אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן פרט ב

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן פרט ב

הכהן כלל ח

כבר נודע מחלוקת הראשונים בספק השקול בטרפות אי אזלינן לקולא או לחומרא. דשי' רבינו יונה והרשב"א שהובא בר"ן פ"ק דחולין. דכל ספק השקול בטרפות לחומרא ועיי"ש במש"ש ולא תיקשי לך הא דאמרינן בפ' א"ט (מ"ג) אי נקיבה לה ריאה במקום:

דממשמשא ידא דטבחא מי תלינן או לא תלינן ומסקינן דתלינן דהא תולין בזאב אלמא בס' טרפות לקולא תלינן. דהתם היינו טעמא לפי שיש דבר לפנינו לתלות בו להיתר ואין דבר לתלות בו לאיסור כו' ע"כ. אמנם דעת התוס' והרא"ש בתשו' שהובא בפר"ח (סימן ק"י) דכל ס' השקול בטרפות הוא לקולא ומוקמינן אחזקת היתר והובא בש"ך יו"ד (סימן נ') והנה לשי' התוס' והרא"ש באמת צריך להבין. דאמאי בעינן הך תלי' למתלי בזאב או בידא דטבחא. הא בלא"ה כיון שהספק שקול אי ניקב מחיים או לאחר שחי' מוקמינן אחזקת היתר וכמ"ש התוס' בחולין (מג) גבי ישב קוץ בושט ומספקינן אי ניקב מב' צדדין אי לא דתלינן להקל ולא ניקב מב' צדדים משום דנשחטה הותרה ומוקמינן אחזקת היתר אי לאו משום דשכיח לאיסורא יעוי"ש. ומ"ש הא מהא. ועכצ"ל בזה כמ"ש הפרמ"ג בפתי' לטרפות. דבעלי שיטה זו ס"ל. דהא דבעינן למתלי בזאב ובמשמוש ידא דטבחא משום דבאמת יותר מוכח לתלות מחיים שהבהמה הולכת אנה ואנה. אך באיכא למתלי בזאב וכה"ג אז נעשה הספק שקול ומוקמינן אחזקה דהיתר. מיהו לשי' הר"י ורשב"א עכצ"ל דלא ס"ל סברא זו ולא אמרינן דמסתבר יותר מחיים. ואי לאו דתלינן בזאב הוה ספק שקול ולחומרא. ולפ"ז בנידו"ד לכאורה פשיטא דמצינן למתלי בחתול לכו"ע:

אמנם כד מעיינינן בה שפיר. נראה דלשי' הר"י ורשב"א לית לן לאכשורי בנידו"ד ולמתלי להיתר אף היכא דאיכא למתלי בחתול וכה"ג. וטעמא דידי מהכא. דכבר נודע שי' הרמ"א ביו"ד (סימן נ') דבנולד הספק מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה. ושם בש"ך (סק"ג) הובא ד' ד"מ במים בראש וספק אם המוח מקיף המים דאסור וכבר עמדו האחרונים בזה דשי' הרמ"א ובד"מ הוא נגד ד' התוס' בחולין (מג) ויבמות (לא) ששם כתבו דאין חילוק בין נולד הספק מחיים או לא. ומסקנת התוס' דבס' דרוסה וישב קוץ בושט אע"ג דהוה ריעותא מחיים מ"מ לא אסרינן אלא משום דשכיח לאיסורא טפי מלהתירא הא לא"ה אמרי' נשחטה הותרה. אמנם הגאון תבו"ש (סימן כ"ט) יצא לחלק בזה וליישב ד' רמ"א שלא יהיה סתירה לדבריו מד' התוס' שם. דדוקא ספק דרוסה וישב קוץ בושט כתבו התוס' דאמרי' נשחטה הותרה אי לאו דמוכח טפי לאיסורא. משום דהתם איכא חזקה מבוררת דלא נולדה דרוסה ולא נולדה בקוץ. משא"כ מים במוח אין לה חזקה מבוררת דשמא נולדה כך וכמ"ש תוס' בחולין (יא) דבהמה לית לה חזקה מבוררת רק דשייך רובא דרוב בהמות כשרות הן והכא במים בראש אתרע לה רובא וכהא דרפ"ב דכתובות (טו) רוב הנישאות בתולה יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא. יעו"ש בד' התבו"ש שם. וכדברים האלה כ' ג"כ בחי' פ"י לכתובות (ע"ו). אולם הגאון חוו"ד (סימן נ') דחה ד' תבו"ש בזה והקשה לשאול דאטו אנן על הקוץ מספקינן דנימא חזקה מבוררת דלא נולדה בקוץ. הא אנן על הנקב מספקינן ולענין הנקב הא ודאי דאין לה חזקה מבוררת דשמא נולדה כך בנקב. ובמקו"א הארכנו בזה ליישב קו' החוו"ד ולהוכיח דד' תבו"ש נכונים. דהא עיקר סברת הך דאסר בישב קוץ בושט וספק דרוסה הוא כמ"ש תוס' שם משום דשכיח לאיסורא טפי. וביאור הדבר במ"ש גבי ישב קוץ דשכיח לאיסורא הוא כמ"ש הנקוה"כ ביו"ד (סי' מ"ט). דכיון שנתחב בפנימי שכיח שינקוב גם החיצון. א"כ כיון דיש כאן חזקה מבוררת דלא נולדה בקוץ. וכללא דחזקה הוא דמאחרינן לחזקה בכל מה שנוכל ואמרינן השתא יצתה מחזקתה. ומשו"ה מאחרינן לה להך חזקה דלא נולדה בקוץ ואמרינן דמציאת הקוץ ותחיבתו בפנימי היה ברגע אחרונה סמוך לשחיטה כ"כ מאוחר באופן דלא היה פנאי מחיים לנקוב גם החיצון דהא ע"כ ודאי דצריך איזה זמן שיהיה לו פנאי לנקוב גם החיצון משעה שנתחב בפנימי. וא"כ הך חזקה דלא נולדה בקוץ מוכיח דאף שנתחב מחיים בפנימי עכ"ז לא ניקב החיצון מחיים:

מיהו אכתי איכא לעיונא בהא דמ"ט דמאן דאסר בישב קוץ בושט. ואע"ג שכ' התוס' הטעם משום דשכיח לאיסורא טפי קשה דמאי האי דשכיח שינקוב החיצון אם נתחב בפנימי. דהא ע"כ על תחיבת הפנים עצמו מיבעי לן למימר דהוה ברגע אחרונה באופן דלא היה פנאי לנקוב מחיים אפי' הפנימי. דאע"ג דהשתא נתחב לפנינו מ"מ הא קיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא כדמוכח בסוגיא דחולין (י) ותוס' שם וריש נדה (ב) ובקדושין (ע"ט) ומאחרינן לחזקה דמעיקרא בכל מה שנוכל. אמנם כבר הארכנו בזה במקו"א [עי' כלל דין ריעותא מחיים פ"ה] דטעמא דמאן דאוסר הוא כיון דאמרי' בגמ' שם בחולין (מ"ג) דכולהו חיוי ברייתא הכי אית להו דנמצא קוצים בושט. ועי' בש"ך יו"ד (סי' ל"ג) שכ' דדרך הבהמות לאכול קוצים. א"כ הוה חזקה זו דלא נולדה בקוץ כמו חזקה העשויה להשתנות. שהרי מצוי קוץ לבהמה בושט. ובעשוי' להשתנות כ' האחרונים דאי נשתנה עכשיו מספקינן להריעותא למפרע כמ"ש ט"ז יו"ד (סי' שצ"ז) ותוס' יבמות (ס"ט) ד"ה רישא ושו"ת מהרי"ט ח"ב (סימן י"א) ושם הארכתי להוכיח דלאו דוקא עשוי' בודאי להשתנות באיזה פעם. אלא אפי' אינו בודאי שישתנה רק דמצוי השינוי לבא דינו כמו עשויה בודאי להשתנות. יעוי"ש שבררתי זה בדברים נכונים:

והשתא לפ"ז כיון דעיקר טעמא דמאן דאוסר הוא משום דכיון דכל הבהמות קוצי אכלן מצוי קוצים לבא בושט. והוה חזקה שמצוי להשתנות דכיון דבא השינוי אזי מספקינן דאתרע למפרע. א"כ ע"כ אנו צריכין לומר ג"כ דמצוי שיהא נתחב בושט ג"כ. דליכא למימר דמצוי להיות מונח בושט אבל לא תחוב דאי אינו מצוי לענין תחיבה א"כ לענין תחיבה הוה חזקה שאינו מצוי להשתנות ואכתי מ"ט דאסר לה. אלא ע"כ ודאי צ"ל דגם לענין תחיבה מצוי להיות נתחב ג"כ כיון דדרך הבהמות לאכול קוצים. וכ"ז צ"ל בסברת התוס' במ"ש דמשו"ה אסר לה בישב קוץ בושט ולא אמרינן נשחטה הותרה משום דשכיח לאיסורא טפי. והיינו דמשו"ה לא מוקמינן אחזקה מבוררת דלא נולדה בקוץ ולאחורי תחיבת הקוץ ברגע אחרונה באופן דלא היה פנאי לנקוב גם החיצון מחיים. משום דמצוי קוץ לבוא בבהמה ומצוי להיות נתחב הוה חזקה דמצוי השינוי לבא ובזה מספקינן למפרע כל דכבר השינוי בא והוא לפנינו. וכיון שיש מקום לומר אפשר נתחב בפנימי זמן רב קודם השחיטה שוב חוששין להבריא כיון דשכיח שינקוב גם החיצון:

וממוצא הדברים אנו למדין. דלהר"י ורשב"א והר"ן אע"ג דבכל ספק בטריפות באתייליד ריעותא לא ס"ל דיותר מסתבר מחיים רק דהוה שקול אי מחיים או לאחר שחיטה ואסור. ומשו"ה באיכא למתלי בהתירא כגון בריאה דתלינן בזאב דזה מקרי מוכת להתירא טפי שרי. עכ"ז זהו דוקא בשאר טריפות. אבל בושט דנקב לפנינו ומספקינן ביה אי מחיים או לאח"ש ואיכא למתלי לאח"ש בחתול וכה"ג. בזה הוי זה כמו שאר טריפות לשי' התוס' ורא"ש ודקיימי בשיטתייהו דס"ל דמשום דיותר מסתבר מחיים שהבהמה הולכת אנה ואנה משו"ה בדאיכא מידי למתלי בהתירא אז הוה זה שקול וכמו"ש הפרמ"ג שהובא לעיל, ה"נ להר"י ורשב"א ודקיימי בשיטתייהו בנקב בושט: וטעמא דמלתא הוא. לפי מה שנתבאר לעיל דלענין ושט מצוי קוץ לבוא ומצוי להיות נתחב בושט וגם שכיח שינקוב החיצון. ודאי דמסתבר למימר כיון דנקב לפנינו ומספקינן ביה אי מחיים או לאחר שחיטה ודאי דשייך למימר דיותר מסתבר מחיים דמ"ש הא משאר טריפות לתוס' ורא"ש דאמרי' דמשום שהבהמה הולכת אנה ואנה יותר מסתבר דמחיים. ה"נ בושט שייך לומר דמשום דמצוי קוץ שיתחב בושט ושינקוב גם החיצון אע"ג דבדליכא ריעותא אמרי' ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן כמבואר בחולין (נ"ז) וכן שם ברש"י (מ"ח) ד"ה לחבירו. עכ"ז בנקב לפנינו אלא דמספקינן ביה שמא לאח"ש ניקב ממידי דלא ידעינן ליה ודאי דאמרינן דיותר מסתבר מחיים ע"י קוצים דמצוי בבהמה דדרך הבהמות לאכול קוצים:

ואע"ג דהך סברא דמצוי קוצים להיות נתחבים בושט ולנקוב גם החיצון לא כתבנו זה אלא לדעת תוס' בחולין (מג) דס"ל ס' השקול בטריפות לקולא. עכ"ז ע"כ אנו מוכרחין לומר דבעיקר מציאות הטבע דבהמות שמצוי קוץ לבוא ולהיות נתחב בפנימי וששכיח לנקוב גם החיצון. דע"כ גם הר"י ורשב"א לא פליגי ע"ז. דע"כ לא פליגי על התוס' אלא למימר דא"צ לאסור משום טעמא דשכיח לאיסורא טפי. דבלא"ה כל ספק השקול לחומרא. אבל בעיקר מציאות הטבע איך הוא ודאי דלא שייך מחלוקת במציאות הטבע איך הוא. ורבותינו כששיערו על מציאות טבע הדבר איך הוא ודאי דהשערתם אינה כוזבת והיא אמיתית ומכוונת. ואיך נאמר דחולקים בזה וחד מינייהו ע"כ אינו מכוין לאמיתית הדבר. ועכצ"ל דבאמת בעיקר המציאות גם הר"י ורשב"א ודקיימי בשיטתייהו ע"כ דס"ל ג"כ דבישב קוץ בושט שכיח לאיסורא טפי. וככל מ"ש בסברת תוס' להך מ"ד דס"ל דחוששין לספק דרוסה וישב קוץ בושט. אלא דאינהו ס"ל דא"צ לאסור דוקא מהך טעמא דשכיח לאיסורא טפי. אלא אפי' הוה שקול ג"כ כל ספק השקול בטריפות לחומרא ואע"ג דלפי"ז עכצ"ל דגם עולא דס"ל אין חוששין לישב קוץ בושט. ע"כ לא פליג בעיקר המציאות מה דשכיח לאיסורא טפי. וא"כ קשה דמ"ט שרי לה ובמאי פליגי בזה. אמנם בזה כבר ביארנו היטיב במקו"א ויישבנו על נכון בעז"ה. ואכמ"ל בזה. [עי' כלל ריעותה מחיים (פ"ז) שהארכנו בזה בדבור מושכל]:

ולפי"ז בנידו"ד אע"ג דאיכא למתלי בחתול. עכ"ז מה יושיענו זה. דנהי דאיכא למתלי ביה אחר שחיטה. מ"מ סו"ס לא הוה זה אלא שקול. דלהר"י ורשב"א וסייעתייהו לא אמרינן נשחטה הותרה ואסרינן לה. וכבר העלה הש"ך ביו"ד (סי' נ') להלכה כשי' הר"י ורשב"א אם לא בהפ"מ. ומסיים עלה שם בש"ך דגם בהפ"מ ראוי להחמיר יעוי"ש. הרי לפנינו דאפי' נימא דס' ניקב הושט לאו ספק בשחיטה הוא. עכ"ז לית כאן הך התירא למתלי בחתול וכמו"ש:

איברא דכ"ז לא אתינן עלה אלא אי אמרינן דנקוהו"ש הוה ספיקו ככל ספק טריפות דעלמא. או מטעמא דלא הוה נקוהו"ש רק טריפה ולא נבילה ושחיטתו מטהרתו. או כסברת האחרונים הנ"ל דגם להסוברים דהוה נבילה מ"מ ספיקו לאו בחזקת א"ז קיימא. אמנם לפענ"ד ברור דלדינא ליכא למסמך על התירים אלו. דבאמת כמעט כל הראשונים ס"ל דנקוהו"ש הוה נבילה ואין שחי' מטהרתו שהרי רש"י בחולין (לב) כתב להדיא במסקנא דרבא שם דאמר ויש מהן נבילות לשון רבים דהיינו נקובת הושט ופסוה"ג משום דאתרע מקום שחי' דידהו. והיינו דבשלמא פסוה"ג יש לומר דהוה כמנחא בדיקולא וכשבא לשחוט אין שוחט אלא סי' אחד ובסי' א' לא מתכשרא אבל נקוהו"ש לא שייך זה. לזה כתב משום דאתרע מקום שחי'. והיינו כעין מ"ש תוס' בחולין (ט) לבה"ג דס"ל דשמוטה לאו טריפה אלא דהלל"מ כן הוא דאין שחי' מועיל בסי' שנשמט. וה"נ ס"ל לרש"י דהלל"מ כן שאין שחי' מועיל בסי' שנטרף. והתוס' מדלא העירו לחלוק בזה על רש"י כדרכם בכל מקוה סתמן כפירושן דגם אינהו ס"ל הכי דנקוהו"ש איש מטהרתו. וכ"ה דעת הרמב"ם (פ"ג משחי') להדיא וכ"כ הרשב"א בחי' לחולין (כ) ושם בר"פ א"ט (מב) וכ"כ ג"כ הרמב"ן בחי' לחולין (כ) להדיא וכן נראה דעת הר"ן בפ"ק דחולין אהא דכ' רש"י בחולין (ט) דעיקור היינו פסוה"ג ותנינן לה בפ' השוחט שחט את הושט ופסק הגרגרת. והק' הר"ן דאי שמואל במידי דמטרפי סימנים מיירי ליתני נמי נקוהו"ש ע"כ. וכ"פ בשו"ע יו"ד, (סימן לג) ולא הביא שם שום דיעה החולקת ע"ז. פשיטא דהכי קיי"ל ואין להסתפק בזה כלל לדינא. דמי יקל ראש נגד כל ראשונים:

ומה שנתעוררו קצת מן האחרונים מד' הרא"ש פ"ב דחולין (סי' ו') כבר יישב זה בדרישה (סי' לג) יעוי"ש. וגם אנחנו הארכנו בזה במקו"א. והוכחנו דמעולם לא עלה ע"ד הרא"ש לומר דנקוה"ש שחיטה מטהרתו ומש"ש הוא ענין אחר ושם כתבנו ג"כ יישוב לקו' מהרש"א בבכורות (כ). וקושייתו מעיקרא לק"מ וממילא אין אנו מוכרחים למש"ש דנקוהו"ש שחי' מטהרתו גם למ"ש בעצמו בחולין (יא) על ד' תוס' שם ד"ה מנא ה"מ דמיעוט טריפות לא שכיחא בלא"ה מיושב קושייתו. ומה שהעירו מן התוספתא פ"ב דחולין ג"כ אין לדחות דעת הראשונים מפני זה. דהא ע"כ הא דס"ל דנקוהו"ש אין שחי' מטהרתו והוה נבלה עכ"פ לאחר שחי' הא לא אמרו זה מדעת עצמן אם לא שראו כן מוכח בש"ס וכבר הוכחנו ג"כ במקו"א מקור נפתח לזה מש"ס דחולין (לב) ואכמ"ל בזה [עי' כלל ניקב הושט פרט ג' יעוי"ש]. א"כ דחו הך תוספתא מפני הש"ס ולא עדיפא הך תוספתא ממשנתינו דא"ט דמוקי ר"י שם כר"ע וקודם:

חזרה ה"נ י"ל דהך תוספתא ר"ע אמרה וקודם חזרה:

אמנם בהא דכ' האחרונים לצדד בזה דאע"ג דניקב הושט אין שחיטתו מטהרתו. עכ"ז בספיקו לא שייך למימר דקם בחזקת א"ז. דלא שייך זה אלא בספק שהה וספק דרס דהוה בשחי' עצמה ממש. אבל ספק ניקב הושט שאינו אלא דבר דלא מהני לי' שחיטה בזה קם אחזק"כ דרוב בהמות ושטן נקוב וכמו שהובא לעיל (פ"א). בזה נלפענ"ד לברר דאין סברא זו מוכרחת כלל. וי"ל דבאמת הוה ספיקו כמו ס' שהה ודרס והוה ס' בשחי' ממש וכמו שיבואר:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה