שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת ביצה · [מסכת ביצה דף י"ב]
מקשים בתוס' למה לא אמר רב יצחק בר אבדימי ה"מ ר"ע היא שאינו סובר מתוך עוד קשה על הרמב"ם לפי מה שהעלה הפר"ח בשטתו שסובר דלא אמרינן מתוך רק בהבערה ובישול ולכך מחייב בבונה ביו"ט ואינו פוטר משום מתוך שהוסרה במגבן למה כ' בפ"ח מהלכות יו"ט הלכה א' בזה"ל אע"פ שהותרה הבערה ביו"ט שלא לצורך אסור לכבות האש כו' שהכבוי מלאכה שאין בו צורך אכילה כלל כו' ואם כבה לוקה כמו שארג או בנה:
ונלענ"ד ליישב בהקדים דברי הפוס' במס' פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אהבערה לא לחייב שכתבו בזה"ל מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל היינו אפילו לב"ש אמרינן ומפרש הפנ"י שכוונתו דהא בלא"ה מצד הקושי' דמתוך צריכין לומר דאותה ברייתא ב"ש הוא יעו"ש וקשה דא"כ מאי הועיל רבה בתירוצו אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה דחיובו בא מצד הכנה הא ב"ש ל"ל הכנה וצריכין לאוקמא הך ברייתא כב"ה ונשאר הקושי' דלא לחייב אבישול גיד ביו"ט דנימא מתוך וכמ"ש ר' יוחנן הבערה ובישול אינה משנה וא"ל די"ל דהברייתא אתי' כר"פ דל"ל מתוך ובהכנה י"ל שסובר כב"ה ז"א דהא תוס' מקשים למה לא תני בהך ברייתא ג"ה של נבלה ומתרצים המפורשים דהאי תנא ל"ל כולל ור"ע ס"ל בחולין איסור כולל ונ"ל דלכאורה אינו מובן הוכחת הריב"א דהא אליבא דרבה קיימינן והוא בעצמו אמר בסוגיא דידן דילמא בעירוב והוצאה קא מפלגי ומסיק בשיטה מקובצת דרבה לא חזר מדבריו וחולק אדין מתוך הרי שי"ל בפשיטות דרבה לשיטתו דל"ל מתוך ונ"ל דהנה בספר שער המלך ושארי מפרשים מקשים איך עלה על דעת רבה לומר דב"ה ל"ל מתוך הא לפ"ד הר"ן על מתניתין דלקמן דף כ"א. טעמא דב"ה שמתירין להחם מים לרחיצה ולעשות מדורה הוא משום מתוך. רק שלפי שיטות הרמב"ם בפ' ראשון דין ט"ז דרחיצה הוי כשתי' וכאוכל נפש ממש אין ראי' מרישא דמתני' מדין רחיצה עכ"פ ראי' דב"ה סוברים מתוך ממה שמתירים עשיות מדורה להחם שזה לא מחשיב הרמב"ם כאו"נ וצריכין לטעמו של הר"ן גם מקשה השעה"מ כיון דאמרינן מתוך אמאי אמרו במס' פסחים דף מ"ו כתישה ביו"ט מי שרי הא לדעת הרמב"ם מותר מדאורייתא טחינת אוכלין ושייך גם בטחינה מתוך. וכמו כן קשה מסוגי' דדקר נעוץ:
ונלע"ד ליישב הכל דאי' במנחות דף מ"ח ע"ב אמר רב מתנא אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה. וכתבו שם בתוס' בשם ר"ת דאשמעינן דאף בלילה אין משום כלאים בכסות יום והא דגזרינן לעיל משום כסות לילה היינו כסות שאינו מיוחד רק ללילה כו' יעו"ש והעלו כן גם לענין בגדי כהונה שבאותן שהם מיוחדים לעבודה אומרים הואיל ואישתרי כו' ומביא השאיר בסי' למ"ד שהראב"ד משיג ע"ז דא"כ גם נו"נ ליקרבו ביו"ט מטעם הואיל ואישתרי לתמידין ומוספין א"ו דל"א בכה"ג הואיל ואשתרי כו' ולכך השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ומדחה השא"ר דשאני כסות יום דבאותו כסות עצמו יש היתר אבל נו"נ כיון שהקדישן לזה דמי לכסות לילה שאסור בהן כלאים דלא אמרינן הואיל ואישתרי מדבר לדבר כ"א כשמשכחת היתר באותו דבר עצמו כפי מה שהוא מעתה נוכל לומר דרבה מודה שב"ה אית להו הואיל אמנם רק כגוונא דעשיות מדורה להתחמם בהם דאותן עצים שעושה בהם המדורה יש היתר הבערה לצורך דהא יכולים לבשל בהם וכיון שהותרה באותן העצים הבערה לצורך הותרה בהם גם שלא לצורך דומי' דכסות יום בלילה שמתירים בו כלאים מטעם הואיל ואשתרי באותו בגד עצמו ביום משא"כ בנו"נ שבאותו בהמה שהוקדשה לנו"נ ליכא עוד גוונא דשריותא ביו"ט ולא משכחת בהו לצורך ע"כ לא אמרינן מתוך אמנם מהא דמתירין ב"ה גם הוצאת תינוק ולולב אם נאמר דטעמייהו מצד מתוך יש הוכחה שסוברים דביו"ט אמרינן מתוך אף היכא שבאותו דבר לא שייך כלל היתר דלצורך אוכל נפש. ע"כ רב יצחק ב"א לפי שיטתו דסובר דטעמייהו דב"ה בהיתר הוצאת התינוק והס"ת משום מתוך שפיר אמר דהברייתא דהשוחט עולת נדבה לח אתי' כב"ה. אבל רבה הדחוהו דדילמא בעירוב והוצאה פליגי. כלומר ואין ראי' דב"ה סוברים מתוך כזה היכא שאין באותו דבר עצמו היתר לצורך אוכל נפש ומה שמתירים מדורה להתחמם אין ראי' רק שסוברים מתוך היכא שבאותו דבר עצמו משכחת שריותא דלצורך וממילא י"ל דגם ברייתא דהשוחט עולת נדבה דליכא באותו דבר עצמו גוונא דשריותא דלצורך לא שייך כלל מתוך וא"ש אף כב"ה מעתה מיושב דברי הריב"א הנ"ל דקודם דאסיק רבה דהברייתא דהמבשיל גה"נ ביו"ט כו' מיירי בעצי מוקצה הי' שייך אליבא דב"ה גם בעצים מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש ולא הי' אפשר לאוקמא הך ברייתא כ"א כב"ש שאוסרים גם במדורה וסוברים דאף כשיש באותו דבר עצמו היתר לצורך אוכל נפש מ"מ לא אמרינן מתוך להתיר לעשות בו שלא לצורך וא"ש הוכחת ריב"א דאף לב"ש אמרינן הואיל אבל לפי מה דאסיק רבה אסיק הבערה ועייל עצי מוקצה דמיירי בעצים שבהם עצמם לא משכחת שריותא דלצורך דבכה"ג לשיטת רבה גם לב"ה ל"ל מתוך תו לקמ וי"ל דאפי' כב"ה ול"ק מבישול גיד דהא בגיד ליכא גוונא דשריותא ולא צריכין עוד לאוקמא כב"ש ומיושב קושי' הנ"ל דהא ב"ש ל"ל הכנה דהא לפי המסקנא באמת לא אתי' הברייתא כב"ש רק כב"ה ור' יוחנן דאמר דהך ברייתא לא אתי' כב"ה אזיל לשטתו דהוא סובר דב"ה סוברים מתוך גם בהוצאת תינוק הרי שסוברים מתוך אף מדבר א' לדבר אחר ולפי"ז י"ל דלפי האמת יש להרמב"ם הוכחה מסוגי' דדקר נעוץ דבכתישת אבנים לא אמרינן מתוך דלא אמרינן רק היכא שיש שריותא דלצורך באותו דבר עצמו ולכך קאמר הגמ' בפסחים דף מ"ו כתישה ביו"ט מי שרי מזה מוכח דלפי האמת לא אמרינן בשאר מלאכות מתוך רק כשמשכחת באותו דבר עצמו שריותא דלצורך ולכך יש חיוב בבונה ולא אמרינן מתוך מדבר לדבר רק בהוצאה והבערה שיש מיעוטא דביום השבת וכמ"ש המ"מ והיכא שמשכחת באותו דבר עצמו שריותא דלצורך אמרינן גם בשאר מלאכות מתוך ולכך הוצרך הרמב"ם לומר שמכבה חייב שהכבוי הוא מלאכה שאין בו צורך אכילה:
והשתא דאתינן להכי י"ל קושי' התוס' דלמה לא אמר ה"מ ריע היא דלכאורה עדיין קשה קושי' ראשונה לרבה דהא ב"ה סוברים מתוך במדורה. גם בשוחט עולת נדבה יופטר ממלקות במתוך וא"ל כנ"ל דמדבר לדבר לא שייך מתוך דאכתי קשה דהנה הטורי אבן למס' חגיגה מקשה למה לא אמרינן בנו"נ מתוך הואיל ואי בעי מיתשל ומתרץ דא"כ ישוב להיות' חולין בעזרה ויהי' ג"כ חילול ו"ט דחשב"ע אסור אמנם לכאורה אכתי קשה לפי שטות היש"ש בחולין פ"ב דין וא"ו שמחליט להלכה דבשחיטת קדשים בחוץ אינו חייב כ"א בשוחטו כולו בחוץ דאין לשחיטה אלא לבסוף וכמו שסובר רבא במס' זבחים דף למ"ד ע"א א"כ מכ"ש שהדין כן בשחיטת חולין בעזרה א"כ לרבה דאית לי' הואיל נשאר הקושי' דנימא הואיל ואי בעי מיתשל וסמוך לגמר השחיטה ג"כ בידו למיתשל ולגמור השחיטה בחוץ א"כ משכחת שתהא גמר השחיטה לצורך אוכל נפש ונאמר מתוך שהותרה באותה בהמה לצורך ונ"ל דהפנ"י מקשה מאי קאמר רב יצחק בר אבדימי דאי כב"ה הא אמרינן מתוך דילמא החיוב בשוחט עולת נדבה ביו"ט משום מפרק דם שצריך לצורך זריקה ולענין זה לא שייך מתוך דלגבי דם ליכא בחולין שריותא דלצורך דהוי בחולין מלאכה שא"צ לגופה ומדחה שיש מלאכת מפרק גם בחולין בחולב לפי שטות הסוברים דחולב חייב משום מפרק אמנם אכתי אינו מיושב לפי שיטת הר"ח שמובא בתוס' שבת דף קמ"ד ע"ב דאף שיש דין מפרק בבהמה דזשיבא ג"כ כגדולי קרקע מ"מ בחולב ביו"ט ליכא דין מפרק כיון שבהמה עומדת לאכילה הוי החליבה כאוכלא דאפרת. ול"ד לדישת תבואה מהקשין יעו"ש ויעוין שבת דף ק"ה ודף צ"ה ובחי' רשב"א שם וביבמות דף קי"ד ע"א ונ"ל לתרץ דבט"א במס' חגיגה כתב דלכך נקרבים שלמי שמחה ביו"ט אף דשלמי נדבה שיש בהם גם צורך הדיוט אסור משום דשאני שלמי נדבה דעיקר הקרבתן הוא רק לגבוה ובעלים משלחן גבוה קא זכו משא"כ בשלמי שמחה שכל עיקר חיוב הבאתן שצוותה התורה אינו רק משום שיהי' לצורך הדיוט לשמחת יו"ט היוצא מזה שהיתר הקרבת שלמי שמחה הוא משום צורך ההדיוט שבהם וא"כ הרי הותרה מלאכת דישת הדם שיש בשחיטת שלמי שמחה לצורך הזריקה והתירה אינה רק משום צורך ההדיוט דבלא הזריקה אינה מותרת לאכילה וא"כ יש גם במלאכת פירוק דישת הדם גם היתר דלצורך אוכל נפש ונוכל לומר גם בזה מתוך ול"ק קושי' הפנ"י מעתה מיושב מה שהקשיתי לרבה לא יהי' חיוב מלקות בשוחט עולת נדבה מטעם הואיל ומתוך דהא לרבה לפמ"ש ל"ל לב"ה רק כשמשכחת באותו דבר עצמו שריותא דמתוך ממילא איכא לחייב בשוחט עולת נדבה משום מפרק דאף שהותרה מלאכת פירוק גבי שלמי שמחה אכתי אין להתיר משום זה גבי עולת נדבה דמדבר לדבר לא אמרינן ותו א"ל הואיל ואי בעי מיתשל דמה בכך דהא אי יתשל וישוב להיות חולין ג"כ לא יהי' בו בעצמו היתר במלכת דישה דבשחיטת חולין ליכא דישה לצורך דהוי מלאכה שא"צ לגופה ויתחייב על מלאכת הפירוק שעשה קודם דאיתשל והיו קדשים והי' מלאכה שצריכה לגופה ולא מיפטר מזה במה שמשיבו לחולין וא"צ עוד לגופה דהא מחשבתו הי' לגופה ודין זה מבואר מדברי התוס' בשבת דף ק"ו ע"א אבל רב יצחק בר אבדימי לשיטתי' שסובר שב"ה סוברים גם מדבר לדבר אחר אמרינן מתוך שייך גם לענין דישה מתוך דהא הותרה מלאכת דישה בשלמי שמחה.
מעתה תו ל"ק שיאמר דאתי' כר"ע דהא מר"ע לא מוכח שאינו סובר מתוך רק כגוונא דשריפת חמץ דבאותו דבר עצמו לא הוי גוונא דשריותא דלצורך וי"ל שמודה ר"ע היכא שיש בדבר הזה עצמו גוונא דשריותא דלצורך אמרינן מתוך לפי"ז י"ל שפוטר ר"ע בשוחט עולת נדבה ממלקות דאי משום מלאכת השחיטה י"ל הואיל ואי בעי מיתשל ותהי' השחיטה מותרת באותה בהמה עצמה שיגמור שחיטתה בחוץ ולא תהיה אסורה משום חולין בעזרה וא"ל דאכתי איכא איסור מפרק דם שבזה לא שייך מתוך רק מטע' שהותר בשלמי שמח' והוי מדבר לדבר ז"א דהא ר"ע שסובר לכם ואפי' לכלבים (כדאיתא במס' ביצה דף כ"א] א"כ מותר לדידי' פירוק דם בחולין לצורך כלבים, ושייך לשיטתי' היתר מלאכת פירוק בכל בהמת חולין וכששייך מתוך באותו דבר עצמו י"ל שמודה ר"ע דאמרינן מתוך אבל ב"ה לשיטתיהו שסוברים לקמן דף כ' לכם ולא לכלבים וכן ההילכתא לא שייך בחולין לגבי מלאכת פירוק שריותא דלצורך ושפיר יש לחייב מלקות בשוחט עולת נדבה משום מפרק לדעת רבה בשיטת ב"ה דלא אמרו מתוך רק היכא שבאותו דבר עצמו משכחת היתר דלצורך ודישת דם אינה מותרת רק בשלמי שמחה והוי מדבר לדבר משא"כ לרב יצחק בר אבדימי בשיטת ב"ה שסוברים מתוך אף מדבר לדבר כמו בהוצאת תינוק וס"ת. ולהכי אוקמי כב"ש דלדידהו לא אמרינן כלל מתוך דהא אסרו גם במדורה אף שמשכחת היתר דלצורך באותן עצים עצמם ומלבד זה הא לב"ש ליתא שאלה בהקדש ולא שייך הואיל ואי בעי מיתשל ולכך לא הוצרך רב יצחק לאתוי' פלוגתא דב"ש גבי מדורה להוכיח שאינם סוברי' כלל מתוך. דאף אי לא פליגי רק אמתוך מדבר לדבר אחר די לחייב בשוחט עולת נדבה כיון דלדידהו ליתא בשאלה יש לחייב משום מלאכת השחיטה ומשום מפרק.
ובהמשך דברים הנ"ל יש ליישב בביצה דף י"ט ע"ב אמר אביי כי פליגי למיקם עלי' בבל תאחר ומקשה הח"צ בסי' דהא אף לר"ש דבעי ג' רגלים כסדרן מ"מ מחויב להקריב בחה"ס הראשון לשיטת רבא שסובר בר"ה דברגל א' עובר בבל תאחר וגם לרבנן קשה דלמ"ל להקדים שאין תודה באה בחוה"מ כו' אשר ע"כ מחויב כשהקדיש קודם חה"ס להביא בסוכות הראשון כי לא יהי' בידו להקריב בחוה"מ ובעצרת ת"ל דבלא"ה מחויב מצד עשה דובאת שמה להקריב ברגל ראשון שיכול ואף שאין הכרח דאביי מודה בזה לרבא: וי"ל דאביי ל"ל דובאת שמה קאי לעשה וכמו שרוצה הפנ"י בחידושיו לר"ה להכריח דר"ש ל"ל דובאת שמה קאי לעשה וכן מורה לשון רש"י בחומש סוף פ' פינחס עכ"ז אכתי קשה האיך מתרץ רבא לשטתי' הברייתא דאין מביאין תודה כו' דקשה עלה קושי' ר' זירא השתא סלותא מסלתינן. וא"א לתרץ הברייתא רק כשנוי' דאביי ולשיטת רבא דגם גל א' עוברים בבל תאחר א"א לפרש כדברי אביי כקושי' הח"צ הנ"ל:
ולכאורה י"ל דהתוס' מקשים מנ"ל דר"ש סובר דנו"נ אין קריבין בחוה"מ דילמא לא אמר ר"ש דבריו רק גבי תודה. [ובמג"ש מסביר עוד שי"ל שגזה"כ הוא דלא נייתי קרבן חמץ ברגלים כדאשכחן נמי דכל המנחות באות מצה ולא תלי מידי במלאכה] ומתרצי' התוס' דהגי' בברייתא כל שאינו בא בפסח ובעצרת. והכוונה בזה דתודה אינה באה בפסח משום חמץ שבה ובעצרת קאי על כל נו"נ שאינם קרבין ביו"ט יעוין בדבריהם ותורף כוונתם בזה כיון דההיקשא דר"ש גם לעצרת ע"כ קאי אכל נו"נ דבעצרת ליכא חילוק בין קרבן תודה לשארי נו"נ דכולם א"א להקריב בעצרת מפני שהוא יו"ט:
אמנם לכאורה עדיין י"ל דהקישא דר"ש לא קאי רק אתודה. בהקדים מה שמקשים בתוס' חגיגה דף ז' ע"ב דאמאי אין קריבין נו"נ ביו"ט ת"ל הא יכולין לצאת בהם שלמי שמחה. ומתרץ הר"י דז"א רק כשהקריבן משום שלמי שמחה ע"ש ומתפלאים כל המפורשים דא"כ משכחת שיהי' נו"נ קריבין ביו"ט דהיינו כשמקריבן לשלמי שמחה א"כ אמאי קאמר הת"ק בברייתא דילן שיקריב התודה בחה"ס כדי שלא יבוא לבל תאחר דא"א לו להקריבו בפסח מפני החמץ שבו ובעצרת מפני שהוא יו"ט הא אפשר להקריב בעצרת לצורך שלמי שמחה ומה שמתרץ הפנ"י כיון דתודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה א"א להקריבה לשלמי שמחה תמוה דהא אי' שם במשנה דחגיגה דכהנים יוצאים בחטאת כו' יעו"ש ויותר אפשר לשחוט תודה לשם שלמי שמחה דהא אי' בזבחים דף ד' ע"א דתודה ששחטה לשם שלמים כשרה ולית בי' כלל משום שינוי שם דתודה מיקרי שלמים אשר ע"כ הנכון כמו שמתרץ הט"א שם בחגיגה קושי' התוס' הנ"ל וכעין סברא זו מבואר במהרש"א חגיג' דף י"ז דאף שיוצאים משום שמחה בנו"נ מ"מ אסור להקריב נו"נ דכיון דחייבים להביאם לגבוה ובעלים משלחן גבוה קא זכי הוי כל הקרבתן רק לגבוה וחלק ההדיוט בטל לגבי חלק גבוה וכמשמעות דברי הגמ' ביצה דף כ"א ע"א ויעוין תוס' ביצה דף כ"ז ע"ב ובשבת דף כ"ד ע"ב. והא דהתירה התורה הקרבת שלמי שמחה הוא משום דכל עיקר מצות הבאת שלמי שמחה הוא כדי שיאכל הבשר ויהי' בזה שמחת יו"ט. הרי עיקר הבאתו רק לצורך הדיוט וממילא יש בו גם צורך גבוה משא"כ בנו"נ שעיקרן רק לגבוה והבעלים משלחן גבוה קא זכו כן תורף דברי הט"א:
אמנם עדיין יש לעיין דהט"א שם בחגיגה מקשה דלמה אסור להקריב נו"נ ביו"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשל וישובו לחולין ומתרץ דלמ"ד חשב"ע דאורייתא אי מיתשל יהי' אסורים משום חשב"ע אבל אכתי לא א"ש למ"ד חשב"ע לאו דאורייתא אמנם לפי דברי הריטב"א בחדושיו למכות דגם בקרבנות כשבאו לעזרה תו ליתנייהו בשאלה ל"ק קושי' הט"א הנ"ל ומה שבאמת ליתא בשאלה אחרי שבאו לעזרה יסודו מדין הקדש קדושת דמים כשבאו ליד גזבר ליתנייהו בשאלה ואי' בש"ך חוה"מ סי' רנ"ה שהטעם דדין שאלה הוא משום דאתי דיבור ומבטל דיבור דהקדש אבל כשכבר אתי ליד גזבר שיש קנין משיכה לא אתי דבור דשאלה ומבטל קנין המעשה שהי' ע"י המשיכה. וכ"כ היכא שכבר בא להעזרה. אמנם לפי"ז נ"ל היכא שהקדיש אדם בהמה לקרבן נדבה. ואח"כ בעת שהביאו לעזרה הי' הבאתו להקריבו לשלמי שמחה יש בידו למיתשל אדבריו הראשונים אשר הקדישו לשם קרבן נדבה וישוב להיות שלמי שמחה דא"ל בכה"ג כיון שבא לעזרה לא אתי דבור דשאלה ומבטל המעשה דהבאה דהא אף בשאלתו על דבריו הראשונים אינו מפקיעו מרשות ההקדש דהא כשיסור ע"י השאלה למפרע הקדש הנדר יחול עליו למפרע מעת שמסרו והביאי לעזרה קדושת השלמים לשם שלמי שמחה דאף אי לא אמר בפיו רק חישב בלבו בעת ההבאה לצורך שלמי שמחה חל עליו אותה קדושה משום דכל נדיב לב עולי' דמיני' למידין דאף במחשבה חל קדושת קרבן כדאי' במס' שבועות דף כ"ו וברמב"ם בהלכות מעה"ק וכיון שכן אכתי משכחת שיקרבו נו"נ ביו"ט דהא יכולים לצאת בהם שלמי שמחה. דאף לפי דברי התוס' הנ"ל בתירוצם אכתי משכחת שיקרבו כשיבואן לשם שלמי שמחה וכמ"ש התוס' הנ"ל בעצמם וא"ל כתירוץ הט"א הנ"ל דנו"נ כיון שעיקרן לגבוה. אף שמקריבן לשלמי שמחה אסור להקריבן ביו"ט משום דבטל חלק ההדיוט לחלק גבוה ז"א דבכה"ג שמביאים לשלמי שמחה אין מניעה בהקרבתן מצד שהם נו"נ דהא שייך בהם הואיל ואי בעי מיתשל והיינו שבידו למיתשל על מה שהקדישם תחלה לקרבן נדר או נדבה וישיבו להיות רק שלמי שמחה ולא ישיבו להיות חולין בעזרה כי כבר קדם עליהם בעת הבאה לעזרה הקדש שלמי שמחה וע"ז אינו מיתשל כלל רק על ההקדש הראשון שהקדישו לקרבן שלמי נדבה או נדר ובא תחתיו הקדש שלמי שמחה ואינו מפקיעם מרשות ההקדש וקנין המשיכה בההבאה לעזרה נשאר בכל תקפו ולא נפקע מצד מה שמיתשל על ההקדש הראשון. וא"כ מה"ת לא יקרבו באופן זה נו"נ ביו"ט אמנם כל זה א"ש גבי נו"נ שאינם קרבן תודה אבל בקרבן תודה שבא עמו לחמי תודה שתופס עליהם קדושה בשחיטת הזבח כדאי' במנחות פ' התודה ולחם בלי תודה א"א להקדיש כלל וכיון שלחמי תודה המה בעזרה והוי גבייהו כקנין משיכה שא"א למיתשל עליהם ממילא א"א עוד למיתשל גם על הקרבן עצמו דאם יצא הקרבן ע"י השאלה משום תודה וישוב להיות קרבן שלמי שמחה בטל קדושת הלחמים שאינם קדושים רק בשחיטת התודה ומיתלי תלי זה בזה ומפאת קדושת הלחמים שנקנו לזה בעזרה א"א עוד למיתשל על הקרבן תודה וכיון דלא שייך בי' הואיל אף כשמביאו לצאת בו גם משום שלמי שמחה א"א להקריבו ביו"ט כסברת הט"א הנ"ל
היוצא מזה דלענין הקרבה ביו"ט יש לחלק בין נו"נ לקרבן תודה דנו"נ אפשר להקריבן לשם שלמי שמחה ומותר להקריבן גם ביו"ט מדין הואיל כנ"ל משא"כ בתודה וא"כ גם לפי גי' התוס' כל שאינו בא בחוה"מ ובעצרת י"ל דדברי ר' שמעון אינם רק לענין קרבן תודה וגזה"כ היא שתודה לא יקריב בחהמ"ס וכמו שמסביר המג"ש כנ"ל אבל נו"נ א"א למעט מהקש זה דהא נו"נ באמת אפשר להקריב גם בעצרת היינו שיקריבן לשם שלמי שמחה כנ"ל ונשאר קושי' התוס' מאי מקשה ר"ז השתא סלותא מסלתינן דילמא לא אמר ר"ש דבריו רק לגבי תודה ושאר נו"נ קרבים דא"א למעטינהו מהיקשא הנ"ל וא"ל דאכתי אפשר למעוטי מהקישא זה דעולת נו"נ אין קריבין בחוה"מ ז"א לפי המפורש בפנ"י שהקושיא דהשתא סליתא מסלתינן אינו רק לענין נו"נ של שלמים שנאכלים אבל חטאת שאינו בא בנדבה או עולות שכולם כליל אף שבאים בנדבה יש סברא שלא יקרבו בחוה"מ אף שמותר בו לסלות לצורך המועד וליישב זה צ"ל דר' זירא שמקשה קושי' זו השתא סליתא וכו' לשטתי' אזיל דל"ל כלל דין הואיל כמבואר בפסחים דף מ"ב ע"א ולדידי' א"א לומר כנ"ל אבל רבא לשטתי' דסובר דאמרינן הואיל כמו שמוכיח המלחמות במס' פסחים פ"ב יעו"ש ולדידי' יש ליישב הברייתא כאקומתא קמייתא ול"צ כלל לשנוי דאביי
או י"ל בסגנון הנ"ל דשלמי נו"נ יכולים להקריב ביו"ט כשמביאים לצאת בהם מצות אכילת שלמי שמחה ואף שעיקרן לגבוה וכסברת הט"א הנ"ל י"ל דמ"מ מותר משום הואיל ואי בעי מיתשל וחולין בעזרה לא יהי' דהא כשיופקע למפרע שם שלמי נדבה יחול עליהם שם שלמי שמחה כנ"ל. ובכה"ג י"ל דאף לאחר שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן איתנייהו בשאלה כיון דאין השאלה מפקיע משם קרבן. וע"י הואיל יש להתיר גם ההקטרת האימורים דגם בשעת הקטרה יכול למיתשל לבטל נדרו ושיהי' רק שלמי שמחה אבל בתודה שצריכה תנופת הלחם קודם הקטרה ואחר התנופה א"א למיתשל כי אף שיושאר שם קרבן על הבהמה מ"מ הלחם שהוקדש בשחיטת התודה ישיבו להיות חולין גמורים והרי עבר בהקרבתן למזבח בתנופה. כי אף לשיטת הסוברים שמותר להכניס חולין לעזרה מ"מ מעשה התנופה הוי כהקרבת חב"ע כמבואר מתוך פלפולו של המל"מ בהלכות שחיטה וכיון שלא שייך בהקטרת אימורים של תודה הואיל ואי בעי מיתשל תו א"א לשחוט ביו"ט קרבן תודה אף שמביאם לצאת בהם אכילת שלמי שמחה דהא רבא סובר דאין מעלין ומלינין אימורים ע"ג המזבח כמבואר בזבחים דף פ"ז ובליל מוצאי יו"ט אסור להקטירם משום עשה דעלי' השלם וקודם הקרבת התמיד של בין הערבים אסורה הקרבת האימורים משום דלא שייך הואיל כו' משא"כ בשאר נדרים ונדבות ודוק היטב: