שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ג
אמנם כ"ז הוא לענין ריעותא דמים בראש דודאי הכין הוא כמ"ש התבו"ש וכמ"ש בביאורו. אך מ"ש התבו"ש שם בזה לענין ריעותא דספק דרוסה וישב קוץ בושט דהו"ל חזקה שנתבררה. בהא איכא לעיונא בה טובא. ואף שכ"כ גם הגאון פ"י בחי' לפ' המדיר (עו) דהוה חזקה שנתבררה דלא נולדה דרוסה ולא נולדה בקוץ. עכ"ז הא לכאורה שפיר קאמר חוו"ד דאטו אנן על הקוץ מספקינן הא אנן על הנקב מספקינן. ולענין הנקב הא ודאי דאין לדון בזה חזקה שנתבררה ושמא נולדה בנקב:
וראיתי לא' מן האחרונים שכתב שהנכון בזה עם התבו"ש מצד הסברא. וזהו דבריו. דהא קודם עת לידת הריעותא דישב קוץ בושט לא היה מקום כלל לחוש לנקיבת החיצון משום דרוב בהמות כשרות הן ואף דנמצא נקב אחר שישב קוץ בושט עכ"ז אין להחזיק למפרע וכמו בבא זאב ונטל ב"מ בחולין (ט) דלא חיישינן שמא במקום נקב נקבו משום דאיכא למתלי יש לנו לתלות דלא יצתה עד עתה מן הרוב. ומשו"ה מקרי חזקה שנתבררה בשעתה. ואף להסוברים דלא אמרי' חזקה הבאה מכח הרוב היינו דוקא היכא דליכא למתלי הריעותא. משו"ה יש לחוש על מעיקרא. משא"כ בזה דתולין בקוץ לא חיישינן שמא במקום נקב נקב ודוקא במים בראש שיצתה מן הרוב דליכא למתלי הריעותא הוה חזקה שלא נתבררה עכ"ד:
ואני שמעתי ולא אבין דלחנם האריך בזה להוכיח דעל שעה שקודם ישיבת הקוץ היה כאן חזקה מכח הרוב ובזה ודאי דכו"ע עודו דהא דאסרו תוס' פ"ק דחולין הגבינות ולא הכשירו מכח חזקה דאתיא מרובא הוא משום דליכא למתלי הריעותא. ואין לתלות הנקב יותר אחר החליבה מקודם החליבה. משא"כ בבא זאב כו' כשרים הגבינות דהנקב תולין שנעשה עתה ע"י הזאב אמנם כ"ז הוא אם אנו דנין מה היה מקודם. אם היה מקודם כמו שהוא עכשיו. זה תליא אם יש במה לתלות הריעותא או לא. אבל הכא בישב קוץ שאין הספק בזה אלא ספק דאותה שעה מהו עכשיו. כלומר שעל שעת ישיבת הקוץ עצמו מספקינן אם נקב מצד א' או מב' צדדין. בזה הא אין שייכות כלל לכל מש"ש בזה ואין לזה דמיון כלל להא דזאב. דהתם כיון דאיכא למתלי בזאב לית כאן ריעותא כלל דאמרי' דנקב זה עשאו הזאב משו"ה אין נקב זה מגרע כלל כח חזקה מרובא שהיה לה מקודם. וזה שייך בספק דלמפרע. אבל בישב קוץ דהוה מחיים ומספקינן אם ניקב מב"צ הא לית כאן לתלות שלא ניקב יותר משניקב והוה ספק שקול. ובזה הא אין אנו רוצין לגרע כח חזקה מרובא שהיה מקודם מציאת הקוץ אלא משעה שנתחב הקוץ למימר שהקוץ הוציאה מחזקתה זו שנקב מב"צ. בזה ודאי תמוהין דבריו במש"ש בזה"ל משא"כ בזה דתולין בקוץ לא חיישינן שמא במקום נקב נקב. דהא סברא זו באיכא למתלי לא חיישינן שמא במקום נקב נקב לא שייכא אלא בנקב ברור והספק הוא על למפרע. אבל כשהספק הוא על אותה רגע של תחיבת הקוץ אם גמר לנקוב מה מועיל אם תולין בקוץ. דאדרבה משום דקוץ לפנינו אנו תולין וחוששין שמא נקב מב"צ. ואין הקוץ מורה כלל להתירא בספק של מהו עכשיו כמו שמורה הזאב בנקב ברור והספק על למפרע. ובכן כל מה שדימה ישב קוץ לבא זאב תמוה ומרפסן איגרא. דאפי' בנקב ברור שעשה הקוץ ודנין על הגבינות למפרע ג"כ אין שייכות לזאב. דהתם אמרי' שעשה הזאב אחר שחי' ליכא טרפות. אבל הכא מה מועיל דאמרי' שנקב זה עשה הקוץ. דמאי נפ"מ בזה סו"ס הבהמה טרפה. ואיכא לספוקי על למפרע שמא נתחב הקוץ קודם החליבה ומה סברא להכשיר ולתלות להתירא טפי שנעשה אח"כ. אלא דמ"מ יש להכשיר מטעם חזקת הקוץ שלא נולדה בקוץ ומאחרינן לחזקה עד אחר החליבה. אמנם הכשר זה לא מן השם דתליה הוא זה כמו בזאב אלא משום חזקה קמייתא ואין לזה שייכות לדמות לזאב. וכיון דלא שייך הכא אותה סברא דגבי זאב משום דאיכא לתלות שוב ליכא סברא בזה להכשיר בישב קוץ להתוס' הסוברים גבי גבינות דלא אמרי' חזקה הבאה מכח רוב: וגם להסוברים דאמרי' גבי גבינות חזקה הבאה מכח הרוב ג"כ אין לזה שחר להכשיר בישב קוץ מהך טעמא. דהא באמת חזקה הבאה מכח הרוב אין כחה אלא כרוב ואין כחה יותר מרוב דאתיא מחמתו. וכהא דכ' הר"ן בכתובות (כו) לענין הוחזק ע"פ עד דכיון דאינה באה רק מכח עד לאו חזקה היא יעוי"ש. וכ"כ הרשב"א בחי' לקדושין (סו) דחזקה הבאה מכח עדים לאו חזקה היא אלא עדים ולא עדיפא החזקה מעדים ע"כ. והה"נ לענין חזקה הבאה מכח רוב דלא עדיפא החזקה מכח רוב עצמו. דבשלמא אם היה כאן חזקה שנתבררה שפיר אמרי' שהיא עכשיו כמו שהיה מכבר דכל ספק שיהיה נולד אמרה תורה דנוקים אחזקה דכמו שהיה אז כן הוא עכשיו. אבל רובא שאין ענינו דנימא שהוא עכשיו כמו שהים. רק דכל דבר מסופק נימא שהוא עכשיו מהרוב וכמו מושב סנהדרין דמני' ילפינן רובא בפ"ק דחולין (יא) דהוה ספק בשעתו ואמרה תורה שנגמור הדבר ע"פ הרוב. א"כ גבי ישב קוץ מה שייך למימר שהוא עכשיו כמו שהיה מחמת שקודם לידת הריעותא הי' חזקה מכח רוב. דהא אין זה אלא רוב ממש וכמ"ש. וא"כ ממ"נ אי מצינן למימר על שעת תחיבת הקוץ עצמה שהיא עכשיו מהרוב בהמות שאין ושטן נקוב א"צ לדון ממה שהיה קודם לידת הריעותא ואי השתא משעה שנתחב הקיץ ליכא לדון דין הרוב מאיזה טעם וכדס"ל להתבו"ש מדאתי עלה להמציא דוקא חזקה שנתבררה א"כ מה מועיל מה שקודם שנתחב הקוץ הוה אמרינן על הבהמה שהיא מהרוב כיון דעכשיו משעת תחיבה ליכא למימר שהיא מהרוב. והא דבאמת לא אמרינן על שעת תחיבת הקוץ שהיא עכשיו מן הרוב. בהא טעמא אחרינא איכא וכמו שיבואר: