סימן ב - סדר השתלשלות קבלת הוראות מרן · הרמב"ם מרא דארעא דישראל]
א. לכאורה כל כה"ג שהרמב"ם חולק על שאר ראשונים [ולא עסקינן כשחולק על ב׳ עמודי הוראה, הרי"ף והרא"ש] ואין לנו גילוי במרן, יש לנו לילך אחרי הרמב"ם כיון דאיהו מרא דארעא דישראל, וא"כ נראה דהעיקר כוותיה, מאחר והוא מרא דאתרא, וכשם דאזלינן בתר מרן שקיבלנו הוראותיו, כן יש לילך בתר הרמב"ם שקיבלנו הוראותיו. והאי מילתא דהרמב"ם הוא מרא דאתרא, ידוע הינו בשער בת רבים, והנני להראות דבר זה מהיכן נחצב. דהנה כ"כ בשו"ת הרדב"ז בדוכתי טובי, ולדוגמא לך ראה בח"א (סימן רכט), ועוד לו בח"ב (סימן תשלא) כתב, כבר ידעת שכל מנהג הארץ הזאת (א"י), הוא ע"פ הרב (הרמב"ם), והוא רבן של כל הגלילות הללו. ע"כ. וע"ע בח"ו (ב׳ אלפים שמ) דכתב, ואע"פ שהראב"ד חולק, הדבר ידוע שעל הרמב"ם והעומדים בשיטתו אנו סומכים תמיד. ע"כ. וכ"כ בשו"ת הרלב"ח (סימן צז), וכיון שהוא (הרמב"ם) רב בזה המלכות, נראה שראוי לפסוק כמותו וכו׳, ומי יבא אחר המלך. והניף ידו בשניות (סימן נט) ועם היות שיש פוסקים חולקים בקצת פרטי דינין הנזכרים, אנו אין לנו אלא דבר הרב (הרמב"ם). ובפרט באלו המלכיות, דכלהו אתרייהו דמר. ועוד כתב כן (בסי׳ נב, ובס"ס קלח) ע"ש. וכן כתב בשו"ת מהרשד"ם (חחו"מ סימן שעג), וכ"ש שנדון זה נוגע לתושבי ירושלים תוב"ב, שבאותם המלכיות נמשכים אחר סברת הרמב"ם ז"ל. וכ"כ רבו של מרן המהר"י בירב בקונטרס הסמיכה (שו"ת הרלב"ח דף רצח ע"ד), לו יהיה כדבריו שזה מבואר בהרמב"ן, מה שאינו אלא בהיפך, הרי בכל הענינים שחולקים הרמב"ן והרמב"ם, אין כל המערב סומכים אלא על הרמב"ם, ולא על הרמב"ן, ולמה יחרד כל החרדה הזאת. וכ"כ מרן רבנו יוסף קארו בדוכתי טובא, לך ראה בב"י (יו"ד סימן רסה ד"ה כתב הרמב"ם), ובכל א"י וסוריא וסביבותיה, נוהגין לומר שהחיינו, לפי שהם סומכים בהוראותיהם על פי הרמב"ם ז"ל. וכ"כ עוד הב"י בבדק הבית (חחו"מ סימן כה ד"ה וא"א הרא"ש), ואני אומר, שבזמן הזה פשט הדבר בכל גלילותינו לפסוק כהרמב"ם, זולת בקצת מקומות שהוקשה להם דבריו, ולא ירדו לסוף דעתו. וכ"כ בב"י (חו"מ סימן רא, וסוף סימן ריז) לבאר דהעיקר כהרמב"ם, וז"ל, להיות פירוש זה לדעת הרמב"ם, שהוא רביה ומאר׳ דאתרא בכל זה המלכות, ובכל מלכיות הערב מפיו אנו חיים, הגם לכבוש את המלכה וכו׳. וכ"כ בכס"מ (תרומות פ"א אות יא) ע"ש. וכ"כ בשו"ת אבקת רוכל במקומות רבים דכן הוא (בסימן י, סימן נה, סימן קב, סימן קמ, סימן רא), ומן המפורסמות ביותר אלו דבריו (בסי׳ לב) דכתב, הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקים, וכל קהלות א"י והארביסטאן והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם לרבן. ושב והניף ידו בשו"ת ב"י (דיני יבום סימן ב) ובגלילותינו אנו תופסין להלכה דמצות יבום קודמת, כהרמב"ם שהוא מאריה דאתרא. וכ"כ עוד שם (דיני עכו"ם מסל"ת סימן יא). וכ"כ בשו"ת המביט (ח"ב סימן פא) ובכל גלילות אלו נוהגים כהרמב"ם ז"ל. ועוד הוא לו בח"ב (סימן קצו) דכתב, בפרט לדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו בסברא זו, כי הוא מאריה דארעא דארץ ישראל וסביבותיה, ממצרים ועד סוף סוריא, ושב וכ"כ בח"ג (סימן עז). וכ"כ בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סימן נ), ובשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן טז) במח׳ הרמב"ם והראב"ד, דפשוט דכהרמב"ם, כיון שקבלוהו עליהם. וכ"כ בשו"ת תורת אמת ששון (סימן יט) וכבר ראינו שבכל א"י תוב"ב, ומצרים ובבל (כצ"ל), פוסקים כהרמב"ם ז"ל, אע"פ שכמה גדולים חולקים עמו. ע"כ. וכ"כ עוד פוסקים. וכל הני אשלי רברבי הנזכרים, המה מוסבים רק לגבי כאן א"י שקיבלו הוראות הרמב"ם, והוא מרא דאתרא. וישנם עוד הרבה מקומות אשר קיבלוהו עליהם, וכאשר יבואר בסמוך בעז"ה (אות ד).
וחזינן א"כ כי הרמב"ם הוא מרא דאתרא, וא"כ ברור שיש לנו ללכת אחריו, במקום שמרן מהריק"א לא גילה דעתו, אע"פ ששאר הראשונים חולקים עליו. והן אמת כי מרן מהריק"א בכלל שחקק וקבע בספרו, והסכימו על ידו כמאתים רבנים, וכאשר דרשו דורשי רשומות, ר"ת מר"ן, ממאתים רבים נסמך, להעמיד את השו"ע על פי ג׳ עמודי הוראה, וככתוב בהקדמת הב"י, ובכלל שכלל גרע מחלקו של הרמב"ם, כי קודם לכן הוא היה מרא דאתרא יחידי, ועל פיו ישק כל עמי, ועתה גם הרי"ף והרא"ש מכריעים המה. מ"מ עדיין נשאר הרמב"ם מרא דאתרא, וא"כ בכה"ג שמרן מהריק"א לא גילה דעתו, יש לנו ללכת בתר המרא דאתרא. (אא"כ יחלקו כנגדו הרי"ף והרא"ש, שאז נתפוס כוותייהו, ואכ"מ). ומלבד שכן כתבו להדיא כמה מן הפוסקים הנזכרים לעיל וכאמור, כ"כ עוד בשו"ת פני יצחק (ח"א חיו"ד סימן ט, דל"ז), והביאו בשו"ת תעלומות לב (ח"ג דף קז ע"ג אות ד) וס"ל כוותיה, דכל היכא שמרן לא גילה דעתו, תפסינן כוותיה דהרמב"ם, שהוא מרא דאתרא. וע"ע להכהן הגדול ביד מלאכי (כללי הרמב"ם אות כח, ואות מא), ובשד"ח (ח"ו דף 70 ע"א), וכ"כ במבוא לשו"ת אור לציון (ח"ב ענף ד). וכ"כ בשו"ת יצחק ירנן (ח"א חיו"ד סימן יב) דהעיקר כהרמב"ם כשפליג אתוס׳. וכ"כ בספר ברכי נפשי (ח"ב עמ׳ עח), ועוד לו שם (עמ׳ פז והלאה). ועוד עיין אליו בספרו שם בצלאל (עמ׳ רלג), ובספרו וזאת ליהודה (סימן א עמ׳ ז). ועתה נדפס ספרו מנוחת שלום (ח"ה סימנים כב,כג) ועמד שם באורך רב בהאי מילתא, ע"ש בבקיאותו הנפלאה, ברוח מבינתו, ברוך שחלק מחכמתו. ומסיק התם באותות ובמופתים, דתפסינן כוותיה דהרמב"ם. ואולם זאת עוד הוכיח (סימן כב אות ב), דכל זה אמור בכה"ג שהרמב"ם אינו יחידי, כי בכה"ג שהוא יחיד בדבר, לא אזלינן אבתריה. וע"ש מפי ספרים וסופרים, וא"צ לכפול. וע"ע שם בהערה דהוכיח, שיחידי הוא לאו דוקא, אלא ה"ה אם יש עמו קצת חברים מקשיבים, כיון שרוב ככל הפוסקים פליגי ארמב"ם, כוותייהו דרוב הראשונים נקטינן. ושוב אחר זמן אינה ה׳ לידי ספר מבא השלחן הנד"מ, וגם איהו מסיק הכי, והוא לו בח"א (פרק ט סעיף ב), ובח"ב (סימן יג) לך ראה שם. וע"ע במש"כ בשו"ת נחלת לוי (ח"א או"ח סימן ח אות ד).