אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת סנהדרין › בסוגיא דבא במחתרת [דף ע"ב ע"א]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת סנהדרין · בסוגיא דבא במחתרת [דף ע"ב ע"א]

בסוגיא דאין מעברין את השנה מפני הטומאה [דף י"ב ע"א]

במשנה הי' בא במחתרת ושיבר את החביות אם יש לו דמים חייב אם אין לו דמים פטור גמרא אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו אמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתניהו אבל נטל לא והאלקים אמר רב אפי' נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותי' קיימי. ה"נ כו' ולא היא כי אוקמא רחמנא ברשותי' לענין אונסין אבל לענין מקנה ברשותי' דמרייהו קיימא מידי דהוי אשואל ופי' רש"י מסתברא מילתא דרב בששיבר בין עכשיו בין לאחר זמן וכן דעת התוס' והמאור דאף בשיבר אח"כ ג"כ פטור מתשלומין והרמב"ן והר"ן חולקים ע"ז אלא דבשיבר אח"כ חייב אליבא דרבא ונלע"ד די"ל דפלוגתתן תלוי בשינוי הלשון שבין הירושלמי והתוספתא דאיתא בירושלמי ב"ק פרק יו"ד הלכה א' הגנבים שבאו במחתרת ועשו תשובה חייבין להחזיר. עשה אחד מהן תשובה חייב להחזיר את שלו. ואם הי' מוצא ונותן להן הוא משלם ע"י כולן עכ"ל וכ' בפני משה. שבאו במחתרת לאו דווקא אלא אורחא דמילתא נקיט שהבא במחתרת כו' ודרכן לבא בסיעת חבורה כו' ובחידושיו במראה הפנים. בד"ה ואם הי' מוצא כו' כ' פשוט הוא כו' ולדעתי י"ל כוונת הירושלמי בפשיטות ויתיישב גם מה שיש לדקדק במ"ש בירושלמי ועשו תשובה מה שלא מצינו כן בכל מקום שמבואר בתלמוד ובירושלמי חיוב שעל הגנב וכדברי הירושלמי הנ"ל הוא כן בתוספתא דב"ק פרק יו"ד בלי שינוי רק תיבה א' לפניהם במקום להן הנזכר בירושלמי ובפי' המג"א על התוספתא אות כ' בזה"ל על חלקו לבד צ"ע דאמרינן במדרש סוף פרשת מקץ עשרה שנמצאו בגניבה א' מהם נתפס ע"י כולן עכ"ל ואם נחליט דהדין כן בשנים שגנבו לגבות מאחד כל הגניבה יעוין בש"ך חו"מ סי' שצ"א ס"ק א' ובטוח"מ ובח"מ סי' ת"ר סעיף ל"ז בשנים שהזיקו וביש"ש המצויין שם בש"ך] י"ל דהטעם של התוספתא והירושלמי הנ"ל משום דהחיוב שיהי' לכ"א על חבירו אינו בא רק מחמת תחילת הגניבה וכיון שהגניבה הי' במחתרת לא חל חיוב זה דקלב"מ ואין לחייב לכ"א רק מה שלקח לעצמו דבנטל במחתרת ויצא חייב להחזיר לכך מדויק בירושלמי הגנבים שבאו במחתרת כו' ולזה אשמעינן בסיפא אם הי' מוצא ונותן להם ר"ל שהנתינה מידו לידם הי' אחר שיצא מן המחתרת דאז כבר נפקע ממנו חיוב המיתה דמיד שיצא אף עם כלום דמים לו. הוי במסירתו אז דברים הגנובים ליד הגנבים כמוכר ונותן של אחרים וחייב לשלם [יעוין בח"מ סי' שמ"ח סעיף ו' וסעיף ח' בהגהות רמ"א ובש"ך שם. ובסי' שפ"ח ובטור שם ומקור הדין במס' ב"ק דף קי"ז] וי"ל דהירושלמי סובר דבשיבר אחר שיצא ג"כ פטור כדעת רש"י ותוס' והמאור לכך מדייק ונותן להן דזה לא הוי כשיבר רק כנותן דבר של אחרים. וי"ל דהירושלמי סובר כפי הנראה מדברי רש"י בב"ק דף קי"ד ע"ב ד"ה בדמי ובחידושי רשב"א שם ובאם מכר או נתן לאחרים חייב להחזיר כיון דהוא בעין לא הוי כשיבר. ולא כפי הנראה מדברי רש"י כאן ובפרט בבעה"מ דאם מכר הוי כשיבר ולפי דברי התוספתא הי' מוצא ונותן לפניהם נראה לכאורה כדעת הרמב"ן והר"ן דאף בשיברן אחר שיצא חייב. לכך אף שלא מסר לחביריו הגנבים רק נתן לפניהם וגרם בזה שנטלו חייב הוא לשלם כולו ולכך מדייק ועשו תשובה כיון דדין קלב"מ בבא במחתרת. אינו כ"א כשלא הי' עדים בעת הגניבה. דביש עדים דמים לו לדעת התרגום וכמבואר ברמב"ן סוף הלכות גניבה [יעוין חו"מ סי' שצ"ד] ויעו"ש בהשגות הראב"ד ובכ"מ בשם הרמב"ן דלדברי רמב"ן משכחת שהי' עדים רק הגנב לא ידע מהם ובכה"ג ג"כ אין לו דמים:

והנה לכאורה יש להוכיח כדעת הרמב"ן והר"ן דבשיבר אח"כ חייב ודלא כדעת רש"י ותוס' והמאור מהא דאיתא בכתובות דף למ"ד ע"ב מאי איכא בין רבא לאביי א"ב זר שאכל תרומה לאביי פטור ולרבא חייב ולאביי פטור והאמר רב חסדא מודה ר' נחוני' בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה שיבוא לידי איסור חלב אלמא מעידנא דאגבהה קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לי' ה"נ כו' הב"ע כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו סוף סוף כיון דלעסי' קני' כו' כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה כו' ולפירוש רש"י שם נראה דמיירי בתרומה שגזל ישראל וקשה למה להגמ' לדחוקי כ"כ. הא משכחת בפשיטות. א"ב בין אביי לרבא: בזר שגנב תרומה ואכלו וכגון שהי' בשעת הגניבה איסור מחתרת. דלפי המפורש ברמב"ם בסוף הלכות גניבה [וכסתם ברייתא קמייתא שבמס' סנהדרין דף ע"ב ע"ב ופוסק הרמב"ם דגם בתוך חצירו א"צ התראה] בכל סתם גניבה הוי איסור מחתרת דז"ל הרמב"ם וא' הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצירו או בתוך קרפיפו בין ביום בין בלילה אין דמים להגנב. רק בגונב בגינה ושדה דיר וסהר יש לו דמים וכמו כן בגונב לפני עדים לדעת הרמב"ם וא"כ בזר שגנב תרומה מבית הבעלים שאין לו דמים בשעת הגניבה פטור לאביי על האכילה מחמת חיוב מיתה בידי שמים שעל האכילה. ומדאגבי' קני' לא שייך דאז הי' עליו איסור מחתרת ולרבא חייב מצד האכילה דאף לשיטת רש"י ותוס' והמאור דאף בשיברן אח"כ פטור: מ"מ בודאי חייב כשאוכל דבר הגנוב לשלם מה שאכל שלא יהי' חוטא נשכר [באס"ז למס' כתובות דף ל"ד ע"ב בד"ה וז"ל שטה ישינה כ' דלכך בנטל חייב להחזיר שלא יהי' חוטא נשכר] ומדלא מתרץ כן הגמ' ע"כ צ"ל כשיטת הרמב"ן דבשיבר אח"כ חייב. א"כ אכתי הי' קשה קושי' הגמ' דאף לאביי לתחייב אלעיסה ודוחק לומר דגם הלעיסה הי' במחתרת ואפשר נמי בשעת לעיסה יש דמים להגנב כיון דאין תועלת עוד להבעלים בהריגת הגנב. דאין מצילין בזה ממונם כיון שנלעס לא חזי לאחרינא וצ"ל דרש"י לשיטתי' שמפרש בכתובות דף ל"ד ע"ב גנב וטבח בשבת דר"ל דהגניבה הי' באיסור הוצאה בשבת: והקשו כל המפורשים דא"כ אף בטבח בחול פטור כיון דהגניבה הי' באיסור מיתה. והוכיחו מזה דרש"י סובר דהטביחה הוי כמו גניבה חדשה. לכך הי' חייב אם הי' הטביחה בחול הרי לדעת רש"י אף היכא שבשעת הגניבה שייך קלב"מ אם עשה אח"כ דבר שהי' שייך בי' אם הי' עושה כן בתחלה דין גניבה הוי כגונב אז וחייב ככל גנב א"כ לפי"ז כיון דלעיסה הוי דרך קני' להגנב וכדמקשה הגמ' סוף סוף מדלעסי' קני' גם הוא מעשה גניבה כמו טביחת בהמה. א"כ אף שהי' תחילת הגניבה באיסור מחתרת. אם הלעיסה הי' חוץ למחתרת חייב משום גניבה והוי כמו גנב בשבת וטבח בחול או גנב במחתרת וטבח חוץ למחתרת לשיטת רש"י אבל המעיין באס"ז יראה שהרמב"ן מפרש גנב וטבח בשבת דר"ל דע"י הטביחה הי' הגניבה והי' באיסור שבת מצד הטביחה ודלא כפי' רש"י ובחדושי רשב"א מבואר יותר באריכות וחולק אסברת רש"י וסובר דהיכא דגנב באיסור שבת אף שטבח בחול פטור ולא שייך לומר שיהי' אתחלתא דגניבה מעת הטביחה כיון שכבר גנב ולשיטה זו בגנב במחתרת ולועס חוץ למחתרת אין בו חיוב מדין גנב רק מדין מזיק ולשיטת הסוברים דבשיבר אח"כ חייב. א"כ לדעת הרמב"ן יש הוכחה לדינו דבשיבר אח"כ חייב דאל"כ אמאי לא מתרץ הגמ' דא"ב בזר שאכל תרומה שגנב במחתרת אבל לשיטת רש"י ליכא הוכחה אמנם אכתי קשה לפי מה שביאר באס"ז דף ל"א ד"ה והתוס' ז"ל שלנו הקשו כו' בדעת רש"י דליכא דרך קני' בפה ומה שמקשה הגמ' כיון דלעסי' קני' פרושו מדין מזיק שנמאס בפומי' ולא חזי עוד לאכילה יעו"ש, א"כ נסתר תרוצי הנ"ל דכיון דלרש"י פטור אף בשיבר אח"כ ליכא לחייב מדין מזיק רק מדין גנב היכא ששייך]:

ולכאורה יל"ד בדברי רב חסדא שאמר מודה רנבה"ק כו' שכבר נתחייב בגניבה קוד' שבא לידי איסור חלב דנ' לכאורה דכוונתו היינו על ההגבהה וכדברי הגמ' אלמא מדאגבי' קני' דא"ל דקאי אלעיסה. דהא בלעיסת איסור יש איסור רק אין חיוב כרת. והו"ל למימר קודם שיבוא לידי איסור כרת ובברייתא לקמן הגונב כיס בשבת אי' שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה לפי"ז קשה מדוע תפס רב חסדא כך בלשונו דמשמע דוקא מחמת שנתחייב אהגבהה ת"ל אף היכא דליכא לחייבו משום ההגבהה ובגוונא דלעיל דהי' איסור מחתרת בשעת הגבהה מ"מ חל עליו חיוב משעת לעיסה ואינו פטור מחיוב הגניבה. לא מחמת חיוב מחתרת שקודם הלעיסה. ולא מחמת חיוב כרת שבא על הבליעה אחר הלעיסה. ואפשר לומר לכאורה דכוונת רב חסדא דחייב גם בכפל לכך אמר בגונב חלבו וכן מבואר בהשגות הראב"ד בפ"ב מהלכות גניבה על מ"ש הרמב"ם דין ד' הגונב טבלו כו' וכן אם גנב חלבו כו'. כתב בהשגות א"א משלם לו כפל דמי טבלו וכן בחלבו משלם לו כפל דמי חלבו עכ"ל והיכא שהיתה הגבהה באיסור מחתרת אינו חייב משום הלעיסה שאח"כ רק בקרן כדין מזיק ולא בכפל לשיטת הרשב"א הנ"ל דאין להחשיב הטביחה אח"כ להתחלות גניבה כמו כן בלעיסה אבל לשיטת רש"י קשה ואולי רש"י לשיטתו שמפרש במס' ב"ק דף ס"ג דברי הברייתא שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים דר"ל שאין לבעלים סימן בו שפטור מכפל א"כ י"ל אף דמשכחת גם בחתיכת בשר וכדומה שיהי' בו סימן וכדאיתא בפ' אלו מציאות דף כ"ג ע"ב מ"מ כיון דבלעיסה מתקלקל הסימן כמו דאמרי' שם דף כ"ב בסימן הנדרס א"כ כיון דאף לשיטת רש"י אין עליו שם גנב מחדש רק מחמת הלעיסה גופא דבודאי לא יעלה על הדעת דלשיטת רש"י יהי' עליו שם גנב משעה שבא לפיו. דזה הוי רק כמו הגבהה שני' דאין בו שם גנב בדבר שכבר גנב דאל"כ בכל יוצא ממחתרת נימא דהוי כגנב מחדש מחמת שמחזיק דבר הגנוב בידו חוץ למחתרת ובפרט כשמביאו אח"כ לרשותו ואמאי פטור לרש"י בשיברן אח"כ א"ו דרש"י סובר דכל שאינו עושה מחדש מעשה לתועלת גניבתו כמו טביחה או לעיסה לאכילה רק שבירה או הגבהה אינו כגנב מחדש ומינה דאין החיוב דין גנב וחיוב כפל רק מחמת עצמות הלעיסה ואז נתרוצץ בפיו סימן החתיכה והגונב דבר שאין בו סימן פטור מכפל לשיטת רש"י אבל לשיטת התוס' שם בב"ק שחולקים על רש"י וסוברים שאין סברא לחלק לענין כפל בין יש בו סימן לאין בו סימן ומפרשי' פי' אחר בדברי הגמ' שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים קשה:

אמנם לכאורה יל"ד על שיטת רש"י דלשיטתי' מי הכריחו לרבא להסביר טעמו של רב בדבר אשר לדעתו בעצמו תשובתו בצידו וכדקאמר ולא היא כו' דילמא רב לשיטתי' דסובר דיאוש כדי קני כדאי' במס' ב"ק דף ס"ז ואין על הגנב לאחר יאוש רק חיוב תשלומי ממון ולא החזרת גוף החפץ ולכך בבא במחתרת דלשיטת רש"י אף לרבא פטור כששיברן אח"כ שיצא ממחתרת א"א לחייבו אף כשהכלים בעין כיון דקנה אותם ביאוש דאף למ"ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דאין דין קניות היאוש בגניבה רק אחר שנודע לבעלים מ"מ קונה הגנב בעת שמתייאשים הבעלים ובלא"ה לרבא לשיטתי' יאוש שלמ"ד הוי יאוש ומחיוב תשלומין ג"כ פטורים דלא גרע משיבר הכלי' אחר שיצא ממחתרת [ובאס"ז לב"ק דף ס"ז ד"ה מנין ליאוש כו' כתבו בשם תוס' שאף דרבא סובר סתם גניבה יאוש בעלים ובתוס' רי"ד בקידושין דף נ"ב מבואר להיפך] אמנם לכאורה ז"א דע"כ לרב סתם גניבה אינה יאוש בעלים דאל"כ אמאי חייב דו"ה בטביחה ומכירה: כיון דלדעתו יאוש כדי קני וליכא חיוב דו"ה רק קודם יאוש וכמבואר בסוגי' הנ"ל בב"ק דף ס"ח דר' אליעזר לשיטתי' דסובר חיובי' לאחר יאוש הוא מוכיח מחיוב דו"ה שסתם גניבה יאוש בעלים אבל לכאורה אפשר לומר אף דסתם גניבה לא הוי יאוש היינו דוקא היכא דיש על הגנב חיוב תשלומין אף אם אין הגניבה בעין לכך לא מתייאשים הבעלים דסוברים אולי במשך הזמן תקום ידם לתבוע ולהוציא תשלומי גניבתם אבל בבא במחתרת שאין חיוב תשלומין כלל על הגנב. רק כשהכלים בעין נוכל להוציא מידו אפשר הוי יאוש בסתם ולפי הנראה מדברי רש"י כאן ובפרט מדברי בעל המאור אפשר אם מכרם הגנב לאחרים פטור ג"כ מתשלומי הדמים דליכא לחייב בבא במחתרת שום חיוב תשלומין רק החזרת גוף דבר הגנוב אם הוא בעין [וצ"ע במס' ב"ק דף קי"ד ע"ב ברש"י ד"ה בדמי קונהו כו' ובחדושי רשב"א שם] א"כ מה"ת לא יתייאשו הבעלים דדילמא יפסידם או ימכרם טרם יהי' להם בירור ותגבר ידם לנגדו להעמידו בדין ומהתשלומין יופטר מחמת שהגניבה הי' ע"י ביאת מחתרת וכנ"ל ואף דרבא סובר דיאוש כדי ל"ק כמבואר בדף ס"ז בתוס' ד"ה רבא אומר עכ"פ ל"ק לרב דלשיטתי' אזיל ורבא בעצמו שמע מדברי רב ומהדר לתרצו לשיטתי' כמבואר בסוגי' הנ"ל דף ס"ח ואף לשיטת הרמב"ן והר"ן דבשיבר אינו פטור לרבא רק במחתרת אבל לא אח"כ כיון דהכלים שייכים להבעלים הוי כגזלן בשעת השבורה בעת שאין חיוב המיתה אחרי שכבר יצא מהמחתרת יש לעיין. לפי המבואר באס"ז לב"ק דף ס"ו בד"ה מידי דהוי אמוצא אבידה שכ' בזה"ל ולאו דווקא דומי' דאבידה דהתם באבידה אפי' מידי לא משלם והכא בגזילה אע"ג דקני לה לגוף הגזילה מ"מ דמים בעי לשלומי וטעמא רבה איכא דלא דמי גזל לאבידה דבאבידה נתייאשו הבעלים מקמי דתיתי לידי' דמוצא וא"כ הפקר הוי ולכך לא מחייב מידי אבל גזלן דאתי לידי' קודם יאוש מיד נתחייב לשלם או גופה או דמים הילכך כי נמי נתייאש בתר הכי לא נתייאש בדמים כו' תלמוד הר"פ ז"ל עכ"ל לפי"ז אפשר לומר לכאורה דבכה"ג בבא במחתרת דאין החיוב השבת דבר הגנוב או דמים בא בעת תחילת הגניבה בעודן במחתרת דאז קלב"מ דאף דלא קנה הדבר שהוא בעין מ"מ לא חל עליו בעודו במחתרת חיוב השבה וא"כ דמי שפיר לאבידה ומהראוי שיועיל היאוש לפוטרו אף מדמים למ"ד יאוש קני אולם לשיטת הרמב"ן י"ל כדברי הנ"ל דלרב ליכא כלל יאוש מסתם בגניבה אף בבא במחתרת כיון דלשיטתי' יכולים לתבוע מהגנב אף דמי הגניבה כשאינה בעין אם הפסידה או מכרה לאחר שיצא ממחתרת הוי כשאר גניבה דלא הוי מסתמא בחזקת יאוש לשיטת רב דסובר דאין חיוב דו"ה רק קודם יאוש אבל לדעת רש"י ובעל המאור הנ"ל קשה כנ"ל ואף לשיטת רבא דסובר יאוש אינו קונה בגניבה יש מקום עיון דהא הטעם דלא ילפינן מאבידה דיועיל יאוש מבואר במס' ב"ק דף ס"ו ע"א דשאני אבידה דכי אתי לידי בהתירא אתי לידי' אבל בגזילה באיסורא אתי לידי'. מעתה נחזי אנן כאן בבא במחתרת דעל האיסור בשעה שבא לידו הגניבה אין לדונו דקלב"מ ושב אצלו כפקדון ומהראוי שיועיל יאוש ואף דבאבידה ג"כ אין מועיל היאוש רק כשהי' קודם שבא לידו האבידה וכדאי' באלו מציאות דף כ"א עכ"פ מועיל שלא יצטרך להחזיר גוף האבידה רק הדמים כמבואר בסוגיא הנ"ל בב"ק דף ס"ו בתוס' ד"ה ה"נ כו' וכאן במחתרת ליכא חיוב דמים כלל לשיטת רש"י ובעה"מ. יעוין קצה"ח סי' רנ"ט ואף לדעת הרמב"ן יש לדקדק לשיטתי' שמפרש במלחמות בפ' אלו מציאות על הא דאי' שם דף כ"ו ע"ב אמר רבא ראה סלע שנפלה ונטלה לפני יאוש ע"מ לגזלה עובר בכולן כו' (דברי הגאון] ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב לי' ואיסורא דעבד עבד ומקשי' הא גם באבידה אינו מועיל יאוש אם בא לידו קודם יאוש ומתרץ שם במלחמות דלכך אין מועיל בגוונא דלעיל יאוש באבידה כיון דלא ע"מ לגזלה נטלה ידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהן הוא הילכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנו ברשות בעלים אבל בזו שע"מ לגזלה נטלה הרי הוא לבעלים כמו נחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כו' יעו"ש הרי היכא דלא נעשה שומר של הבעלים בשעת הנטילה מהני היאוש אח"כ לגמרי כמו כן נימא הכא דבמחתרת לא נתחייב בכלום ומועיל היאוש אח"כ וכן מטין דברי הריטב"א שמביא באס"ז בב"מ דף כ"א ד"ה ורבא אמר:

אבל לכאורה דברי הרמב"ן במלחמות אינם מובנים וכאשר השיג עליו שם הר"ן מובא בס' אס"ז בזה"ל דהא רבא בעצמו אמר בב"ק דף ס"ו או דילמא לא דמי' לאבידה אבידה הוא דכי אתי לידי' בהתירא אתי לידי' אבל האי כיון דבאיסורא אתי לידי' כו' אלמא דקולא דאבידה מגזילה אינו אלא משום דבהתירא אתי לידי' אבל זו שנטלה ע"מ לגזלה ועבר אלאו ועשה דאבידה גופה ודאי דבאיסורא אתי לידי' ומחויב בהשבתה או בהשבת דמים כגזילה גמורה כו' יעו"ש ולכאורה צ"ל דדעת הרמב"ן דבגזילה אף שחייב באונסים אין ידו כיד הבעלים כיון דהוא אינו מעצמו שומר של הבעלים רק התור' רמי' עלי' חיוב האונסין וסמוכין לזה פקדון יכול המפקיד להקדיש. אבל הנגזל אינו יכול להקדיש כ"ז שהגזילה ביד הגזלן לפי שאינו ברשותו שוב מצאתי במס' ב"ק דף נ"ו ע"ב בתוס' ד"ה פשיטא כו'. ובהרא"ש בפ' מרובה דין ב' ובאס"ז למס' ב"מ דף מ"ג מ"ש שם בשם הרמב"ן והריטב"א דנראה מדברי כולם דאין להגזלן דין שומר ולכך כשמעיקרא הי' שוה זוזא ולבסוף ארבעה ואיתבר ממילא אינו משלם רק זוזא. משא"כ בשומרים שמשלמו כפי' שווי' שהי' בעת שנאבד. ומה שאינו מועיל היאוש בגזילה משום שהוא הגורם באיסור הגזילה אותו היאוש משא"כ באבידה שנטלה ע"מ לגזלה והיאוש בא אח"כ מהבעלים מפאת שנאבד מהם הוי כאלו הי' מונח ע"ג קרקע עד עת היאוש ולזה מדייק הרמב"ן בדבריו. הרי היא לבעלים כמו נחת בקרקע וניקני' ביאוש וכאן במחתרת בא ג"כ היאוש מצד לקיחתו ואינו מועיל אף שלא נתחייב באונסים דבלא"ה בכל גזילה לא אמרינן להרמב"ן דהוי ידו כיד הבעלים ועכ"ז אינו מועיל היאוש. ובקצה"ח סי' קס"ג מחלק בין גזילה דעלמא דהוי הנטילה בעצמה באיסור אבל באבידה שנטלה ע"מ לגזלה לא הי' רק מחשבת און דהנטילה בעצמה לולא מחשבתו הרעה הי' נכונה אבל לדעת הח"צ בתשובתיו סי' קמ"ד שמבואר מדבריו שלכך אין מועיל יאוש בגזל אליבא דכ"ע עכ"פ לענין דמי שווי' של הגזילה דאף למ"ד יאוש קני צריך לשלם דמיו כיון דמיד בשעת הגזל נתחייב בהשבה לא נפקעת מצות השבה ע"י יאוש וכ"כ אין מועיל יאוש בחוב אף שבהתירא אתי לידי'. ונראה שם מדבריו דזה הוא שאמר רבא בב"ק הטעם גם למ"ד יאוש לא קני כלל וצ"ל לדברי הח"צ שמה שאמר בב"ק או דילמא בגזילה דבאיסורא אתי לידי' ר"ל בחיוב השבה וכמו כן מפרש הריטב"א הנ"ל דברי הגמ' בריש אלו מציאות גבי יאוש שלא מדעת אע"ג דשמעינן מיני' לבסוף דמייאש כי אתי לידי' באיסורא אתי לידי' דלאו באיסורא ממש שהוא לא נתכוון לגזול וחייב הוא ליטלה כיון שיש בו סימן אלא בשעת איסור קאמרינן כלומר דכי אתי לידי' ברשות בעלים קיימא וכנוטל מהם דמי כו' זה תורף לשונו שם ולשיטתי' דאזיל בשיטות הרמבן ובסגנון זה יש לפרש לשיטת הח"צ א"כ הי' מקום לומר דכאן מהראוי שיועיל יאוש אף לרבא כיון דבא במחתרת ולא חל עליו חיוב השבה ומיד כשיצא ממחתרת הי' עכ"פ יאוש שלא מדעת דמועיל לרבא וצ"ל דרבא סובר דאף סתם גזילה כזו לא הוי יאוש אם לא שמעו דאתייאש בעה"ב ודלא כאשר עלה בדעתי:

ועכ"פ הרווחנו בזה לתרץ קושי' התוס' בד"ה לא קבלינהו כו'. תימא הא מחויב לצאת י"ש כו' די"ל כיון דהוחלט בדעת רבא שלא לעבור על דברי רב בודאי אתייאש מהגניבה כיון דלא הי' יכול להוציא מהגנבים בדין ויעוין במס' ב"ק דף י וכי ידע שיבואו מעצמם וירצו לצאת י"ש. א"כ ממילא נפטרו הגנבים אף מלצאת י"ש דקנו ביאוש דבכה"ג בבא במחתרת אף לרבא יאוש כדי קני ופטור הגנב מכל וכל דבלא"ה לשיטת התוס' בד"ה מסתברא כי' כשיטת הרש"י דאפי' שיבר אח"כ פטור וליכא לרבא חיוב על הגנב רק כשהוא בעין שייך להבעלים וזה נקנה ביאוש כנ"ל דלא מצינו שיהי' חייב לצאת י"ש אחר יאוש רק מדת חסידות יש (ויעוין חו"מ סי' רנ"ט סעיף ה'] כמבואר מדברי רש"י במס' ב"ק דף קי"ד ע"א בד"ה אם בא להחזיר מפרש רש"י שחסיד הוא אבל ברמב"ן במלחמות על אותו סוגי' מפרש דלישנא קמא ובתרא שם מחולקים בזה אם חייבי' לצאת י"ש או רק ממדת חסידות ומסיק להלכה כלישנא קמא דחייב לצאת י"ש] וחילוק יש בין חיוב לצאת י"ש שמועיל בו תפיסה ובין חיוב מצד מדת חסידות יעוין במס' חולין דף] ומיושב בזה גם קושי' קצ"ח בסי' כ"ח ס"ק א':

ולכאורה ראי' לדברי הנ"ל בפשט דברי הגמ' דבאיסורא אתי לידי' דאם כפי הפשט הפשוט מחמת שעבר על איסור גזילה א"כ מהראוי שיועיל לפי האמת יאוש באבידה אף שבא לידו קודם יאוש לענין שלא יצטרך להחזיר גוף החפץ רק דמים ומשמעות הפוסקים וסתימת הש"ע בסי' רס"ב ס"ג דחייב להשיב מה שמצא וכדין אבידה שלא נתייאשו הבעלים א"ו דכוונת הגמ' כנ"ל דמחמת שחל עליו חיוב השבה בעת הנטילה קודם יאוש תו לא פקע וכמו כן באבידה שבא לידו קודם יאוש והמדקדק היטב בלשון התוס' הנ"ל בב"ק ס"ו ד"ה ה"נ כו' יראה דמודים התוס' דלפי האמת גם באבידה חייב להחזיר גוף המציאה רק לס"ד אם לא היינו מחלקים בין אתי לידי' בהתירא או באיסורא הי' הדין באבידה שלא יצטרך להשיב גוף המציאה רק דמים לכך כתבו בתוס' שם בזה"ל דבמציאה נמי ניהו שלא הי' קונה כו' מ"מ הי' קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כ"א דמים כמו לגבי גזל עכ"ל מעתה כיון דלפי האמת למ"ד יאוש כדי לא קני בגזל צריך להחזיר גוף דבר הגזול כמו כן באבידה וע"כ הטעם כיון שנתחייב בעת הנטילה בהשבת הדבר ההוא כנ"ל:

ודע דבסוגיא זו יש לי לכאורה מקום עיון דבמס' עירובין דף ס"ב איתא ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ב"נ נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון וכ' רש"י בזה"ל דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזילה אבל בעכו"ם לא כתיב השבה הלכך כיון שעבר נהרג ואינו משלם עכ"ל והנה קשה סתירת רש"י בפרושו כאן כתב הטעם דטעמו של ר' יוחנן דגזל ב"נ לא ניתן להשבון משום דלא נכתב לגבי' העשה דוהשיב ובמס' ע"א דף ע"א מפרש רש"י דר' יוחנן מיירי בפחות מש"פ ולא ניתן להשבון גם קשה קושי' התוס' על רש"י כמבואר באריכות בד"ה. והנה לכאורה י"ל דרש"י לשיטתי' דמפרש במס' תמורה דף ו' ע"ב דברי הגמ' ואלא במאי קמפלגי אביי ורבא בשינוי קונה דר"ל דלאביי דס"ל אי עביד מהני שינוי קונה ולרבא דס"ל אי עביד לא מהני שינוי אינו קונה כמו כן לדעתי בעכו"ם הגוזל אף דוהשיב את הגזילה לא נאמר לגבי ב"נ מ"מ אי אמרינן בכ"מ אי עביד לא מהני מה"ת יקנה הגזילה אבל למ"ד אי עביד מהני י"ל כיון שעבר וגזל מהני לי' לקנותו מעתה לפי המסקנא דפסקינן שינוי קונה ע"כ הלכה כאביי דאי עביד מהני ור' יוחנן גופא לשיטתי' לפי מה דמסיק בגמ' במס' ב"ק דף צ"ד ע"ב דסובר הלכה כסתם משנה דשינוי קונה וכדברי רב חסדא בשם ר' יוחנן ב"ק דף ס"ז. ולכך סובר דעכו"ם קונה הגזילה דגבי ישראל גלי קרא והשיב וגו' דלא מהני מעשיו משא"כ בב"נ דלא נאמר להם והשיב קם דינא דאי עביד מהני וכיון דמהני נהרג דאי לא מהני אמאי נהרג שהרי אביי אומר כן תמורה דף ד' אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי ול"ק סברת רבא דהאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אבל במס' ע"א קאי רש"י באתקפתא דמותיב רבינא מרב אשי ולשיטתם ע"כ צ"ל דס"ל כל מילתא כו' אי עביד לא מהני דאי' במס' ב"מ דף ע"ג ע"ב רבינא הוי יהיב זוזי לבני אקרא דשנייתא ושפכי לי' טפי כפותא. אתא לקמי' דרב אשי א"ל מי שרי א"ל אין אחולי הוא דקא מחלי גבך א"ל הא ארעא לאו דידהו הוא מפרש רש"י בד"ה והא ארעא כו' ושמא היין שאני לוקח מהם גזל הוא בידי דקרקע אינה נגזלת והרי הוא של בעלים ופירות גזל עכ"ל ולכאורה תמוה ומצאתי בס' כפות תמרים בפ' לולב הגזול] הא התם הוי שינוי גמור שגזלו הכרמים ובצרם. ונתנו היין לרבינא וצ"ל דרבינא ורב אשי סוברים דשינוי אינו קונה. וע"כ סוברים כנ"ל אי עביד לא מהני לשיטות רש"י דלפי האמת במסקנת הגמ' במס' תמורה דנ"מ בין אביי לרבא אי שינוי קונה או לא מאן דסובר שינוי אינו קונה ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והנה בשו"ת ריב"ש סי' רע"ג מביא קושי' הנ"ל על רש"י וכ' בזה"ל ומאי שהוקשה לך על רש"י ז"ל. לא קשיא דהא דרבינא כי יהיב זוזי קודם שנעשה היין הוי יהיב וכן כ' רש"י ז"ל. עצמו וז"ל ויהיב להו רבינא כו' ובזה אע"פ שהוא לא הי' לוקח מהם ענבים כ"א יין מ"מ כיון שהמקח הי' נגמר קודם שנעשה היין:. ואולי גם קודם שנבצרו הענבים ועדיין הי' הפירות ברשות בעלים הראשונים זה בודאי הי' אסור שהרי מחזיק הוא ידיהם בגזילה. אף אם תמצא לומר שאינו גזל גמור כיון שאינו לוקח מהם כ"א יין שהוא לאחר שינוי ומיהו מ"ש רש"י והיין גזל ביד רבינא לאו דווקא גזל גמור אלא שהי' אסור ליקח מהם בדרך זו משום גזל שמחזיק ידי הגזלנין עכ"ל הריב"ש והנה מלבד שדבריו דחוקים בפי' רש"י יפלא עוד דנראה משיגרא דלישנא דרבינא לא הי' תוהא על הראשונות מה שנתן להם המעות על היין. רק שאל הלכה למעשה אם עושה איסור בלקיחת היין וא"כ ע"כ צ"ל דרבינא לא ידע בעת שנתן המעות שהמה מחזיקים שדות וכרמים של אחרים בדרך גזילה או אפשר שהכרמים הללו שנתנו לו בעת ממנם היין החזיקו בהם אחרי שקבלו המעות מרבינא והי' להם מלבד זה כרמים שלהם] ועפי"ז מיושב מה שמקשי' בתוס' מס' ע"א דף ע"א ע"ב בד"ה ואי ס"ד משיכה כו' בזה"ל וקשה דהא ישראל נמי לא קנה הגזילה להיות שלו ואפ"ה קני' להתחייב באונסין החיוב דשייך כו' וה"נ י"ל בב"נ שקנאו להתחייב בה מיתה דהיינו החיוב דשייך בה עכ"ל די"ל דקושי' הגמ' כיון דאין משיכה בעכו"ם קונה א"כ ע"כ ל"ק דלכך לא ניתן להשבון משום דאי עביד מהני דהא לא עשה עדיין שום קני' וכיון דלא מהני אמאי יענש. דלשיטת אביי כל היכא דלא מהני ליכא חיוב עונש ושאני חיוב אחריות אונסין שחייב הגזלן מעת הגזילה דצ"ל דאביי לא אמר סברתו רק לענין עונש הגוף דאל"כ קשה לפי האמת כיון דגזלן אינו קונה אמאי חייב באונסין הא אי עביד לא מהני או משום דגזלן לא גרע משואל וכדברי רבא בסוגיא הנ"ל בסנהדרין יעו"ש ברש"י וע"ז מתרץ הגמ' משום דצערי' לישראל ואף דלא מהני לענין קני' עכ"פ אין תיקון עוד למאי שציער את הישראל ולכך מתחייב בנפשו לפי"ז י"ל דרב לשיטתי' דסובר כשמואל בב"ק דף י"א דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן והיינו מטעם דשינוי קונה כדאי' בב"ק דף צ"ד א"כ ע"כ סובר דאי עביד מהני א"כ קשה מאי קאמר רבא בסוגי' הנ"ל בסנהדרין והאלקים אמר רב אפי' נטל דהא יש לו דמים כו' ולא היא כו'. דהא י"ל בפשיטות דרב לשיטתי' דסובר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני לכך בבא במחתרת דעלי' לא נאמר העשה דוהשיב את הגזילה דאף לשיטת רבא דאמר אבל נטל לא היינו דבחזקת הבעלים קאי אבל על הגנב ליכא חיוב השבה וכן מבואר בקצה"ח וכיון דלא נאמר גבי זה והשיב וגו' דינו כמו בב"נ שקונה הגזילה מטעם הנ"ל דאי עביד מהני ואף דרבא לשיטתי' דסובר אי עביד לא מהני עכ"פ לא הי' לו להקשות לרב דקאי בשיטת עצמו כנ"ל. ואפשר לומר לכאורה כיון דגילתה התורה בכל גזילה וגניבה שלא יהנו מעשיו וניתן להשבון ופטור מעונש א"כ אף בבא במחתרת שנתחייב מיתה כיון דאין המיתה בא מחמת עצמות עבירות מחשבת הגניבה רק מטעם הבא להורגך כדאמר רבא בעצמו שם מ"ט דמחתרת כו' לא שייך לומר דמהני מעשיו דאל"כ אמאי יענש. דהא העונש על הגנב אף שלא הוציא מחשבתו ומטעם הבא להורגך. משא"כ בב"נ דעכ"פ לפי האמת אין חיוב מיתתו משום דציער לישראל לבד רק מחמת הגזילה דאל"כ לחייב ב"נ מיתה כשמצער לישראל שלא בדרך גזילה ומבואר כן בתוס' מס' עירובין שציינתי לעיל לכך שייך שפיר לומר דע"כ קונה הגזילה דאל"כ למה חייב מיתה כיון דאי עביד לא מהני.

עכ"פ נ"ל דלפי מה שמסביר רבא בטעמו של רב דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותי' קיימי ה"נ ברשותי' קיימי ומפרש רש"י לא אמרינן פקדון הוא גבי' ואבדו לבעלים אלא אמרינן ברשותו הן ואבדו לו ה"נ לענין אין לו דמים כו' וכי גבו להו בי דינא מיני' יש כאן חיוב תשלומין עם מיתה כאלו גובים משאר נכסיו עכ"ל נראה דרב סובר דיש לגזלן קני' בגוף הגזילה ובחדושי הר"ן מתמה ע"ז דהא רב בעצמו מצריך יאוש לקניות גזילה אבל לפי דברי הנ"ל י"ל דרב סובר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולכך קונה כל גזלן הגזילה רק מחייב בתשלומין ואם הוא בעין רמי' עליו חיוב מצות השבת הגזילה מפסוק והשיב הגזילה והוי כמו אונס שגירש דהגירושין חלים וכל ימיו בעמוד והחזיר קאי כי ניתק לעשה ולו תהי' לאשה ובגזל לאחר יאוש נפקע ממנו גם מ"ע דוהשיב רק חייב בתשלומין דז"א מצד העשה דוהשיב [וכ"כ בגניבה דחשוב לאו שניתן לתשלומין ויעוין ברמב"ם ריש הלכות גניבה וכדין י"ב ובמ"מ שם שדין גניבה וגזילה שוים שאם הדבר הגנוב בעין צריך להחזיר אותו דבר] כמבואר מדברי הרמב"ם בריש הלכות גזילה דהלאו דגזל מנותק לעשה אם הגזילה בעין ולכך אין לוקין עליו ואם אין הגזילה בעין הוי כנתבטל העשה ומ"מ אין לוקין דכלל מונח דלאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו וכן מבואר בחדושי הריטב"א במס' מכות דף ע"ז בשם הר"מ הלוי ויעו"ש בתוס' שלדעתם אף שנאבד הגזילה הוי ניתק לעשה מפאת התשלומין וראיות רב מדחייב גנב באונסין ע"כ דקנה רק מחויב מפאת חיוב התורה בהשבה וכשאינו בעין כשנאבד שלו נאבד. ורבא פליג עלי' דרב וסובר דאין שום קני' לגזלן בגוף הגזילה מעת גזל כ"א כשיש אח"כ הקנאות יאוש ושינוי והא דחייב באונסין מדין שואל כיון דכל הנאה שלו כפי' רש"י:

ויומתק בזה דברי הגמ' בקידושין דף נ"ב אמר רב ש"מ ממתני' ארבע כו' וש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת כו' כי סליק ר' זירא אמר להא שמעתא קמי' דר' יוחנן אמר לי' מי אמר רב הכי ומקשה בגמ' והוא לא אמר והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו כו' הכי קא"ל מי אמר רב כוותי ע"כ והנה לכאורה לזר יחשב למה עלה בדעת ר"י דרב לא יסבור כן וגם בתוס' שם מקשי' מאי אתי ר"י לאשמעינן דמה"ת יהי' ביד הגזלן להקדיש דהא אמרי' בכמה משניות וברייתות דגזל אינה נקנה אלא ביאוש ולפי הנ"ל ניחא דר' יוחנן הוצרך לאשמעינן דלא נימא כסברת רב דיש להגזלן קני' בהגזילה רק חיוב השבה עליו מצד העשה בכדי לתקן הלאו ולכך כשאמר לו ר' זירא בשם רב דמקדש בגזל אינה מקודשת תמה מי אמר רב כוותי דהא מדינו של רב בבא במחתרת דאפי' נטל פטור נראה דסובר דיש לגזלן קני' בגוף הגזילה אף קודם יאוש:

ובזה מיושב קושי' התוס' בסוגי' דרבוצה חולין דף מ' ז"ל הגמ' אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"א כיון ששחט בה סימן א' אסרה ע"כ ומפרש ברש"י בד"ה רבוצה לא מבעי עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו. אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה ע"כ ואי' בתוספת. פי' בקונטרס לא מבעי' כו' ואין נראה דכי הגביהה נמי לא קני לה לענין שתחשב שלו כו'. דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולי' להקדישו זה לפי שאינו שלו כו' ולקמן דף מ"א דאמר ר"נ אין אדם אוסר דשא"ש פריך לה מהמנסך ומאי פריך מהמנסך והא מנסך מכי אגבהי' קני' כדאי' בהנזקין דף נ"ב אלא ודאי בהכי לא חשיב שלו ואינו קנוי לו אלא להתחייב באונסין כו' ולפי הנ"ל ניחא דרש"י מפרש הרבותא אליבא דרב הונא שהוא תלמידי' דרב ומסתמא כרב ס"ל (וכלל זה מצינו בפנ"י בחידושיו למס' סוכה ר"פ לולב הגזול בד"ה קא סבר לולב א"צ אגד ומביא ראי' לזה מפ' מפנין יעו"ש) ולדידי' יש קני' להגזלן ור' יוחנן לשיטתי' כנ"ל ומאי שמקשה הגמ' מהמטמא והמדמע והמנסך היינו משום דפסקינן כר' יוחנן (ולפי שיטת רש"י המובא בתוס' מס' ב"ב דף מ"ו ע"ב ד"ה שלח רב נחמן כו' דסתם ר"נ הוא רנב"י שהי' תלמיד של רבא אתי יותר שפיר:

אמנם לכאורה י"ל להיפך מכפי שכתבתי בשיטת רב. רק רב ס"ל שינוי אינו קונה דאי עביד לא מהני וראי' לזה מהא דאי' בב"ק דף י"א וב"מ צ"ו ע"ב ההוא גברא דשאיל נרגא מחברי' ואיתבר אתא לקמי' דרב א"ל זיל שלים לי' נרגא מעלי' א"ל רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק ומפלפל הגמ' בב"ק אי רב הודה לרב כהנא ורב אסי או לא מעתה נחזי אנן אם נאמר דרב לא חזר מדעתו וסובר דגם בשואל אין שמין ע"כ צ"ל דיליף לי' מדין גזילה וגניבה דרבתה קרא בה כמפורש בתוס' בשם הירושלמי] דאין שמין בהם ואם נאמר דשינוי קונה בגזילה וגניבה קשה מנ"ל למילף שואל מגזילה וגניבה. דשאני התם לכך אין שמין דקנה הגזלן בשינוי ונעשה שלו לגמרי משא"כ בשואל דאין עניו רק חיוב אונסין ולא קנה גוף הכלי שיהי' שלו לגמרי א"ו שסובר רב דשינוי אינו קונה [כמעט כל דברי הנ"ל מבוארים מדברי התוס' בסוגי' הנ"ל]. ואף למאי דאסיק הגמ' בב"ק דרב אודי לרב כהנא וסובר דשמין לשואל ולא יליף לי' מגזל אין הכרח דלכך לא מדמי לגזל משום דבגזל שינוי קונה דבלא"ה י"ל דלא דמי לגזל דבגזל מיד בשעת הגזילה נתחייב הגזלן באונסין וקם ברשותו לענין זה אבל שואל אינו בגדר חייב רק מעת שנאנס ולפי שיעור ההיזק ולא על הנשאר לא מבעי' למ"ד ב"ק דף קי"ב וכתובות דף ל"ד] דלא אשתעבד נכסי רק משעת אונסין אלא אף למ"ד דמשעת שאלה אישתעבד נכסי מ"מ אינו בגדר שוה עם גזלן דלגזלן יש צד קני' לענין שאין הנגזל יכיל להקדיש וכמו כן אם מצטרף לזה יאוש או שינוי רשות שיהי' קונה לגמרי גם החיוב הוי מיד בשעת הגזילה שהוא נתחייב להנגזל מעתה חיוב ברור משא"כ בשואל דלפי סברת הריטב"א הובא באס"ז לב"מ דף צ"ז דאף למ"ד משעת שאלה אשתעבד נכסי אין על השואל שום חיוב מיד רק אם נאנס אמרינן דלמפרע נשתעבד על זה אבל לא כ"ז שהדבר בעינו ולכך כשהשואל מסופק באיזה אופן נאבד ממנו דבר השאול או מתה כדרכה או נאנס. לא הוי כא"י אם פרעתי רק א"י אם נתחייבתי. ולשיטת התוס' דפירשו דאין שמין הכוונה דהפחת מעת האונס חל על הגזלן י"ל דשאני גזלן דלא פקע ממנו חיוב האונסין עד שמסר ליד הנגזל אבל בשואל מיד שמת הבהמה או נשבר כלי השאול כלתה הנאתו ודיני השמירה ואינו עוד כשואל ואף לס"ד דרב שרצה לדמות שואל לגנב וגזלן בודאי לא הי' עולה בדעתו שיהי' גדר השתוות בין גזלן לשואל אם הי' סובר דשינוי קונה מעתה ההכרח לומר דרב סובר דאין שינוי קונה לכך רצה להשוות שואל לגזלן וסתרו דבריו רב כהנא ור"א. דמ"מ יש חילוק ביניהם בענין חיוב האונסין כנ"ל ולכך הודה להם

ועפ"י הדברים הנ"ל יש לבאר דברי הגמ' בסנהדרין דף ע"ב אשר הבאתי לעיל ואציע לשון הגמ' אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו אמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתניהו אבל נטל לא והאלקים אמר רב אפי' נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותי' קיימי הכא נמי ומפרש ברש"י בד"ה מסתברא דבשיבר פטור בין שיבר עכשיו בין לאחר זמן כו' והוכרח לזה מפאת קושי' התוס' דמאי קמ"ל מתני' הוא בא במחתרת ושיבר את החביות פטור א"ו דהוסיף רבא דמסתבר מילתא דרב דאף אם שיבר אחר שיצא מהמחתרת פטור וכן מפרש בעל המאור ואסיק כן להלכה ומשיג על האלפסי שהשמיט דין זה דאף בנטל ושיבר אחר שיצא מהמחתרת פטור. והרמב"ן מקשה דלפי' זה לא שייך לישנא דרבא במה שאמר אבל נטל לא. דהכי הו"ל למימר אבל לא שיבר לא. גם מה שאמר רב והאלקי' אמר רב אפילו נטל שהוא אך מותר דהא רב אמר בהדי' בדבריו ונטל כלים ואי דהיינו יכולים לפרש דכוונתו הי' בנטל ושיבר אחר שיצא למה קפץ רבא לישבע שאין כן הכוונה בדברי רב ולהחשיבו למוטעה ח"ו דסבר כיון דחייב באונסין כדידי' דמי טפי הו"ל לדחוקי למען יעמיד דברי רב כהלכה. גם קשה למה לא מקשה הגמ' גם אליבא דרבא ממתני' דלישנא דמתני' משמע דוקא בשיבר תוך המחתרת לכן מסיק הרמב"ן שבאמת לא הוסיף רבא באמרו מסתברא שום דבר חדש מכפי המבואר במתני' ומה שאמר מסתברא מילתא דרב כוונתו על הטעם שמסיים רב מ"ט בדמים קונהו יעו"ש דוחק פרושו מבואר גם קשה להבין דמאי חידש טעם יש בדברי רב פשטות המשנה מבואר לכל שונה דהטעם פטור מחתרת משום דמתחייב בנפשי' ואדרבא לכל הפרושים הנ"ל קשה להבין. הלשון בדמים קננהו כיון דלא מיירי רק לפטור מתשלומי היזק שעשה בשבירה מה שם קני' שייך. והכי הו"ל למימר מ"ט דקלב"מ לכך חשבתי דלשיטת התוס' ובעה"מ צ"ל דסיום הדבר מ"ט בדמים קננהו אינו מדברי רב רק מדברי הגמ' לפי מאי שמפרשי' דכוונת רב הי' שהכלים שייכים להגנבים. אבל לפי פירוש הרמב"ן שלדבריו רב בעצמו אמר כן מ"ט דבדמים קננהו ומה שאמר רבא מסתברא קאי על אותו הטעם. קשה דהא בדין המתני' שפטור על היזק השבירה לא שייך הלשון בדמים קננהו דמאי קנה:

ואשר אחזה אנכי לפרש באופן אחר דמאי שאמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר. ר"ל כשנטל ושיבר דזוכה הגנב בהשברים וא"צ ליתן להבעלים לא הן ולא דמיהן משא"כ בשאר גנב אף דזוכה בהשברים מדין שינוי קונה צריך לשלם דמיהם אבל בא במחתרת מיד שזוכה בהשברים מטעם שינוי תו ליכא לחייבו בדמי השברים שפטור מתשלומין מדין קלב"מ כמו בלא נטל ושיבר המבואר במשנה שפטור על ההיזק שעשה בהשבירה. ואין זה דין חדש לענין מחתרת דמה שזוכה הגנב בשברי הכלים אינו מחמת ביאתו במחתרת רק מדין שינוי התלוי בפלוגתת התנאים אי שינוי קונה וכבר סתם במתני' בריש הגוזל דשינוי קונה ולענין פטור הגנב ליכא חידוש דין מכפי המבואר במתני' רק ששייך בזה הלשון בדמים קונהו מה שלא שייך בדין דמתני' שאין להמזיק כלום ולכך לא מקשה הגמ' לרבא ממתני' טעמא דשיבר אבל נטל ושיבר אח"כ לא רק לרב לפי מה דאסיק רבא דסובר רב דהגנב זוכה אף בכלים השלימים מטעם דמחתרתו מקנה לי' מקשה הגמ' שפיר ממתני' טעמא דשיבר הא נטל לא והוצרך לתרץ ה"ה דאפי' נטל:

מעתה לפי"ז נ"ל לפרש פירוש חדש במה שאמר רבא והאלקים אמר רב אפי' בנטל והוא כאשר נפרש בדברי רב דסובר דהמחתרת מזכה להגנב במה שגונב אף כלים השלימים. דאין לשום גנב בהם זכי' ואין זה רק מטעם מחתרתו הרי זה הוספת דין על האמור במשנה מדין מחתרת ושייך בי' לשון אפילו ר"ל לא לבד דהמחתרת פוטר מתשלום בעד היזק השבירה אלא דהמחתרת מזכה להגנב גם בהכלים אבל אם לא הי' כוונת רב רק כשנטל ושיבר דמחזיק השברי' דז"א רק מדין שינוי שכל גנב קונה דבר הגנוב בשנוי והמחתרת לא הועיל לו רק לפטרו מחיוב השלמת ההיזק דזה בכלל הדין הנשנה במשנה דשיבר החביות פטור אין שייך לומר על דין זה לשון אפילו לזה כאשר החליט רבא דכוונת רב הי' על גוף הכלים אף כשהמה שלימים זוכה בהן הגנב וקנה בהם במחתרתו אמר והאלקים אמר רב אפילו נטל דרב הוסיף דין רבותא על המשנה ואשר הכריח לרבא לפרש כן בדברי רב לאשר רב לשיטתי' כאשר הוכחתי לעיל דסובר דאין שינוי קונה בגנב וגזלן א"כ לולא דסובר רב דהמחתרת מקנה להגנב מה שגנב לא הי' זוכה בהשברים כיון דסובר כמ"ד שינוי אינו קונה בגנב וגזלן ולמה יעדוף בבא במחתרת א"ו דסובר דהחיוב מיתה שמושך ע"ע בבואו במתחרתו מקני' לי' גניבתו וממילא ליכא חילוק בין כשהוא שלם או שבור על ידו ומקשה הגמ' שפיר ממתני' דאמאי לא תני רבותא טפי דהמחתרת מזכהו להגנב אף בשנטל והוצרך הגמ' לתרץ ה"ה אפי' נטל כו' ודוק היטב:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה