שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ח
ובר מן דין נלפענ"ד לדון בגוף ד' הלבו"ש שכ' דבר"ג דמו"מ אף ספק תר"ל אסור. דלדידי באמת לא ברירא כ"כ הך מלתא. דבאמת להסוברים דס' תר"ל כשר ולפי דנהיגין כן אין נפ"מ בזה בין ר"ג דמו"מ לר"ג אחריתי. ומה שהוציא כן מד' הט"ז דאוסר ס"ד מטינרי ואפי' עוברת ע"י מו"מ והתם ספק שמא עיקר הסירכא אינה יוצאת מטינרי. לפענ"ד אין מוכרח לדון מזה בכל ס' תר"ל דמבטל המיעוך. דביוצאת מטינרי שאני. ודברי הלבו"ש באמת תמוהין טובא לפמ"ש הוא עצמו להשיג על הפרמ"ג במ"ש (סי' לז) דבועה על יתרת דהוה תר"ל הוא דוקא בדידעינן שהיא היתירה הא מספיקא דלא ידעינן איזו היא הוי זה תר"ל וכשר והביא ראי' ע"ז מעובדא דר"ץ שהיה בימין ד' אונות עליונה כדרכה וקטנה וגדולה וקטנה ורצו להכשיר ולתלות שהד' היתרת ונמצאו אונות כתיקונם בלי חילוף ובדקו וראו אח"כ שעליונה אין לה סמפון ומוכח שהיא היתרת והטריפו ומזה למדין דאם היה סמפון לעליונה היו מכשירין מספק משום דחליף זה אינו אלא חומרת מהרי"ו וה"ה לתר"ל. והלבו"ש (סי' ל"ה) הרבה להשיב עליו וכ' דמעובדא דר"ץ מוכח ההיפך דשם הטריפו כשלא מצאו סמפון לעליונה משום דתולין הקלקלה במקולקל ומבורר דאותה שמקולקלת שאין לה סמפון היא היתרת ולכן גם בבועה על יתרת מבררינן ע"י שתולין הקלבמ"ק והאריך שם מאוד בזה. אמנם אנחנו בעניותנו הוכחנו במקו"א צדקת צדיק דמעיקרא הפרמ"ג ז"ל דשפיר חזי וסתרנו כל דברי הלבו"ש שם בזה ואכמ"ל בזה. ושם הוכחנו דסברא דתולין הקלבמ"ק הוא מחודש מדעתיה ואין זה מברר שום ספק רק היכא שהדין נותן שהספק מותר רק שיש איזה עיכוב כגון תליה בכתמים שהוא דרבנן שתולה בכ"ד כמו"ש ביו"ד (סי' ק"צ) ובהשאילה חלוקה לטהורה אין תולה בה משום דמאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך. בזה אמרי' דאם השאילה לנדה או לכותית תולה בה דבלא"ה היא מקולקלת ובזה אמרו תולין הקלבמ"ק. וכה"ג ביו"ד (סי' קיא) גבי איסור לתוך איסור נפל. דבלא"ה הספק מן הדין מותר יעוי"ש. אבל היכא שהספק אסור לא מהני לברר משום תולין הקלבמ"ק [ועי' לעיל פ"א ופ"ב ופ"ג]:
אמנם לשי' הלבו"ש עצמו דס"ל דכל היכי שהספק אסור מ"מ מתברר הספק ע"י סברא דתולין הקלקלה במקוקל תמוהין דבריו (סוס"י ל"ו) מה שהוציא מד' הט"ז דכל ספק בתר"ל מבטל המיעוך מהא דאוסר הט"ז ס"ד מטינרי והתם ספק הוא שמא עיקר הסירכא יוצא מצד השני. דלפי מה דס"ל הוא עצמו דאמרינן בכה"ג תולין הקלבמ"ק לברר את הספק. אין ראי' מד' הט"ז דהתם נמי לאו ספק הוא כלל. דתולין יציאת עיקר הסירכא במקולקל שהוא הטנרי ומבורר שהסירכא יוצא עיקרה מן הטנרי כמו דמבררין ע"י סברא זו דהיתרת היא אותה שהבועה עליה שכ' הלבו"ש דמשו"ה אין זה ספק תר"ל אלא ודאי וה"נ הכא ומ"ש הא מהא. משא"כ היכא שהוא ספק גמור לפום השתא דקיי"ל ס' תר"ל כשר אין נפ"מ בזה. ואפי' בר"ג דמו"מ כשר ולא מבטל ליה להמיעוך. ונהי דמה שהוציא שם הלבו"ש מד' הט"ז לענין ס"ד מצימוק דצד אחד יוצא שלא מן הצימוק דאסור שפיר הוציא מד' ט"ז. דזה באמת דמי ממש לס"ד מטנרי אבל מה שרוצה להמציא הך כללא דגבי מו"מ לא מהני להכשיר מכח ספק תר"ל זה נסתר באמת לפי דברי הלבוש בעצמו וכמו"ש:
מיהו למאי דס"ל לדידן דהא דלא כהלבו"ש. וסברא דתולין הקלבמ"ק באמת לאו סברא היא כלל לברר את הספק היכי שהספק אסור ועדיין הספק במקומו לפי"ז לכאורה חוזר ונראה ד' לבו"ש (סוס"י ל"ו) שהוציא מהא דע"ז גבי ס"ד מטנרי דגם ס' תר"ל מבטל המיעוך:
ועכ"ז נלפענ"ד דלא מוכח מידי מד' הט"ז הנ"ל דגבי:
מו"מ יהא אסור אף ספק תר"ל. דהכא באמת לאו ספק תר"ל הוא אלא ודאי תר"ל ולאו מטעמא דתולין הקלבמ"ק כדעת הלבו"ש דז"א וכמו"ש. אלא דהכא הט"ז הכי קאמר דכל דבלתי המיעוך היא טריפה ורק המיעוך מכשירה זהו דוקא אלא בשאין כאן רק הסירכא לבדה אבל כל היכי דאיכא בהדה אפי' טינרי דלא הוה אלא כ"ד מעכבת ומבטלת לקולא גדולה דמו"מ. וכיון שכן הא אין לנו נפ"מ בספק זה שיש על צד הסירכא שעומד על הטנרי אם הוא עיקרו של סירכא ויוצא ממקום שיוצאת הטנרי או שיוצא ממקום אחר רק שבא לכאן קצהו השני ונדבק על הטינרי בדיבוק בעלמא. דסו"ס אין אנו סומכין להקל על ספק זה. וסו"ס הצד המסופק הזה אין אנו מתירין אותו בלתי המיעוך והוא עומד לפנינו על הטנרי ממש הרי הוא תר"ל ממש ר"ג דמו"מ עם טנרי עומדין זה על זה ממש כדין תר"ל. משא"כ ספק תר"ל עם מו"מ באופן אחר כגון הא דכ' לבו"ש בתשו' שבסוף הספר לענין תלי' במשמוש ידא דטבחא אצל ס"ד שעברה ע"י מו"מ ויש ספק אם היה שיעור סמיכות תר"ל בהא לא שייך הך טעמא דאיכא בס"ד מטינרי שכ' הט"ז כמובן. וזה ודאי הוי ספק תר"ל וכשר אע"ג דהוי ר"ג דמו"מ וזה ברור ופשוט:
ועוד י"ל עפמ"ש בשו"ת צ"צ (סי' מ"ט) לענין סירכא מן ביהכו"ס לטרפש מכוון נגד מחט תחובה בפנים הביהכו"ס מצד א' שכ' שם הצ"צ דטריפה כדין קו"ד מבחוץ וכ' שם דאע"ג דיש לתלות הסירכא בטרפש שאין הנקב פוסל בו אלא משום סוף הכבד לינטל וכיון שנסתם מהני מ"מ אסור דהא טיפת דם נמי אם הוא בלא מחט תלינן במידי דעלמא דלא ידעינן ליה וכשירה ואעפי"כ בשמכוון נגד פי המחט בפנים אמרי' אם אין כאן מכה קו"ד מנין שיהא מכוון נגד פי המחט וה"נ בסירכא ג"כ אמרי' מנין שיהא הסירכא מכוון נגד פי המחט אם לא שהיה כאן נקב עכ"ד. הרי דמטרפינן ספק כזה מטעם דלא לחנם נזדמנו דביקותה של הסירכא מכוון נגד פי המחט וסברא זו דשלא לחנם כו' מכרעת למימר דהסירכא יוצא ממקום זה שהמחט בו מעבר השני וה"נ לענין תר"ל דהא עיקר סברת תר"ל לפי המבואר בפוסקים הוא משום דלא לחנם נזדמנו שני הלקותות והריעותות זה על זה אם לא שמורה על נקב. ומשו"ה ג"כ י"ל דשלא לחנם נזדמן הדיבוק במקום הטנרי אם לא שמורה על נקב ועיקר הסירכא יוצא ממקום זה דהוי זה כמו הוכחה ורגלים לדבר דאם הוא דיבוק בעלמא ועיקרו יוצא מצד השני למה נזדמן מקום הדיבוק מכוון ממש במקום הטנרי. וא"כ לפי"ז הוי זה כמו ודאי תר"ל ואין מזה ראי' לספק תר"ל ממש:
ובעיקר ד' תשו' לבו"ש שכ' בתלי' דמשמוש ידא דטבחא שהיה ספק סמוך לס"ד עוט"י מו"מ דאסור. ומוכח מדבריו שם דה"ה לכל ספק תר"ל עם ר"ג דמו"מ דאסור. נראה לפענ"ד בהך דין עצמו דספק סמוכים לר"ג דמו"מ שכתב לאסור. הוא נגד הכרעת קמאי בנידון כזה ממש. והוא דכ' המל"מ (פט"ו מטוען ונטען) בשם הרשב"א ומהראנ"ח אם מכר על תנאי וספק אם נתקיים התנאי או לא. אע"ג דהיכי דהמכירה ודאית והספק הוא אם היה כאן תנאי או לא מוקמינן בחזקת הלוקח ואמרי' שלא היה תנאי. מ"מ היכא דהוה תנאי ודאי והספק הוא אם נתקיים התנאי מוקמינן בחמ"ק דמוכר יעוי"ש. ועפי"ז יש לדון בס' סמוכים בתר"ל נמי. דהא פשיטא דכל כה"ג בעינן למידן עלה אי א"ש לדיני תנאי וכח החזקות. א"כ בספק סמוכים ג"כ צ"ל דחזק"כ דבהמה דאתרע לה ע"י התר"ל. שהרי יש לפנינו ר"ג דמו"מ וכ"ד דתלי' ודמי ממש למכירה דמרעא לה לחמ"ק דמוכר. והתר"ל בזה הוא על תנאי שיהיו סמוכין. וכיון שיש ספק בתנאי זה. דהוה ספק אם הם סמוכין הוי זה ספק אם נתקיים התנאי ובעינן לאוקמא אחזקה קמייתא שהוא חזק"כ דבהמה כמו התם בחזקת מ"ק דמוכר. עי' בס' בית מאיר ליו"ד מה שדן מחזקת ממון לאיסור דומה לזה וכ' דמ"ש חזקת איסור דבהמה מחזקת ממון. ועכ"פ למאי דאתאן עלם נראה דאף לדעת הלבו"ש דס"ל דכל כה"ג אסור ומחזיקין ליה בתר"ל. מ"מ לא דמי לשאר ספק תר"ל למימר דבמו"מ כל ספק תר"ל אסור. דהא עכ"פ י"ל דדוקא בנידון דלבו"ש דלכה"פ שני הריעותות הם ברורין לפנינו והוה כמו הא דהמל"מ דהמכירה ודאי על תנאי ודאי. אלא שהספק הוא בקיום התנאי אלא דס"ל להלבו"ש דבכה"ג מוקמינן בחזקת הלוקח וכמו כן הכא נמי מוקמינן בחזקת תר"ל. משא"כ היכא שהוא ספק אם יש כאן ריעותא כלל. דזה דמי לספק אם היה כאן מכירה כלל וזה לכו"ע מוקמינן בחמ"ק דמוכר. נראה דודאי לכו"ע מוקמינן בחזק"כ וכשר אף לשי' הלבו"ש גבי הא דס' סמוכין בתלי' ומו"מ. ואף אם אין זה ברור כ"כ בכונת הלבו"ש לחלק כן מ"מ לדינא נלפענ"ד ברור כמו"ש:
ומעתה נחזור לנידו"ד דמצד האדמומית שנתראה תוך הסירכא לית כאן בית מיחוש דאפילו בסירכא ובתוכה דם ממש כהא דט"ז (סימן לז) ג"כ דוקא שהיה נסרכת לכיס שאין בה דם אבל הכא דנסרכת לשומן איכא למתלי בהתירא דהדם בא מהשומן. אלא דמ"מ הוי תר"ל דתלי' הוה כ"ד לצרף לר"ג דמו"מ. אמנם זהו בדם ממש אבל בנידו"ד שאינו דם ממש אלא רק חוט נוטה לאודם ודמי לזיעה אדומה בהא איכא למימר את"ל מריאה שמא מזיעה שהזיעה בחייה תוך הסירכא ואיכא ס"ס להתירא וספק ריעותא כמו"ש הפוסקים גבי ספק כסדרן דמוקמינן אחזק"כ אלא דמ"מ גם ספק ריעותא הוי ריעותא עכ"פ לענין תר"ל לצרף נר"ג דמו"מ ובזה שפיר תלינן בהשומן דבא משם ותלי' זו דתלינן ריעותא המכשרת בדבר דאיכא למתלי להתירא לא הוי אפי' כ"ד לכו"ע וככל מ"ש לעיל בזה. ועי' בשו"ת חוט השני (סי ס"ט) שכ' דלית מאן דחש לאדמומית בעלמא שאינו דם ממש. ומעתה ממילא אין לחוש ג"כ מה שתומ"י אחר הסרת הסירכא היה כמו טיפת מים נוטה לאודם. דזה פשיטא שיש לתלות דזה נשאר מלחלוחית הסירכא ע"י מיעוך הבודק שמיעך האדמומית הנ"ל שהי' תוך הסירכא ומזה נתקבץ בידי הבודק ונשאר טפה על הריאה ואפילו לא היה אדמומית תוך הסירכא לתלות בה ואחר שהסיר הסירכא יצא זיעה טיפת מים נוטה לאודם פעם אחד ושוב אין יוצא כ' בס' נה"ז בתר"ל (אות קמ"ד) דיש להכשיר בהפ"מ אף לדעת האוסרין זיעה די"ל דזה נתקבץ מליחות הקרומים שמבחוץ ונקב אין בו. ומה שאחר איזה זמן מעט מצאו עוד טפה כזו ג"כ:
אין בזה בית מיחוש מאחר שהיה כאן משמוש ידא דטבחא שמשמשו בה טובא וזה כתבו להדיא בס' מאי"ע אף שהם מנמשכים אחר האוסרין זיעה לומר שהזיעה אחר מותה מ"מ כתבו דאע"ג שיוצא זיעה וכשמקנחין חוזר ויוצא עכ"ז אם יש לתלות במשמוש הידים שמשמשו שם יש להתיר יעוי"ש (בשו"ד ע"ג אות י"ח). ומה שיצאה הסירכא מצימוק קצת אונה שחזרה לברייתה נמי לאו מידי הוא דהא חזרה לברייתה ע"י משמוש קצת. והא גם בצימוק מקצת אונה דלא הדרא לברייתא איכא דס"ל דלא הוה ריעותא כלל ועי' לבו"ש (ריש סימן ל"ה). מכש"כ בחזרה לברייתה כראוי פשיטא דאפי' כ"ד לא הוי וכ"כ הב"א להדיא (סימן קע"ד) יעוי"ש. ומכל הלין טעמי נלפענ"ד להכשיר ד"ז בפשיטות: