השלכת המפה החד פעמית עם הלכלוך · טלטול קליפות ע"י פירורים ומאכל בהמה]
א. פסק מרן (סימן שח סעיף כז) וז"ל, עצמות שראוים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה, ופירורים שאין בהם כזית, מותר להעבירם מעל השלחן. אבל אם אין הקליפים ראויים למאכל בהמה, אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואם יש פת על השלחן, מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת. ואם היה צריך למקום השלחן, אפי' אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה, מותר להגביה ולטלטלה. עכ"ל. ומבואר א"כ, כי שרי לטלטל את הטבלא שיש עליה קליפים שאינם ראוים למאכל בהמה, עם יש פת על הטבלא, דאז הקליפים בטלים לפת. ומדוייק מתוך שכתב מרן ע"י פת, ולא השמיענו חידוש טפי, דשרי לטלטל את הקליפות ע"י שיש על השלחן מאכל בהמה, דהלא על מאכל בהמה מיירי מרן בריש הסעיף, ומרן עזב מאכל בהמה, וכתב להתיר ע"י פת, אלמא דהיתר טלטול הקליפות הוא דוקא ע"י פת, כיון שיש לפת חשיבות. אבל מאכל בהמה שהוא חשוב פחות, אין הקליפות בטלים לגביו, ואסור. וכ"כ הרב בא"ח (ש"ב מקץ סעיף יד), וכ"כ בספר מנוחת אהבה (ח"ב עמ' שסד), כי דוקא פת שיש בה כזית (לאפוקי פירורים שגדרם הוא שאין בהם כזית, כל' מרן בריש הסעיף), וכן משמע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה ס"ס קכה), וכ"כ בספר שבתותי תשמורו (פרק כו הערה יב), ועוד נביא בהמשך בעז"ה עוד פוסקים הלומדים כן.
ב. אך לכאורה זה אינו, כיון דע"כ לומר כי מש"כ מרן פת, הוא לאו דוקא, וה"ה לשאר דברים, וכמבואר בשבת (קמב ע"ב) אביי מנח כפא אכיפי, רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה. ועוד בביצה (דף כא ע"ב) לגבי שיורי כוסות, ולטלטלינהו אגב כסא, מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא אגב קיטמיה. וכ"פ מרן בסימן שיא (סעיפים ג,ד), דשרי לטלטל מת ע"י שנותנים עליו כלי, או אפי' כסותו, וע"ש בב"י. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כב סימן ח) בשם הראב"ן, דשרי לטלטל מדוכה אגב שום שעליה. ועוד סיים הרא"ש שם, אבל מדוכה שרי לטלטולה אגב אוכלין שעליה. ע"כ. וכן פסק מרן בשו"ע (סימן שח סעיף ה) דשרי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, ואפי' מחמה לצל, ע"י ככר או תינוק. וכתב על כך המ"א (שם ס"ק יג) דה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר. וכ"כ עוד המ"א בסימן שיא (ס"ק טו). וא"כ מבואר מכ"ז, כי ככר או תינוק שנאמר בטילטול מת, הוא לאו דוקא, אלא ה"ה שאר דברי היתר שמותר להניח ע"ג מת ולטלטלו אגבם, וה"ה בנידו"ד.
ואחר ראותינו כי ככר הוא לאו דוקא, וה"ה דאפשר לטלטל ע"י שאר דברי היתר. הנה הב"י (סימן שח דף סו ע"א ד"ה אף על פי), הביא לרא"ש ביצה (פ"ה ס"ס א) דגרף של רעי שרי להחזירו ע"י שיתן בו מים, אע"ג שא"צ לו עוד. והקשה הרשב"א ביצה (לו ע"ב ד"ה וכשהוא), דמה הועיל בנתינת המים לתוכו, הלא גם המים נמאסים, והאיך יטלטלו הכלי המאוס מחמתן, והמים חזרו להיות כעביט. ותירץ, דמיירי באופן שהמים חזו לשתית בהמה. ע"כ. וכ"פ מרן בשו"ע (סימן שח סעיף לה). ומבואר דשרי לטלטל אף ע"י מאכל בהמה לגרף של רעי, (וההיתר שם הוא מדין טלטול מת ע"י ככר, וכמבואר בב"י שם, דאע"ג שלא אמרו היתר טלטול ע"י כיכר או תינוק אלא למת בלבד, היינו דוקא לטלטל דבר שלא התירו לו הוצאה או הכנסה, משא"כ כאן שהותרה הוצאה, הותרה הכנסה). ומינה לנידו"ד, אחר שע"כ דמש"כ מרן פת, הוא לאו דוקא, וה"ה לשאר דברים וכנ"ל. ועוד הוכחנו כי כשהותר לטלטל ע"י דבר אחר, הותר אף ע"י מאכל בהמה. א"כ ה"ה הכא, דשרי לטלטל טבלא שמונחים עליה מאכל בהמה, וקליפים שאינם מאכל בהמה, כיון שהקליפות בטלות למאכל בהמה, ומש"כ מרן פת, הוא לאו דוקא.
ג. ועוד בה דיש כאן כמה ספיקי ספיקות להקל, דהנה כתב הר"ן שבת (דף ס רע"א מדפי הרי"ף) להתיר לטלטל טבלא שיש עליה רק קליפות. (אפי' שאין דבר היתר על הטבלא, כיון שהקליפות מונחות על השלחן, שהוא היתר). ומה שאמרו לא אמרו כיכר ותינוק אלא למת בלבד, הוא שמניח את ההיתר ע"ג האיסור. והמ"א (סימן שח ס"ק נא) הביא שכן דעת הרמב"ן במלחמות ס"פ נוטל, וע"ע במ"א (סימן שיא ס"ק כג), וכן הבין הביה"ל (סימן שח סעיף כז ד"ה מנער), בדעתם. וכן ביאר המחצה"ש (ס"ק נא), וכן הרב מקור חיים (שעל הדף) למד בדעת הרמב"ן והר"ן, וכ"כ הרב קני מנורה (ס"ק כד), וכ"כ מו"ר בתשובת כת"י המובאת בילקו"י שבת (ח"ב עמ' שנו). (ואולם ע' לקמן (אותיות טו טז), כי פוסקים רבים לומדים ברמב"ן בדרך אחרת, ושכן נראה עיקר בדעתו). וא"כ נמצא לפי דעת הרמב"ן והר"ן, דשרי לטלטל טבלא שיש עליה קליפין בלבד, וק"ו כשיש ע"ג גם מאכל בהמה. (ופשוט שזה שלא כדעת מרן כנ"ל בסי' שח סכ"ז).
ועוד יש לפנינו את דעת תוס' (ביצה דף כא ע"ב ד"ה עושה), דכל היכא דא"א לעשות כן מאתמול, שרי לעשות כן בשבת, ולכן מותר לטלטל קליפות ע"י פת, אע"ג דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. וכ"כ התוס' עוד בשבת (סוף פרק נוטל דף קמג ע"א ד"ה רבא). וכ"כ הרשב"א ביצה (דף כא ע"ב ד"ה מטלטלן). ולפי"ז שרי בנידו"ד, בין בפת, ובין בפירורים, כיון דהוא כדין ככר ותינוק, והוכחנו (לעיל ריש אות ב) כי ההיתר בכיכר ותינוק הוא אף ע"י פירורים. (ואולם הרמב"ן בחידושיו (ס"פ נוטל) כתב על כך כי אלו דברים משובשים, וכן דעת הב"י (דף סו סוע"א ד"ה גרסינן), דכתב כי הרא"ש ביצה (פ"ב סימן טו) בשם ריב"א, פליג אתוס', וכן משמע דס"ל לב"י. ומ"מ שפיר עבדינן ס"ס).
ועוד יש לדעת הרמב"ן בחידושיו (שבת ס"פ נוטל) בשם הראב"ד, דמוקצה שאינו חשוב בטל לגמרי לכלי. ולכן שרי לטלטל טבלא שיש ע"ג רק קליפין. וכ"כ הרמב"ן עוד ס"פ כירה (דף מז ע"א ד"ה מחתה). וע"ע רשב"א ביצה (דף ב ע"א) דס"ל כרמב"ן (אך דעת מרן לאסור, וכמבואר בשו"ע (סימן שח סעיף כז), דהצריך כדי לטלטל לטבלא, דוקא היכא דצריך למקום השלחן, ובלאו הכי אוסר).
ועוד יש לדעת רש"י וסיעתיה, דשרי לטלטל קליפות לבדם, וכפי שהארכנו בזה בתשובה בכת"י והובא לקמן (סימן כד אות כג) שרבים כתבו שכן המנהג. ע"ש.
ועוד יש לדברי הרא"ש ביצה (פ"ב סימן טו), דכתב דהיתר טלטול קליפות ע"י פת, שונה מהיתר טלטול ע"י ככר ותינוק, דלא אמרו את היתר טלטול ע"י ככר או תינוק אלא למת בלבד, כיון דשם התירו לכתחילה להניח כיכר ותינוק, ואילו כאן שרי רק היכא דהיה מעיקרא פת, אבל אסור להניח פת לכתחילה, לאחר שיש קליפות. עכת"ד. והביאו המ"א (סימן שח ס"ק נא). ולפי"ז נמי שרי בנידו"ד באופן שנמצאים על הטבלא קליפות המוקצות עם פירורים, לטלטל ע"י הפירורים, את המפה עם הקליפות. [כיון דדין זה אינו היתר מדין ביטול, אלא מדין היתר של ככר או תינוק ודו"ק וכדמבואר לקמן (אות ז)] . אך רק בתנאי שקודם היו פירורים, (כמו שהיא המציאות בדר"כ דתחילה פורסים פת, וע' לקמן כי אנו למדנו ברא"ש שלומד כמו בתשובה). ואע"ג דכל הני הם דעות הדחויות מהלכה וכנ"ל, מ"מ שפיר עבדינן בהו ס"ס.