הלשון כענין לשון הכתוב שמוסיפין קצת כדי שיהא הדבר מבואר, והיינו דדורשין לשון הדיוט כפירוש הר"ן והרמב"ן ז"ל שהבאתי, ויש לדמות למ"ש הרשב"א בתשובה העתיקה מרן הב"י בסי' מ"ב וז"ל בתשובה אחרת שם בסי' ש"ה כתב כל שמשמעותו ניכר לב"ד מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו ואפילו ליפות כחו של בעהש"ט:

ונראה דאין זה ענין למה שכתבו הפוסקים דכל לישנא יתירא לטפויי אתי והב"י בסי' מ"ב הביא כן בשם מהרי"ק בפשיטות וכמו דאמרינן בש"ס ב"ב לישנא יתירא לטפויי לענין דרך היכא דאמר חוץ מבור ודות ואעפ"כ הביא הב"י בסי' ס"א בשם תשובת הרשב"א ז"ל נשאל באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מילתא דלא צריך לטפויי קאתי, והשיב אין בזה כח בידינו לדון בדמיונות אלא במקום שאמרו אמרו במקום שלא אמרו לא ידענא מה ואין כח בידינו לדון בו, הרי דהרשב"א ז"ל סגר עלינו הדרך דאין בנו כח לדון בדמיונות ולומר לישנא יתירא לטפויי קאתי, נראה דהיינו לדין ממילתא יתירא דבר חדש שלא נזכר כלל בשטר וכמו דאמרינן בש"ס ב"ב, כיון שאמר חוץ מבור ודות דלא צריך לאתויי דממילא בור ודות אין בכלל המכירה אלא לטפויי קאתי דהיינו דשייר לו דרך דבר חדש שלא נזכר כלל, בזה סגר עלינו הרשב"א ז"ל דאין בנו כח בזה לדון בדמיונות אלא מה שמבואר בש"ס להדיא, אבל היכא שהענין מבואר בשטר, רק להוסיף בו כדי לתקן משמעות הענין שנראה משמעות הענין שמכוון לזה לא סגר עלינו הרשב"א ז"ל דיש בנו כח לדון מכח השטר כפי משמעות הענין אף להוסיף בו דברים וכמ"ש הרשב"א בעצמו בתשובה שהעתיקה הב"י בסי' מ"ב וכמו שהעתקתי לעיל דכל שמשמעות הענין ניכר לב"ד מתוך הכתב דנין אותו ואפילו ליופי בעל השטר. ובזה מיושב ג"כ דברי תשובת הרשב"א ז"ל שהביא ב"י בח"מ סי' שט"ו, כתב הרשב"א ראובן השכין שורש הדין עם שמעון לפי ששורש הדין אפילו בלא תנאי היה יכול להזכירו וכו' אבל עכשיו שנתן רשות להשכירה לכל מי שירצה, ואל תאמר שלא נכתב התנאי הזה לתוספת הענין אלא שופרי דשטרא, לא הוא, דכל היכא דאיכא למילף ילפינן. והקשה בתשובות נוב"י מה"ת חלק א"ע סי' ק' דהרשב"א סותר אהדדי מה שהביא הב"י בשמו בסי' ס"א דאין בנו כח לדון בדמיונות וע"ש. ולפמ"ש החילוק מבואר. דברי הרשב"א שהביא ב"י בסי' שט"ו בח"מ, מבואר שם להדיא בלשון השטר שרשות בידו למשכנה או להשכירה למי שירצה, ודן הרשב"א ז"ל דבלא תנאי היה יכול ג"כ להשכירה לאחרים אלא מה שהוסיף בתנאי להשכירה לכל מי שירצה היינו לטפויי קאתי, והיינו להשכירה אף למי שיוסיף בו דיורים, דבזה בלא התנאי לא היה יכול להשכיר למי שיוסיף בו דיורים, ואהני תנאיה דיכול להשכיר אף למי שיוסיף בו דיורים, דהא עכ"פ זה הלשון מבואר בשטר להשכיר לכל מי שירצה, וכוונתו בזה אף למי שיוסיף בו דיורים, אבל לדון בדבר החדש מה שלא נזכר כלל בשטר כענין ההיא דב"ב דשייר לו דרך, בזה דן הרשב"א דאין בנו כח לדון מעצמנו בדמיונות רק מה שמבואר בש"ס בהדיא. ועכ"פ בנידון דידן נראה ג"כ כיון דהענין מבואר דיחדו בשם שליש בפ"ע, כוונתו שיהיה לו שם עילוי, רק שלא כתבו בפירוש, בזה נראה דיש לדין בו משמעות הענין דלענין זה מועיל עילוי השליש שיהא בו כח להכריע. ויש עוד קצת ללמוד לנידון דידן ממ"ש הר"י בן לב בתשובה בחלק שני סי' כ"ט, שנשאל בנידון שבין ראובן ושמעון היו להם טו"ת על עסק שותפות, וביררו דיינים לפשר ביניהם, אם יסכימו לדעת אחת בפשרה מוטב, ואם לאו יהיה לוי מכריע ביניהם, והפשרנים נחלקו ולא הסכימו לדעת אחת, והמכריע לא הכריע כשום אחד מהם אלא עשה פשרה בין שתי הדעות, ועתה רוצה ראובן לבטל הפשרה, ואמר דלשון הכרע היינו שיכריע כאחד מהם ולא שיעשה דבר ממוצע, והאריך מוהריב"ל להכריע בלשון הש"ס מה נקרא מכריע, ולבסוף כתב אף אם נימא דבלשון הש"ס לא נקרא מכריע אלא כשיכריע כאחד מהם או שיאמר פלגא כמר ופלגא כמר, מ"מ בנידון דידן הולכין אחר לשון בני אדם, וז"ל וכד מעיינינן שפיר אשכחינן דאפילו דנימא דהיכא דישבו ג' לדין האחד אומר מאתים ואחד אומר מנה ואחד אומר שלש מאות דלא הוי הכרעה מאן דאמר מאתים, ואע"ג דקאמר פלגא כמר ופלגא כמר, מ"מ בנידון דידן דכתבו דאם לא יסכימו השני פשרנים לדעת אחת בררו לפלוני למכריע ביניהם ובשטרות ובנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ואע"ג דבלשון המשנה והברייתא לא הויא הכרעה שבקינן לישנא דמתניתין ואזלינן בתר לשון ב"א, וכיון דבלשון ב"א הכרעה הוי היכא דקאמר דמכריע דעת ממוצע בין שני הדיינים ואע"ג דלא הוי פלגא כמר ופלגא כמר, ולפעמים מפרשים דבריהם דכל מה שיאמר המכריע יהא מקובל עליהם, ויראה לי דאפילו דכתב הכי אם אמר המכריע יותר משניהם דלאו כל כמיניה דאפילו בלשון ב"א מכריע לא הוי אלא היכא דקאמר דעת בין שתי הדעות ולא יותר מהם, ואע"פ שפירש בשטר דכל מה שיאמר יהא מקובל עליהם לאו להכי נתכוונו דהוי מילתא דלא שכיחא, אלא לישנא יתירא לפרושי אתי דכל מה שיאמר המכריע בין ב' הדעות ופלגא כמר ופלגא כמר או חד פלגא כמר ותרי פלגי כמר שיהא הכל מקובל עליהם, ואי קשיא כיון דלפעמים מפרשים דבריהם משמע דהיכא דהוי סתמא אין כוונתם אלא פלגא כמר ופלגא כמר, לא הוא, דאדרבא איפכא מסתברא דכיון דרוב פעמים מפרשים דבריהם כבר ידענא שבלשון ב"א מיקרי מכריע היכא דמכריע דעת ממוצע בין שתי הדעות, ואע"ג דלא הוי פלגא כמר ופלגא כמר, ואע"ג דאירע דלא כתבו הכי ילמוד סתום מן המפורש, ודמי קצת למ"ש הרשב"א בתשובת שאלה וז"ל אמרת משמי שאני אומר שהשיור הנוהג בארץ הזאת אע"ג דלא כתוב כמו שכתוב דמיא. תשובה כן הוא האמת ועליו נסמכתי ודבר ברור הוא דכל מה שרגילין הדיוטות לכתוב כל מי שמקבל דבר אע"פ שלא כתב כמו שכתוב דמי, דכל המקבל סתם על דעת מה שנוהגים לעשות מקבל וכו', והביא כמה ראיות לדבר, וקאמר דכל מקום שאמר שכן כותב, ה"ק שכן דרכו לכתוב, והיינו דקאמר בפ"ק דמציעא ב"ח גובה השבח שכן כותב מוכר ללוקח וכו', וכן בכל השנויים בפרק המקבל שכן נהגו לכתוב וכו', וכן בנ"ד אמרינן הכי כיון דכתבו הכי ברוב שטרות אנו למדין דבלשון ב"א מיקרי הכרעה כל היכא דמכריע בין שתי הדעות, ואע"ג דלא הכריע פלגא כמר ופלגא כמר כדכתבינן ואזלינן בתר לשון ב"א, משם יש קצת ראיה לנידון דידן דברוב השטרות הורגלו לכתוב השליש יהא מכריע, אע"ג דלא נכתב כמו שנכתב דמיא. זה הנלענ"ד בזה:

א"ד ידידו דוש"ת יעקב מאיר פאדווא:

תוכן העניינים

שות עין המים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה