אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן פרט ה

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן פרט ה

הכהן פרט ד

כתב רבינו ירוחם (ח"ג נתיב ט"ו), אחר שהביא שי' ר"ת דבעיא דשהה במיעו"ס קאי אמיעו"ק דושט וז"ל אם נאמר שהשהייה פוסלת השחיטה דוקא בדבר:

שהבהמה נעשית בו נבלה כגון ברוב הנשאר שאם לא היה שוחט כלל זה המיעוט הראשון והיה מהפך הסימן לצדדיו והיה שוחט זה הרוב הנשאר היה שחיטתו כשירה אם כן עתה ששחט המיעוט הראשון לא מעלה ולא מוריד וכשירה או נאמר כיון דבזה המיעוט נקיבתו במשהו מזיק בו השהייה כמו ברוב הנשאר כו' עכ"ל. ועפ"י דברי רבינו ירוחם הללו נראה לבאר גם דברי הרא"ש עפ"י ביאורו דבלתי ספק יען הר"י היה תלמיד הרא"ש וכל דבריו בנוים עפ"י ד' הרא"ש וכמו"ש ג"כ מג"א (סי' תקנ"ט סק"ח). יש להבין ד' הרא"ש עפ"י מ"ש הר"י בזה. ומדבריו אנו למדין דעיקר הספק הוא דשמא הא דאמר רחמנא דשהייה פוסל אינו פוסל אלא היכא דליכא שיעור שחיטה במה שנשאר אחר השהייה לשחוט. דענין השהייה הוא שמפסיק בשחיטה באופן דמה ששחט עד השהייה אינו מצטרף עם מה ששוחט אחר השהייה שיהיו ביחד שיעור שחיטה בשלימות. ומשו"ה בין סימן לסימן בבהמה כיון דהשהייה מפסקת בהשחיטה וסימן הראשון ששחט עד השהייה אין מצטרף עם סי' השני ששוחט אחר השהייה משו"ה פסול דהא ליכא שיעור שחיטה במה ששוחט אחר השהייה דהא בעינן רוב ב' סימנים בבהמה והכא ליכא אלא סימן א' וממילא הויא נבלה דהא בסי' א' לא מתכשרא משא"כ במיעו"ק דושט דאע"ג דהשהיה מפסקת, ומיעוט זה ששחט עד השהייה אינו מצטרף עם מה ששוחט אח"כ. עכ"ז הא גם במה שנשאר אחר השהייה. ג"כ יש בו שיעור שחיטה שתתכשר הבהמה בו לבד מיעוט הראשון דהא נשאר עוד רוב הסימן. ובזה לא אמר רחמנא דפוסל השהייה והוה כאילו לא שהה כלל. וזמ"ש בדבר שהבהמה נעשית בו נבלה כגון ברוב הנשאר שאם לא היה שוחט כו'. כלומר דהכל תלוי אם מה ששחט עד השהייה אם היה כשר גם אם לא היה שוחטו רק שהיה שוחט השאר. דאחר רוב סי' אם לא היה שוחטו ושחט השאר דהיינו סי' השני היתה הבהמה נעשית בו נבלה משו"ה גם אם שחטו ושהה אח"כ פסול. אבל במיעו"ק דושט דגם אם לא שחטו כלל והי' שוחט רק הרוב הנשאר כשדה ולא מתנבלת בהכי בזה לא. גמירי דתפסול שהייה והוה כאלו לא היה כאן שהייה כלל:

ואשכחנא פתרי בזה במה שהקשינו לעיל דהא מה דידעינן לרש"י מסברא דכיון דשהה אזיל ליה מיעו"ק וניקב הושט וטריפה. ידעינן כל זה נ"כ לר"ת מהלכה ואיך אפשר דכשר לגמרי ועכ"פ טריפה מיהת הוי וככל מ"ש בזה לעיל. ולהמבואר א"ש דכיון דמיעו"ק דושט דמשום דגם בלא הך מיעוט יש שיעור הכשר שחי' ואינו מעכב בשחיטה לא קפיד רחמנא בכה"ג אשהייה. ממילא הוה דינו כאילו לא שהה כלל ויכול גם להשלים אח"כ שיהא רוב עם המיעוט וכשר לגמרי:

ועפי"ז נבוא לביאור ד' הרא"ש. דמש"ש ואע"ג דמיטרפא בניקב הושט כו'. ירצה לשלול וליישב קו' רש"י דמה מקום לבעיא זו אמיעו"ק דושט דהא פשיטא דנבלה היא כמו"ש רש"י והובא דבריו לעיל (פ"ג) שכ' דלמיעו"ק דושט לא איצטריך דכיון דשהה אזיל לים מעשה קמא והוה ניקב הושט וטריפה. וכתבנו בביאור דבריו דלפי"ז ממילא כל שהטריפות בסימנים אין מועיל לו שחי' וה"נ לר"ת אע"ג דלית לים מסברא ואיצטריך ליה הללמ"מ. מ"מ השתא דאית לן הללמ"מ אמרי' בזה ככל מה דס"ל לרש"י מסברא דעכ"פ טריפה הויא וממילא שוב הויא נבלה. דגם הר"ת והרא"ש באמת ס"ל ככל הנך ראשונים שהובא לעיל (פ"א) דס"ל דנקוהו"ש נבלה. אלא דס"ל כמו"ש לעיל לשי' רש"י דמחיים הוא טריפה והללמ"מ שאין שחי' מועיל בסימן שנטרף. וא"כ מה מקום לבעיא זו דמ"ש משהה בין סי' לסי' דאמרינן דאזיל ליה מעשה קמא והויא פסוקת הסימן דג"כ אינו אלא טרפה מחיים כמו"ש הש"ך בנקוה"כ (סי' ל"ג) בשם הב"ח ואין לו הכשר שחיטה וה"נ במיעו"ק דושט. וע"ז תי' דלמא לא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה ביה. ורצונו בזה לחלק דלא דמי מיע"ק דושט לבין סי' לסי' וכמו שחילק רבינו ירוחם בזה שכ' גם כהרא"ש וז"ל דשמא אין השהייה פוסלת השחיטה אלא בדבר שנעשית בו הבהמה נבלה וכ' אח"כ לפרש דבריו דבמיעו"ק דושט יש הכשר שחיטה בלא המיעוט ואינו מעכב לשיעור ההכשר משא"כ אחר רוב סי' בבהמה דכשהשהייה גורע ומחסר להנשחט אין לה הכשר עוד להבהמה דבסי' א' לא מתכשרא ומתנבלת וזמ"ש במידי דמנבלה בי' דהיינו אחר רוב הסימן כו': ואע"ג דלפי"ז גם במחצה הסי' שוב אין כאן הכשר שחיטה במחצה שנשאר עכ"ז כ' הרא"ש בין סי' לסי' כלפי מ"ש ברישא להק' במ"ש ואע"ג דמיטרפא כו' שרצונו בזה דמ"ש מיעו"ק דושט מאחר רוב הסימן וכמו"ש לעיל בביאורו. משו"ה כ' גם בתירוצו אחר רוב הסי' וה"ה למחצה. ואין להק' דלפי"ז שפיר משכחת לה שהייה בעוף בשחט מחצה והתוס' כ' שם (ל') ד"ה החליד להר"ת דאת"ל כשר אין שהייה לעוף מה"ת אלא מדרבנן. ז"א דהא גם בעוף יש הכשר בסי' השני. ואע"ג דכ' תוס' בחולין (ט) ד"ה כולהו לענין שמוטת הסי' דלא מהני ליה שחי' לבה"ג דאפי' בעוף בעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה יעוי"ש. גם זה לק"מ דהכא אנו דנין על קודם השחיטה כמו"ש רבינו ירוחם לענין מיעו"ק דושט שכ' שם אילו לא היה שוחטו להמיעוט והיה מהפך הסי' לצדדיו כו'. וה"נ כשבא לשחוט יש הכשר שחיטה בסי' השני גם בלא סי' הראשון, ומעתה ראינו לברר שי' הרשב"א בזה ויבואר בפרט שיבוא בעז"ה: פרט ו:

כתב הרשב"א בחי' לחולין (כ) אהא דאמר זעירי נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה נבלה ואמר רבא אי קשי' לי הא קשיא לי וכי מתה עומד ומולק ועיי"ש היטיב בפירש"י וכתב ע"ז הרשב"א וז"ל נ"ל דה"ק נבלה ומטמאה במשא כו' והיינו דאמר רבא וכי מתה עומד ומולק ואי זעירי נבלה מעשה נבלה, קאמר אבל אינה מטמאה עד שתמות מאי קושיא דהא כל שחיטה נמי הכי הוא דנקוהו"ש נבלה כו' וא"כ תיקשי וכי מתה עומד ושוחט כו' ולשון שפירש"י צ"ע עכ"ל. ובחי' ר"פ א"ט (מב) כתב עוד בזה וז"ל וקשיא לי שחי' דמכשר רחמנא היכי משכחת לה וכי מתה עומד ושוחט וכדאקשי רבא בפ"ק לדברי זעירי וכי מתה כו' וכיון דאסיקנא דברוב:

גרגרת או במיעוט ושט הויא נבלה אכתי תיסדר קו רבא לדוכתיה ורש"י ז"ל פי' שם בדברי רבא בשלמא אי אמרת טריפה היא אבל חיות מיהא אית בה משו"ה הויא מליקת סימנים מליקה וטריפות ליכא למימר שזה דרך הכשירה אלא לזעירי דחשיב לה מתם וכי מתה כו' ודברי רש"י ז"ל נוחין אם איתא דבדרך השחי' ליכא אלא מעשה טריפות לבד אבל השתא דאסיקנא דמעשה נבלה הוי מא"ל כו' וי"ל דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה לומר שהיא נקראת נבלה ומטמא במגע ובמשא אעפ"י שמפרכסת כו' ומשו"ה קשיא ליה לרבא וכי מתה כו'. ומליקה אחר מיתה גמורה מי מהניא אבל שחיטה נהי דמעשה נבלה קא עביד דאי שהה בה ואח"כ חזר ושחט אין שחי' מטהרתו מידי נבלה מ"מ אינה מטמאה עד שתמות לגמרי. או שיתיז ראשה כו' עכ"ל. וכל הרואה ישתומם דלכאורה עשאו לרש"י ז"ל כטועה בדבר פשוט וגם קשה שנתפוס דעת רש"י דאמר טריפה היינו טריפה ממש ומהני לה שחי' דהא בפי' ס"ל לרש"י בעצמו בסוגיא דר' ישבב בפ' השוחט דהוה נבלה. וראוי לברר מבוכה זו ומצוה ליישב שי' רש"י בזה:

ובראשית השקפה היה נראה לומר דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל דנקוהו"ש הוא טריפה מחיים רק דלא מהני ליה שחיטה משום דאתרע מקום שחיטה וכמו"ש רש"י בסוגיא דר' ישבב ולכן כתב דלחלישות דטרפה מהני בדרך שחיטה דאפי' טריפה לא הויא דדוקא שלא במקום שחי' נעשית טריפה ושוב לא מהני שחיטה וכמו"ש לעיל (פ"ג) אבל הרשב"א ס"ל כמו"ש התבו"ש וכרו"פ (סי' לג) לדעת הרמב"ם (פ"ג משחי') שכ' דנקוהו"ש נבלה מחיים והק' בש"ך (סי' לג) שזהו נגד גמ' מפורשת בחולין (לב) דנקוהו"ש הויא נבלה דלא מטמא מחיים וכ"כ הרמב"ם בעצמו (ברפ"ב משאה"ט) דאינו מטמא מחיים עד שתצא נפשה. וכתבו ליישב דס"ל להרמב"ם דמחיים הויא נבלה לענין איסור ללקות משום נבלה ואינה מטמאה עד שתמות. ומשו"ה הוק' להרשב"א דאי הא דזעירי אינה אלא נבלה מחיים לענין איסור ללקות אבל לא לטומאה עד שתמות א"כ שחי' דמכשרה היכי משכחת לה. אבל לרש"י אין צ"ל בהא דזעירי דמטמאה ג"כ מחיים. דאע"ג דלא מטמאה לא תיקשי מניקב הושט דרך שחיטה דאינו אלא חלישות דטרפה ולא דמי חלישות דטרפה לחלישות דנבלה. שוב ראיתי אח"כ שבדרך זה כבר דרכו בס' כלילת יופי (שאלה ב') ובס' דרך חיים (סי' ל"ג) וכ' בס' כליו"פ שם דלפי"ז א"ש קושיא דמקשה אביי אח"כ ותיקשי לך עולת העוף דבעי שני סימנים וכי מתה כו' ופירש"י דהא אף בסי' א' ודאי מתה ואמאי בעינן סימן ב' ונדחק הרשב"א שם בחי' דהא אפי' שחט בה שנים אינה מטמאה עד שתמות ולא שייך להק' ע"ז וכי מתה כו'. ולשי' רש"י דאצ"ל דהא דזעירי היינו דמטמאה א"ש דגבי עולת העוף דמי להא דזעירי דהוה חלישות דנבלה ואין בה טומאה עד שתמות: אמנם אחר העיון הנכון בזה נראה רחוק להחליט כן. ולפענד"נ דליתא לבד מה דסברא זו שכ' התבו"ש להרמב"ם דניקב הושט הוה נבלה מחיים לענין איסור ללקות אינה מוסכמת היא. דהא הש"ך בנקוה"כ (סי' ל"ג) כ' דהרמב"ם ס"ל דהוה טרפה מחיים אלא. משום דבשאר טריפות מהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה וזו אין לה הכשר שחיטה משו"ה כתב הרמב"ם נבלה מחיים. כלומר שמעותדת באין המלט לנבלה כשתמות. וכ"ה ג"כ דעת החכ"צ (סי' ט"ז) ולפענ"ד נראה ג"כ להוכיח מסוגיא דחולין (לז) דלא כסברא זו. מהא דאמרינן שם ודלמא היינו מסוכנת היינו נבלה ומשני לא ס"ד דכתיב וכי ימות מן הבהמה כו' והנוגע בנבלתם לאחר מיתה הוא דקריא רחמנא נבלה כו' ע"כ. ואי נימא דאפשר שיהיה איסור נבלה ללקות מחיים אע"ג דלא מטמאה עד שתמות. א"כ מה הוכחה היא זו מקרא דכי ימות כו' דהא י"ל היינו נבלה היינו מסוכנת רק דאתי קרא דכי ימות דדוקא לאחר מיתה מטמאה אבל מחיים אינו אלא איסור ללקות וגם מסוכנת קרוי נבלה אע"כ מוכח דס"ל להש"ס דהיכא שהיא אסורה ללקות מטמא ג"כ והיכא דאין מטמאה אין משום נבלה אפי' איסור ללקות. ועיין בחולין (ק"מ) דאם טרפה חייב בשילוח אפרוחים טרפות פטור משילוח בעי ר"א הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים מהו מי אמרינן כיון דאי שביק להו מיטרפי פטור או דלמא כיון דבידו למגמר שחיטה תיקח לך קרינא ביה וחייב בשילוח תיקו. והרמב"ם (פי"ג משחי') הביא כ"ז וגבי בעיא דר"א כתב דמספק חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה. וכ' הלח"מ וכ"מ דפסק הכי משום דבגמ' נשאר בתיקו. אבל הר"ן כתב על דברי רמב"ם הללו ונראה מדבריו דשחט מקצת סימנים אאם קאי וקשה דאמאי אינו לוקה דהא אם טריפה חייב בשילוח ואם לאפרוחים נתכוין לא היה לו לסתום אלא לפרש. אך הכ"מ ולח"מ כתבו דודאי לאפרוחים נתכוין. מיהו להר"ן תמוה דאיך נעלם ממנו מ"ש רמב"ם (פ"ג משחי') דנקוהו"ש נבלה מחיים לענין איסור ללקות דלפי"ז לא דמי כלל לאם טרפה ובנבלה אם לא שלח אינו לוקה. א"ו דהר"ן ג"כ לא הבין דברי הרמב"ם גבי נקוהו"ש כהתבו"ש אלא כמו"ש הש"ך בנקוה"כ וכמו"ש לעיל:

ובר מן דין תמוה דהא רש"י עצמו פי' להדיא בהא דזעירי נבלה ומטמא במשא אעפ"י שמפרכסת יעוי"ש. ובזה תיקשי דמי הכריחו לזה דהא אין לזה הכרח רק כמו"ש הרשב"א משום דנקובת הושט נבלה מחיים לענין איסור עכ"פ ללקות. ורש"י דס"ל דאינו אלא טרפה מחיים א"צ לזה. ותו קשיא לי דאיך לא ראה הרשב"א מ"ש רש"י בסוגיא דר' ישבב דנקוהו"ש נבלה ומטעמא דאתרע מקום שחיטה ואין בסברא זו שום נותן טעם דמשום דאתרע כו' תהא עכשיו נבלה משעה שניקב הושט. אפי' לענין איסור ללקות לבד. אמנם טעם זה שפיר נותן לבטל ממנה הכשר שחיטה שלא יועיל לה השחיטה וכשמתה היא נבלה ומשו"ה ע"כ הא דכ' רש"י טרפה גבי ניקב הושט ע"כ דטרפה מחיים ומ"מ אין שחיטה מועיל בה ומשו"ה לא שייך וכי מתה כו' בדרך שחיטה. משא"כ בהא דזעירי הוה נבלה מחיים לענין איסור אע"ג דלא מטמאה ואין מקום כלל לקו' הרשב"א לרש"י. ועכצ"ל דאע"ג דהרשב"א ידע כ"ז מ"מ מקשה לפום מה דלא ס"ל כרש"י בהא אלא דנקוהו"ש הוה נבלה מחיים עכ"פ לענין איסור ללקות. אמנם לפי"ז היה לו להרשב"א לפרש עיקר מחלקותו בזה עם רש"י בפשט הא:

דאסיקנא דנקובת הושט נבלה או מחיים או כשתמות. ולא כן משמעות דברי הרשב"א וז"ל ודברי רש"י ז"ל נוחין כו' אבל השתא דאסיקנא נבלה כו' ע"כ. ומשמע דהקו' הוא מכח דאסיקנא נבלה ובאמת אין הקו' ממה דאסיקנא נבלה אלא מכח מה דמפרש ליה הרשב"א דלא כפירש"י דלפי מה דפירש"י פירושו דנבלה לק"מ ממה דאסיקנא נבלה:

ולכן נראה דא"צ לעשות את הרשב"א במחלוקת עם רש"י בזה. וכן הבין הכרו"פ דברי הרשב"א דס"ל דנקוהו"ש מחיים הוא טריפה ולכשתמות היא נבלה משום שאין לה הכשר שחיטה. ובס' דרך חיים תמה על הכרו"פ בזה וכ' דלא משמע כן מד' הרשב"א שם. אבל לפענ"ד נראה לקיים דברי הכרו"פ דודאי לא נעלם מהרשב"א שי' רש"י בסוגיא דר' ישבב וככל מ"ש לעיל. ובכל כה"ג הו"ל לפרש דחולק עליו בזה וכדרכו בכ"מ. ובפרט בענין זה במאי דעסיק ביה להוכיח דזעירי מטמא קאמר ועיקר ההוכחה תלוי בהא. ומדשתיק ליה לרש"י בזה משמע ודאי מסתימת הדברים דבפירוש נבלה דגבי נקוהו"ש לא נחלקו בזה כלל. אך ביאור דברי הרשב"א הוא כן. דלא ס"ל כסברת התבו"ש אלא דהיכא דאמרינן נבלה מתפרש על ב' אופנים. או דהוה נבלה מחיים ומטמא ג"כ כמו עשאה גיסטרא וכה"ג. או שאין לה הכשר שחיטה והיא נבלה בסופה כשתמות. ואפי' נתנבלה בשחיטה בשהייה ודרסה וכה"ג אינה אלא נבלה לכשתמות ועפי"ז הוכיח הרשב"א דהא דזעירי ע"כ דמטמא השתא. דאי תימא מדלא הזכיר זעירי דמטמא כמו שהזכיר שמואל משו"ה הא דאמר נבלה היינו לכשתמות דהשבירה בטל ממנה הכשר שחיטה מאיזה טעם שהוא. א"כ מ"ש מנקוהו"ש ואמאי לא אמרי' וכי מתה עומד ושוחט. וכדאמרינן בהא דזעירי. וע"כ צ"ל דבדרך שחיטה לא שייך זה ה"נ בדרך מליקה לא שייך זה. ורואה אני שהדברים כמעט מבוארין ברשב"א וז"ל וי"ל דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר נבלה משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה לומר דמקריא נבלה ומטמאה כו' ע"כ. דמ"ש משעת שבירת כו' הם דברים מיותרים לגמרי ומאי בעי בזה. א"ו דלא בא לחדש בתירוצו אלא דהא דזעירי לאו נבלה לכשתמות אלא משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה: אך הא דמשיג הרשב"א על רש"י. נלפענ"ד דהבין בדעת רש"י דמדפרש בתר הכי בקו' דתיקשי לך עולת העוף משום דבחד סי' מתה. אע"ג דודאי לא מטמא אפי' שחט בה ב' עד שתמות וכמו שדחה הרשב"א פירש"י בזה מטעם זה בחי' שם בסוגיא דזעירי. א"כ ע"כ הא דמפרש רש"י הא דזעירי דמטמא במשא. לאו משום דמוכיח זה מקו' רבא וכי מתה כו' כמו שמוכיח הרשב"א אלא צ"ל דלדעתו בלא"ה אין מקום לפרש לכשתמות ולא מהני ליה שחיטה. דמ"ט לא מהני לה שחיטה דלא מיחשיב ליה לרש"י נשברה מפרקת ורוב בשר כמו נטרפה בסי' ורבא דפריך וכי מתה כו' פריך הכי אפי' היכא דלא מטמאה רק לכשתמות. וע"כ דמפרש דסוגיא אזלא הכא לפי הס"ד בסוגיא דר' ישבב דמוקים לה רבא בפסק ולבסוף שחט כו' יעוי"ש. דלפי"ז נקוהו"ש מהני לה שחיטה. וממילא מ"ש רש"י וכן בכל השוחטין משניקב הושט יש כאן מעשה טריפה כו' ע"כ. היינו טריפה ממש ושחיטה מהני לה. אבל בטריפה דלא מהני שחיטה שייך למימר וכי מתה כו' כ"ז הבין הרשב"א בשי' רש"י. וזמ"ש ודברי רש"י ז"ל נוחין אם איתא דבדרך שחי' ליכא אלא מעשה טריפות לבד אבל השתא דאסיקנא נבלה כו' ע"כ. ורצונו דדוחק לפרש הסוגיא לפי הס"ד בסוגיא דר' ישבב ולמסקנא הא ע"כ לא מהני שחי'. א"כ ע"כ רבא דפריך וכי מתה כו' הוא משום דמטמא ג"כ:

מיהו למאי דמוכיח המהרש"א בסוגיא דזעירי דהא דפירש"י בקושיא דאביי דפריך ותיקשי לך עולת העוף דבעי שני סימנים וכי מתה עומד ומולק. משום דאף בחד סימן מתה שפירש כן לפי מאי דקיימינן השתא דמולק מפרקת ורוב בשר ואחר כך הסימנים יעוי"ש. א"כ לפי זה באמת יש לומר דגם רש"י דעתו כהרשב"א והסוגיא אתי שפיר גם למסקנא דנקובת הושט נבלה לכשתמות ולא שייך לומר וכי מתה עומד ומולק אלא בדמטמאה ג"כ הא לאו הכי כל שהוא בדרך הכשירה אפי' טריפה לא הוה וכמוש"ש רש"י:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה