אור ברסלב

שות נאות יעקב· רבי יעקב סנדר שפירא

סימן כ

סימן יט

בנקובת הוושט. בטרפות דנקובת הוושט מצאנו שלש שיטות לרבותינו הראשונים ז"ל. שיטה א' שיטת ר"ת בתוס' (דף ל') וכפי שהסביר שם הרא"ש את דבריו דנקובת הוושט אינה אלא טרפה ככל שארי טרפות ומהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה. וכן הוא דעת האור זרוע, כמבואר בדבריו בסימן שע"ח הביאוהו האחרונים ז"ל. ובדברינו לעיל בסימן י"ז הוכחנו דגם דעת הרא"ה שהביא הר"ן בחידושיו (בדף כ') היא כדעת ר"ת והאור זרוע הנ"ל. והאחרונים לא הרגישו בו. שיטה ב', והיא שיטת רוב הראשונים, דנקובת הוושט מחיים אינה אלא טרפה, אלא דלאחר שחיטה הויא נבלה, דלא מהני לה שחיטה. שיטה ג', היא שיטת הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות שחיטה הלכה י"ט דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים וכן הוא בשו"ע סימן ל"ג. וכבר האריכו רבותינו גדולי האחרונים ז"ל לברר בראיות את השיטה הנכונה, ולא לי להכריע. ואך את אשר מצאה ידי בעזר ה' לפלפל בדברי הראשונים ז"ל, אותו אעלה על שלחן רבנן, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל:

א) בחולין (דף י"א ע"ב) אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמי' דרב כהנא ואמר לי ודילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דאי לא תימא הכי לר' מאיר דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא וכי תימא הכי נמי כו' אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר הכי נמי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. והקשו הראשונים ז"ל דמאי פריך לר' מאיר דוקא דחייש למיעוטא גרידא, והרי הכא דאיכא חזקת איסור דבהמה בחיי', הרי גם לדידן תקשה. דנימא סמוך מיעוטא דנקובת הוושט לחזקת איסור אינה זבוחה, ולמיעוט וחזקה הרי גם רבנן חיישו. עיין ברשב"א במשמרת הבית (דף ז') [דפוס וויען]. והמהרש"א בבכורות (דף כ') העיר גם כן בזה. ותירץ דנקובת הוושט מהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה, ואין לה עוד חזקת איסור אינה זבוחה. אולם תירוץ זה הרי לא יתוקם לדעת רוב הראשונים דנקובת הוושט לא מהני לה שחיטה והויא נבלה. ולדידהו הקושיא בעצם תוקפה. וכבר דברו רבים ביישוב קושיא זו. ואשר נראה לי בזה. דהנה זהו מושכל ראשון בדיני חזקות, דכל חזקה שלא הועילה בשעתה, להעמיד דבר על חזקתו בשעה ראשונה שבה נולד הספק, לא תועיל עוד לבררו בזמן שאחר כך. דעיקר דין החזקה הרי הוא, שישאר הדבר מבלי שינוי מחזקתו הראשונה, וכיון שכבר בא הדבר לידי ספק, לא נוכל להעמידו על חזקתו למכרע, אחרי שכבר יצא מחזקתו הראשונה. והוא דבר פשוט. וכשם שדבר זה נוהג בחזקה של ספק דפלגא ופלגא, ודאי דהכי נמי בסמוך מיעוטא לחזקה, דכל שלא נצטרפה החזקה להמיעוט תיכף בתחלת התנגדותו להרוב, בודאי שלא תצטרף לו עוד בזמן שאחר כך, כיון דבאופן זה לא דנינן בה דין חזקה. ועוד כל שכן הוא, דאם אין החזקה מועלת באופן כזה לברר את הספק השקול, כל שכן שלא תועיל לסייע את המיעוט נגד הרוב. ומעתה נחזי אנן בסיוע דחזקת אינה זבוחה למיעוטא דנקובת הוושט. דתחלת הספק הוא שמא ניקבה מחיים [וגם נפקא מינה לדינא מחיים לענין חלבה דלא ליהוי חלב טרפה, ותרנגולת לביצתה.] ובשעה זו הרי אין לנו שם סיוע מהחזקה דאינה זבוחה להמיעוט דנקובה, דכל זמן שהיא חי' הרי גם אם אינה נקובת הוושט, לא תצא בזה מאיסור אינה זבוחה, ואין הספק דנקובת הוושט ענין אז כלל להחזקה, שאין ממנו לא סתירה ולא סיוע לאיסור דאינה זבוחה. וגם דכל זמן שהיא בחיים, דאין הספק דנקובה נוגע רק לענין חלבה, לא שייך בה כלל חזקת אינה זבוחה, דהרי חלבה לא נאסר מעולם משום אינה זבוחה. באופן דבשעה שהספק בא לעולם לא היתה החזקה דאינה זבוחה מועלת לבררו. אלא דלאחר שחיטה הוא דיש לנו סיוע מהחזקה להצד שניקבה מחיים, דאם לא ניקבה הרי תצא עתה בשחיטתה מאיסור אינה זבוחה, ואז הוא דיש להעמידה בחזקת אינה זבוחה, ואיכא סיוע מהחזקה דנימא בי' סמוך מיעוטא לחזקה. אכן כיון דכבר נולד הספק מחיים, בשעה שלא הי' באפשרי להעמיד דבר על חזקתו, הרי לא תועיל עוד החזקה גם לאחר שחיטה לברר את הספק שכבר הי', דכל שאין החזקה מועלת בשעת לידת הספק לא תועיל עוד אחר כך, ואין לומר בה עוד כלל סמוך מיעוטא לחזקה. ומשום הכי לא פריך הש"ס אלא מדר' מאיר דחייש למיעוטא גרידא. ומיושבת קושית הראשונים ז"ל:

ב) אלא דלכאורה קשה. דאף דהספק דנקובה נולד מחיים בשעה שאין החזקה מועלת לו, מכל מקום אין לומר בו דכיון דלא הועילה החזקה מחיים בתחלת הספק, לא תועיל עוד גם לאחר שחיטה. דבנידון זה הרי אין לפנינו ספק אחד שנולד מחיים ונמשך גם לאחר שחיטה, דהרי הספק דנקובה הוא ספק המתחדש בכל רגע שמא עתה ניקבה, באופן שיש לנו בכל רגע ספק חדש, ואם כן נהי דכל זמן שהיא חי', אין לנו סיוע מחזקת אינה זבוחה, זהו רק על הספק שנולד בחיי', אבל על הספק הנולד בשעת שחיטה, הרי יש לנו חזקת אינה זבוחה, דבשעה זו אם לא ניקבה, הרי תצא מחזקתה הקודמת. ולא שייך עוד לומר כיון דלא הועילה החזקה בתחלת הספק מחיים, לא תועיל עוד גם אחר שחיטה, אחרי דלאחר שחיטה יש לנו ספק חדש שאין לו ענין כלל עם הספק הקודם שנולד מחיים, וכי בשביל שהספק שמחיים לא היתה לו חזקה לבררו, לא תועיל עוד חזקה להספק שבשעת שחיטה. ואין לומר דגם הספק שבשעת שחיטה אין זה אלא ספק שנולד מחיים, דהרי אם ניקבה לאחר שחיטה ממש אין הנקב אוסרתה, והספק הוא רק שמא ניקבה מחיים לפני גמר שחיטתה, ואם כן גם זהו ספק שנולד מחיים ואין לו סיוע מחזקת אינה זבוחה, אחרי דגם אם לא ניקב אז הוושט אכתי אסורה היא באותה שעה משום אינה זבוחה כל זמן שלא נגמרה שחיטתה והוי גם ספק זה כספק שאין לו חזקה. דזה אינו דעל כרחין כל שהספק הוא בשעת שחיטה גופה, יש לנו להעמידו על חזקת איסור אינו זבוחה, אף שהספק נולד לפני גמר שחיטתה. דאם לא כן לא משכחת לה להא דאמרינן בספק שבשחיטה, כגון בספק שהה ספק דרם, העמד בהמה על חזקתה ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, אלא אם כן הי' הספק על המשהו האחרון משחיטתה, דאם נשחטה כראוי יצאה אז מאיסור אינה זבוחה, אבל אם הי' הספק באמצע שחיטתה והגמר הי' בהכשר אין להעמידה עוד בחזקת איסור, דבשעה שנולד הספק באמצע שחיטתה עדיין היא באיסור אינה זבוחה, גם אם לא נפסלה בשחיטתה. ואם כן אי אפשר לחזקה זו בספק שהה דפסול הכהיי' הרי הוי תמיד לפני גמר שחיטתה, ואם כן באותה שעה שאנו דנין לפוסלה אין לומר בה העמד בהמה על חזקתה וכנ"ל. ולא כן תנינן בברייתא ובגמרא. ועל כרחין דכל שכבר התחיל בשחיטה, ואם השחיטה כשרה היא הרי כבר התחיל בהיתר של איסור אינה זבוחה, אף על גב שלא הותרה עדיין לגמרי, מכל מקום שייך בה חזקת אינה זבוחה כי היכי דנימא דשחיטה פסולה היא, ולא התחיל עדיין בהיתרו של איסור כלל. על כל פנים כל מה שנאמר בטעם הדבר, אבל זהו דבר המוכרח דכל שהספק הוא על שעת השחיטה, אף אם קודם שנגמרה כולה, מועלת לו החזקה, ואין לדון בזה כסברתנו, דמשום דתחלת הספק נולד מחיים, אין להעמידה עוד בחזקת אינה זבוחה, דאם לא כן לא משכחת לה לעולם בספק שהה, דנימא בי' העמד בהמה על חזקתה. ואם כן הכי נמי בנידון דידן כל שיש להסתפק שמא ניקב הוושט בחמצע שחיטה, יש להעמידה בחזקת אינה זבוחה. וכיון דהספק מהחדש בכל שעה שמא עתה ניקב, הרי יש לה חזקת איסור על ספק זה שבשעת שחיטה, כיון דאין הספק אחד, עם זה שמחיים וכנ"ל:

ג) אולם גם זה ניחא דכבר העירו האחרונים בהא דאמרינן כלל לחזקת אינה זבוחה בספק נקובת הוושט, והרי עיקר דין החזקה הוא שישאר הדבר מבלי שינוי כמו שהי', ואיך נאמר דהחזקה מסייע לומר שנעשה בה מעשה נקב מחדש, וזהו סותר לעיקר דין החזקה. עיין בשו"ת חמדת שלמה חלק יו"ד סימן ח' שהעיר כן. ועיין בבית הלוי חלק שני סימן כ"ב שכיוון גם כן לזה. ותירצו שניהם בסגנון אחד, דהכא יש לנו גם ספק דשמא נולדה בוושט נקוב ובספק זה יש לנו להעמידה בחזקת אינה זבוחה, אחרי דאין הספק שמא נתחדש בה נקב, אלא שמא נולדה כך. ועיין בבאר יצחק חלק יו"ד סימן ד'. ולפי זה אם באנו להסתפק בנידון דידן שמא בשעת שחיטה ניקב הוושט, הרי בספק זה אין לדון כלל דין חזקה, דהרי זהו חשש של מעשה חדשה, שאין החזקה מועלת לו, וכל סיוע החזקה הוא רק להמיעוט הנולדים בוושט נקוב, והרי ספק זה נולד לנו משעת לידתה ובשעה זו לא הי' לו חזקה, דגם כשנולד בוושט שלם אסור משום אינה זבוחה כשהוא חי, ומשום הכי אינה מועלת עוד לאחר שחיטה, שנחזיקנה למפרע בוושט נקוב וכנ"ל. ועל הספק דשמא ניקבה מחדש בשעת שחיטה, בלאו הכי לא שייך חזקה שנעשה בה מעשה חדשה. והתירוץ נכון:

ד) ולכאורה יש עוד מקום להעיר על תירוצי דנהי דעיקר הספק נולד מחיים, אבל כיון דנקובת הוושט מחיים אינה אלא טרפה, לדעת רוב הראשונים, ולאחר שחיטה הוא דהויא נבלה, הרי ספק זה שיהא עלי' דין נבלה נולד לנו לאחר מיתה, דאם ניקבה מחיים הויא עתה נבלה, דלא הועילה לה השחיטה, והרי לנו עתה ספק חדש בתחלתו, דבשעה זו מהניא לי' חזקת אינה זבוחה. דאף דהמעשה המסופקת לנו שמביאתה עתה לידי נבלה נסתפקה לנו גם מחיים, בשעה שלא הועילה לה חזקת אינה זבוחה, מכל מקום אין זה עתה אותו ספק שנולד מחיים, דמחיים לא היתה אלא טרפה, ועתה נתחדש לנו ספק דנבלה וביותר אחרי דדין החזקה אינו בירור על המעשה, אלא הכרעה על הדין, אם כן בכל מקים שנתחדש לנו ספק על הדין, יש לנו לדון בה דין חזקה, ואין לחוש מה שהספק שעל המעשה כבר נולד מחיים, כיון דהחזקה אין לה ענין לעצם המעשה אלא להדין, ובנוגע להדין הרי לנו עתה ספק חדש דשמא נתנבלה, ועתה הרי מהני לה החזקה דאינה זבוחה. אולם זהו רק להראשונים דנקובת הוושט מחיים אינה אלא טרפה, אבל להרמב"ם דנקובת הוושט גם מחיים נבלה, הרי הספק אחד הוא שנולד מחיים, ובשעת שחיטה לא נתחדש לנו עוד דבר, דכבר היא בספק גם מחיים. ואין לומר דגם להרמב"ם הוי הספק חדש בשעת שחיטה לענין טומאת נבלה, דמחיים אינה אלא בסכק איסור נבלה, כמו שביארו האחרונים דגם להרמב"ם אינה מטמאה מחיים, ואם כן זהו ספק שנתחדש בשעת שחיטה, ויש לדון בו חזקת אינה זבוחה. דזה אינו, דבנוגע לטומאת נבלה הרי אין החזקה מועלת כלל למאן דאמר בחולין (דף ט') בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, וכפי שפסק הרמב"ם דגם בספק דאורייתא בחזקת טומאה לא אמרינן. ולא נפלאת היא אם גם הסוגיא דחולין אתיא כמאן דאמר דבחזקת טומאה לא אמרינן. ואם כן עיקר דין החזקה הוא רק במה שנוגע לאיסור נבלה, וספק זה כבר נולד מחיים, בשעה שהחזקה לא הועילה כלל ומסתייעא מסוגיא זו שיטת הרמב"ם דנקובת הוושט הויא נבלה מחיים. אולם אין זה מוכרח דגם ליתר הראשונים נוכל לומר דהספק אחד, כיון דהמעשה המביאה לידי ספק זה אחת היא, וכבר נסתפק לנו בה מחיים. דאף על גב דאין החזקה מבררת עצם המעשה, ואין אנו מחזיקין על פיה אלא את הדין, מכל מקום הרי בנוגע להדין אנו מסופקין על המעשה, וספק זה הרי כבר נולד לנו מחיים. אלא דלהרמב"ם הדבר מיושב בלי פקפוק:

ה) ועל פי זה נמצא מקום ליישב דברי הרבנו יונה, שהביא הר"ן בפרק קמא דחולין. דאהא דאיתא בברייתא שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול. כתב הר"ן בשם הר"י, ומהכא שמעינן לנשבר גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה דאזלינן לחומרא. וכבר תמהו רבים על דבריו, דמאי ראי' היא מפסול שחיטה שיש לו חזקת איסור לאיסור טרפה שאינו אלא ספק בעלמא בלי חזקה. ונדחקו ביישובו ולדברינו הנ"ל יש לומר דגם בספק נשמטה אין כחן חזקת איסור. דכי מספקינן אי קודם שחיטה נשמטה ואסורה, הרי תחלת ספק זה נולד לן על זמן שבחיי' והספק נוגע לענין החלב של קודם שחיטה, ובשעה זו הרי לא הועילה החזקה, וכמו שכתבנו, משום דמחיים דאפילו כשאינה שמוטה אסורה משום אינה זבוחה, הרי אין סיוע מהחזקה דהוי שמוטה, ולכן אף דלאחר שחיטה יש ביד החזקה להכריע שנשמטה, דאי לא נשמטה הרי תצא עתה מאיסורה הקודם, אבל כיון שלא הועילה החזקה בתחלה כשנולד הספק לא תועיל עוד גם עתה, וכנ"ל. ומשום הכי הוי דין ספק זה ככל ספק טרפה שאין לו חזקה, ושפיר למד הר"י מכאן לאסור גם בשאר טרפות ספק מחיים ספק לאחר שחיטה, כיון דגם הכא הוי דינה כמי שאין לה חזקת איסור. ואין להקשות אליבא דמאן אי אליבא דרש"י דשמוטת הסימנים אינה בכלל עיקור, ואינה אלא טרפה הרי בלאו הכי לא קשה מידי על הרבנו יונה, וכמו שתירץ הבכור שור, ואי אליבא דהבה"ג דעיקור היינו שמוטת הסימנים דלדידי' הוא דהוי פסול שחיטה ואית לי' חזקת איסור, הרי לדידי' מחיים אינה טרפה כלל כמו שכתבו התוס', וכן הוא בשו"ע דלהבה"ג החלב שלו מותר מחיים, באופן דמחיים אין לנו שום נפקא מינה לדינא מספק דשמוטה, והנפקא מינה הוא רק לענין השחיטה, ואם כן הוי כנולד הספק בשעת שחיטה, דאף דהספק הוא שמא נשמטה מחיים, הרי כל זמן שאין לנו נפקא מינה לדינא אין זה בגדר ספק כלל. [וזה מוכרח ממה שנחלקו ר' יהושע וחכמים בספק בהרת קדם ספק שער לבן קדם דר' יהושע מטהר משום חזקת הגוף דאמרינן דהבהרת עכשיו באה לאחר שכבר בא השער לבן. ולכאורה הרי אותה חזקת הגוף עצמה יש לו גם להשער לבן ונאמר שבא עתה אחר הבהרת, וזה כבר תמהתי בזה. והיטיב אשר תירץ לי כבוד שארי הגאון ר' חיים סאלאווייציק שליט"א האבד"ק בריסק דליטא. דבדבר שאין לנו ממנו נפקא מינה לדינא, אין זה ספק כלל ולא שייך לדון עליו דין חזקה. ולכן בשער לבן בפני עצמו שאין בו שום דין טומאה אין זה בסוג ספק כיון שאין שום נפקא מינה במה שהקדים או נתאחר לבוא, ולא שייך דין חזקה, כל שאין נפקא מינה לדינא. מה שאין כן בבהרת דגם כשהיא לבדה בלי השער לבן, יש בה דין טומאה, שצריכה הסגר על כל פנים, ולכן הוי זה ספק ושייך בו דין חזקה] ומה שנוגע לנו לדינא, הוא רק בשעת שחיטה והוי כמו שנולד אז הספק, ושייך בי' חזקת איסור אינה זבוחה, והקושיא לא זזה ממקומה. אבל גם זה ניחא דיש לומר בדעת הרבנו יונה כמו שכתב הפרי חדש סימן כ"ד ס"ק ל"ב דלהבה"ג מלבד דשמוטת הסימנים הוי פסול שחיטה, הויא גם טרפה מחיים, וקושית התוס' (בדף ט') תירץ דההילכתא אצטריכא כי היכי דתיהוי נבלה לאחר מיתה [ובמכתבי להגאון האב"ד דק"ק פאניעוועוש שליט"א בסימן י"ג כתבתי מעצמי להקשות כן על דברי התוס', גם יישבתי קצת דבריהם] ובספר תורת יקותיאל כתב כן בדעת רש"י. ואם כן נוגע הספק לדינא מחיים גם להבה"ג, ויקום תירוצנו דבשעה שנולד הספק לא היתה לו חזקת אישור, ולא מהני תו גם לאחר שחיטה. אלא דלכאורה קשה מה שהעירונו לעיל בספק נקובת הוושט, דאכתי יש כאן ספק שמא נשמטה הגרגרת בשעת שחיטה גופה, ועל הספק שבשעת שחיטה הרי מהני חזקת אינה זבוחה, אף דקודם שנגמרה שחיטתה עדיין היא באיסורה גם אם לא ניקב הוושט, דאם לא כן לא משכחת לה להא דבספק שהה אמרינן העמד בהמה על חזקתה וכמו שכתבנו. ויש לומר דהרבנו יונה לישנא דברייתא קדייק, ובברייתא תנינא ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה, ומשמע דעל שעת שחיטה גופה אין להסתפק כלל, וכגון שהי' אוחז הסימנים בידו, וידע שלא נשמטו בשעת שחיטה, והספק הוא רק אם נשמטה קודם שחיטה או לאחר שחיטה, ובכגון דא אין החזקה מועלת כלל. ויליף שפיר לספק טרפה דעלמא:

ו) ואין להקשות לפי זה דליכא כאן חזקת אינה זבוחה, אם כן אמאי לא נדון כאן חזקת הגוף בעיקר הספק דאינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה, ונאמר דהשתא הוא דנשמטה, דכיון דזמן השחיטה ידוע לן, ואין אנו מסופקין אלא במעשה השמוטה, הרי יש לנו להעמידה על חזקת הגוף, והשתא הוא דאיתרע. ואי לאו דברינו דליכא כאן חזקת אינה זבוחה, לא קשה מחזקת הגוף, דיש לומר דנגד חזקת הגוף איכא חזקת אינה זבוחה. [והי' אפשר ליישב באופן זה את דברי הרבנו יונה, משום דנגד חזקת אינה זבוחה אית לן חזקת הגוף והוי ספק השקול] אבל לפי מה שכתבנו דהכא לא מהני מידי חזקת אינה זבוחה, הרי תקשה דלוקמה אחזקת הגוף ותהא כשרה לגמרי. אכן באמת קושיא זו אינה נוגעת לדברינו, דגם אי איכא כאן חזקת אינה זבוחה אכתי תקשה דלוקמה אחזקת הגוף, לפי מה שכתבו התוס' בכתובות (דף ע"ה) בשם הרשב"א דחזקת הגוף עדיפא משארי חזקות, ואפילו היכא דאיכא תרתי לריעותא לא מהני חזקה אחרת נגדה. אם כן הכא נמי מה מהני חזקת אינה זבוחה נגד חזקת הגוף, ואף דאיכא הכא גם תרתי לריעותא דהרי שמוטה לפניך. וקרוב לומר דבנידון דידן לא הוי זה כלל תרתי לריעותא דבכל מקים דאמרינן הרי איתרע לפניך, הריעותא של עכשיו היא ריעותא בנוגע להדין שאנו דנין עליו, כגון במקוה דאמרינן הרי חסר לפניך, הרי המקוה פסולה עתה משום חסרון זה, וכמו בסכין פגום שהקשו התוספות דליהוי תרתי לריעותא, הרי הסכין מתי שנפגם פסול הוא לשחיטה. אבל בשמוטה דכשנשמטה לאחר שחיטה כשרה היא, הרי אין זה ריעותא כלל, ולא שייך לומר הרי שמוטה לפניך, דמה שמוטה היא זו כשאינה טרפה בשבילה. אלא דאפילו אם הי' כאן תרתי לריעותא לא מהני זה נגד חזקת הגוף, כמו שכתבו התוס' בחזקת פנוי' דלא מהני נגד חזקת הגוף אפילו בתרתי לריעותא. וודאי דהוא הדין לשארי חזקות, דחזקת הגוף עדיפא מיניי'. והא דחזקת טמא מהני נגד חזקת שלם דמקוה, משום טעמא דתרתי לריעותא, אף על גב דחזקת המקוה הוי חזקת הגוף. התם שאני דחזקת הטמא הוי בגוף אחר, אבל בכי האי גוונא דחזקת פנוי' וחזקת הגוף של האשה, דהוי הכל בגוף אחד, לא מהני חזקה אחרת נגד חזקת הגוף אף בתרתי לריעותא. ותתיישב בזה קושית הגאון רע"א ז"ל על דברי התוס' בכתובות (דף ט') שכתבו בספק תחתיו ספק לאו תחתיו דנגד חזקת היתר איכא חזקת הגוף דתחתיו זינתה. והקשה הוא ז"ל דהכא איכא תרתי לריעותא חזקת היתר והרי בעולה לפניך. ולדברי התוס' דכתובות הנ"ל אתי שפיר דחזקת היתר שהוא באותו הגוף עצמו, לא מהני מידי נגד חזקת הגוף, אף בדאיכא תרתי לריעותא. ומצאתי בפני יהושע שהעיר בקושית הגאון הגרעק"א ז"ל ותירץ כנ"ל על פי דברי התוס' דדף ע"ה. על כל פנים גם זולת דברינו קשה להבין דלמה לא נימא הכא העמידנה על חזקת הגוף והשתא הוא דנשמטה, כיון דחזקת אינה זבוחה לא מהני מידי נגד חזקת הגוף, ואין מזה שום סתירה לתירוצי לדברי הרבנו יונה. ולפלא שלא ראיתי מי שיתעורר בזה בדבר הקושיא מחזקת הגוף:

ז) אולם אי קשה להנחתנו הנ"ל הא קשה. דלשיטת רש"י דהא דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, היינו איסור אבר מן החי, וביארו המפרשים, דאף על גב דעתה כבר יצאה מאיסור אבר מן החי, דעת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור, ומחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה. ולפי זה הרי אין מקום לחזקה זו, אלא באופן דאם נאמר שנשחטה יפה, לא יהי' עלי' עוד שום איסור אכילה. בשעה שתצא מידי איסור אבר מן החי, אבל אם דגם כשנשחטה יפה, אכתי יהי' עלי' איזה איסור אכילה גם בשעה שכבר יצאה מאיסור אבר מן החי, הרי אין לומר כלל דמשום חזקת איסור אבר מן החי, נחזיקנה שלא נשחטה יפה והויא נבלה כדי שתשאר באיסור אכילה, אחרי דגם אם נשחטה כהכשר שחיטה ויצאה מידי אבר מן החי גם כן אסורה היא באכילה, ומהיכא תיתי נחזיקנה לאיסור נבלה. זה נראה פשוט ומבואר. ואם כן תקשה דכשנולד ספק בשחיטת קדשים לא נאמר בהן לשיטת רש"י העמד בהמה על חזקתה ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת. דהרי בקדשים גם אם נשחטה יפה אכתי אסורה באכילה כל זמן שלא נזרק הדם, בין הבשר להדיוט בין האימורין למזבח, ואם כן בשעת שחיטה שאז נולד הספק הרי אין לומר בה באותה שעה דמחמת שמחזיקין מאיסור לאיסור לא נשחטה יפה ותהא אסורה משום נבלה, אחרי דבין כה וכה אסורה היא באכילה וכנ"ל. ואין לומר דאיסור קודש שאסורה לפני זריקה שיש לו היתר על ידי זריקה לא דמי לאיסור אבר מן החי שאין היתר לאיסורו, ולכן יש להחזיק מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה שהוא איסור כמותו שאין לו היתר. דזה אינו דגם אבר מן החי חשבינן לי' לאיסור שיש לו היתר כמבואר בחולין (דף ס"ט)] ואם כן בשעה שנולד הספק אין בכח החזקה להכריע, ולכן גם אחר כך כשנזרק הדם, דאז אם השחיטה כשרה היתה ניתר הבשר לאכילה אם להדיוט אם לגבוה, ואז הי' שייך בה חזקת איסור להחזיקה מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה שלא יהא ניתר הבשר לאכילה ולא האימורין לגבוה. אבל אין החזקה מועלת אז עוד כל שלא הועילה בתחלת לידת הספק וכנ"ל. והניחא אם יצאה מידי פרכוסה לאחר שכבר נזרק הדם, והספק לענין נבלה נולד לנו לאחר שכבר הותרה על ידי הזריקה בין הבשר לאכילה בין האימורין לגבוה, אז מועלת שפיר החזקה בתחלת הספק כיון דאם נשחטה יפה הרי אין עלי' עוד שום איסור, ולכן מועלת חזקת אבר מן החי לאחזוקי לאיסור נבלה. אבל כשיצאה מידי פרכוסה קודם זריקתה, דבשעה שנולד הספק לענין נבלה, בלאו הכי אסורה עדיין בין לכהנים בין למזבח משום שלא נזרק דמה, הרי אין להחזיקה באותה שעה מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה, כיון דגם אם נשחטה יפה עדיין אסורה היא. ולפי מה דאמרינן בזבחים (דף כ"ה) דצריך לקבל כל דמו של פר, קשה לומר שזריקת הדם תהי' קודם שתצא נפשה, ותהא מפרכסת לאחר שכבר יצא כל דמה. ויש להעיר על דרך חידוד לשיטת הרמב"ם דהא דאסיר לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה הוא לאו גמור מדאורייתא, יהא גם אסור להקריב למזבח בשעה שמפרכסת משום שאינה ממשקה ישראל, ואם כן צריך להמתין לעולם בזריקת הדם עד לאחר שתצא נפשה, דקודם לכן אינו ממשקה ישראל. ואף דכל דם אסור להדיוט, הרי אמרינן בחולין (דף צ') דמצותו בכך, וכל זה באיסור דם עצמו שאי אפשר בענין אחר, אבל באיסור דלא תאכלו על הדם שאפשר להמתין עד שתצא נפשה הרי אין זה מצותו בכך. ואם כן נולד תמיד הספק לענין נבלה לפני זריקת הדם בשעה שאין החזקה מועלת.] ובשלמא לשיטת התוס' דחזקת איסור דבהמה בחיי' הוא איסור דאינה זבוחה, ומחזיקין אותה לאותו איסור שהיתה אסורה בו בחיי', אתי שפיר גם בקדשים, דמחזיקין אותה בשחיטה פסולה ותשאר באיסורה הקודם. אבל לשיטת רש"י דאינה עוד באיסורה הקודם, אלא שמחזיקין מאיסור לאיסור אחר. הרי לא מהני זה בשעה דבלאו הכי אסורה ועומדת, וקשה כנ"ל. ואין לומר דבספק שחיטה בקדשים יש לנו לומר העמד בהמה על חזקתה משום איסור הדם, דקודם שנשחט הרי הוא אסור למזבח, ולאחר שחיטה הוא דאיתחזי לזריקה, ולכן בספק בשחיטה יש לנו להעמידו על חזקתו הראשונה ולומר ששחיטה פסולה היתה ואסור עדיין לזריקה, ובזה אין אנו צריכין כלל לטעמא דמחזיקין מאיסור לאיסור, אלא שהוא נשאר בחזקתו ובאיסורו הקודם, ככל דם שאסור לפני שחיטה למזבח, וממילא אסורה הבהמה כולה משום נבלה, כיון דכבר החזקנו את השחיטה לפסולה. דזה אינו, דמשום החזקה של הדם אין לאסור את הבהמה כולה, דלא מהני חזקת הדם להבשר, כמו שכתבו האחרונים כי האי גוונא במקולין שהי' בו טרפה וכשרה ונמכר מקצת הבשר מבהמה אחת, דדינינן בי' כל דפריש מרובא פריש, אפילו הכי לא מהני זה להכשיר בשר בהמה זו עצמה שנשאר במקולין והוי עליו דין קבוע אף שהוא מבהמה אחת, וכמו כן בחזקה לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, והדברים עתיקים. והכי נמי דלא מהני חזקת הדם לאסור את הבשר משום ודאי נבלה. גם זה דחוק לומר דלמאן דאמר מחזיקין מאיסור לאיסור, בכלל זה הוא גם כן להחזיק משני איסורין לשני איסורין, וכיון דמחיים היתה אסורה משום אבר מן החי ומשום איסור קודש, מחזיקין אותה שלא נשחטה יפה, שתיאסר נמי משום איסור נבלה ומשום איסור קודש [ואין לומר דגם מחיים לא הי' עלי' אלא איסור אחד של אבר מן החי, דאיסור קודש לא חייל מחיים על איסור אבר מן החי. דזה אינו לשיטת רש"י בחולין (דף ק"א) דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף, והוי איסור קידש איסור מוסיף על אבר מן החי] דפשוט נראה דמחזיקין מאיסור לאיסור לא שייך אלא לענין זה שלא יצא הדבר להיתר לגמרי, אבל לאחזוקי לשני איסורין דוקא, כולי האי לא אמרינן. וכמעט שהוא חוץ מן הספק. והקושיא במקומה לשיטת רש"י. מיהו יש ליישב לפי מה שחידש מורי שארי הגאון החסיד זצלה"ה בבית הלוי חלק שני סימן כ"ג. דבקדשים גם לרש"י אין אנו צריכין לומר דחזקת איסור דבהמה בחיי' היינו אבר מן החי, דכל טעמו של רש"י הוא משום דסבירא לי' כהריצב"א דלית לי' כלל לאיסור עשה דאינה זבוחה, משום דוזבחת אין בו עשה כלל, אם כן זהו רק בחולין, אכל בקדשים דאית לן מצות עשה בשחיטה מקרא דושחט, הרי לכולי עלמא אית לן איסור עשה על האינה שחוטה. וכיון שכן אין אנו צריכין כלל בקדשים לטעמא דמחזיקין מאיסור לאיסור גם לרש"י, אלא דנשארת באיסורה הקודם כמו להתוס' ושייך בו חזקת איסור גם לפני זריקה:

*) גם י"ל דבקדשים שייך גם כן מחזיקין מאיסור לאיסור, דאף דאסור באכילה לפני זריקת דמים משום איסור קודש, הרי איסור זה יש לו היתר על ידי שאלה, ושייך להחזיק מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה כמותו שאין לו היתר על ידי שאלה. וגם בקרבן צבור צידדו האחרונים שיש לו שאלה על ידי גיזבר. עיין בספר שי למורא בבכורות (דף כ"ה) ועיין בספר עונג יו"ט סימן צ"ה:

ה) ועל פי סברתנו הנ"ל יש ליישב קושית האחרונים בסוגית הש"ס דחולין (דף מ"ג ע"ב), דמקשינן שם על הא דאמר עולא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא, ומאי שנא משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ומשני התם איתחזיק איסורא. והקשו לדעת הראשונים דנקובת הוושט הוי נבלה הרי גם בישב לה קוץ בוושט הוי איתחזיק איסורא דאינה זבוחה. ומה שתירץ החוות דעת בסימן ק"י דבספק נקובת הוושט לא שייך חזקת אינה זבוחה, כיון דהשחיטה נעשית כהוגן והספק בא מן הצד. וכן כתבו עוד רבים מגדולי האחרונים עיין בשב שמעתתא שמעתתא ה' פרק ו' ובספר תורת יקותיאל סימן כ"ד. מלבד מה דעיקר סברתם קשה כמו שהקשה עליהם בספר בית אפרים בטרפות הריאה בכללי חזקה ובבית הלוי חלק שני סימן כ"א, *) מיהו בעיקר חדושו של הגאון ז"ל יש לשדות בי' נרגא, לפי מה שהעירותי בעיקר המצוה דושחט המיוחדת בקדשים על בעל הקרבן אז בשליחותו שאינה אלא למצוה ולא לעכב, דומיא דיסמך שהיא מצות עשה וסמיכה אינה מעכבת. ועיין בדברינו בסימן י"ג מה שתירצנו בזה לקושית הפני יהושע על קרבן עכו"ם דמרבינן מאיש איש, והרי שחיטת עצמו פסולה, ועל ידי שליח אין שליחות לעכו"ם, ואיך יקויים בקרבנו המצוה דישחט. ותירצתי פשוט, דמצות עשה דושחט אינה אלא כמו מצות עשה דוסמך, וכמו דאין סמיכה מעכבת, הכי נמי המצוה דושחט המוטלת על בעל הקרבן בקדשים יותר מבחולין אינה לעיכובא אלא למצוה, ולכן מקבלין קרבנות מן העכו"ם, אף שאינן יכולין לקיים מצות עשה דושחט, כמו דערל וטמא משלחין קרבנותיהן אף שאינן יכולין לקיים מצות עשה דוסמך. ואם כן אין לומר שיש בספק שחיטה בקדשים חזקת איסור מקרא דושחט, דכיון דאין זה לעיכובא כלל, ואין בזה פסול בדיעבד, מה מקום בזה לחזקת איסור, אחרי דאין כאן איסור כלל מחמת מצוה זו דושחט. דכיון דבוושט נקוב לא מהני שחיטתו, הרי דין נקב הוושט כדין פגימת הסכין, והספק בו הוי כספק בשחיטה יעו"ש בדבריהם. אף גם זאת דלפי דבריהם הרי קשה מה דמקשה שם הש"ס בתר הכי, ומאי שנא מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה, ומשני התם איתילידא לה ריעותא בסכין. ואמאי לא משני גם הכא, התם איתחזק איסורא כמו דמשני על הקושיא דמאי שנא משתי חתיכות, דהרי בסכין פגום הספק בשחיטה גופה, ואית לי' חזקת אינה זבוחה. ועוד קשה לי על תירוץ הש"ס דמשני על הקושיא מסכין פגום התם איתילידא ריעותא בסכין. ומי עדיפא ריעותא דסכין מריעותא דסימנים, והרי איפכא אמרינן (בדף י') סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, הרי דריעותא דבהמה גריעא טפי מריעותא דסכין. דעל כרחך כי קפריך מסכין פגום, היכא דאיכא למיתלי במפרקת קפריך ואם כן מאי שנא ריעותא דסכין מריעותא דסימנים. ולדברינו אתי שפיר כל הסוגיא, דבאמת ספק ניקב הוושט הוי ככל ספק בשחיטה, ומכל מקום בישב לה קוץ בוושט וספק אם ניקב העור החיצון אין לדונו כאיתחזק איסורא. דהרי ספק זה נולד לנו על זמן שבחיי', דאף שנמצא הקוץ לאחר שחיטה, עיקר הספק הוא שמא בחיי' ניקבה ונפקא מינה גם אז לענין החלב. ועל אותה שעה הרי לא שייך להעמידה בחזקת איסור אינה זבוחה, משני הטעמים שכתבנו למעלה. חדא, דאפילו להצד דלא ניקב העור החיצון, אין אנו מוציאין אותה באותה שעה מאיסור אינה זבוחה. ועוד, דכיון שאין הדבר נוגע לנו אז אלא להכשיר החלב, הרי לענין זה לא שייך כלל חזקת איסור אינה זבוחה, דגם כשהיא אינה זבוחה בחיי', החלב שלה מותר. וכיון דבתחלת עיקר הספק, לא היתה לו חזקה המכרעת, לא תועיל עוד החזקה לאחר שחיטה, אף דאז יש לה חזקת איסור, וכנ"ל. ושפיר משני הש"ס אשתי חתיכות התם איתחזק איסורא, דאף דגם בדעולא יש לה עתה חזקת איסור, אבל אין חזקה זו מועלת לה, כל שלא הועילה בתחלת הספק. מיהו כל זה בריעותא שבבהמה כי האי, שהספק נוגע לנו גם על זמן שבחיי', ואם כן נולד עיקר הספק בזמן שאין בכח החזקה להכריעו, אבל בריעותא דסכין, הרי הספק נולד לנו רק על שחיטתה, שמא נתקלקלה בשחיטה, דהסכין כשהוא לעצמו מה לנו אם הוא פגום או שלם, ועל ספק שבשחיטתה הרי יש לה חזקת איסור הינה זבוחה, וזהו דמשני הש"ס התם איתילידא לה ריעותא בסכין. ולא משום דריעותא דסכין גריעא מריעותא דסימנים, אלא משום בריעותא דסכין הוי הספק רק על שחיטתה ואז יש להעמידה בחזקת אינה זבוחה, והוי איתחזק איסורא וכנ"ל. מה שאין כן בישב לה קוץ בוושט דהספק שמא איתרע הסימן מחיים. והתירוץ אחד עם מה דמשני על שתי חתיכות. ואתי שפיר מה שהקשינו. גם יתיישבו לנו בזה דברי התוס' שם באותה סוגיא, דבהא דמשני הש"ס על שתי חתיכות התם איתחזק איסורא, כתבו התוס' ובחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן אף על גב דלא איתחזק איסורא לא איתחזק נמי היתירא אבל הכא מעיקרא היתה בחזקת כשרה. עכ"ד. ודבריהם תמוהים, דאפילו אם דעתם דנקובת הוושט אינה אלא טרפה, ומשום הכי אין לה חזקת איסור אינה זבוחה, או דנימא כהחוות דעת, דאפילו אם נקובת הוושט נבלה לא שייך על זה חזקת איסור אינה זבוחה, אבל מנין לנו עוד חזקת היתר דעל כל פנים קודם שנשחטה היתה אסורה, כמו שהקשו האחרונים על דבריהם אלו. ולדברינו מיושבים דברי התוס' כמין חומר, דכיון דעיקר הספק נולד לנו על השעה שבחיים, אם כן מלבד דבאותה שעה אין החזקת איסור מכרעת כלום כמו שכתבנו, עוד יש לה באותה שעה גם חזקת היתר, דכיון דאז אנו דנין על החלב אם נאסר כחלב טרפה, דזהו עיקר התחלת הספק, ולענין זה הרי יש לה גם חזקת היתר, דהרי גם האינה זבוחה חלבה מותר, וכמשסופקין על חלבה שמא נאסר מחמת חלב טרפה הרי אית ליה חזקת היתר שהי' מוחזק לן עד שעת הספק בהיתר מכח רוב בהמות כשרות, ואם כן הספק בעיקרו בשעה שנולד מחיים, הי' לו גם חזקת היתר, וממילא גם אחר כך כשנשחטה וספק זה עצמו נוגע להיתר הבהמה כולה, שיש לה חזקת איסור אין לאוסרה עוד, משום דהספק בשעה שנולד הי' לו גם חזקת היתר ובספר בית אפרים ראיתי שהקשה על דבריהם אלו דכיון דריעותא דקוץ לפנינו, שנתחב בעור אחד מיהת, אין זו חזקה, דומה למה שכתבו התוס' בכתובות בספק קרוב לו דלא שייך בזה חזקה כיון דהקדושין מיהת נזרקו. ונראה לי ליישב פשוט, לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לחולין (בדף ט') דבספק הבא במקרה אין ספקו אסור אפילו במקום שאין לו חזקת היתר כגון היכא שהמקרה מבטל החזקה יעו"ש. ולכאורה כיון דבטלה החזקה למה אין ספקו אסור כדין כל ספק שאין לו חזקה. וטעמו נראה דנהי דאין החזקת היתר מועלת להכריע את הספק כל שבא המקרה ומערערה ודאי, אבל מכל מקום לא דמי ספק זה לספק חלב ספק שומן דעלמא, דהכא הרי עד המקרה שאירע הי' הדבר מוחזק אצלנו בהיתר, מה שאין כן בחתיכה ספק חלב, שלא היתה אצלנו מעולם בחזקת היתר, וסבירא לי' להרשב"א דכל כי האי גוונא אין ספקו אסור. והכא נמי בנידון דידן שיש לפנינו ריעותא ודאי בוושט והספק אם ניקב כולו, דהריעותא מבטלת החזקה, הרי דין ריעותא זו כמקרה המבטל את החזקה. ויש לומר דדעת התוס' הכא כדעת הרשב"א דבכי האי גוונא אין ספקו אסור משום דעד המקרה הי' הדבר מוחזק אצלנו בהיתר. ואדרבה בזה ידוקדק עוד לשון התוס' שכתבו דבחתיכה ספק של חלב ספק של שומן אף על גב דלא איתחזק איסורא לא איתחזק היתירא אבל הכא מעיקרא היתה בחזקת כשרה. הרי שלא כתבו דהכא מוקמינן לה בחזקת כשרה, דזה לא שייך במקום שנעשה הריעותא ודאי, אלא שכתבו דמעיקרא היתה בחזקת כשרה וחלוק מיהא דינו של עולא מדין חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, ואין לאסור הכא מספק וכסברת הרשב"א. והתוס' דכתובות נראה שחולקים על סברת הרשב"א, וסבירא להו דכל היכא דבטלה החזקה הוי דין ספק זה כדין כל שארי ספקות, דאם לא כן בספק קרוב לו ספק קרוב לה, אמאי לא תנשא לכתחלה, כיון דגם בכי האי גוונא אין לאוסרה מספק. ועיין בגטין (דף ע"ח ע"ב) תוס' ד"ה והא שהקשו בשתי כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה דלוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת אשת איש ולא תהא מגורשת כלל. וזהו שלא כדבריהם בכתובות. והדבר מתאים לסברת הרשב"א דאפילו היכא דאיתרעא החזקה אין ספקו אסור כל שהיתה עד עתה בחזקת היתר, והכי נמי כשהיתה עד עכשיו בחזקת איסור אף דאיתרעא עכשיו החזקה אין ספקה מותר. אך אין זה מדוקדק בלשון התוס' מיהו תירוצנו זה להסוגיא לא יתכן אלא להמפרשים לחששא דשמא הבריא דהיינו שניקבה ונתרפאה כבר מחיים, דלדידהו החששא דניקב הוא רק על זמן שבחיי' לפני השחיטה, דעתה הוא שלם ודאי לפנינו, וכיון דמחיים אין החזקה מועלת, ממילא אינה מועלת גם לאחר שחיטה. אבל להמפרשים לשמא הבריא, שמא ניקב, ואנו דנין עתה שמא ניקב כלל [לענין אם להצריכה בדיקה], אם כן הוי החששא גם על שעת השחיטה גופה שמא ניקב עתה, ובזה לא שייך סברתנו הנ"ל וכמו שכתבנו לעיל בארוכה, דהכא מהני החזקה אף דהספק הוא שמא ניקב הוושט לפני גמר השחיטה:

ט) ובזה יש לדון בדברי הש״ך בסימן ק"י בכללי ספק ספקא אות כ"ט, שהביא שם דברי הרמ"א להתיר ספק ספקא גם במקום חזקת איסור, וחילי' מהא דמתיר הטור ספק דרוסה שנתערבה מטעם ספק ספקא. והשיג עליו המשאת בנימין דספק דרוסה הרי אינו ספק שבשחיטה ואין לו חזקת איסור כלל, והש"ך הסכים להמשאת בנימין דספק שבשחיטה שאני, ולכן פירש גם לדברי הרמ"א דאיירי רק בספק טרפה דעלמא ולא בספק בשחיטה. והפליתי בבית הספק תמה עליהם שכתבו בפשיטות דהספק דדרוסה אין לו חזקת איסור, והרי הספק הוי גם על הסימנים דהויא נבלה, והוי ככל ספק בשחיטה. ולדברינו יש לקיים טעמם, דאף דהחששא דדרוסה הוי גם על הסימנים דהוי ספק נבלה, מכל מקום הוי דינו כספק שאין לו חזקת איסור. דכיון דעיקר הספק נולד מחיים בשעה שנעשית דרוסה דאין החזקה דאינה זבוחה מכרעת אז וכמו שכתבנו לעיל, לא מהני תו גם לאחר שחיטה כדין כל חזקה שלא הועילה בתחלה כשנולד הספק, והוי זה ספק שאין לו חזקת איסור. ולכן דחו שפיר המשאת בנימין והש"ך ראיית הרמ"א מספק ספקא דדרוסה לספק ספקא בשחיטה גופה שיש לו חזקת איסור. ומצאתי בספר חדש באר יצחק על מס' חולין שנגע ביישוב קושית הפליתי כעין זה, אבל הלך בדרך אחרת לדון מטעם שיצא בהיתר, ולכן לא בא ליישוב הסוגיא (דדף מ"ג) באופן שכתבנו, דהעיקר חסר לו, דכל שלא הועילה החזקה בתחלת הספק לא תועיל עוד גם אחר כך. גם תסור בזה קושית הנודע ביהודא על דברי התוס' בחולין (דף י"א) שכתבו בשם הרבנו חיים דמפרה אדומה ידעינן דרובא עדיף מחזקה, שהרי יש לנו חזקת טמא נגד הרוב דרוב בהמות כשרות הן. והקשה בנודע ביהודא מהדורא קמא חאה"ע סימן מ"ג, דלמה להו לחזקת טמא המנגד להרוב, והרי אית לן חזקת אינה זבוחה של הבהמה גופה נגד הרוב דכשרות, ולהנ"ל דברי התוס' מיושבים בפשיטות, דכמו דבספק אין החזקה מכרעת אלא בתחלתו בשעה שבא לכלל ספק, הכי נמי ברובא וחזקה אין כח בהחזקה להתנגד להרוב אלא אם בתחלת דין הרוב כבר היתה לנו חזקה נגדו. אבל אם בתחלה כשבאנו לדון על הרוב לא הי' בכח החזקה להתנגד לו, אין עוד בכחה להתנגד גם אחר כך, כיון דכבר קם דינא למיזל בתר רובא, ועוד כל שכן הוא מספק דפלגא ופלגא דאין החזקה מועלת באופן זה, כמו שכתבנו בתחלת דברינו. ולכן אין בכח החזקה דאינה זבוחה להתנגד להרוב דבהמות כשרות, כיון דכבר באנו לדון דינו של רוב זה מחיים לענין היתר החלב, ובשעה זו הרי לא מהני מידי חזקת אינה זבוחה, ולכן אין לדון עוד לדין חזקה זו גם לאחר שחיטה, וכמו שכתבנו לעיל לענין סמוך מיעוטא דנקובת הוושט לחזקת אינה זבוחה, ולא מוכח מידי דרובא עדיף. ולכן הביאו מחזקת טמא, דבנוגע להטמא הרי הוי תחלת דינו של הרוב לדון אם הפרה היתה כשרה בשעת ההזאה, ואז הרי יש לנו חזקת טמא נגד הרוב דבהמות כשרות. והכא אין לומר דכיון דכבר דנינו להרוב בנוגע להכשר הבהמה, ואז לא היתה לנו חזקה המנגדת לו, לא תתנגד לו עוד החזקת טמא גם אחר כך, דזה שייך רק במה שנוגע להבהמה עצמה, אבל בנוגע להטמא, הרי הוי תחלת דינו של הרוב בשעת ההזאה, וכשחזקתו מתנגדת אז להרוב, אית לן דין רובא וחזקה, ומוכח שפיר דרובא עדיף. ובזה תסור גם תלונת הנודע ביהודא על הריב"ש, שכתב דרובא לא עדיף משתי חזקות. והקשה הנוב"י דמפרה אדומה גופה הרי מוכח דרובא עדיף גם משתי חזקות, דהרי בפרה אית לן חזקת טמא וחזקת אינה זבוחה, ולדברינו אתי שפיר דהכא החזקה דאינה זבוחה לא חשיבא כלל חזקה בנוגע לרוב זה, ונשאר לנו נגד הרוב רק חזקת טמא לחודה: י) ונראה לי להעיר הערה חדשה לשיטת הראשונים דאין שחיטה מועלת בנקובת הוושט, והויא נבלה. דבזבחים (דף ק"ה) איפלגו ר' מאיר ורבנן בשעיר המשתלח אי מטמא טומאת אוכלין מחיים, דלר' מאיר מטמא לפי שסופו לטמא טומאה חמורה כדתנא דבי ר' ישמעאל דכל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה וחכמים פליגי עלי' משום דאין בעל חי מטמא. והנה בחולין (דף קכ"א) בהא דאמר רב אסי שונין ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריכין מחשבה והכשר מים ממקום אחר, פריך הש"ס הכשר למה לי סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר דתנא דבי רבי ישמעאל כו' אמר חזקי' הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית ולא תבוא לעולם לידי טומאת נבלות, לא הוי דינה כסופה לטמא טומאה חמורה וצריכה הכשר. אולם הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות טומאות אוכלין הלכה ד' פסק דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה אין צריכין הכשר, ולא פסק כאותה סוגיא דחולין וכרב אסי. וטעמו דהתוס' שם בחולין ד"ה ולהעמידה העירו מהא דבכריתות (דף כ"א) מבואר דאפילו בפחות מכזית מקרי סופה לטמא טומאה חמורה דחזי לטומאה על ידי צירוף, וטרחו ביישוב סתירת הסוגיות. ודעת הרמב"ם דהסוגיות פליגי אהדדי, והוא פסק כאותה סוגיא דכריתות, וכמו שביאר כן הכסף משנה בדעת הרמב"ם. ואם כן לפי הסוגיא דכריתות ולפי מה שפסק הרמב"ם כוותה דלא חיישינן לטעמא דהואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, דגם פחות מכזית נבלה איתי' בכלל טומאה חמורה, וכיון דמעצמה תבוא לידי טומאה חמורה, מקרי גם זה סופה לטמא טומאה חמורה. לפי זה לר' מאיר דגם בעל חי מטמא טומאה קלה היכא דסופו לטמא טומאה חמורה, יש לנו לומר דנקובת הוושט מטמא טומאת אוכלין אפילו מחיים, דהרי סופה לטמא ודאי טומאה חמורה, אחרי דאין שחיטה מועלת לה להוציאה מידי נבלה, וודאי שתבוא לידי טומאה, והא דיכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית הרי לא איכפת לן לפי מה דנקטינן כהסוגיא דכריתות. ואם כן אינה צריכה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כמבואר בנדה (דף נ"א) ומטמא מחיים מעצמה טומאת אוכלין. ויש לומר עוד דגם ר' יוסי הגלילי דסבירא לי' בחולין (דף ע"ה) דבן פקועה מטמא טומאת אוכלין מחיים, ופליג על רבנן דאמרי אין בעל חי מטמא, קאי נמי בשיטת ר' מאיר דבסופו לטמא טומאה חמורה מטמא גם בעל חי טומאה קלה, אחרי דגם לדידי' איתי' לבעל חי בתורת טומאה. ואין לומר דהכא לא מהני מה דסופו לטמא טומאה חמורה דבזבחים (דף ק"ה) שם אמרינן בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים בפנים דאינן מטמאין טומאה קלה, אף על גב דסופן לטמא טומאה חמורה כשיצאו חוץ לעזרה, משום דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי וכל דהוי מחוסר מעשה אינו מטמא טומאה קלה. ואם כן לכאורה הכי נמי בנקובת הוושט, דאינה מטמאה טומאה חמורה עד שתמות, הרי אין לך מחוסר מעשה גדול מזו שחסרה מעשה המיתה לטומאתה החמורה, ובכגון זה אינה מטמאה טומאה קלה. אבל זה אינו, דעל כרחין לומר דדוקא במחוסר מעשה בידים כדי להביאה לידי טומאתה החמירה, הוא דאמרינן דאינה מטמאה טומאה קלה, משום דבידו שלא לעשות לאותה מעשה ולא תבוא כלל לידי טומאה, ולכן אין זה סופה לטמא טומאה חמורה. אבל היכא דאתיא ממילא לידי טומאה חמורה, אף על גב שחסרה מעשה, כיון דגם המעשה ודאי תבוא מעצמה, הוי גם זה בדין סופה לטמא טומאה חמורה. [וחזקי' חידש לן עוד בטעמא דיכול לגוררה, דאפילו ביכול להצילה שלא תבוא לידי טומאה על ידי שיגררנה לפחות מכזית, לא הוי גם זה בכלל סופה לטמא טומאה חמורה, אבל להסוגיא דכריתות דגם פחות מכזית אותי' בדין טומאה חמורה הרי אין יכול גם להצילה מטומאה זו, והיא מוכרחת. והא דחסרה מעשה המיתה לא איכפת לן כיון דודאי תבוא ממילא]. והרי הדבר מוכרח מסוגיא זו עצמה דחולין, דאי דגם במחוסר מעשה דאתיא ממילא לא דנינן בה דין סופה לטמא טומאה חמורה, למה לי' לחזקיה לשינויא דהואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, שלא תבוא לכלל טומאה חמורה לעולם גם כשתמות, תיפוק לי' דאפילו אם סופה ודאי לבוא לידי טומאה חמורה כשתמות, אבל כיון דבשעה שמפרכסת עדיין אין בה דין טומאה והוי מחוסר מעשה דמיתה לטומאתה, הרי כל שמחוסר מעשה אינה בדין סופה לטמא טומאה חמורה כהסוגיא דזבחים הנ"ל. וגם הרמב"ם שלא פסק כהסוגיא דחולין, משום דסמך על הסוגיא דכריתות וליתא לדחזקי' כמו שכתב הכסף משנה שהבאנו לעיל, ומשום הכי מפרכסת דישראל בטמאה אין צריכה הכשר. והרי אותה סוגיא דכריתות לא מוכחא אלא דליתא לדחזקי' ומשום דגם פחות מכזית נבלה איתי' בכלל טומאה חמורה משום דחזי לצרופי. אבל אכתי זהו רק בנבלה שכבר באה לכלל טומאה אלא שחסר השיעור לטמא, ולכן הוי עלה דין סופה לטמא טומאה חמורה משום דחזי לצרופי*), אבל מפרכסת שאין עלי' עדיין דין טומאה כלל, והוי מחוסר מעשה דמיתה כדי שתבוא לידי טומאה, הרי גם אי לאו דחזקי' אין לדונה בדין סופה לטמא טומאה חמורה משום דהוי מחוסר מעשה וכהסוגיא דזבחים הנ"ל, שלא מצינו בזה שום חולק. והרמב"ם פסק לה בפרק ה' מהלכות פרה ונמצאו דבריו סותרין. אשר על כן נראה מוכרח דהא דאמרינן בזבחים דבמחוסר מעשה לא דנינן בה דין סופה לטמא טומאה חמורה זהו דוקא היכא דמעצמה לא תבא לידי טומאה, וחסר לה מעשה בידים כדי להביאה לידי טומאה חמורה, אבל היכא דאתיא ממילא לידי טומאה חמורה אף אם על ידי מעשה חדשה שיתהוה בה, כיון דהמעשה אתיא ודאי ממילא, לא מקרי זה מחוסר מעשה לגבי הטומאה החמורה, כיון דגם המעשה וגם הטומאה יבואו ודאי מעצמן. אלא דחזקי' סבר דגם בזה, אף דלא הוי מחוסר מעשה בידים, כל דבידו להציל שלא תבא לידי טומאה, לא הוי גם זה סופה לטמא טומאה חמורה, ופליגא על זה הסוגיא דכריתות, דלא הוי כלל בידו להציל כיון דגם חצי זית נבלה איתי' בדין הטומאה החמורה, והכי פסק הרמב"ם, אבל לכולי עלמא חסרון מעשה דאתיא ממילא אין זה בכלל מחוסר מעשה דבסוגיין דזבחים. ואם כן הכי נמי בנקובת הוושט מחיים אף שאינה עתה בתורת טומאה עד שתמות, לא מקרי זה מחוסר מעשה, והוי בדין סופה לטמא טומאה חמורה, כדי שתטמא טומאה קלה ממילא, ובמה שיכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, הרי אין בזה כדי הצלה מטומאתה החמורה להסוגיא דכריתות ולפי שפסק הרמב"ם כוותה. ואם כן לר' מאיר דגם בעל חי מטמא טומאת אוכלין, היכא דסופו לטמא טומאה חמורה, ולר' יוסי הגלילי דקאי כוותי' תטמא כל נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת טומאת אוכלין מחיים כיון דלא מהני להו שחיטה וסופן ודאי לטמא טומאה חמורה. והא דתניא בברייתא דחולין (דף קכ"א) דעכו"ם בטמאה או שנחרה אין מפרכסת שלהן מטמאה טומאת אוכלין דכיון דאין שם שחיטה עלה לא מייתי עלה תורת אוכל. לאו דכולי עלמא היא, דלר' מאיר דגם בעל חי מטמא טומאת אוכלין כל היכא דסופה לטמא טומאה חמורה, יש לטמא גם הכא טומאה קלה, אף דהוי כחי' לכל דברי', לפי פסקו של הרמב"ם במפרכסת דאין צריכה הכשר ולפי הסוגיא דכריתות הנ"ל. אלא דברייתא אתיא כרבנן, דאין בעל חי בתורת טומאה, ולא מהני לי' מה דסופו לטמא טומאה חמורה, אלא דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה מהני להו שם שחיטה לאשוויי אוכל עיי"ש בפרש"י. יא) ובעינא למימר עוד דגם לרבנן דפליגי אר' מאיר וסבירא להו בשעיר המשתלח דאינו מטמא טומאה קלה לפי שהוא חי, דלדידהו בנקובת הוושט אף שסופה לטמא טומאה חמורה אין מקום לטומאת אוכלין לפי שהוא בעל חי. מכל מקום כזית בשר הפורש ממנה מן החי יטמא טומאת אוכלין גם לרבנן ואין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. [והיינו לדידן דלא סבירא לן כשיטת ר"ח כהן בתוס' זבחים (דף ס"ט) דבשר הפורש מן הטרפה מטמא, ולדידן בכל טרפה דעלמא אין שום טומאה על הבשר הפורש ממנה והוי דינה כבשר מן החי בעלמא, אפילו הכי בנקובת הוושט מטמא מיהא טומאת אוכלין] דבאמת כיון דסופה לטמא טומאה חמורה, הי' ראוי דגם כשהיא שלמה תטמא טומאת אוכלין, אלא דכל שהוא חי, אינו בתורת טומאה, דדין החי מונע בפני הטומאה, וזהו רק כשהבהמה כולה בחיותה, אבל הבשר הפורש ממנה שנפסק חיותו, הרי יש לו לטמא טומאת אוכלין כדין כל הבא מדבר

*) והא דבזבחים (דף ק"ה) אמרינן גם בפחות מכזית נבלת העוף דאין סופו לטמא טומאה חמורה בדמנחא אארעא, משום דמחוסר מעשה כניסתה לבית הבליעה, אף על גב דכבר הוכחנו בסימן ט' דנבלת העוף איכא עלי' דין טומאה גם קודם שתבא לבית הבליעה וביאתה לבית הבליעה אינו אלא כמגע של נבלת בהמה, ואפילו הכי כשאין בה אלא כזית שאינו שיעור טומאת אוכלין אין בה דין סופה לטמא טומאה חמורה בדמנחא אארעא משום דמחוסר מע"ה, אם כן הכי נמי בנבלת בהמה כשאין בה כזית בגוונא דסוגיין דכריתות אמאי חשבינן לה סופה לטמא טומאה חמורה משים דחוי לצרופי ומי עדיפא מחוסר מעשה הצירוף, ממחוסר מעשה דכנישתה לבית הבליעה. ותו דהא דמהני סופה לטמא טומאה חמורה כשאין בו שיעור טומאת אוכלין גם היכא דאינו מחוסר מעשה, הרי זהו רק לר' מאיר, אבל לרבנן לא מהני הא דסופה לטמא טומאה חמורה גם כשאינו מחוסר מעשה, בשעה שאין בו שיעור טומאה, ואם כן בלא"ה תקשה הסוגיא דכריתות, דבודאי לא אתיא כר' מאיר דוקא. אבל באמת לא קשה מידי, דבכריתות הא קיימינן בחצי זית נבלה שמצורף לחצי זית אוכלין דעלמא דאית בי' שיעור טומאת אוכלין, אלא דבעי הכשר, ולזה מהני מה דהנבלה חוי לצרופי, ולא איכפת לן מה דמחוסר מעשה כיון דגם בחצי זית נבלה אית בי' דין טומאת נבלה, וחזי לצרופי שאמרו הרי אין פירושי דלאחר שיצורף לשיעור שלם תיחות לי' טימאה אלא דגם בפחות משיעור יש בו טומאה והצירוף הוא רק לטמא. ואי דאין בו שיעור לטומאת אוכלין, הרי מצורף הוא לאוכלין בשיעור שיש בו תורת טומאת אוכלין. באופן שיש כאן דין טומאה וגם תורת טומאת אוכלין, ולוה מהני מה דסופה לטמא טומאה חמורה, שלא תצטרך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, ולא הוי זה כלל מחוסר מעשה, כיון דאין המעשה חסרה לעיקר דין הטומאה, ומטמא טומאה קלה אפילו לרבנן. אבל בזבחים דאיירי בכזית גרידא שאין בו תורת טומאת אוכלי בעלמא, ומשום דסופו לטמא טומאה חמורה, בעינן לאחותי בה תורת טומאה, בזה הוא דאמרינן דהיכי דהוי מחוסר מעשה לא מהני הא דסופה לטמא טומאה חמורה כדי לתת לה תורת טומאה. דכל שחסר מידי לדין הטומאה, אם לדין הטומאה החמורה אם לתורת טומאה קלה כגון שחסר השיעור לטומאת אוכלין, ומשום דסופה לטמא טומאה חמורה בעינן שתטמא פחות מכשיעור, לא דנינן בה דין סופה לטמא טומאה חמירה לרבנן אפילו באינה מחוסר מעשה, ולר' מאיר היכי דמחוסר מעשה. שסופו לטמא טומאה חמורה דאין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. גם לאחר שפירש. ואף על גב דלהרמב"ם דנקובת הוושט נבלה מחיים, ותורת טומאה אין בה לפי שהוא חי, אין גם על הבשר הפורש ממנה טומאת נבלה כמפורש בברייתא דחולין הנ"ל במפרכסת דעכו"ם בטהורה וישראל בטמאה, דבשר הפורש ממנה דינו כבשר הפורש מן החי, שאין עליו דין טומאה ולא אמרינן דהוי כבשר הפורש מן הנבלה, משום דבאמת ניקב הוושט ונפסק הגרגרת, נבלה גמורה היא גם מחיים, אלא משום דבעל חי אינו מטמא מונע זה בפני הטומאה, ואם כן זהו רק כשהבהמה כולה שלמה, אבל הבשר הפורש שנפסק חיותו הי' לו לטמא משום נבלה כמו בנידון דידן לענין טומאת אוכלין, ואפילו הכי אינו מטמא. ומוכח דכל שאין עליו דין טומאה לפי שהוא חי, אין מטמא גם הבשר הפורש ממנו אף על גב דאותו בשר אין עליו דין חי. שאני התם בטומאת נבלה שאין לה לחול אלא על בהמה שלמה, דלא הוי נבלה אלא הבהמה המתה, ואין באפשרי שתחול טומאת נבלה מתחלה על חתיכת בשר בעלמא, ומשום הכי כל דלא חלה עדיין טומאת נבלה על הבהמה כולה לפי שהיא חי', אין מקום שתחול טומאת נבלה לכתחלה על הבשר הפורש ממנה, דחתיכת בשר לא מתקריא נבלה. וזהו רק בטומאת נבלה, אבל בנידון דידן בטומאת אוכלין דטומאה זו חלה על כל מידי דחזיא לאכילה, יש מקום לומר דכל היכי דסופה לטמא טומאה חמורה, אף דמחיים אין בה טומאה, כדין כל בעל חי שאינו מטמא, אבל הבשר הפורש ממנה שאינו בעל חי יטמא טומאת אוכלין, כדין כל הבא מדבר שסופו לטמא טומאה חמורה, דמטמא טומאה קלה גם לאחר שפירש מאביו. ואע"ג דהכא תחול עליו הטומאה מתחלה לאחר שפירש, לא איכפת לן, כיון דטומאת אוכלין מצי חיילא גם על חתיכת בשר בעלמא. אלא דלכאורה הדבר נסתר מהא דאמרינן בחולין (דף ע"ג ע"ב) בבשר הפורש מן האבר דצריך הכשר. ואף על גב דהי' טמא טומאה חמורה אגב אביו, לא מהני זה שלא יהא צריך הכשר גם כשפירש, ואין עוד סופו לטמא טומאה חמורה. ואם כן הכי נמי בבשר זה אע"ג דקודם שפירש מן הבהמה הי' סופו לטמא טומאה חמורה, לא מהני זה עתה שיטמא טומאה קלה כשפירש, כיון דעתה אין עוד סופו לטמא טומאה חמורה. ועוד כל שכן הוא דהתם שכבר הי' על בשר זה דין טומאה חמורה עצמה, אפילו הכי אינו מטמא טומאה קלה כל שבטלה טומאתו הקודמת וגם אין סופו עוד לטמא טומאה חמורה, כל שכן הכא שלא היתה עליו טומאה מעולם, ורק שמקודם כשהבהמה שלמה הי' סופו לטמא טומאה חמורה, דודאי דאין לדון שתהא עליו טומאה קלה לאחר שפירש, ואין עוד סופו לטמא טומאה חמורה. ומי עדיפא מה שהי' עליו מקודם דין סופו לטמא טומאה חמורה, מאלו היתה עליו מקודם טומאה חמורה עצמה, דלא מהני גם כן עתה בשעה שאין סופו לטמא טומאה חמורה. אכן לא מסתייא דלא קשה לן מסוגיא זו, אלא דגם סיועי מסייע לן. דהתוס' כתבו שם בחולין ובפסחים (דף י"ח) דהא דהבשר הפורש מן האבר צריך הכשר ולא מהני לי' מה שהי' טמא מקודם טומאה חמורה, הוא משום דמקודם מעשה עץ שימש, דהבשר שעל האבר אין בו טומאה כלל מצד עצמו, כדין כל בשר מן החי, וכל טומאתו היא רק אגב אביו, אבל אם היתה עליו מקודם טומאה חמורה מחמת עצמו, מטמא טומאה קלה גם אחר כך כשבטלה טומאתו החמורה, וגם אין עוד סופו לטמא טומאה חמירה. והרי לפי מה דאמרינן במנחות (דף כ"ד) דשבע לה טומאה, הרי בשעה שהיתה עליו הטומאה החמורה לא היתה עליו דין טומאה קלה, אלא דלבתר דפסקה הטומאה החמורה חלה עליו מחדש טומאה קלה, מחמת זה שהי' עליו מקודם טומאה חמורה. וכיון דהא דסופו לטמא טומאה חמורה מביא טומאה קלה כמו דין טומאה חמורה עצמה, הרי כל שהי' עליו דין סופו לטמא טומאה חמורה יש לו לטמא טומאה קלה גם לאחר שפסק להיות סופו לטמא טומאה חמורה, כדין מי שהי' עליו טומאה חמורה עצמה, דמטמא טומאה קלה גם אחר שבטלה ממנו טומאתו החמורה, כל שטומאתו הקודמת היתה מחמת עצמו, ולא שימש מעשה עץ. ובדין סופו לטמא טומאה חמורה שהי' עליו מקודם הרי לא שייך לומר דמעשה עץ שימש. ואם כן בנידון דידן בבשר הפורש מבהמה שהיא נקובת הוושט, דקודם שפירש הי' על בשר זה דין סופו לטמא טומאה חמורה (דבשר הנבלה שיבש אינו מטמא ונמצא דמחמת שהוא בשר הי' סופו לטמא טומאה חמורה, והוי דומיא דמי חטאת שכתבו התוס' דמשום הכי מטמאין טומאה קלה לאחר שפרחה מהן טומאה חמורה, ולא דמי לבשר הפורש מן האבר, דהתם מקודם מעשה עץ שימש, אבל מי חטאת צריך שיהיו ראויין מתחלה לשתיי' ונמצא טומאה חמורה שלהן אינה מעשה עץ אלא מטעם דהוי משקה הראוי' לשתיית אדם. והכא נמי בנידון דידן, דמקודם הי' עלי' דין סופה לטמא טומאה חמורה מחמת זה שהוא בשר. [וגם דבכלל לא שייך לומר מעשה עץ שימש בהא דסופה לטמא טומאה חמורה] והוי לענין להביא לידי טומאה קלה כטמא טומאה חמורה מחמת עצמו] אף על גב דבאותה שעה לא הי' עלי' דין טומאה קלה משום דכל שהוא חי אינו מטמא, מהני זה דאחר כך כשפירש ויצא מדין בעל חי, חלה עליו אז טומאה קלה, אף על גב דאין עוד סופו לטמא טומאה חמורה, כמו היכא דהי' עליו מקודם טומאה חמורה עצמה כשלא שימש מעשה עץ, דדין סופה לטמא טומאה חמורה, הוי לענין זה כדין טומאה חמורה עצמה, וכל היכא דמייתי טומאה חמורה עצמה לידי טומאה קלה, מייתי לה נמי לטומאה קלה מה דסופה לטמא טומאה חמורה. ואין שום טעם לומר דהא דבהיתה עלי' טומאה חמורה מקודם מטמא טומאה קלה אחר כך כשפסקה, הוא משום דכשפסקה הטומאה החמורה נשאר עוד טומאה קלה מטומאתה הקודמת, ולא דחלה עתה טומאה קלה מחדש, אלא דהטומאה החמורה לא בטלה לגמרי ונשאר ממנה דין טומאה קלה. ואם כן לא יהי' שייך זה אלא בהי' עלי' מקודם טומאה חמורה עצמה, אבל כשהי' מקודם רק סופה לטמא טומאה חמורה, הרי אין לה שירי טומאה קלה, ובמה תטמא כשפסק ממנה דין זה. דאין שום מקום לומר כן משום דלא מצינו טומאה בטלה לחצאין, וכשפסקה הטומאה החמורה ודאי דפסקה לגמרי, ואין לה שיריים, והא דמטמא אחר כך טומאה קלה, היא טומאה חדשה שחלה עלי' עתה מפני הטומאה החמורה שקדמה לה, אף דלא מצי חיילא בשעתה משום דשבע לה טומאה. והכי נמי בהי' מקודם סופה לטמא טומאה חמורה אף דבאותה שעה לא מטמא טומאה קלה משום שאין החי מטמא. חלה עלי' טומאה קלה אחר כך כשפסק ממנה דין סופה לטמא טימאה חמורה. וכנ"ל. ובזה ירוח לן ליישב דקדוק אחד בהא דזבחים (דף ק"ו) דפרכינן לא יאמר לאו בחלב ותיתי מנבלה כי' ומשנינן מה לנבלה שכן מטמא, ולהרמב"ם דנקובת הוושט נבלה מחיים ואינה מטמא כמו שכתבו האחרונים, הרי אית לן מין נבלה כזו, שיש בה איסור נבלה ואין בה טומאת נבלה, ומאי פריך שכן מטמא כיון דמשכחת לה אסורה בלאו דנבלה ואינה מטמא. ודוחק לומר דפריך מה לנבלה שכן יש לה שם טומאה בעולם. דפירכא כזו לא אשכחן אלא על מה הצד ולא היכא דאתי חדא מחדא. ולהנ"ל אתי שפיר כיון דעל הבשר שפירש מנקובת הוושט איכא טומאת אוכלין שאינה בשאר אוכלין דעלמא דכולן לא סגי להו בלי הכשר מים והכשר שרץ, וכזית בשר זה שפירש מנקובת הוושט מטמא מעצמו ואין צריך שום הכשר, שייך גם על זה פרכת הש"ס שכן מטמא. ואף על גב דטומאה זו אינה טומאת נבלות אלא טומאת אוכלין, הרי הא גופא דמטמא טומאת אוכלין הוא רק משום שסופו לטמא טומאת נבלה, נמצא דגם טומאתו זאת הוא משום לתא דנבלה ופריך שפיר שכן מטמא. אולם יש לומר, דגם לדעת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, לא לקי עלה משום נבלה, דלפי מה שהסכימו האחרונים דאפילו להרמב"ם לא פקע איסור אבר מן החי מנקובת הוושט, הרי כל זמן שהיא חי' לא חייל איסור נבלה על איסור אבר מן החי. ורק איסור נבלה הוא דאיכא, לפי המבואר דהא דאין איסור חל על איסור הוא רק לעונש ולא לאיסור. ולכן אתי שפיר הסוגיא דזבחים, דכי פרכינן למה לן לאו בחלב ליגמר מנבלה, על כרחך הוא מנבלה דאית בה מלקות, כי היכי דלהוי מלקות גם בחלב, ונבלה כזו שיש בה מלקות לא משכחת לה שאין בה טומאה, דנקובת הוושט מחיים אין בה מלקות דנבלה גם להרמב"ם, ופריך שפיר מה לנבלה שכן מטמא. ואולם אכתי קשה מסוגיא זו לשיטת הרמב"ם דשחיטת נכרי אינה מטמאה אלא מדרבנן, ולענין איסור נבלה הוי בלאו גמור כמו שביאר הפרי חדש ביו"ד סימן ב', אם כן יש לנו גם נבלה גמורה למלקות שאין בה טומאה, ומאי פריך מה לנבלה שכן מטמא. ובדברינו הנאמרים למעלה צריך עיון קצת הא דאמרינן בזבחים (דף ק"ה) בכזית מנבלת העוף היכא דנקיט לי' בידי' דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, ודנינן בה דין סופה לטמא טומאה חמורה ומטמא לר' מאיר. והוא סתמא דגמ' בלי חולק. והרי מפרכסת דהוי דינה כסופה לטמא טומאה חמירה, כמו שפסק הרמב"ם דאינה צריכה הכשר, ומשום דחסרון המיתה לטומאתה לא הוי כמחוסר מעשה משום דממילא אתיא וכמו שכתבנו לעיל. ואפילו הכי משני חזקי' דהואיל ויכול לעשות מעשה לגוררה לפחות מכזית ולהצילה מטומאתה אינה חשובה עוד כסופה לטמא טומאה חמורה. אלא דהרמב"ם לא פסק כוותי', משום דגם פחות מכזית נבלה איתי' בתורת טומאה חמורה וכהסוגיא דכריתות. אבל בעיקר הסברא דביכול להצילה מטומאתה, אין זה סופו לטמא טומאה חמורה לא מצינו עליו חולק. אם כן מה לנו הכא דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, מי עדיף מחוסר קריבה, מהיכא דאינו מחוסר מעשה כלל לטומאתה, דאתיא ממילא, אלא דהוא יכול לעשות מעשה להצילה מטומאתה. והכא נמי מה שיכול שלא להכניסה לבית הבליעה, הרי לא גרע מהיכא דביכולתו לעשות מעשה שלא תבוא לידי טומאה. ואולי בנבלת העוף שאני, דהכא הטומאה החמורה כבר אית בה, אלא דאין בה שיעור לטמא טומאת אוכלין, ומשום דסופה לטמא בפועל, בעינן לאחותי לה תורת טומאת אוכלין אף בפחות מכשיעור, ולזה מהני מה דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי. אבל במפרכסת דקודם שמתה אין בה עדיין טומאה חמורה, אלא דכיון דאתיא ממילא דנינן לה כסופה לטמא טומאה חמורה, ומשום הכי ביכול להצילה שלא תבוא כלל לידי טומאה חמורה אין עוד סופה לטמא טומאה חמורה, כיון דלעת עתה עדיין אין בה טומאה. אבל קשה דהרי חזינן לה לדהתם דעדיפא מדהכא. דבמפרכסת לדידן דסבירא לן כהסוגיא דכריתות, מהני לה הא דסופה לטמא טומאה חמורה ואין צריכה הכשר לכולי עלמא אפילו לרבנן דר' מאיר, ובכזית מנבלת העוף גם היכא דנקיט לה בפומי' לא מטמא לרבנן. הרי דחסרון השיעור שבנבלת העוף גרע טפי מחסרון הטומאה שבמפרכסת. ועדיין לא הבאתי את הדברים בכור הבחינה כראוי וצ"ע. יב) ובהאי ענינא קשה לי טובא בדינא דמפרכסת דתנך במשנה ותנינא בברייתא השוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עד שתמות, והדברים נראין דכשתמות טמאה הבהמה כולה בטומאת נבלה. והרי למאן דסבירא לי' בבני מעיים דלאחר שנשחטו הסימנים הוו כמנחי בדיקולא, ודינן כדין כל דבר הפורש מן החי, ואסור משום אבר מן החי לבני נח, אי לאו משום מי איכא מידי כו'. ובנשחטו שני הסימנים כולי עלמא סבירי להו דכל האברים התלויים בהן הוו כמנחי בדיקולא כמבואר בדברי הרשב"א בתורת הבית, אם כן איך יטמאו הכא משום נבלה הבני מעיים והריאה וכל האברים הפנימים דהוו כמנחי בדיקולא משחיטת הסימנים, וכיון דמפרכסת כחי', הרי דינם כבשר הפורש מן החי דאין בו שים טומאה, דאנן הרי פסקינן דגם מה שאין לו חליפין, כל שאין בו עצם דינו כבשר הפורש מן החי שאינו מטמא, כמבואר בדברי הרמב"ם בפרק שני מהלכות שאר אבות הטומאות הלכה ד' בלשון וטחול. והרי כל אלו האברים הפנימים אין בהם עצם, ואם כן הוי דינם כדין בשר הפורש מן החי שאין בו טומאה של כלום. ודוחק לומר דסתמא דמתניתין וברייתא אתו דלא כהלכתא וכר' יוסי הגלילי, דכל שאין לו חליפין אף שאין בו עצם מטמא כאבר הפורש מן החי שטומאתו טומאת נבלה. ותו דהרמב"ם הרי פסק מפורש בפרק שני מהלכות אבות הטומאות כר' עקיבא דדוקא בעינן אבר שיש בו עצם, ושם בהלכה א' בדינא דמפרכסת כתב סתמא וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה ועדיין היא מפרכסת וכו' אין לה טומאה כלל עד שתמות, ואם כן הי' לו לבאר דגם כשתמות אין האברים הפנימיים התלויים בהסימנים מטמאין משום נבלה. והרי הרמב"ם פסק גם להך טעמא דכמנחא בדיקולא דמיא, דבפרק ט' מהלכות מלכים פסק כרב אחא בר יעקב דאין מזמנים עכו"ם על בני מעיים משום דכמנחא בדיקולא דמיא. ואפילו אם נאמר כמו שכתב המשכנות יעקב דהא דכמנחא בדיקולא דמיא אין דינו כמו שפירש לגמרי מחיים, אלא דהוו כבשר ואברים המדולדלין, אפילו הכי לא מצי חיילא עליי' טומאת נבלות כשתמות, דהרי לדינא מיתה עושה ניפול, ואם כן כשמתה אחר כך הוו כמו שפירשו לגמרי מחיים. ואולי יהי' מכאן טעם לשבח לדעת הרי"ף דלא פסק להך מילתא דכמנחא בדיקולא דמיא. אולם מה נעשה לכל הני אמוראי דסבירי להו הכי, ולדידהו הרי תקשה מתניתין וברייתא וצע"ג. יג) והנה בנקובת הוושט אי הוי נבלה מחיים, כנראה מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, הרמב"ם הוא יחיד בזה. דלכל אינך ראשונים גם להני דהוי נבלה, הוא רק לענין זה שאין שחיטה מועלת לה, אבל מחיים אינה אלא טרפה. ונראה לי להעיר דגם דעת רש"י כהרמב"ם דהוי נבלה מחיים. דבבכורות (דף ג' ע"א) אמרינן וכמה תהא שותפות של עכו"ם ותהא פטורה מן הבכורה. איתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבלה. ורבא אמר דבר שעושה אותו טרפה. ופירש"י בדרב חסדא וז"ל כגון שיש חלק לעכו"ם בוושט או בגרגרת שלו הואיל וחיותו בידי' דעכו"ם חשיב כמאן דהוי כולי' לעכו"ם. והנה דברי רש"י ברור מללו דנקובת הוושט הוי נבלה, וכמו שנראה גם מדבריו בחולין (דף ל"ב) ולא כמו שכתבו האחרונים דדברי רש"י שם לרבא דוקא, דלתירוצו שם מוכרח דהוי נבלה. דהרי הכא כתב רש"י כן בדרב חסדא. אולם עוד יותר מוכח מדברי רש"י אלו, שדעתו דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי גם נבלה מחיים כשיטת הרמב"ם. דהרי הכא בפטור בכורה אי בעינן שיהא ביד עכו"ם דבר שעושה אותו נבלה או דבר שעושה אותו טרפה, הרי מחלוקתן היא במהות החיות שתהא ביד העכו"ם כדי שתהא שותפתו פוטרת מן הבכורה ומאן דסבירא לי' דבר שעושה אותו נבלה, לא סגי לי' בחיות אבר שעושה אותה טרפה. ואם כן להראשונים דנקובת הוושט מחיים אינה אלא טרפה, הרי אין החיות תלוי בוושט יותר מבשאר אברים שנטרפת בהן, דהא דלאחר שחיטה הוי נבלה הוא משום דאיתרע מקום שחיטה דידהו כלשון רש"י בחולין (דף ל"ב) ובוושט נקוב לא מהני שחיטה, באופן דהא דהוי נבלה לאחר שחיטה, הוי דין בדיני שחיטה כמו דין דשהה ודרס, ולא מצד שהחיות נחסרה בנקובת הוושט יותר מבשאר טרפות. ואם כן למאן דאמר דדבר שעושה אותה טרפה אינו פוטרה מן הבכורה, במה עדיף נקובת הוושט יותר משאר טרפות, שכתב רש"י דהואיל וחיותי' בידי' דעכו"ם חשיב כמאן דהוי כולי' לעכו"ם, כיון דמחיים אינו אלא טרפה, הרי דהחיות שבו הוא כשיעור שאר דבר שעושה אותה טרפה, אלא דשחיטתו יש בה פסול, כשאר פסולי שחיטה, שבאה ההלכה דאין שחיטה מועלת בהן, ואטו הפסול שבשחיטתה יגרום לפטור מן הבכורה. אשר על כן הי' נראה בפשיטות מדברי רש"י שדעתו דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, משום שהחיות תלוי בו יותר מבשארי אברים המטריפים, וכמו ניטל הירך וחלל שלה, אלא דהתם הוי כמתה גמורה גם לענין טומאה, והכא רק לאיסורא הויא נבלה מחיים, אבל על כל פנים החיות תלוי בו יותר מבשארי אברים, ומשום הכי מה שיש לו חלק לעכו"ם בוושט ובגרגרת מהני לפטור מן הבכורה, אף דבדבר שעושה אותה טרפה, אינה פטורה מן הבכורה [עיין בהשמטות]. ולכאורה יש לדחות ראי' זו דבגמ' אמרינן שם במאי קמפלגי בטרפה חי', דרב חסדא סבירא לי' טרפה חי' ומשום הכי בעי דוקא דבר שעושה אותה נבלה. וכיון שכן אתי שפיר מה דביש לו חלק בוושט פוטר גם רב חסדא מן הבכורה אף אי לא הוי נבלה מחיים. דהפנים מאירות כתב דגם למאן דאמר דטרפה חי' מודה הוא בנקובת הוושט דאינה חי', ואם כן יש לומר דזהו טעמו של רב חסדא דבעי דוקא שיהא לו חלק בוושט ובגרגרת, משום דבהני גם לדידי' אינה חי', כמו לרבא בשארי טרפות, ולא מוכח מידי דהוי נבלה מחיים. אכן גם דברי הפנים מאירות קשה להבינם להנך ראשונים דנקובת הוושט מחיים אינה אלא טרפה ככל שארי טרפות, אלא שאין שחיטתה מוציאתה מידי נבלה. דכיון דהא דאין שחיטה מועלת לה, הוא רק משום שהוא דין בדיני שחיטה שאין שחיטה מועלת בוושט נקוב, למה נאמר בטרפה זו דאינה חי', אחרי דמצד חסרון חיותה, אין חסרון בטרפות זו יותר מבשארי טרפות, והא דהוי נבלה לאחר שחיטה שהוא דין מדיני שחיטה, הרי אין זה ענין לחיותה. אם לא שנאמר דדברי הפנים מאירות מכוונים לדעת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, דלדידי' ודאי נראה דעצם טרפות זו גריעא משארי טרפות. ואם כן בכל אופן יהי' מוכרח דדעת רש"י כהרמב"ם. ומצאתי בבית הלוי חלק שני סימן כ"ב בסופו, שכתב גם כן דדברי הפנים מאירות אין להם מקום אלא לדעת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים. הרי שגם דעתו דעת תורה דלדעת הראשונים דנקובת הוושט אין שחיטה מועלת לו, אין זה מצד חסרון החיות שבטרפות זו יותר משארי טרפות. ולפי זה ממה נפשך תקום ראייתי דדעת רש"י כהרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים. אולם גם אם לא נקבל ראיותי, ונאמר דגם הא דאין שחיטה מועלת לנקובת הוושט, הוא גם כן מצד פסיקות החיות שבטרפות זו יותר מבשארי אברים, ואחר שנפסק החיות בשיעור כזה אין השחיטה מועלת עוד, ולכן כשיש לעכו"ם חלק בהן חשיבא שותפתו לפטור מן הבכורה, ואין ראי' דהוי נבלה מחיים. אבל הא מיהת מפורש מדברי רש"י דלאחר שחיטה הוי נקובת הוושט נבלה. וקשה מדבריו שהביאו התוס' בקדושין (דף נ"ז) דנקובת הוושט אינו אלא טרפה, שהרי כתבו שם לפרש שחטה ונמצאת טרפה כגון שניקב הוושט, הרי דנקובת הוושט אינה אלא טרפה. ומצאתי בספר שי למורה שהעיר על דברי רש"י אלו בבכורות מדבריו שבתוס' בקדושין. [כשאני לעצמי לא אראה שום הוכחה מלישנא דנמצאת טרפה המוזכר בקדושין, שיהא משמעותו לדין טרפה ולהוציא מדין נבלה, כמו שדקדקו האחרונים. דאי משום דבחולין (דף ל"ב) דייק הש"ס מלישנא דאלו טרפות ומקשה מינה לפסיקת הגרגרת דהוי נבלה, הרי באמת משני שם רבא אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות, הרי דלישנא דטרפות בלשון המשנה יש לו גם הוראה דסתם איסור, ולאו דוקא את האסור בדין טרפה, והכא שדבריו מכוונים לפרש לשון המשנה, מאי דיוק הוא זה מלשון טרפה, להוציא מדין נבלה. תדע שהרי בדברי רש"י שלפנינו כתוב דאיירי כשבדק בסימנים ונמצאת שנטרפה בשחיטתו והרי בזה ודאי דהוי נבלה, ואפילו הכי נקטה לה המשנה בלשון טרפה. שוב מצאתי בחידושי הרשב"א בקדושין שכתב לדחות מה שפרש"י שנמצאת טרפה בבדיקת הסימנים, דאם כן הויא נבלה ואנן תנן ונמצאת טרפה. אבל רש"י עצמו הרי מפורש נראה דלא דייק בהכי ואין ראי' מדבריו שהביאו התוס' דבדוקא נקיט טרפה]. ולי נראה ליישב שלא יהיו דבריו כסותרים. דזה כבר העירותי בהא דקיימא לן דבניקב הוושט בשעת שחיטה כנגד מה ששחט טרפה, כמו שכתבו התוס' בחולין (דף ח'). דבזה מהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה, ואינה אלא טרפה גם לאחר שחיטה. ודקדקתי כן מלשון התוס' גופי' שכתבו משמע מכאן שאם בשעת שחיטה ניקב הוושט כנגד מה ששחט טרפה, ולא כתבו דהוי נבלה, דהראשונים דייקו תמיד לפרש דבריהם בכגון זה. וכעת מצאתי בספר שערי שמחה שכתב כן מלשון השו"ע בסימן כ"ו סעיף א' ניקב הוושט בשעת שחיטה כנגד המקום ששחט כבר טרפה, יעו"ש. ולפי זה ניחא בפשיטות לישנא דנמצאת טרפה גם על נקובת הוושט, וכגון שניקב בשעת שחיטה כנגד מה ששחט, ואין מזה שום סתירה לדבריו שבבכורות:

תוכן העניינים

שות נאות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה