שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ז
כתב המג"א (סימן ל"ב סקכ"ז) בשם הרלב"ח דאם נדבק רגל הה"א לגגו כחוה"ש באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א מי שמקיל להפריד אין מוחין בידו. וכ' המג"א שהרד"ך חולק ע"ז וס"ל דמה לי דק ומה לי עב הכל אחד ע"כ. וצריך להבין במאי פליגי בזה. ודעת הרלב"ח באמת תמוה במה שהכשיר בזה ע"י תינוק דהא מבואר בפוסקים דתינוק לא מועיל בענינים אלו אלא בנסתפק לן אם נדמה האות לאות אחרת אבל אם אנו רואין שנפסד צורת האות מה מועיל תינוק. ועי' בט"ז או"ח (סי' ל"ב סק"ט) מה שהביא כן בשם מהרי"ק וריב"ש. וכיון דאנן ידעינן שנפסד צורת האות א"כ כשמפרידו ועושהו ה"א הוי זה חק תוכות:
ונראה לבאר זה עפימ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' ק"כ) שיש מי שהורה שאות הה"א אפי' אם נתחבר למעלה לגגו לא פסל בדיעבד. והביא ראיה מדאמרי' במנחות (כ"ט) אמר רב אשי חזינא להני ספרי דוקני דחטרי ליה לגגי' דחי"ת ותלו ליה לכרעא דה"א כו' ומדאמר לספרי דוקני נראה שאינו לעיכובא אלא למצוה מן המובחר. וכ' הריב"ש ע"ז ואין זה נכון בעיני שהרי נזכר זה בברייתא פרק הבונה (ק"ד) שלא יעשה ההי"ן חיתי"ן ומשמע דלעיכובא קאמר והראיה ההיא יש לדחותה דאע"ג שהיו הדייקנים עושים למצוה מן המובחר מ"מ גם הסופרים הקודמים תלו לכרעא דה"א רק החילוק הוא שהקודמים לא היו עושין רק הפסק דק כחוט השערה והדייקנים לא היה די להם בהפרד כחוה"ש אלא היו תולין אותה הרבה שיהא פתח נראה לעינים לעשות פתח גדול לתשובה כו' עכ"ד. והנה הך יש מי שהורה בודאי היה א' מן הגדולים שבדורו. ולא מסגינא רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותיה. דהנה בלא"ה קשה מה היה חי"ת ומה היה ה"א אצל נותן האותיות מסיני להך יש מי שהורה כיון דפירוד הה"א וחוטרא דחי"ת דוקני חידשו למצוה מן המובחר. ועכצ"ל דס"ל דצורת חי"ת הוא עם חטוטרא. וא"כ לק"מ מברייתא שלא יעשה ההי"ן חיתי"ן פי' שלא יעשה חטוטרא לה"א. והא דר"א במנחות דאמר דחזינא לספרי דוקני כו' ה"פ דחזינא דגם אינהו חטרו לי' לחי"ת כסופרים הקודמים ומ"מ תלו לי' לכרעא דה"א. ואע"ג דבלא"ה יש היכר אינהו עבדי היכר גדול למצוה מן המובחר:
אמנם לפי"ז צריך ביאור הא דפריך שם במנחות מ"ט חטרי' לגגי' דחי"ת וקאמר לרמוז חי ברומו של עולם. דק' ע"ט לא בעי בפ' הבונה שם טעמא לחוטרא דחי"ת כדבעי טעמא דפשיט כרעי' דגימ"ל לגבי דל"ת ודל"ת גבי גימ"ל ומ"ט תלי' לכרעי' דקו"ף ויהיב טעמא אכל הני. ה"נ לימא מ"ט חטרו לגגי' דחי"ת כדבעי במנחות ונימא טעמא כדהתם ועכצ"ל דא"צ לשאול טעם כלל על חוטרי' דחי"ת דהא בלא"ה אי לאו הך חטוטרא הוא ה"א גמור. משא"כ בפשוט כרעי' דגימ"ל לגבי דל"ת ודל"ת לגבי גימ"ל. התם ליכא הך טעמא דאיתא גבי חטוטרא דחי"ת משו"ה בעי מ"ט פשיט כרעי' כו'. וה"נ בעי מ"ט תלי' כרעי' דקו"ף משום דהא כל האותיות בעי שיהיו גולם אחד וגם ה"א הוא בכלל זה לבד הקו"ף ומשו"ה בפי למה יצא הקו"ף בזה מכלל כל האותיות א"כ קשה לפי"ז איך שואל טעם במנחות. ואי דפריך לדווקני דתלו לי' לכרעא דה"א א"צ חטוטרא דחי"ת להיכר. ז"א חדא דמה הועילו בזה. דהא דוקני נחתו הכא לעשות היכר טוב. ועוד וכי משום מצוה מן המובחר יכולין לשנות צורת האות מכמו שניתן בסיני:
ועכ"ז י"ל דה"פ דק' על הנך דוקני כיון דצורת ה"א לא ניתן מסיני שיהא נפרד כמו קו"ף דצורתו של קו"ף ניתן שיהא נפרד דוקא. א"כ ממילא כיון דכתיב וכתבתם שיהא כתיבה תמה והיינו שיהיו כל האותיות גולם אחד כמו שהובא בב"י (סי' ל"ב) בשם הראשונים. וממילא גם ה"א בכלל הך גזה"כ דוכתבתם. א"כ איך רשאין דוקני להקל על גזה"כ דמה"ת. ועכצ"ל דמקובלים דקפידא של וכתבתם לא קאי על ה"א. א"כ יש לשאול טעם על נותן האותיות על חטוטרא דחי"ת כדשאיל פרק הבונה על ג' וד'. בשלמא אם גם ה"א בכלל וכתבתם ולא הותר להיות נפרד. שפיר א"צ טעם אחר רק משום דבלא"ה הוא ה"א. מיהו השתא כיון דלפי האמת מותר להפריד הה"א ואינו בכלל גזה"כ דוכתבתם א"כ ודאי יש טעם דניתן חטוטרא לחי"ת. דמשום הבדל ה"א מחי"ת מ"ט לא ניתן מעיקרא שיהא ה"א דוקא נפרד וא"צ חוטרא לחי"ת. וקאמר דהחטוטרא רומז לחי ברוש"ע. והדר בעי מ"ט יצא ה"א מכלל האותיות דמותר להפרידו. ומשני דבהיתר זה רומז על פתח לתשובה וכמוש"ש בגמרא: איברא דלהריב"ש עכצ"ל. דס"ל דצורת חי"ת וה"א שניתן בסיני מעיקרא הוא. בה"א פירוד כחוה"ש וחי"ת בלא חטוטרא. ודוקני חידשו דתלו לה"א טובא וחטרו לגגי' דחי"ת. ובפ' הבונה לא בעי מ"ט תלי לכרעי' דה"א משום דאי לאו הכי הוא חי"ת ממש. רק במנחות בעי לדוקני דתלו לכרעי' דה"א טובא א"צ להיכר חטוטרא. וקאמר משום רמז ברוש"ע. ושוב בעי דא"כ חטוטרא מוכרח א"צ היכר יותר בין ה"א לחי"ת מהיכר החטוטרא דבזה ניכר טובא. ואמאי תלי לכרעא דה"א ומשני לרמז פתח לתשובה. והא דלא מקשה ג"כ מ"ט תלי לכרעי' דקו"ף כדפריך בשבת. משום דשינויא דשני: על ה"א משום הא דר"ל כו ממילא הך טעמא הוי נמי לקו"ף כדאמרי' בשבת מ"ט דקוף כו' כדר"ל כו' יעוי"ש:
והשתא עפ"י הנחה זו נבוא לביאור שי' הרלב"ח הנ"ל ובמה דהרד"ך פליג עלי'. והוא דהרלב"ח מפרש סוגי' דמנחות דלא כשי' יש מי שהורה ודלא כשי' הריב"ש. אלא הכי מפרש לה. דבעצם צורת ה"א ס"ל כריב"ש דניתן מסיני שיהא נפרד כחוה"ש לבד. ובצורת חי"ת ס"ל כהך יש מי שהורה דניתן מעיקרא שיהיה לו חטוטרא. והא דבפ' הבונה לא בעי מ"ט חטרי' לגגי' דחי"ת ותלו כרעא דה"א. י"ל ג"כ דטעמי' דהוה ס"ל דא"צ לזה רק לתת הבדל בין חי"ת לה"א, דהקב"ה נותן האותיות רצה שיהא הבדל טוב וניכר ה"א בפירוד כחוה"ש וגם חוטרא לחי"ת. דבשני הסימנים הוא הבדל טוב וניכר:
והא דבעי טעמא במנחות ה"פ. דמעיקרא הוה סבר דלא ניתן הפרד לה"א רק כחוה"ש ולא יותר וטעמא דמלתא הוא משום דה"א רומז על עוה"ז שדומה לאכסדרה בעלת ג' מחיצות ורביעית פתוח כדאמרי' בב"ב (כ"ד) ומנחות (כ"ט). ואם יהיה פירוד יותר אין זה אכסדרה בעלת ג' מחיצות רק בעלת שתי מחיצות ושלישית משהו. ומשו"ה אי אפשר שיהיה הפירוד יותר מחוה"ש. דלא ליבטל בזה עיקר צורת הה"א ומשו"ה כיון דחוה"ש לא ניכר כ"כ קבע הקב"ה חוטרא לחי"ת להבדילו היטיב מן הה"א. ולפי"ז א"צ לשאול טעם על חוטרא דחי"ת. אבל השתא דדוקני תלו לכרעי' דה"א. פי' כמו"ש הריב"ש שעשו הפרד רב. א"כ ע"כ ס"ל דגם בהפרד רב לא בטל מיניה שם וצורת אכסדרה. א"כ שוב שכיר בעי דמ"ט חטרינן לגגי' דחי"ת. כלומר בודאי יש טעם אחר על חוטרא דחי"ת לבד הטעם להבדיל מן הה"א, דאי משום הבדל א"צ כלל לחטוטרא רק לעשות פירוד גדול לה"א כיון דגם בפירוד גדול לא בטל מיני' צורת ה"א שהוא צורת אכסדרה. וכהא דשאיל בפרק הבונה מ"ט פשיט כרעי' דגימל כו'. ומשני משום חי ברוש"ע פי' דבאמת כל הני סימנים בלאו טעמא דהבדל יש לכל אחד טעם אצל הקב"ה. ושוב בעי א"כ מ"ט דה"א דתלי כרעי' ומסיק כדר"ל כו' לרמוז פתח לתשובה ואתו דוקני ורומזים לפתח גדול וכמו"ש הריב"ש:
ומבואר מכל מ"ש דהנפ"מ בין שי' הריב"ש לשי' הרלב"ח. דלהריב"ש עיקר צורת ה"א בהפרדת הרגל דוקא. אבל חי"ת נהי דעושין לו חטוטרא. מ"מ צורת חי"ת הוא גם בלא חטוטרא. אך נפמ"ש לשי' הרלב"ח עיקר צורת חי"ת הוא עם חטוטרא ובלא"ה לאו חי"ת הוא. וממילא לפי"ז אם הדביק רגל ה"א לגגו יהי' נפ"מ בין שי' הריב"ש לשי' הרלב"ח דלריב"ש מקרי זה שנשתנה צורתו לצורת אות אחרת. שהוא צורת חי"ת. משא"כ לרלב"ח אפי' הדביק רגל ה"א לגגו אכתי לאו חי"ת הוא. דהא עיקר צורת חי"ת הוא עם חטוטרא. והך לית לי' חטוטרא. אלא דמ"מ נשתנה צורת עצמו מיהת הוי. דהא עיקר צורת ה"א שיהא נפרד מגגו:
ולפי"ז להמבואר מד' הפוסקים דעיקר פסול שלכ"ס תליא בשינוי צורת האות קודם התיקון כמובא בב"י שם (סי' ל"ב) וכבר נתבאר דיש חילוק בין צד"י לאל"ף וכה"ג, דבצד"י וכה"ג דבפירודו נדמה לאות אחרת דנעשה יו"ד נו"ן בזה לא מחלקינן בין נראה הפירוד להדיא או לא. דמ"מ יש כאן שינוי צורה קודם התיקון. משא"כ ביודי"ן דאלפי"ן שנפרדו דדוקא כשנראה הפירוד להדיא אז הוה שינוי צורה קודם התיקון. אבל בלא נראה הפירוד קודם התיקון להדיא מותר לתקן אח"כ. וכ"ז מפורש יוצא עפימ"ש לעיל בשם הפוסקים וכן מבואר בהמ"כ שבב"י (סוס"י ל"ו). ולפי"ז לענין חק תוכות נמי דעיקר פסולו תלוי ג"כ בשינוי צורה קודם התיקון כמבואר לעיל דהיכא דצורת אות עליו גם קודם החקיקה שרי כמו באותיות הדבוקות. א"כ כיון דפסול ח"ת ושלכ"ס פסול אחד להם. דתליא בשינוי צורת האות. ומשו"ה עכצ"ל דלענין ח"ת נמי מחלקינן בין נדמה צורתו לצורת אות אחרת או לא: א:
ולכן לשי' הריב"ש הנ"ל דבנדבק רגל הה"א לגגו הוי זה נדמה צורתו לצורת אות אחרת דנדמה לחי"ת ומשו"ה אין חילוק בין נדמה צורתו לצורת אות אחרת או לא. ואפי' בדיבוק דק דכו"ע קרו לי' ה"א נמי אין להפרידו משום ח"ת וזהו שי' הרד"ך שטען על הרלב"ח מה לי דיבוק עב או דק משום דקם לי' בשי' הריב"ש. אמנם הרלב"ח ס"ל בנדבק הרגל לגגו לא נדמה לאות אחרת דאכתי לאו חי"ת הוא דצורת חי"ת הוא עם חטוטרא. רק דמ"מ נתקלקל צורת עצמו מיהת הוי. דגם ה"א לא הוה דצורת ה"א הוא נפרד מגגו ומשו"ה שרי לתקן ולהפריד בלא נראה להדיא. ואינו פסול להפריד אלא בנראה הקלקול להדיא. אבל בלא נראה להדיא שרי כמו פירוד יודי"ן דאלפי"ן לענין שלכ"ס וזה נכון: