שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
אורח חיים · שאלה א
פתח דבריו האיר וזרח דבנ"ד כיון שיש הפסק גדול בין הברכה לעשיית המצוה הא ודאי דהויא ברכה לבטלה ואייתי ראייה לזה מדברי הטור בריש סימן קס"ז שכתב דצריך לחתוך הלחם קודם שיברך המוציא דאל"ה הוי הפסק מה שמתאחר וכו' וכ"כ ר"י והתו' וכו' ומדברי ברי הטור נמי בסי' ר"ו שכת' שכל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין הברכ' לאכילה ופסקו מרן והגיה מור"ם עליו יותר מכ"ד ומשמע דאפי' בשהיה לחודה דש"ל דמייתי מניה בהכי מיירי וכו' ואייתי נמי דברי הש"ל שכתב להדיא דאם שהה כדי דבור בין הברכה לאכילה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך זהו תורף דבריו:
והנה מדברי משי" יראה דמור"ם פסק כהש"ל דשהייה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכן כתב להדיא לקמן בדבריו ולי יראה דא"א לו' הכי בס' מור"ם ז"ל והוא במה שתחלה יש להקשות שהרי מדברי מרן בב"י יראה להדיא שפי' דברי הטו' שכת' צריך שלא להפסיק וכו' הוא בדבור איירי וא"כ אף שנאמר שמור"ם מפרש דברי הטור בין בדבור בין בשהייה איירי מ"מ קשה איך הגיה בסתם על דברי מרן יותר מכ"ד דלפ"ז יראה לכאו' דאפי' דבדבור אם הפסיק כ"ד אינו מעכב הו"ל לבאר הדברים ביותר ולו' ובשהייה יותר מכ"ד אלא ודאי מזה יראה לע"ד דמור"ם מפרש דברי הטור שהביאם מרן שכת' שצריך שלא להפסיק וכו' בשהייה דוקא איירי ומה שהכריחו למור"ם לפרש הכי משום דקשיא ליה דאם הטו' בדבור איירי א"כ הו"ל לסיים ולו' ואם הפסיק צריך לחזור ולברך כמ"ש בסי' קס"ז וז"ל צריך וכו' ואם שח צריך לחזור ולברך ותו דלשון צריך אליבא דרבי' הטור הוא לכתחילה וכמ"ש בכנה"ג בהגהת הטור עמ"ש הטור צריך לאוחזו בימינו וא"כ איך כתב הטור צריך שלא יפסיק דמשמע לכתחי' דוקא ומש"ה פי' מור"ם דברי הטור דבשהייה דוקא איירי וס"ל להטור ז"ל דשהייה אינה מעכבת אלא לכתחילה אפי' שלא לצורך אבל בדיעבד אם שהה ולא הפסיק בדבור אינו חוזר ומברך דלא כהש"ל אבל מ"מ ס"ל למור"ם דאפי' לכתחילה דוקא יותר מכ"ד לא ישהה אבל כ"ד או פחות לא חיישי' לשתיקה אפי' לכתחלה מש"ה הגיה בסתם על דברי מרן יותר מכ"ד באופן שיראה בבירור לע"ד שמור"ם לא ס"ל כהש"ל אלא דס"ל דהשהייה אינה מעכבת בדיעבד וא"צ לחזור ולברך:
ובאמת תמיהא לי מלתא דמרן ב"י דאיך פי' דברי הטור צריך שלא יפסיק בדבור דא"כ איך קאמר צריך דמשמע לכתחי' דוקא והו"ל לסיים ואם הפסיק צריך לברך שוב ראיתי להר' גו"ר בסי' מ"ג שכתב וז"ל ויש מתעקשים ואומרים דהב"י לא ס"ל כהש"ל וכו' דהא אשכחן בריש סי' ר"ו סתומי וכו' גם מהרזקש מייתי דברי הש"ל בסוף הסי'עכ"ל עש"ב. והנה מ"ש דמרן סתומי סתים ומשמע דס"ל דבין הפסק דדבור ובין הפסק דשהייה וכו' הרואה יראה שמדברי מרן בב"י יראה להדיא שהבין דברי הטור שכת' שצריך שלא יפסיק וכו' בדבור דוק' איירי שהרי כתב על דברי הטור זה פשוט מדאמרינן בפר' כ"מ דטול כרוך או גביל לתורי לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה משמע שאם דבר דברים שאינם מצרכי הסעודה הוי הפסק עכ"ל. והשתא אם איתא דמרן מפרש דברי הטור בין בדבור בין בשתיקה א"כ איך כתב דזה פשוט מדאמרינן וכו'. הא התם איירי בדבור אבל בשהייה לעולם אמינא לך דאפילו שלא לצורך אין צריך לחזור ולברך והו"ל למרן להראות מקום נמי על הירוש' שהביא הש"ל שממנו יראה דאפי' שהייה הוי הפסק וחוזר ומברך אלא ודאי מזה מוכח בבירור דמרן הבין בדברי הטור דוקא הפסיק בדבור גם מ"ש נמי שמור"ם בהגה פי' בדברי הש"ע על כוונה זו אחרי המחי"ר מכת"ר דא"א לו' הכי דא"כ איך קאמר בסתם יותר מכ"ד הו"ל לפרש יותר ולו' ובשהיה יותר מכ"ד וכ"ת דמור"ם ס"ל דבין בדבור ובין בשהיה לא הוי הפסק אלא ביותר מכ"ד הא ודאי ליתא דמנ"ל האי דינא הרי דש"ל לא אמר אלא על השהיה דצריך יותר מכ"ד ואייתי לזה ראיה מדין היה רואה ברקים והיה יושב בב"ה וכו' כמבואר בדבריו להדיא ע"ש. וא"כ מנ"ל למור"ם לו' דגם בדבור בעינן יותר מכ"ד ועוד דאם מור"ם הכי ס"ל א"כ הו"ל להגיה ג"כ עמ"ש הש"ע בסי' קס"ז ואם שח וכו' דהיינו דוקא דוקא יותר מכ"ד וכן יראה ג"כ מדברי מרן בה' תפילין סי' כ"ה שכתב אסור וכו' בדבור וכו' ואם הפסיק מברך הרי משמע דאפי' בדבור א' הוי הפסק' וצריך לחזור ולברך ואם מור"ם פליג עליו הי"ל להגיה יותר מכ"ד וכן יראה ג"כ מדברי הש"ע בסי' רע"א קידש וקודם שיטעום הפסיק בדבור חוזר ומברך ולא הגיה עליו שם מור"ם כלום באופן שדין זה לא ניתן ליאמר וא"כ איך הגיה הכא מור"ם בסתם יותר מכ"ד אלא ודאי מזה יראה בבירור דמור"ם פליג על מרן בפי' דברי הטור ואית ליה דהטור דוק' בשהיה איירי ומן הטעמים שנתבארו לעיל זהו הנלע"ד נכון:
נחזור לדברי כת"ר שסיים וכתב דהגם דכתבו האחרונים על בציעת הפת דהיינו דוקא:
לכתחי' אבל בדיעבד אינו צריך לחזור ולברך לא פליגי אש"ל דהתם ה"ט משום שהשהייה היתה לצורך הסעודה לחתוך הלחם וכו' אבל הש"ל איירי בנתעכב שלא לצורך אכילה עצמה אלא כגון שבירך על הדבר ואח"כ הביאוהו לפניו דלא עלה בידו לפי שעה ונתעכב מעט ועלתה בידו וסיים וכת' דלפ"ז צ"ל דהש"ל מפרש בירוש' דמייתי ראיה מניה דה"ק מי שתופס עיגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך וכמו שפירשו מרן בסי' ר"ו לדעת הרמב"ם והטור ודלא כפי' אבודרהם משם הר' גרשום וכו' עכ"ל וקודם שאבא לדברי קדשו נבא להבין כל הפירושים שנאמרו בהירוש' הזה והנה מרן בב"י בסי' ק"מ כת' שה"ר גרשום ואנשי דורו וכו מפרשים הכי וכו' ובירוש' הכי איתא וכו' תני ר"ח וכו' ולפי' הר' גרשום ואנשי דורו צ"ל דכך פי' דברי ר' חייא וכו' משום דהשהיה הוי הפסק וכו' ודלא כמו שפי' אותו התו' והרא"ש והר"י וכו' ומש"ה פשיט שפיר וכו' עש"ב. וקשיא לי להאי פירוש' דא"כ מאי בעי ר' זעירא הדין דנסיב תורמוסא ומברך עלוי . ונפל מניה מהו מברכין עלוי זמן תניינות ומקשי על זה סתמא דתלמודא דהירוש' מה בינו לבין אמת המים ומתרץ אמרי תמן לכך כוין מדעתו ברם הכא לא לכך כוין דעתו מתחלה דמשמע שדין זה נשאר בבעיא אם צריך לברך פעם שנית וכן יראה מדברי הר' גרשום ואנשי דורו שאנשי דורו פסקו לחומרא בהאי בעיא וה"ר גרשום פסק לקולא כהראב"ד משמע שדין זה נשאר שם בבעיא ולפי' הר' גרשום ואנשי דורו קשה דמאי בעי ר' זעירא תפוק לי משו' שהיה דכיון דנפל מידו לארץ הוי שהות בין הברכה לאכילה נפילתו ונטילתו מן הארץ וכ"ש היכא שנפל. ונאבד ולקח תורמוס אחר דיותר הוי שהיה וליפשוט לה מהא דתני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס דמשום שהות צריך לחזור ולברך וכמו דפשיט ר"ח בר ווה מדין זה שאם בירך על עיגולא ולא ואחר כך נטלו מן הקרקע צריך לברך עלוי תניינות ובודאי שדוחק גדול לו' דר' זעירא לא ידע להא דתני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס ותו. דסתמא דתלמודא דפריך מה בינו לבין אמת המים ומשני וכו' הול"ל אח"כ דניפשוט מדתני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס דה"נ בהאי דינא דנסיב תורמוסא וכו' חייב לברך תניינות מדין שהות ותו קשיא לי על אנשי דורו של ה"ר גרשום כיון שדין זה של התורמוסא נשאר בבעיא בירוש' איך פסקו אותו לחומרא והרי כלל מוסכם בידנו דס' ברכות להקל ואין לו' דמפרש הא דתני ר"ח כפי' התו' והרא"ש דא"כ מאי דחי להו ה"ר גרשום האי טעמא משום דפס' הראב"ד לקולא כיון שלפי דעתם נפשט האי דינא בירוש' מדתני ר"ח אין מברכין וכו' אלא ודאי משמע דלכ"ע מודו שדין זה נשאר בבעיא ויש ליישב בקל:
ובדברי ה"ר גרשום שכת' דהירוש' אינו עקר דהלכה כרבא מברך ואח"כ בוצע דלא חשבינן שתיקה להפסקה לש' מרובה לש' מועטת קשיא לי נמי היאך דחה דברי אנשי דורו והאי ירוש' מהאי מימרא דרבא והרי המרדכי והרא"ש והתו' ופוסקים אחרים פי' דמאי דאמר רבא מברך ואח"כ בוצע אין הכוונה שיברך ואח"כ יחתוך הלחם דזה הוי הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה אלא חותך ואינו מפריד החתיכה עד לאחר הברכה וכיון שכל הני רבוותא פי' דברי רבא באופן שלא יחלוק על הירוש' א"כ איפוא איך דחה ה"ר גרשום האי דינא דהירוש' מההיא דרבא ולא הרגיש מדברי התו' וכמה פוס' שפי' דבריו דגם הוא חושש להפסק שהיה כהירוש' ולפ"ז יכולין אנו לו' דגם רבא ס"ל דאם הפסיק בשהות חוזר ומברך וכמ"ש בהירוש' ואפושי פלוגתא לא מפשינן ועל הכל הדבר צריך חלמוד אצלי אמנם מרן בב' בסימן ר"ו פי' דברי הירוש' הדין דנסיב עיגולא וכו' דה"ק מי שתופס עיגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך עכשיו לחזור ולברך ומדברי הירוש' הזה הוציאו הרמב"ם והטור דאם בירך על אוכל ומשקה. קודם שהביאוהו לפניו צריך לחזור ולברך פעם אחרת וכמו שהביא דבריו כת"ר ולפ"ז הא דתני ר"ח אין מברכין על הפת וכו' לאו בדוקא נקט שאינו יכול לברך עד שיקח הפת בידו אלא לאפוקי שאינו יכול לברך על הפת קודם שיביאוהו לפניו ובאמת דלשון ר"ח דחוק מאד לפ"ז דהו"ל למתני ולמימר דאין מברכין על הפת אלא כשהוא לפניו איברא דלפי' התו' והרא"ש בפ' כיצד מברכין אתו דברי ר"ח דתני אין מברכין וכו' בדקדוק שפי' דה"ק שלא יבצע קודם הברכה שמא תפול הפרוסה מידו ותאבד ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה אבל כשהוא מברך קודם בציעה על כל פת אם הפול הפרוסה מידו יפרוס אחרת ולא יצטרך לברך ולפי פי' נלע"ד דהא דאמ' ר"ח בר ווה האדה אמרה הא דנסיב עיגולא ומברך עליה והוא לא אתא בידיה וכו' אין פי' כמו שפי' הב"י ז"ל דלפ"ז ודאי קשה דמאי פשיט ר"ח האי דינא דלא הוי פירות לפניו ובירך דצריך לחזו' ולברך מדתני ר"ח והרי התם הטעם שאם נפלה הפרוסה צריך לחזור ולברך פעם אחרת על הפרוסה האחרת משום דלא כיון בשעה שבירך על זאת הפרוסה שלקח אותה עכשיו אלא על הפרוסה שהיתה בידו בשעה שבירך וכמ"ש להדיא בירוש' שהקשה על מי שנטל תורמוסא ונפל וכו' מה בינו לבין אמת המים. ותי' התם לכך כוין דעתו ברם הכא לא לכך כוין דעתו וא"כ מנ"ל למימר דמי שבירך על פירות קודם שבאו לפניו וכוין עליהם ואח"כ באו לפניו דצריך לברך פעם אחרת והרי מרן ב"י פי' הטעם דצריך לברך פעם אחרת משו' דאפש' שלא יביאו לו וא"כ מה ענין זה לזה אלא ודאי יראה לע"ד ברור דהכי מפרשים התו' והרא"ש דברי ר"ח בר ווה דקאמר הדין דנסיב עגולא וכו' ומברך עלוי והוא לא אתא לידיה וכו' שבא לפשוט בעיא ד"ר זעירא דבעי בדין התורמוסים שבירך עליהם ונפלו מידו וה"ק מאן דנסיב עיגולא בידיה ומברך עלוי והוא לא אתא בידיה כלו' שנפל מידו ולא אתא לידיה אלא לקח עיגולא אחרת צריך לברך עליה תניינות דלפ"ז הוי הפשיטות שפי' מדתני ר"ח אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס לפי מה שפי' דבריו התו' והרא"ש ודברי ר"ח בר ווה נמי דקאמ' הדין דנסוב עיגולא וכו' אתא יותר בדקדוק ודלא כמו שפי' דבריו מרן ב"י וסהדי במרומים שאחר כך ראיתי שבא הדבר מבואר להדיא בדברי ה"ר יונה בפ מברכין שפי' הא דתני ר"ח אין מברכין וכו' כהתו' והרא"ש ופי' נמי דברי ר"ח בר ווה כמו שפירשתי יע"ש וא"כ בודאי מסתמא גם התו' והרא"ש מפרשי הכי וכ"ש לפי מה שנתבא' דמוכרח לפרש הכי:
איכו השתא לפי מ"ש מרן הב"י דהאי דינא דבירך על הפירות קודם שבאו לפניו דצריך לחזו' ולברך הוא מדברי ר"ח בר ווה דקאמ' הדין דנסיב עיגולא בידיה וכו' א"כ לפי דעת התו' והרא"ש שמפרשים אותו באנפא אחרינא וכמו דכתיבנא א"כ לפי זה דין זה אין לו מקור מהתלמוד ולכאו' איכא למימר דס"ל דאם בירך על אוכל קודם שיביאוהו לפניו א"צ לחזור ולברך דמנ"ל להוציא דין חדש זה מדעתנו וא"כ יש לתמוה על הטו' דאיך פסק דצריך לחזו' ולברך דלא כהתו' והרא"ש מיהו בהא ודאי איכא למימ' דס"ל דאע"ג דלהתו' והרא"ש דין זה אין לו מקור בתלמוד מ"מ מודו ליה להרמב"ם בהאי דינא מכח סברא דצריך לחזו' ולברך דאפש' שלא יביאו לפניו וכמ"ש הב"י האי סברא:
אבל עדיין קשה על הטו' דאיך כתב האי דינא בסתם דמשמע דהוא מוסכם בתלמוד וכיון דלדעת התו' והרא"ש אין לו מקור בתלמוד לפי דברי מרן הב"י שכת' שמזה הירוש' הוציאו הרמב"ם והטו' דין זה א"כ הו"ל להטו' להביא דין זה מהרמב"ם כמנהגו בכ"מ דדין שאינו מבואר בתלמוד מביא אותו משם הפוסקים אלא ודאי מזה יראה דהרמב"ם והטו' לא הוציאו דין זה מהירוש' דקאמ' הדין דנסיב עיגולא וכו' כמ"ש ב"י אלא ממקום אחר ולא ידענו מקומו איו וצ"ע:
וממוצא דברים שפירשנו בדעת התו' והרא"ש ז"ל הנך רואה דדברי המג"ד הם תמוהים דהנה מרן ז"ל בסימן ר"ו פסק נטל פרי בידו וכו' והגיה עליו מור"ם רק שלא היה דעתו וכו' וכת' שם עליו הרב מגן דוד בס"ק ח' וז"ל וצ"ל דברי רמ"א שפסק כאן דתליא מלתא בדעתו וכו'. ובאמת הא והא בגוונא חדא דהא נלמד זה מזה עכ"ל וכ"כ אח"ך בפשיטות בס"ק ט' דלר"ת וכו' עש"ב. שיראה מדבריו אלו שהבין דבירוש' פשיט דין פירות שלא היו לפניו מדין נטל פרי לאוכלו ונאבד והיינו לפי שראה דברי התו' והרא"ש שפי' על הא דתני ר"ח אין מברכין וכו' משום שמא תפול הפרוסה מידו ויצטרך לברך פעם אחרת וקאמר בירוש' ע"ז אר"ח בר ווה הרה אמרה הדין דנסיב עיגולא והוא לא אתא בידיה צריך לברך תניינות ופירשו מרן הב"י שבירך עליו קודם שבא לפניו מזה הבין הר' ז"ל דדין זה נלמד מזה ותרוייהו יש להם דין אחד:
אמנם כבר נתבאר לעיל דלפי' התו' והרא"ש לא מפרשי הדין דנסיב עיגולא וכו' כפי' מרן ב"י דמה ענין זה לזה אלא הם מפרשים דבא לפשוט דין זה מי שהיו תרמוסים בידו ובירך עליהם ואחר כך נפלו מידו וכו' וכמו שבא הדבר מבואר להדיא בדברי ה"ר יונה וא"כ מוכרח דדין זה דבירך על פירות קודם שבאו לפניו לא הוציאו אותו מזה הירוש' הדין דנסיב עיגולא וכו' אלא ממקום אחר או מסברא דצריך לחזו' ולברך דשמא לא יביאו לפניו ובודאי שאין דינו כדין מי שנטל תורמוס בידו ובירך עליו והיו לפניו תורמוסים אחרים ודעתו לאוכלם דהתם דוקא אליבא דמור"ם אין צריך לברך כיון שהם לפניו דעתו עליהם משא"כ כשלא היו הפירות לפניו דאע"ג שדעתו עליהם אפ"ה צריך לברך דשמא לא יבואו לפניו כמ"ש הב"י וכמ"ש הוא עצמו אח"כ בס"ק ט' האי סברא לחלק בין דין זה שבירך על פירות קודם שבאו לפניו לדין אמת המים:
עוד אני מגדיל התימא על הרב ז"ל דאפי' נימא דלהתו' והרא"ש הם מפרשי' הירוש' דפשיט דין פירות שלא היו לפניו מדין נטל בידו פרי כדי לאכלו ונאבד מ"מ לס' ר"ת שפסק מור"ם כוותיה מוכרח לו' דלא מפרש הירוש' הכי שהרי כתב מרן הב"י דמ"ש ר"ת בירך על הכוס ונשפך והביאו לו כוס אחר די לו בברכה הראשונה היינו כשהיה דעתו עליו משעה א' וכתב נמי דר"ת סובר דנקטי' בהאי בעיא דהירוש' לקולא ואם איתא דר"ת מפרש הא דתני ר"ח אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס כפי' התו' והרא"ש ז"ל דשמא תפול הפרוסה ויצטרך לחזו' ג"כ נמי מפרש הא דר"ח בר ווה הדין דנסיב עגולא וכו' היינו שפשיט דין פירות שלא היו לפניו דצריך לחזו' ולברך מדין זה א"כ איך פסק בבעיא דהירוש' לקולא דאע"ג דר' זעירא בעי דין זה ולא פשיט ליה כיון שאח"כ אמרו בירוש' דתני ר"ח אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס מה"ט דשמא תפול הפרוסה ויצטרך לחזו' ולברך א"כ הי"ל לר"ת למפסק כוותייהו דאית להו דצריך לחזו' ולברך ולית להו בעיא דר' זעירא אלא ודאי מזה יראה ברור דר"ת לא מפרש הירוש' כהתו' והרא"ש אלא או כפי' הר' גרשום ואנשי דורו או כמו שפירשנו אותו לעיל לדעת מרן בב"י דלא נכנס ר"ח בדין דבעי ר' זעירא ונשאר בבעיא ומש"ה פסק ר"ת לקולא דא"צ לברך כמ"ש מרן ב"י ודוק שפיר:
מעתה נבא לדברי כת"ר שכתב דהש"ל מיירי בנתעכב שלא לצורך אכילה וכגון שבירך על הדבר ואח"כ הביאוהו לפניו דלא עלה בידו לפי שעה ונתעכב זמן מועט ועלתה בידו ומפרש הירוש' כמו שפי' מרן לדעת הרמב"ם והטו' ותמיהא לי מלתיה דמר דאיך פי' דברים אלו בדעת הש"ל שאם בירך על הדבר ואח"כ הביאוהו לפניו בודאי לא קאמ' הש"ל דהא דצריך לחזו' ולברך היינו בנתעכב יותר מכ"ד דהא ודאי דאפילו לאחר שסיים הברכה מיד בתכ"ד הביאו הפירות לפניו צריך לחזור ולברך כיון שעיקר הטעם הוא דשמא לא יביאו הפירות לפניו וכן יראה להדיא מדברי מרן הב"י שהק' על דין זה דבירך ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת וז"ל וא"ת מ"ש מדין אמת המים דבסמוך ותי' דאפש' דשאני הכא שאפש' שלא יביאו לו אבל המים סופם לבא והשתא אם איתא דדין זה דבירך ואח"כ הביאו לו דצריך לברך ה"ד שנתעכב לאחר הברכה כ"ד א"כ מאי מקש' מרן מ"ש דין זה מאמת המים שאני התם דלאחר שמסיי' הברכה מיד מרכין ראשו ושותה ואינו שוהה בין הברכה להשתייה כלל אלא ודאי משמע דבדין זה נמי דאע"ג דלאחר שסיים הברכה מיד בתכ"ד הביאו הפרי לפניו אפ"ה צריך לברך ומש"ה הקשה מרן מ"ש מאמת המים והוכרח לתרץ דשאני התם דאפשר שלא יביאו הפירות לפניו וכ"ת מה שהקשה מרן היינו לס' הרמב"ם והטור דמסתמות דבריהם משמע דאפי' לאחר שסיים הברכה מיד בתכ"ד הביאו הפירות לפניו צריך לחזור ולברך אבל אה"נ דלס' לק"מ מדין אמת המים הא ליתא דודאי לא הוה שתיק מרן לו' דהש"ל פליג על הרמב"ם והטור ואליביה ל"ק מדין אמת המים אלא ודאי הש"ל מודה דאפי' בתכ"ד הביאו פירות לפניו צריך לחזור ולברך מטעמא דכתב מרן דאפשר שלא יביאו הפירות. לפניו וכן יראה מדברי מור"ם שלא הגיה על דין זה דה"ד לאחר כ"ד כמו שהגיה על האי דינא דלעיל צריך שלא להפסיק בין ברכה לאכילה וזה פשוט ודברי הש"ל שכתב ולא עלתה בידו וכו' מוכרח דאינם על כוונה שכתב כת"ר אלא כך פירושם שודאי הפירות המה לפניו בשעה שבירך אבל אירע אותו אונס שלא עלתה בידו לאכול אחר הברכה מיד אלא נתעכב מעט ואח"כ עלתה בידו ורוצה לאכול צריך לחזור ולברך והירוש' דמייתי מניה ראיה כך פי' לדעתו הדין דנסיב עיגולא ומברך עלוי והוא לא אתא בידוי וכו' דהיינו שהעיגולא היה לפניו בשעה שבירך אבל לא לקח אותו מיד בשעה שבירך ואכלו אלא בירך עליו והוא לא אתא לידוי מיד אלא נשתהא בין הברכה ללקיחה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ודלא כמו שפי' מרן בב"י לדעת הרמב"ם והטור וע"ז פסיק הש"ל ואמר דה"ד שנתעכב כדי שאלת תלמיד לרב דבציר מהכי לא הוי הפסקה ולפי שטתו נמי דהא דתני ר"ח אין מברכין וכו' כך פי' אין מברכין על דעת אלא סמוך לפריסה אבל לא ישהא בין הברכה לפריסה ותמה אני על כת"ר אם יצאו דברים אלו מפי קדוש בכוונת הש"ל אמנם מ"ש דהש"ל לא מיירי אלא בנתעכב שלא לצורך אכילה אבל נתעכב לצורך אכילה לא פליג על האחרונים שפי' גבי בציעת הפת דהיינו דוקא לכתחי' אבל בדיעבד לחזור ולברך דבריו ישרים וברורים שכן יראה מסתמיות דברי הש"ל:
עוד נשא ונתן בדברי ה"ר גרשום ואנשי דורו ולבסוף אייתי דברי הפר"ח ז"ל וכת' עליו כת"ר דמה שדחה דברי החולק דמפרש כדבריו דמ"ש דלא חשבינן שתיקה הפסק בין מרובה בין מועטת בכל ענין קאמ' אפי' שלא לצורך אינו מוכרח דאפש' לו' דלא קאמ' דלא חשיבא הפסק אלא בענין מברך ואח"כ בוצע שהיא לצורך וכן נמי גבי גלילת ס"ת אבל בשתיקה שלא לצורך מודה הוא דהוי הפסקה ובזה דחה נמי דברי הרמ"א שעשה פלוגתא בין אבודרהם להש"ל דאפש' דל"פ זת"ד נר"ו ולי נראה דדברי הני תרי אריוותא המה ישרי' וברורים בהבנת דברי הר"ג דמלבד שמסתמות דבריו דקאמר דלא. חשבינן שתיקה להפסקה וכו' משמע דבכל ענין קאמ' אפי' שלא לצורך דאל"ה א"כ הול"ל דלא חשבי' שתיקה לצורך הפסקה ועוד בה דהנה מדקדוק דבריו דקא' דלא חשבי' שתיק' להפסק' ל"ש מרובה וכו' משמע דקא אזיל ומודה בדבור הוי הפסקה וא"כ אם איתא דמצי דקאמר דלא חשיב שתיקה להפסקה הוא דוקא לצורך א"כ קשה עליו שהרי אפי' בדבור כשהוא לצורך לא הוי הפסקה וכמ"ש להדיא בתלמוד דטול כרוך לא הוי הפסק ואמאי קא יהיב טעמא משום דלא חשבינן שתיקה להפסקה ואע"ג דנדון שלו לא היה דבור אלא שתיקה דוקא מ"מ הו"ל להעצים הקושיא על אנשי דורו יותר ולו' דאפילו דבור כשהוא לצורך לא חשיב הפסקה כ"ש שבכאן ליכא אלא שתיקה דוקא אלא ודאי דמזה יראה ברור דמאי דקאמ' דלא חשיב שתיקה להפסקה וכו' לאו בנדון שלו דוקא שהוא לצורך אלא בכל גוונא קאמר ואפי' שלא לצורך ומש"ה שפיר הקשה עליו הרפ"ח דליכא ראייה לדין זה מדברי רבא דקאמר מברך ואחר כך בוצע דשאני התם דבציעה הוי צורך המוציא ולא גרע מטול כרוך דא"צ לברך אמנם באמת חל עלינו לבאר וליישב דברי ה"ר גרשום דמאי מייתי ראיה מדברי רבא דודאי לא קטיל קנה באגמא הוא ח"ו ואיך לא ידע דבציעה הוי צורך המוציא ויראה ליישב לפי חומר הנושא דהנה מצאנו דמאי דאמרינן בגמ' טול כרוך והביא מלח וגביל לתורי דא"צ לברך כתב הכלבו הביאו הב"י בסימן קס"ז דכל הני בדיעבד לא הוי הפסק אבל לכתחי' לא יפסיק אפי' בדברים אלו וכ"כ הב"ח שזו היא דעת התו' והרא"ש ובודאי שזה יצא להם מלישנא דתלמוד' דקאמ' א"צ לברך דמשמע דוקא בדיעבד וכן פסק מור"ם ולכאו' קשה דאמאי לא יפסיק לכתחי' ובפרט בגביל לתורי כדי שלא יעבור על איסור תור' שאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו וכן בהביאו מלח שאסור לאדם לבצוע עד שיביאו מלח וכן באידך נמי יש מצוה אמנם יראה לתרץ דגזרו רבנן לפסוק בדברים אלו שהם לצורך אטו דברים שאינם לצורך שהרואה שהם מדברים לכתחי' הוא סובר דכל דבור שרי ולא הוי הפסק אפי' שלא לצורך דלאו כ"ע דינא גמירי מש"ה אסרו לכתחילה אבל בדיעבד אוקמוה אדינייהו דא"צ לחזור ולברך כיון שהם לצורך אכי' השתא דברי הר' גרשום א"ש דשפיר מייתי ראיה מדברי רבא דלא חשיבא שתיקה להפסקה אפי' שלא לצורך משום דקשי' ליה דאם איתא דרבא ס"ל דשתיק' שלא לצורך חשיבה הפסקה וצריך לחזור ולברך א"כ איך תקן רבא שיברך לכתחי' ואח"כ בוצע משום כדי שיברך אפת שלם הו"ל למגזר לכתחי' משום שהות אע"ג שבכאן הוא לצורך אטו שלא לצורך כמו דקי"ל בטול כרוך אלא ודאי מזה יראה דרבא ס"ל דלא חשבינן שתיקה בעולם אפי' שלא לצורך להפסקה בדיעבד דא"צ לחזור ולברך מש"ה תקן רבא כאן דלכתחי' לא יברך ואח"כ יבצע כדי שיברך אפת שלם דלא חיישינן אפילו לכתחילה כיון שהוא לצורך כן נלע"ד ודוק:
עוד כתב כת"ר גם מ"ש הרפ"ח מסי' ס"ה אין ראיה אלא לענין דשתיקה הויא הפסקה אבל להצריך לחזור ולברך אין ראיה דאינו חוזר לראש לקרות ק"ש בברכותיה וכו' עכ"ל לע"ד יראה דשפיר קא מייתי ראיה שהרי התם אפי' הפסיק בדבור אינו חוזר לראש לקרות ק"ש בברכותיה ותרי טעמי איכא במלתא אי משום שכבר התחיל במצוה שקרא מקצת א"נ והוא העקר שהברכות לא נתקנו על הק"ש שהרי אינו מברך על ק"ש כמ"ש הב"י בסימן רע"ו בשם הרשב"א דמה"ט אפילו קרא ק"ש בלי ברכות יצא ויכול לו' ברכות בפני עצמם אפי' בלא קרא ק"ש ויותר בא הדבר מבואר להדיא בכסף משנה סוף פ"ב מה' ק"ש שכת' משם הר' יונה ז"ל דאע"ג דאין מפסיקין בין הברכה וכו' הכא כיון דאין מברכין לקרוא ק"ש ולא קפדינן כולי האי ואין הטעם שאינו חוזר ומברך משום דבשתיקה היא דאפי'ברבור דינא הכי מן הטעם שנתבאר א"כ שפיר קא יליף הפר"ח שהרי גבי ק"ש מצינו שהדבור והשתיקה דין א' להם דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש א"כ הה"נ בין הברכה לאכילה כיון שהפסיק בדבור חוזר ומברך הה"נ בשתיקה כיון שמצינו שהם שוין גבי ק"ש והנה הרב פר"ח בסי' ס"ה כת' וז"ל ומ"ש המחבר והפסיק בין בשתיקה בין ברבור וכו' ודלא כה"ר גרשום בר שלמה וכו' ל"ש מרובה וכו' עכ"ל ע"ש ומדברי הרב נראה שהבין דמ"ש ראבי"ה דאין לחלק בין הפסק שתיקה להפסק דיבור הוא שבא ללמדנו דהשתיקה דינה כדיבור ומש"ה אייתי ראייה לדבריו מההיא דר"א דהוה אזיל בתריה דר' ודבריו תמוהים אצלי דודאי זו משנה שאינה צריכה ומה בא ללמדנו שהרי פשטא דתלמודא דקאמר היו מים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל ואפליגו בגמ' ח"א חוזר לראש וח"א חוזר למקום שפסק ואמר רב אשי דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש איירי בשתיקה דודאי דמאי דקאמר פוסק הכוונה ששותק ולא ידבר בתפלה ולא דברים אחרים דמ"ל לדבר דברים אחרים ותו דהב"י הביא דברים אלו משם הג"מ פ"ב מה' תפלה שכ"כ משם ראבי"ה ואין בידי לשון הג"מ על הרמב"ם ז"ל ויראה שמשך דברים אלו על דברי הרמב"ם שכת' קראה סירוגין וכו' ומזה יראה דכוונת הג"מ משם ראבי"ה להפך שבא ללמדנו דלאו דוקא שהה בשתיקה כדי לגמור את כולה יצא אלא שאפי' הוא בדבור יצא וכן מורין פשט דברי הש"ע שכת' קראה סירוגין דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדבור וחזר וגמרה אפי' שהה כדי לגמור את כולה יצא שכוונת מרן מבוררת שבא ללמדנו דאפי' הפסיק בדבור יצא:
ובעיקר קושית הרב על הר' גרשום מהאי דינא יראה לע"ד ליישב והוא דלס' התו' והרא"ש דאית להו דלא אמרינן אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש בין בשתיקה בין בדבור אלא דוקא אם הוא אנוס ואינו יכול לקרות כגון שהיו מים שותתין על ברכיו או במבואות יאות המטונפות א"נ אונס אחר אבל אם לא היה אנוס והפסיק אפי' שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק א"כ לפ"ז אין ללמוד מכאן דדין השתיקה ודין הדבור שנים דבכ"מ שהדבור מעכב השתיקה מעכבת דדוקא הכא דהשתיקה מעכבת כיון שהיה אנוס ואין ראוי לקרות אבל היכא שהוא ראוי לקרות ואין אונס מעכב אותו אף ע"ג שאם הפסיק בדבור מעכב י"ל דאין השתיקה מעכבת וכעין מאי דאמרינן בעלמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו':
שוב ראיתי שמדברי התו' והרא"ש יראה להדייא דאית להו שאין הדבור והשתיקה שוים בכ"מ שהרי גבי הפסיקו אנס בתפלה בדבור כתבו דאפילו לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לתחלת הברכה וכמו שמבואר בדברי הטור סימן ק"ד והב"י ע"ש ובסי' ק"ג כת' הטור שאם היה עומד בתפילה ויצא ממנו רוח ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר למקום שפסק וכת' ב"י שכ"כ ה"ר יונה והרא"ש וחתו' הרי שחלקו בין דין השתיקה לדבור בתפלה א"כ י"ל דלא קאמר ה"ר גרשום דלא חשיבא שחיקה הפסקה ל"ש מרובה וכו' אלא היכא דאין השתיקה מחמת אונס אבל אם מחמת אונס שהה בשתיקה דלא היה ראוי לעשות המצוה והאכילה אחר הברכה י"ל דמודה ה"ר גרשום דאפילו שתיקה חשיבא הפסק
וכמ"ש התו' והרא"ש גבי ק"ש ותפלה והלל:
איברא דלשון הרי"ף והרמב"ם לכאו' קמיירי דס"ל גבי ק"ש ותקועה והלל בכל גוונא חוזר למקום שפסק בין שהיה ראוי לקרות בין שאינו ראוי אבל גבי תפלה אית להו בכל גוונא אם שהה כדי וכו' בין ראוי לקרות בין שאינו ראוי חוזר לראש התפלה בין אם שהה בשתיקה בין בדבור משו' דתפלה חמירא וכמו שמבו' בדברי הב"י בסי' ס"ה ובסימן ק"ד ע"ש וא"כ לפ"ז יראה דהה"נ השתיקה חשיבא הפסקה בין הברכה לעשיית המצוה כמו הדבור דודאי לא חמירא התפלה מבין הברכה לעשיית המצו' ואגב עיוני בדברי הרי"ף והרמב"ם ראיתי להריטב"א בחי' פ"ב דברכות גבי מים שותתין על ברכיו שכ' וז"ל ופסק גאון ורבי' אלפסי כמ"ד גברא חזי וכו' עד אפי' בגברא דחוייא חוזר למקום שפסק עכ"ל עש"ב והרואה ישפוט בצדק דמפשט לשון זה יראה דדינים אלו שמעלה הרשב"א הם לפי ס' הגאון והרי"ף ואם זאת כוונתו דבריו צריכין אצלי תלמוד שהרי כ' הרי"ף להדיא בפרק מי שמתו שאם היה קורא ק"ש והגיע למבואות המטונפות פוסק וסיים וכת' וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואפי' ששהה כדי לגמור את כולה והכי מסקנא בסוף מס' ר"ה וכן בתקיעו' ובהלל ובמגי' אבל בתפלה בלחוד חוזר לראש עכ"ל. הרי שס' הרי"ף היא להפך בתרתי ממ"ש הרשב"א בדעתו וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש ובפ"ד מה' תפלה ואם כוונתו לחלוק על הרי"ף הו"ל למימר שלא כדעת הרי"ף ואיך מביא בסתם תחלה ופסק גאון והריני וכו' ומקש' ממבואות וכו' ומתרץ ומעלה הפך דעת הרי"ף וצ"ע. ואיך שיהיה לכאו' קשה לפי ס' הרי"ף והרמב"ם דאית להו בתפלה אפילו בשתיק' אם שהה כדי לגמור וכו' חוזר לראש אפילו שלא מחמת אונס א"כ איך כת' ה"ר גרשום דלא חשבינן שתיק' להפסקה ל"ש מרובה וכו' והנראה לע"ד דודאי דמאי דקאמר ה"ר גרשום ל"ש מרובה וכו' אין הכוונה דאפי' שהה בשתיקה אפי' כמה שעות לא חשיבה הפסקה דודאי אם שהה הרבה מסתמא אסח דעתיה והסח הדעת מפסיק אפי' בתוך האכילה דצריך לחזור ולברך וכ"ש בין הברכה לאכילה ולעשיית המצוה ומדברי התו' בפ' כיצד מברכין בד"ה הביאו מלח וכו' יראה להדייא שעיקר טעם שהדבור מפסיק בין הברכה לאכילה הוא משום הסח הדעת אלא ביאור דברי ה"ר גרשום כך הוא דאפי' שתק יותר מכ"ד לא חשיבא הפסקה כמו דבור דלא מסח דעתיה מסתמא בשתיקה זו אבל שהה כדי לגמור את כולה בתפלה מודה ה"ר גרשום דאפי' בשתיקה כיון ששהה כ"כ הוי הסח הדע' ומש"ה חוזר לראש ועדיפא מינה כתב הגאון הרב מגן דוד בסי' ק"ד ס"ק ג' דאם שהה כדי לגמור את כולה דומה להתעכל המזון במעיו דצריך לחזור לברך שנית המוציא:
ובאמת תמיהא לי מלתיה דהר' פר"ח דאיך רצה להוכיח מהאי דינא דהשתיקה והדבור שוים דכמו שהדבור מפסיק ה"נ השתיקה יותר מב"ד ואדרבה מהאי דינא יראה להפך ולא מבעיא לס' התו' והרא"ש שנתבאר לעיל דאית להו דאם הפסיק בתפלה ולא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לתחלת הברכה אבל הפסיק בשתיקה חוזר ממקום שפסק א"כ הרי ס"ל דאין השתיקה והדבור שוים אלא אפי' לס' הרי"ף ז"ל והרמב"ם דאית להו דתפלה חמירא ובכל גוונא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אפי' בלא אונס יראה דס"ל דאי דינא דאם לא שהה כדי לגמור את כולה בשתיקה אינו חוזר לתחלת הברכה אלא למקום שפסק שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' תפלה יצא ממנו רוח וכו' ע"ש. והלשון הזה כת' הריף בפ' מי שמתו וחוזר לתפלתו שמזה נר' שחוזר למקום שפסק וכן מתבאר עוד מדברי הרמב"ם שם להדייא בדין נטפו מי רגליו על ברכיו וכו' ע"ש ומרן נמי שפסק כהרי"ף והרמב"ם דבתפלה בכל גוונא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ופסק להדייא בסי' ק"ג בדין הרוח שחוזר למקום שפסק וכ"כ בסי' צ' בסופו וז"ל היה עומד בתפלה וכו' ע"ש הרי דאית ליה דאין השתיקה מפסקת לחזור לתחלת הברכה והיינו משום דשתיק' לא חשיבא הפסק' אפי' באונס וכ"כ המג"א וז"ל וישתוק ולא דמי למ"ש בסי' ע"ח דא"א להפסיק דהתם יהיה ההפסק גדול וכו' אבל הכא שתיקה לא הוי הפסק' וכן הליכה ממקומו וכו' כמ"ש בסימן ק"ג עכ"ל:
ומלשון זה משמע קצת דכללא כייל לן הר' דשתיקה בכ"מ לא הוי הפסק ואלו בסי' ק"ד פסק מרן ב"י גבי הפסיקו אנס וכו' בכל מקום שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר לתחי' הברכה שפסק בה הר"י שמון ז"ל אפילו לס' הרי"ף והרמב"ם חלק. בין דין דשתיקה לדין הדבור וא"כ הה"נ בין הברכה לעשיית המצוה יש לחלק הכי דאם הפסיק בדבור הוי הפסק ובשתיקה לא הוי הפסק וכס' ה"ר גרשום ואיך הוכיח הפר"ח מהאי דינא שהשתיקה והדבור שוים ואדרבא איפכא יראה מהאי דינא וכמ"ש סוף דבר שדבריו צ"ע:
עוד הביא כת"ר דברי הר' גו"ר בא"ח כלל א' סי' ך' וסי' מ"ג שבסימן ך' דחה דין הש"ל מסי' תקפ"ה דאם בירך ולא יכיל לתקוע כלל הב' תוקע בלא ברכה ומסתמא יש שם שהיה מרובה ובסי' מ"א כת' דהב"י ס"ל כהש"ל והביא ראיה מסימן כ"ה שפסק כהרא"ש והר"ן גבי תפילין דאין יכול לברך קודם הנחה והקש' כת"ר דבריו אהדדי גם דחה ראיותיו בטוב טעם דמסי' תקפ"ג אין סתיר' לדברי הש"ל דשאני התם שהשהיה היא לצורך תקיע' דעול' לבימ' ומכין עצמו לתקוע ומסי' כ"ה אין ראייה דהב' ס"ל כהש"ל דודאי התם לכתחי' הוא שצריך אבל אם בירך קודם הנחה א"צ לחזור ולברך והביא ראייה לזה מדברי התו' והרא"ש בפ' לולב הגזול ומצד סברא נמי דלא יעלה על הדעת להצריכ' ברכה מאחר שהוא עסוק במצוה ואגב הקש' על הב"ח שכ' בסי' תרנ"א דה"ט דס"ל להרמב"ם שיברך קודם נטילתו ואין לכוין שלא לצאת דס"ל להר' דלאו מלתא היא דכיון דמצות אין צריכות כוונ' אפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי מצו' יצא כדעת הרשב"א דמאי מייתי מהרשב"א לתרץ דעת הרמב"ם דס"ל בעלמא מצות צריכות כוונ' ובאמת שזו קושי' אלימת' על הרב ז"ל אמנם לפי חומר הנוש' יראה לע"ד ליישב והוא דס"ל להרב בדעת הרמב"ם כתי' שתי' הה"מ בפ"ב מהל' שופר בדרך אפש' ליישב דעת הרמב"ם דגבי שופר כת' אם לא כוין לצאת לא יצא וגבי מצה כת' שאם אנסוהו ואכל מצה בלי כוונ' יצא ומחמת זה כתב שהרמב"ם סובר כיון שאין אדם עוש' מעש' בתקיע' אלא השמיע' ואפי' התוקע עיקרו השמיע' לפי' צריך כוונה משא"כ באכילת מצוה ורבה הוא שהשוה דינם באופן דלתי' זה עולה דגם להרמב"ם מצות צריכות כוונ' כשאין בהם מעש' כגון דבור ושמיעה וגם הרשב"א והרא"ה אית להו האי חלוקא דהה"מ כמ"ש מרן ב"י בסימן תקפ"ט בשם ה"ר יונה ע"ש דבדבר התלוי באמיר' בלבד צריך ברכה וצ"ל דאית להו דהתקיע' חשיבא מעש' ובהא פליגי הרמב"ם והרשב"א והרא"ה אבל היכא דהוי מעש' ממש כמו מצה ונטילת לולב כ"ע שוים לתי' הה"מ דאין צריך כוונה ועפ"ז יישב הב"ח דמה"ט אית ליה להרמב"ם דאין יכול לברך על הלולב אחר נטילתו ויכוין שלא לצאת משום דמודה גבי לולב כיון שהיא מצוה שיש בה מעש' א"צ כוונה אפי' צווח שאינו רוצה לצאת כמ"ש הריט"בא והרא"ה לדעתם כנלע"ד ליישב דבריו בדוחק:
עוד כת' כת"ר על הב"ח וגם מ"ש ולברך מקמיה נענוע נמי כיון דאין נענוע מעכב אינו שייך כלל לעקר מצו' שכבר יצא י"ח בנטילתו בלי נענוע הרי כת' הרמב"ם ומצו' כהלכת' שיגביה וכו' ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וכיון דכך המצוה כהלכתה היכי כת' דס"ל להרמב"ם דאין שום דרך לברך עליהם עובר לעשיית' אלא א"כ מברך קודם שיטלנו והא עובר לעשייתם לא בעי קודם לתחילת עשייתם אלא לאחר עשייתם כמו שהוכחתי בתשו' לי"ד בה' מילה ע"ש ודבריו אינם מובנים דמאי מייתי ראיה כת"ר מדברי הרמב"ם דאע"ג שכת' שמצו' שיוליך ויביא וכו' דא ודאי למצו' בעלמא קאמר ואינו מעכב בעיק' המצו' אם לא נענע שהרי כבר כת' בהחי' משיגביה ד' מינים אלו בין וכו' יצא ומזה הוכיחו התו' דלא מעכב הנענוע מדקאמר בגמ' מדאגביה נפיק ביה ומשני בשהפכו ולא משני בשלא נענע אם כן איפוא אם הביא כת"ר ראייה בתשוב' הרמת' דהרמב"ם ס"ל דאפי' שגמר המצוה אינו מעכב יכול לברך כל זמן שלא גמרה ניחא דאול' לה דחיית הב"ח אבל אי אמרי' בעלמא דהא דאם לא גמר המצוה יכול לברך היינו כשהוא מעכב גמר המצוה אם כן אין ראייה לדחות דברי הב"ח בכאן גבי לולב דאין הנענוע מעכב אחר המצוה:
נחזור לעניינינו אי שתיקה חשיבה להפסקה וצריך לחזור ולברך אסיק כת"ר דהויא הפסק' כדבור ואייתי נמי דברי ראבי"ה שהביא הב"י שאין לחלק בית הפסק שתיקה להפסק דבור וכ"כ הפר"ח וכבר נתבאר לעיל דאין ראיה מדברי ראבי"ה שכוונתו היא להפך שבא ללמדנו כמו דאם הפסיק בשתיק' בק"ש כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ה"נ אם הפסיק בדבור וא"כ אין ראיה מכאן לעלמא כמו שהדבור מפסיק כך השתיקה דהכא לקולא אמרי' שהדבור כמו השתיקה אבל לחומרא לעולם אימא לך דאע"ג שהדבור מפסיק השתיק' אינ' מפסקת וכדברי ה"ר גרשום ז"ל
עוד הביא דברי הלבוש בהל' תפילין סימן כ"ה שכתב הא דאמרי' וכו' ולברך מחמ' השתיקה עש"ב:
וכת' עליו כת"ר מדבריו נראה דכללא כייל דבכל ענין א"צ לחזור ולברך מחמת השתיק' וכו' והקש' דמנ"ל הך כללא הפך הש"ל דמייתי מרן בב"י בסתם והגיהו מור"ם ואין לו' דמאי דמייתי מור"ם אינו אלא לענין דהוי הפסק' אבל לא לענין שיחזור ויברך דזה מנין לו ובב"י לא כת' אלא בסתם שומע בעונה לענין לצאת י"ח ענייה אבל לענין שיחשב להפסק לא הוי כעונה ואיכא למימר דדוקא לענות אמן אחרי שצורך הוא לו הוא דהקלו בשותק וכמ"ש הב"י בשם המרדכי אמנם בעלמא אם שותק שלא לצורך אה"נ דצריך לחזור ולברך וכמ"ש הש"ל והקשה נמי מדבריו בסימן מ"ז גבי ב"ה ומחמת זה נדחק בדברי הלבוש דלאו כללא כייל זהד"ק:
ואנכי אומר דכת"ר דלי לן חספא ואשכחנא תות' מרגלית' דמהאי דינא יראה לע"ד דשתיק' לא הויא הפסק' בעלמא כדבור דכיון דפסקינן דלדבר הוי הפסק' ולשחוק ולכוין מותר אם כן משמע דעניית אמן אין צורך לו בין תפילין לתפילין דאם צורך הוא לו אפי' לדבר מותר ולא הוי הפסקה שהרי אפי' הברכה לעשיית המצוה דבור לצורך לא הוי הפסק וא"כ אם איתא דקי"ל בעלמא שדין השתיקה והדבור בור שוים כמו שהדבור מפסיק בין הברכה לעשיי' המצו' שלא לצורך ה"נ שתיק' יותר מכ"ד א"כ ה"נ בין תפילין לתפילין כמו שדבור עניית אמן הוי הפסק ה"נ הול"ל דאם שותק ומכוין הוי הפסק אלא ודאי מזה יראה בבירור דשתיקה בעלמא לא הוי הפסק אפי' שלא לצורך ומש"ה פסקינן כאן דהדבור בעניית אמן הוי הפסק אבל אם שותק ומכוין לא הוי הפסק ודברי הלבוש ומרן ב"י הולכים על כוונה א' דשתיקה לא הוי הפסק והמרדכי שהביא הב"י דחשיב עניית אמן הוא צורך לו הרי התיר אפי' דבור לענות אמן ואדרב' אית ליה דצריך לענות אמן אפי' לכתחי' כמ"ש הב"י ומאי מייתי ראייה מינה לפסק הב"י דלדבר אסור והוי הפסק ושותק ומכוין מותר מטעם שצורך הוא לו הא ודאי אלו הוה ס"ל למרן דעניית אמן הוי צורך הוה מתיר אפי' לדבר אלא ודאי מזה מוכח בבירור דס"ל דא"צ לו עניית אמן ואפ"ה פסק דשותק ושומע א"כ משמע דס"ל בעלמא דשתיקה לא הוי הפסק ולכתחי' הוא דחיישי' בעלמא בשתיקת הרשות אבל בכאן שהוא שותק ומכוין לדבר מצוה מותר אפי' לכתחילה וחובה הוא עליו ומה שהקשה על הלבוש מדברי מור"ם שפסק כהש"ל יותר הו"ל להקשות עליו מדבריו אהדדי שבסי' ר"ו כתב הלבוש גופיה וז"ל כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין וכי' יותר מכ"ד וכו' א"כ הרי הוא גופיה פסק כהש"ל אמנם כבר נתבאר בתחלת דברינו דאין כוונת מור"ם לפסוק כהש"ל לגמרי אלא דלכתחלה הוא דקאמר והכרחנו לזה בראיות ברורות ומדברי הלבוש ג"כ בסימן מ"ז גבי ב"ה נמי ל"ק דכבר נתבאר לעיל בשם התו' דעקר טעמא שהדבור מפסיק משום דהוי הסח הדעת וא"כ שפיר קא מקשה הלבוש דהנה בתחלה פסק ואפילו יפסיק הרבה שעות בין הברכה והלמוד אין קפידא וכו' וא"כ כיון שמפסיק כ"כ הוי הסח הדעת וע"ז שפיר קא מקשה דקי"ל שאם בירך והפסיק ולא אכל מיד דהיינו שהפסיק בדבור הפסיד ברכתו משו' דהוי הסח הדעת א"כ ה"נ הוי הסח הדעת וע"ז משני כיון שחייב לעסוק תמיד כשמפסיק בין הברכ' ללימוד בין בדבור בין בשהות הרבה לא הוי הפסק דלא מסח דעתיה מאחר שבאותו זמן גם כן היה חייב ללמוד ומוכרחים אנו לפרש דברי הלבוש כך שהרי בסימן קס"ז לא כתב אלא אם שח בין הברכה לאכילה הוי הפסק ולא כתב דשתיק' הוי הפסק וא"כ איך תלי תניא בדלא תניא ועפ"י דרך זו מתפרשים נמי דברי מרן ב"י שהקש' הלבוש ואזדא לה ראיית הרב גו"ר שהוכיח מלשון מרן הב"י בהאי דינא דפס' כהש"ל דליתא לע"ד:
ואנכי יראה לע"ד להביא ראיה ברורה מדברי הרא"ש דס"ל אפי' שתיקה שלא לצורך לא הוי הפסק דלא כהש"ל שכתב הטור בסימן כ"ה וז"ל וראיתי לא"א שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש קודם שהיה כורך הרצועה סביב זרועו וכו' עש"ב. וכתב ב"י כ"כ הרא"ש בתשובה ונ"ט מפני שברכת תפילין של יד שייכא גם על של ראש וכו' ע"ש. הרי שכתב הרא"ש להדייא דברכה של יד שייכא גם על התפילין של ראש וכריכת הרצוע' שלא לצורך דאינה ממצות הנחת תפילין ואפ"ה כתב טוב לאחר אותה אבל אם לא איחר אותה אף על גב ששוהא בין הברכה לתפילין של ראש בכריכת הרצועה שהיא ודאי יותר מכ"ד אפ"ה לא הוי הפסק להצריכו לחזור ולברך כמו דבור באופן שמזה מוכח בבירור דלא ס"ל הרא"ש כהש"ל וכן פסק מרן בש"ע סעיף י"א וז"ל אחר שקשר של יד על הזרוע יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע ולא כתב דאם הניח אחר שקשר צריך לחזור ולברך וכן מורים פשט דברי מרן שם דשתיקה אפי' שלא לצורך לא הוי הפסק שכתב בסי' ט' אסור להפסיק בדבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש ואם הפסיק מברך וכו' ומדפירש דבריו להדיא אסור להפסיק בדבור ולא סתם למלתיה דהול"ל אסור להפסיק ותו לא משמע דס"ל דדוק' דבור הוי הפסק אבל לא שתיק' אפי' שלא לצורך וכבר נתבאר בדברי הרא"ש דבין תפילין לתפילין עדיין מקרי בין הברכ' לתחי' המצו' ובדבריו של כת"ר ג"כ מבואר הכי מטעם שכתבו הרמב"ן והרשב"א משום דהוי חובה ללבוש אח"כ תפילין של ראש וכן יראה מדברי מרן הש"ע סי' רע"א סעיף ט"ו שכתב קדש וקודם שיטעום הפסיק בדבור חוזר ומברך בפה"ג שגם כאן פי' למלתיה הפסיק בדבור דוקא וכן נמי בסימן קס"ז גבי בין הברכ' לאכיל' לא הזכיר אלא שיחה בעלמא וכן נמי בי"ד סי' י"ט כתב לדבר בין הברכ' לשחיט' וכו' ע"ש ומה שכתב כת"ר דנקט דבור לדיוקא דבצרכי השחיט' אפי' דבור מותר קשה שהרי הטור כתב נמי וז"ל צריך שלא ידבר בין ברכ' לשחיט' וכו' צריך לברך פעם אחרת ולא כתב ואם דבר בצרכי סעודה עודה מותר וא"כ אמאי נקט דבור דוקא ובודאי אלו הוה ס"ל למרן כש"ל לא הוה משתמיט בכל המקומות הני שזכרנו ללמדנו דגם שהות יותר מכ"ד הוי הפסק וצריך לחזור ולברך באופן שמכל זה ומדינא דלעיל דשותק ומכוין ואינו עונה יראה דהרא"ש והטו' דקאי כוותיה ומרן ז"ל יראה לע"ד דלית להו דינא דהש"ל דשתיקה הוי הפסק אלא דלכתחי' הוא דחיישינן לה לס' מור"ם והלבוש אמנם נשאר לנו ליישב דאיך מרן הב"י הביא דברי הש"ל בסתם בסי' ר"ו ולא נחלק עליהם אשר ע"כ יראה לע"ד דפי' דברי הש"ל דקאמ' והמברך על המצו' לעשות' או על דבר לאוכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב מעט ועלתה בידו וכו' הכוונה הוא שאירע אותו אונס כמו שמורה פשט דברים אלו שלא היה יכול לעשות המצוה מיד בזה דוקא אית ליה דאם שהה יותר מכ"ד צריך לחזור ולברך ושפיר מייתי ראיה ע"ז מדין הברקים שאמרו בהירוש' שהיה יושב בב"ה וכו' דהתם נמי אנוס ואינו יכול לברך וכן משמע מפשט סוף דבריו שכת' טפי מהכי חשיבא הפסקה בין וכו' שדוקא באונס קאמר דשתיק' מעכבת אבל אם לא היה אנוס ושתק בין הברכ' למצוה מודה הש"ל דלא הוי הפסק וכה"ג אשכחן שחלקו התו' והרא"ש והראב"ד גבי ק"ש ותפלה דהא דאם שהה כדי לגמור כולה דחוזר לראש היינו דוקא באונס אבל אם היה יכול לקרות ולהתפלל ושהה אפי' כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק וכמו שנתבאר כל זה לעיל באורך מש"ה הביא מרן דברי הש"ל בסתם ולא כתב עליו כלום דלא אשכחן להפוס' שדברו בזה דאם נשתהה באונס בין הברכה למצוה אי הוי הפסק אי לאו כנלע"ד פשוט בפי' דברי הש"ל ודלא כמו שהבין הר' גו"ר דדעת הש"ל דכל שתיק' הוי הפסק' וכמו שנראה נמי מדברי המג"א ז"ל אלא אף הש"ל אזיל ומודה בסבר' ה"ר גרשום דשתיקה שלא באונס אפי' מרוב' שהוא יותר מכ"ד לא הוי הפסקה ואפי' לס' הר' גו"ר והמג"א דדעת הש"ל דבכל גוונא דשתיקה הוי הפסק' לא פסקינן כוותי' כיון דפשט דברי מרן בכל המקומות שהבאתי לעיל משמע דס"ל דלא כהש"ל והרמג"א גופיה פסק דלכתחילה הוא דלא יפסיק אבל בדיעבד א"צ לחזור ולברך וכמו שפי' בכוונת דברי מור"ם שכך ס"ל באופן שדין זה דשתיק' הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ליתיה לע"ד אלא דוקא דבור או דברים אחרים:
עוד הביא כת"ר דברי מרן ב"י בסי' ח' שכתב דהליכ' מביתו לבה"כ לא חשיבא הפסק האריך בביאורם דמדברי הב"ח יראה דמפרש אותם דלאו דוקא הליכ' אלא ה"ה שהיה אבל המג"א והמג"ד מפרשים דבריו דדוקא הליכ' הוי הפסק ולא שהיה גם מה שהקש' המג"ד על דברי מרן מדברי התו' דמ"ש מדברים דאין ההלוך מצד עצמו הוי הפס' אלא כשהיה כדי הלוך ועפ"ז הקש' עוד כת"ר על מרן ז"ל דמשמע דס"ל דהליכ' הוי הפסק ולא השהיה דמשמע דלא ס"ל כהש"ל וזה הפך ממ"ש בסי' ר"ו דמייתי סברתו בסתם משמע דס"ל כוותיה ותי' דמרן ס"ל דדוקא בין הברכה לעשיית המצו' השהייה חשיבא הפסק אבל גבי טלית דכשברך עשה מצוה ועל סמך אותה ברכ' רוצה ללבוש טלת אחר בבהכ"נ לא הוי השהייה הפסק ובעינן שיעש' אופן שיהא ניכר שהסיח דעתו ואינו ניכר הסח הדעת אלא בהליכה אבל לא בשהיה ולכן אם מתפלל בביתו לא מסח דעתיה אלא א"כ הפסיק בשיחה והקש' ע"ז ממ"ש הרשב"א והרא"ש שאם הפסיק בין מצוה למצו' כמו גבי תפילין דהיינו כאלו הפסיק בין ברכה לעשיית המצוה ותי' דה"ד במצוות של חובה אבל הכא גבי טלית דרשות הוא דאי בעי לא ילבש לא חשיבא הפסק' אלא א"כ סח או הסיח דעתו בהליכ' אבל בשהיה לא אסיח דעתו וסיים וכתב דלפ"ז קשה מה שהקשה הט"ז דהכא מדין הסח הדעת נגעו בה הילכך היכא דאיכ' 'למיחש להסח הדעת כגון בהליכ' חוזר ומברך אבל אם שהה שהה אין בכך כלום משום דלא הוי בין הברכה לעשיית המצוה זהו תמצית דבריו נר"ו:
ואנכי רואה דתירוצא לא קא חזינא על קושיית הט"ז דעדיין קשה דאם איתא דיש חלוק בין השהיה להליכ' דבהליכ' הוי הסח הדעת ולא בשהיה א"כ איך הוכיחו התו' דבשהית כ"ב אמה לא הוי תכף לנטיל' ברכ' ממ"ש בגמ' גבי הילוך דהלוך כ"ב אמה לא הוי תכף אימא שאני הלוך שעוש' הסח הדעת מהלך כ"ב אמה לא הוי תכף אלא ודאי מזה יראה דהשהיה והליכ' שוים ואין חילוק ביניהם וא"כ כאן דלא הוי השהיה הפסק הה"נ דליכא ומה שהי' נמי בקושייתו על מרן דבהליכ' הוי הסח הדעת ולא בשהיה ליתא למ"ד דכבר כתב משם התו' דעקר טעמא דהדבור דהוי הפסק' משום דהוי הסח הדעת וא"כ אם איתא דס"ל למרן כהש"ל דגם השתיק' הוי הפסק א"כ מוכרח לו' דהשתי' עוש' הסח הדעת וא"כ הכא גבי טלית כמו שהליכ' הוי הפסק משום הסח הדעת ה"נ הול"ל דהשהיה הוי הפסק משום הסח הדעת אלא ודאי מזה יראה בבירור דלא ס"ל למרן כהש"ל אלא אית ליה דכל שתיק' לא הוי הפסק' שצריך לחזור ולברך דלא הוי הכח הדעת בשתיקה:
היוצא מכל האמור דבנ"ד הפסק שתיקה לא הוי ברכ' לבטל' לפי דעת הרא"ש והטור ומרן ז"ל וכ"ש לפי מה שפי' לע"ד דאף הש"ל לא קאמר אלא היכא שהוא נאנס דאפשר שמחמת האונס לא תבא לידו המצוה כלל ובזה דוקא הוי הסח הדעת יותר מכ"ד אבל בנ"ד דלא אירעו אונס בשיהוי המצוה אלא התקיע' היא על סדר הברכות ועומד ומתפלל עם הצבור כדי לשמוע התקיעות מסתמא לא אסח דעתיה ולא הוי ברכתו לבטלה וכמו שכתבו הרבנים ז"ל:
ברם עדיין יש להסתפק בנ"ד כיון שמפסיק בין הברכה לתקיעה בדבור דהיינו באמירת אשרי ותפלה אי חשיב הפסק או לאו וראיתי לכת"ר שפשט לזה ממ"ש הרמ"א להדייא בסי' תקצ"ב ס"ק ה' ופשוט דאם סח בין ברכה לתקיע' מענין תפלה דצריך לחזור ולברך ול"ד למש"ל דאם סח מצרכי הסעודה אעפ"י שאינו צורך המוציא א"צ לברך דהתם המוציא נמי צורך סעודה הוא משא"כ כאן דמה ענין תפלה לתקיעה וכמ"ש במרדכי ומ"ש רמ"א דתפלות לא הוי הפסק היינו בין תקיע' לתקיע' אבל בין ברכ' לתקיע' הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וא"כ הכא בנ"ד שמפסיק בתפלות בין הברכ' לתקיעו' דמעומד דעלייהו קאי הברכה דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך עכ"ל. ולי יראה דליכא ראייה כלל מדברי הרמ"א לנ"ד דמאי דקאמר דאינו ענין תפלה לתקיע' היינו דוקא בין הברכ' לתקיעות דמיושב דכיון שהתקנה הוא שיברך ויתקע מיושב ואח"כ יתפלל ויתקע על סדר הברכות א"כ בין הברכה לתקיעות דמיושב אין לה ענין ואין עכשיו צורך לה כלל ומש"ה כתב המג"א דאם סח בענין תפל' חוזר ומברך אבל בנ"ד שכבר שמע התקיעות דמיושב ויצא י"ח בהם מלתא דפשיטא דאמירת אשרי והתפלה לא הוי הפסק בין הברכה לתקיעות דמעומד דכיון דהתקנה היא שלא יתקע תקיעות השניות אלא דוקא על סדר הברכות בלבד א"כ בודאי דאמירת אשרי ותפלה היא צורך לתקיע' דאין יכול לתקוע כי אם על סדר הברכות אע"ג שענין התפלה אינו מענין התקיעה ממש כיון שתקנו כך הוי צורך ממש ובודאי דזה דומה לטול כרוך וכו' דכיון דצריך לפת ושיאכלו כל הקרואים מפרוסת המוציא מש"ה אם דבר דברים כאלו לא הוי הפסק ה"נ בנ"ד כיון שאינו יכול לתקוע תקיעו' הב' אלא על הסדר שכך נתקנו א"כ בודאי הוי צורך לו ולא הוי הפסק וחובה עליו לעשות הכי שיתפלל ויתקע ודמי ליקנה"ז דלא הוי הפסק הקדוש וההבדלה בין ברכת היין לשתייה כיון שכך ניתקנו ואע"ג דגבי טול כרוך וכו' פסק מור"ם דלא יפסיק לכתחילה אפי' בדברים אלו שאני הכא בנ"ד דא"א בלא"ה שאינו יכול לתקוע עד שיתפלל דכבר שמע תקיעות דמיושב ויצא י"ח וכמו שחילק המ"א גופיה דהיכא דצריך לשוח כגון שאומר להביא שופר דא"א שלא ישיח יפסוק אפי' לכתחי' משא"כ התם גבי המוציא דאע"ג דקא עבר על איסורא שאוכל קודם בהמתו כיון שאפשר שיאכל מיד בלא זה לא יפסיק לכתחילה אפילו בדברים אלו אבל בנ"ד מוכרח להתפלל ולתקוע ומ"ש כת"ר דכיון דאין מעכבות אלו את אלו דאיזה מהם שיודע יעשה לא הוי צורך תמיהא לי מלתיה שהרי גבי המוציא נמי בודאי דאם אין לו מלח כלל יכול לברך ולאכול בלי מלח ואפ"ה אם בירך ויש לו מלח אם הפסיק לו' הביאו מלח לא הוי הפסק כיון שצריך לטבול פתו במלח וכן נמי בגביל לתורי אע"ג דכשאין לו בהמות לעצמו אין חובה עליו להאכיל הבהמות קודם שיטעום אפ"ה כשיש לו בהמה רביע איסורא עליה ומש"ה אם הפסיק בין הברכה לאכילה ואמר גביל לתורי לא הוי הפסק כיון שחובה עליו לעשות הכי א"כ ה"נ בנ"ד. אע"ג שאין מעכבות התקיעות לברכו' ואיזה שיודע יעשה כיון דכשהוא יודע לתקוע ולהתפלל חובה עליו לתקוע ע"ס הברכות דכך היא התקנה מתחילתה בודאי התפיל' בין הברכה לתקיעו' מעומד הוי צורך ולא הוי הפסק ואדרבה חוב' עליו להתפלל ולתקוע וכל זה פשוט לע"ד ולא הוצרך ליכתב ובזה הנך רואה דאזלא לה ראייה האחרת שהבי' מסי' כ"ד סעיף יו"ד שפסק מרן אם שמע קדיש או קדוש' בין תפלה של יד לתפלה של ראש לא יפסיק לענו' אמן עמהם שותק ושומע ומכוין למה שאומרים ונשא ונתן בהם כת"ר והעלה דמרן ס"ל דאם הפסיק וענה חוזר ומברך כהרשב"א והרא"ש והאגור שהביא בב"י אע"ג שצורך הוא לו לענות קדיש או קדושה וכן פי'המג"א דברי מרן ודלא כהרב מגן דוד שהבין בדעת מרן שס"ל אינו חוזר ומברך דליכא ראייה לנ"ד מדין זה דשאני התם דאע"ג דחובה עליו לענות קדיש וכו' מ"מ אין צורך תפילין הוא ולא דמי לטול כרוך והביאו מלח שצורך המוציא הוא וכן נמי גביל לתורי כיון דאסור לטעום עד שיתן לבהמתו ומש"ה אית ליה למרן דאם ענה חוזר דאין תקנה שיענה קדיש או קדושה קודם הנחת תפילין בין הברכ' לעשיה וכבר נתבאר לעיל דמוכרח דמרן ס"ל דעניית קדיש לא הוי צורך דאלו הוה ס"ל הכי היה מתיר אפי' לענות כמו טול כרוך וגו' אלא ודאי ס"ל דלא הוי צורך וה"ט משום דאינו ענין לתפילין אבל בנ"ד דהתקנה היא לתקוע על סדר הברכות כ"ע מודו דהתפל' הוי צורך לתקיעה ואינה הפסק בין הברכ' לתקוע' כיון שאינו יכול לתקוע עוד עד שיתפלל כנלע"ד פשוט:
עוד הביא ראיה כת"ר ממ"ש מרן בסימן ק"מ העומד לקרות בתור' וכו' ופסק ודבר דברי תור' או דברי חול לא הוי הפסק וכו' משמע דוקא אם קרא מקצת פסוקים אבל אם לא קרא כלל אע"ג שהפסיק בד"ת צריך לחזור ולברך משום שהפסיק בין הברכ' למעש' וכת' שזו היא ס' ר"א שהביא המרדכי והביאו הב"י שחלק על ר"י שרצה לפסוק מהירוש' דנשתתק וכו' דאפי' קרא מקצת פסוקים צריך לחזור ולברך והביא עוד מתפילין דאף ע"ג דב' מצוות הן ואין מעכבות זו את זו כשסח הוי הסח הדעת מברכה א' ה"נ מי שקרא בתור' ג' פסוקים יצא ידי קריאה ואם סח בנתים יברך וחלק עליו ר"א דמתפילין אין ראייה משום שהן מצוה א' ופעמים ב' מצות לא סח מצוה א' סח ב' מצות וכו' והביא הב"י משם רבי' אבוהב שכת' שנראה מדברי ר"י דדוקא כשקרא ג' פסוקים ואח"כ סח צריך לחזור ולברך אבל אם לא קרא עדין כלום לא עשה גמר המצו' ואפי' סח א"ל לברך ומרן בספר ב"ה כתב ולי נראה דברי ר"א דכיון דהתחיל וכו' וכת' כת"ר דמדבריו נראה דמפרש פלוגתא דר"י ור"א בלא קרא שלש' פסוקי' נמי והפסיק מיירי דאי כפי' מהרי"א א"כ מאי מייתי ראי' לדחות דברי ר"י מסעוד' שאני סעודה ה"ט דמצי להפסיק תוך הסעודה משום דהו"ל עדיין לא גמר המעשה שבירך עליו משא"כ גבי קריאת התור' שכבר קרא ג"פ והשלים מצות קריאה בהא הוא דקאמר ר"י א"צ לחזור ולברך אלא ודאי משמע דס"ל למרן דלא כפי' מהרי"א אלא אפי' דלא קרא ג"פ קאמר רז דצריך לחזור ולברך וחלק עליו ר"א דבכל אופן א"צ לחזור ולברך ולפ"ז מייתי שפיר מרן ראיה מסעודה עכ"ד ותמה אני על גברא רבא כוותיה שעלו דברים אלו במחשבה לפניו דגבי סעודה מיד שאכל מעט כבר נפטר מברכ' א' דברכ' א' אין לה שיעור ואפילו כל שהוא צריך לברך עליו ואין חובה עליו לאכול עוד אלא אם רוצה מברך ברכה אחרונה ואפי' שבירך בתחלה ע"מ לאכול הרבה אפ"ה אם אכל כל שהוא כבר נפטר מהברכה הא' אבל גבי ברכת התור' אין יכול לקרות פחות מג"פ וא"כ מה ענין סעודה למי שבירך וקרא פחות מג"פ והפסיק ותו דאם מרן הבין דבלא קרא ג"פ נמי פליגי ומש"ה מייתי ראייה לדברי ר"א מברכת הסעודה א"כ אמאי לא אייתי ראיה נמי לדברי ר"א מדברי הרא"ש והביאו בי"ד סי' י"ט שכת' להדייא דאם בירך על המצוה והתחיל לעשות' וסח קודם שגמרה אינו חוזר ומברך כיון דלא סגי דלא גמר וכו' וכן יראה מדברי הרי"ף גבי תקיעות והביאו המג"א סימן תקצ"ב וכן מתבאר להדייא מתשוב'. הרשב"א הביאה הב"י בסי' תרצ"ב שפסק דאף ע"ג שסח באמצע המגילה אינו חוזר ומברך וכן יראה מדבריו הביאם מרן הב"י בסימן כ"ה דכל שהתחיל במעשה שבירך עליו א"צ לחזור ולברך אלא ודאי שמזה יראה להפך שמרן הבין כפי' מהר"י אבוהב דבקרא ג"פ פליגי שכבר נפטר מברכת התור' ואפ"ה אית ליה לר"א שאם הפסיק בד"ת או בשיחה א"צ לחזור ולברך ומש"ה מייתי שפיר מרן ראייה לדברי ר"א מברכת סעוד' דכיון שהתחיל לאכול אע"ג שנפטר באכיל' ראשונ' אפ"ה אם סח לא הוי הפסק וא"צ לחזור ולברך כשרוצה לאכול עוד כנלע"ד פשוט בכוונת דברי מרן בב"ה ולא הוצרכו דברים הללו ליכתב ומה שדייק כת"ר בדברי ר"י דממ"ש ועוד ראיה מתפילין דאע"ג דב' מצות וכו' משמע דה"ק ל"מ אם הם מצוה א' דאם הפסיק קודם שנגמרה דצריך לחזור ולברך אלא אע"ג דגמר המצוה אפ"ה הוי הפסק דמזה יראה דלא כפי' מהרי"א אלא אפי' בלא קרא ג"פ אית ליה לר"י דצריך לחזור ולברך הא ודאי ל"ק דאתידוק מריש דבריו תידוק מסוף דבריו דא דאסיק וכ' לענין דינא ה"נ מי שקרא בתורה ג"פ יצא ידי קריאה ואם סח בנתיים יברך לפניה אשר מפשט דברים אלו יראה לעין כל קורא דס"ל דדוקא אם קרא ג"פ ויצא ידי קריאה צ"ל ולברך אבל אם לא קרא ג"פ מודה ר"י דכיון דלא יצא ידי חובת קריאה א"צ לחזור ולברך משום דלא סגי דלא גמיר וכס' הרי"ף והרא"ש והרשב"א דבאמצע מצוה לא הוי הפסק דאי ס"ל דכ"ש אם לא קרא ג"פ דצריך לחזור ולברך א"כ הכי הול"ל ה"נ אע"ג שקרא בתורה ג"פ ויצא ידי קריא' אם סח בנתיים יברך לפניה ואין ספק שמדברי' אלו דייק מהרי"א דאם לא קרא ג"פ מודה ר"י דא"צ לחזור ולברך וכלל גדול מסור בידנו הכוס לשון אחרון ומה שפי' כת"ר בדברים אלו לא ידעתי מאי קאמר:
אמנם כדי דלא לשוויי דבריו סתרי אהדדי מרישא לסיפא יראה לע"ד דה"ק דלשון אע"ג הוא נמשך למה שסיים וכתב ואין מעכבות זא"ז וכך היא הכוונה דהנה אם קרא ג"פ מלתא דפשיטא היא דאין חובה עליו לקרות עוד וס"ל לר"י דאפ"ה כיון שכבר יצא ידי ברכה ראשונ' א"כ מה שרוצה לקרות עוד הוי כמצו' אחרת וכיון שהפסיק בשיחה הו"ל כאלו הפסיק בין הברכה למעש' וצריך לחזור ולברך אע"ג שאין חובה עליו לקרות עוד וע"ז מייתי ראיה מהתפילין דאע"ג שהם ב' מצות ואין מעכבות זא"ז שאם הניח של יד כבר נפטר מברכת תפילין ואם אין לו תפילין של ראש אינו מעכב ואפ"ה אם סח ורוצה ללבוש של ראש צריך לחזו' ולברך ה"נ בתור' הכי דינא דבשלמא אלו היו ב' מצות של תפילין מעכבות זא"ז דאינו יכול ללבוש של יד בלא ראש א"כ לא הוי ראיה מהתם דשאני התם דכיון דחוב' עליו ללבוש של ראש עם היד והפסיק בשיחה הו"ל ממש כאלו הפסיק בין הברכ' למצו' דכיון שבירך חל עליו מיד חובה לעשות המצוה ואם לא עשאה אזלא לה ברכתו לבטלה ואם הפסיק בשיחה הו"ל הסח הדעת משא"כ גבי ברכת התור' דאם קרא ג"פ אין חובה לקרות עוד ומש"ה קאמר דאע"ג דב' מצות הן ואין מעכבות וכו' באופן שהרבותא היא דאע"ג שאינן מעכבות זא"ז אבל מודה ר"י דאם בירך על המצו' והתחיל בה וסח שא"צ לחזור ולברך וכמו שהבין מהרי"א ז"ל ובודאי דאינו דייק לישנא יתר מינן יתמי דיתמי גם מרן ז"ל בהבנה זו קאי כמו שנתבאר בסמוך ובודאי דאלו לא כך הבין לא הוה שתיק מלפרושי דלא כמהרי"א רבו ובאמת דדברי הפר"ח תמוהים שפי' דברי ר"י להפך דדוקא בלא קרא ג"פ ס"ל דצריך לחזור ולברך אבל אם קרא ג"פ אין צריך לחזור ולברך וכבר איהו גופיה יראה מדבריו דקא דחיק נפשיה בפי' דברי ר"י שכת' ג"כ מי שקרא בתור' ג"פ וכו' יע"ש ומ"ש שכך היא הסברא ודלא כפי' מהרי"א שפיר הקש' עליו כת"ר מדברי הרי"ף והרא"ש והרשב"א שכתבו להפך דאם הפסיק באמצע | המצו' א"צ לחזור ולברך:
והנה מדברי מרן בב"ה דמדמה דין זה לברכת סעודה יראה להדייא דס"ל דאם הפסיק בין ברכה לקריאה דצריך לחזור ולברך שהרי גבי סעודה דינא הכי דאם הפסיק בין ברכה לאכילה שצריך לחזור ולברך וא"כ דברי הפר"ח תמוהים שפי' דברי מרן בש"ע דמ"ש וקרא מקצת פסוקים וכו' דלאו דוקא דכ"ש אם לא קרא כלל וכו' אלא רבותא קמל"ן וכו' דלא כר"י דנעלמו ממנו דברי מרן בב"ה שיראה מדבריו דאם לא קרא כלל דצריך לחזור ולברך כמו גבי סעודה ובודאי שבדוקא נקט בש"ע וקרא מקצת פסוקים ותמה אני על כת"ר איך לא הרגיש בזה על הפר"ח והוצרך להקשות עליו לפי שטתו דמרן לא הבין בפי' מהרי"א אלא ר"י אית ליה בין קרא ג"פ בין לא קרא צריך לחזור ולברך וא"כ לשון זה דנקט מרן וקרא וכו' הוא כולל בין קרא ג"פ בין לא קרא ושפיר מצינן לדייק דבלא קרא כלל דצריך לחזו' ולברך דלא היה צריך לכל זה וכמ"ש ובעיקר קושיית הפר"ח מסי' מ"ז שפי' תי' כת"ר דשאני ברכת ההור"ב פוטר עצמו בה כל היום לא הוי הפסק בין הברכה לקריאה דכיון שמצו' להגות בה יומם ולילה לא מכח דעתיה כמ"ש הב"י בסי' מ"ז משא"כ ברכה התור' שנתקנו על קריאת ס"ת דאפי' אם כבר בירך ברכת התורה והכף קראוהו לס"ת צריך לחזור ולברך וא"כ דינה כשאר ברכות ואיך שיהיה אין ראיה מדין זה לנ"ד דשאני הכא דאין צורך הוא לו לדבר בדברי תורה שאינו מענין הקריאה מש"ה אם הפסיק חייב לחזור ולברך אבל בנ"ד דצורך הוא לו להתפלל כדי לתקוע על סדר הברכות מלתא דפשיטא היא דצורך הקיע' היא ולא הוי הפסק ולא גרע מטול כרוך וכו' ועפ"י דברי התו' בפ' לולב דל"ז בד"ה בהודו לה' וכו' דמשמע מד מדבריהם דהוה ס"ד שלהם גבי לולב דמברך אחר נטילתו ואינו מנענע אלא בשעת ההלל וכן ביארו הדברים להדייא בפ"ק דפסחים ד"ז בד"ה בעדנא דאגביהיה וכו' ניחא דלא הוי קריאת ההלל הפסק בין ברכה לנענוע דכיון דצורך הוא לקרות ההלל כדי לנענע דלא נתקן הנענוע אלא על ההלל לא הוי הפסק כמו נ"ד ממש ואין אנו צריכין למה שנדחה כת"ר בדבריהם בפ' לולב הגזול דהם קיימי לפי שיטתם דצריך לברך קודם שיטלנו ולטעם זה צריך שיטול הלולב ויברך ואח"ך יטול האתרוג א"נ יהפוך אותו או יכוין שלא לצאת דלפ"ז עושה מצות נטילה מיד אחר הברכה דאין במשמע בדבריהם הכי גם מ"ש דהתו' בפסחים ס"ל כר"ת שהביא המרדכי והביאו הב"י בסימן כ"ה דעניית קדיש לא הוי הפסק בין תפלה של יד לשל ראש דצורך הוא לו ליתא דאף הרשב"א והרא"ש והאגור מודו הכא דאלו לא היה הנענוע אלא בהלל לא הוי הפסק קריאת ההלל בין ברכה לנענוע דצורך הוא לקרות ההלל כדי לנענע משא"כ התם דאין עניית הקדיש מענין תפי' ואין צורך תפילין הוא באופן שדין זה כנ"ד ממש וכ"ע מודו דלא הוי התפל' הפסק ולית דין צריך בושש עוד הביא כת"ר דברי הב"ח בסי' תל"ב גבי בדיק' שכת' דלס' הכלבו לאחר שסיים הבדיקה הפסיד הברכה אבל מדברי הרא"ש שכת' שהבדיק' תחי' ביעור ונגמרה בשעה ה' משו' דאף לאחר שסיים הבדיקה לא הוי עדיין סיום המצוה וכו' וכתב כת"ר על דבריו דכך פי' דמייתי עדיפא מנה ממ"ש בהג"א דאפי' במצוה שאין נמשך זמנה כל היכא שלא בירך קודם מברך אח"ך כ"ש במצוה שנמשך זמנה כענין הבדיקה שיכול לברך תוך משך הזמן אף עפ"י שאינו עושה מעשה המצוה בשעת ברכה דאי"לה א"כ הוו דברי הב"ח בדעת הראש הפך ממ"ש בפ"ק דפסחים ובפ' לולב הגזול דמברך אחר המעשה יע"ש משמע דס"ל דאינו יכול לברך אחר מעשה המצוה אמנם במ"ש א"ש זהו תד"ק ולי נראה דאין צורך לכל זה דהדבר ברור דכך כוונת הב"ח דמתחיל' כתב משם הרא"ש דהבדיקה תחלת הביעור ממילא יכול לברך אחר שגמר הבדיקה משום שלא נגמרה עדין המצוה וע"ז סיים וכתב ותו שהרי וכו' דהיינו מלבד ס' הרא"ש דאפי' נימא דמיד שסיים הבדיקה כבר נגמרה המצוה הרי כתב הג"א דכל היכא דלא בירך קודם עשיית המצוה מברך אח"כ ויוצא י"ח אפי' לפי סברא זו אפי' נימא בכאן שמיד שסיים הבדיק' נגמרה המצו' יכול לברך אח"כ דלא כס' הכלבו ואין אנו צריכין לס' הרא"ש דאית ליה דהבדיקה תחלת הביעור אבל ודאי לא עלה על דעת הב"ח דהרא"ש ס"ל כהג"א דאינו ענין ס' הרא"ש לענין הג"א דמייתי אח"כ:
עוד סיים וכתב דלפי מה שפי' הב"ח בדעת הרא"ש א"כ מנה בנ"ד שמצות ק"ש נמשכי עד אחר התקיעות דמעומד שאם לא בירך קודם שיכול לברך אח"כ בתוך משך זמן המצוה והפסקה בתוך משך זמן המצוה לאו כלום היא כמו גבי בדיקת חמץ דמטעם שהחיוב מוטל עליו תוך משך זמן המצו' לא הויא ברכתו לבטלה אפי' אם הפסיק אח"כ אמנם כד דייקת שפיר אין ראיה משם דהתם גבי בדיקת חמץ כל שעתא ושעתא רמי חיובא עליה אם ימצא חמץ להצניעו כדי לשרפו בשעה ה' או אם ידע שיש לו חמץ ברשותו צריך לבדוק ולחפש אחריו ולכן יש סברא לו' שיברך אחר הבדיקה מטעם שהמצוה נמשכת כה"ג משא"כ גבי ק"ש מכיון שיצא בתקיעו' דמיושב תו לא רמיא עליה חיובא עד תקיעות דמעומד עד תפלת מוסף כתקנתם ונמצא שבהמשך הזמן ההוא לית עליה חיובא מידי מהמצוה וא"כ יש לחלק בין המשך זמן דהכא להמשך הזמן דהתם עכ"ד ואני שמעתי ולא אבין שהרי גבי כל המצות נמי מיד שבירך חל עליו חיובא לעשות המצוה כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה ואפ"ה קי"ל שאם סח בין הברכה למעשה אזלא לה ברכתו משום דהוי היסת הדעת וצריך לחזור ולברך א"כ ה"נ גבי בדיקה אע"ג דרמי חיובא עליה מ"מ אם בירך אחר הבדיקה זמן מה ולא מצא חמץ והצניעו אי נמי יודע שאין לו עוד חמץ ברשותו שצריך לבדקו א"כ איך תיעול הברכה שבירך בשביל הביעור שמבער בשעה ה' הא ודאי כיון ששוהא כמה שעות ומדבר כמה דברים שאינם מענין הבדיקה בין הברכה לביעור אזלא לה ברכתא והויא לבטלה ויותר יגדל התימא לס' הב"ח דאיהו גופיה דאסיק בסי' ע"ז דאפי' גבי בהמת התורה צריך שילמוד מיד בשחרית אחר הברכה ואם הפסיק בין הברכה לקריאה אזלא לה ברכתו אע"ג דגבי למוד תורה רביע חיובא עליה להגות בה יומם ולילה ונחלק על מרן ב"י יעש"ב. וא"כ ה"נ גבי בדיקה אפ"ה דרביע עליה חיוב' שאם לא ימצא חמץ להצניעו מ"מ צריך שיעשה מעשה מיד מן המצוה סמוך לברכה ואיך יראה מדברי הב"ח דלס' הרא"ש יכול לברך אחר הבדיקה וכן כל זמן שנזכר כיון שעדיין נמשכת המצוה עד זמן הביעו' אע"ג שאינו עושה מעשה מיד אחר הברכת אשר ע"כ יראה לי ליישב דברי הב"ח דס"ל דדוקא אם הפסיק בין הברכה לתחלת המצוה כיון שעדיין לא התחיל שום דבר מהמצוה אזלא לה ברכתו הא' שאינה נראית הברכה שבירך בשביל המצוה כיון שהפסיק בין הברכה לתחילת המצוה אבל אם התחיל קצת מהמצוה כמו גבי בדיקה ויש עליו עדיין חיובא ואינה נגמרת עד שעת הביעור לס' הרא"ש ז"ל יכול לברך אחר הבדיקה אימתי שנזכר דמטעמא דאחר עשייתן לא הוי כיון שעדיין לא נגמרה המצוה של הבדיקה עד שעת הביעור ומטעמא דצריך לעשות מעשה סמוך לברכה הכא לא צריך כיון שכבר עשה מקצת מן המצוה שבדק תועיל זאת הברכ' למה שעשה ולמה שרוצה לעשות עוד באופן דבצרוף הני תרתי לטיבותא שעשה קצת מן המצוה ועדיין חיובא עליה עד שעת הביעור לא הויא ברכתו לבטלה אע"ג שמפסיק בין הברכ' לשעת הביעור בכמה שעות וע"ז סיים הב"ח וכתב דלס' הרא"ש ומן הראוי לברך אז בשעה ה' בשעה שהוא מבער דהיינו כדי שינצל מכל ספיקי ולא יעש' הפסק בין הברכה לביעור אע"ג שאם בירך קודם לא הוי ברכה לבטלה ועפ"י דברים אלו שפי' בדעת הב"ח הנך רואה דנפק דינא בנ"ד דכיון שעשה מקצת מן המצוה שתקע תקיעות דמיושב ויש עליו עדיין חיובא לתקוע מעו' על סדר הברכות לא הויא ברכ' לבטלה שבירך אחר תקיעות אע"ג שמפסי' בדברים אחרים בין הברכה לתקיעות דמעומד וכ"ש התפלה שהיא צורך לתקיעה:
והנה לפי מה שפי בדברי הב"ח דמאי דקאמר ותו בהג"א וכו' אין הכוונה כמו שפי' כת"ר דרוצה לפסוק אליבא דהרא"ש דאית ליה דעדיין לא נגמרה המצוה יכול לברך במכ"ש ממ"ש הג"א אלא איפכא קאמר דאפילו נימא דמיד שסיים הבדיקה נגמרה המצוה דלא כהרא"ש לס' הג"א בשם א"ז יכול לברך אחר הבדיקה וע"ז סיים וכתב ומיהו לענין מעשה כיון שהרמב"ם פסק דאין לברך אחר שעשה המצוה ס' ברכת להקל דהיינו שאינו יכול לברך אחר שגמר הבדיקה אי אמרי' שכבר נגמרה המצוה ולא רצה לפסוק כהרא"ש דהבדיקה תחלת ביעור משום דלא אשכחן להפוסקי' שכתבו הכי להדייא ולא עוד אלא שמדברי הכלבו יראה להפך וא"כ אזיל ליה מה שהקש' כת"ר על הב"ח והאריך הרבה דהיכן ראה דהרמב"ם ס"ל דאפי' המצוה נמשכת עדיין אינו יכול לברך כמו גבי בדיקת החמץ דאין לברך בשעת הביעור ואדרבה כתב להפך ולבסוף כתב שזו היא כוונת קושיית המג"א ואין מקום לתי' יד אהרן דלפי מה שפיר' מה תי' ואין מקום לקושיית המג"א דאין כוונת הב"ח לדחות אפי' לפי ס' הרא"ש דהבדיקה תחילת הביעור מדברי הרמב"ם אלא לפי מאי דמשמע מדברי הכלבו ומסתמיו' דברי הפוס' דמיד שנגמרה הבדיקה נגמרה המצוה וביעור הוא מצוה אחרת ולא תקנו חכמים עליו ברכה ע"ז כתב דלפי ס' הרמב"ם אין לברך אחר הבדיקה וס' ברכות להקל אבל אה"נ מודה הב"ח דלס' הרא"ש אפי' לדעת הרמב"ם יכול לברך כיון שעדיין לא נגמרה הבדיקה כנלע"ד ברור בפי' דברי הב"ח:
עוד הביא כת"ר הא דאר"י בפ"ק דר"ה למה תוקעין ומריעין כשהם יושבים וחוזרי' כדי לערבב וכו' ופי' הטור והר"ן דאתקיעות דמיושב קא מתמה אבל עיקר התקיעות מעומד כדתנן וכו' ודקדק כ' האי וכו' ופי' הרא"ש דהטעם מפני הטרוף אבל אם מובטח לו רשאי לתקוע דתקיע' ודאי לא הוי הפסק והקשה ע"ז דמתחלה שלא היו תוקעין מיושב א"כ אם רוצה הש"ץ לתקוע היכן יברך דאם יברך באמצע התפלה הא ודאי דהוי הפסק ואם יברך קודם שיתחיל החזרה א"כ מזה יראה דתפלה לא הוי הפסק בין הברכה לתקיע' ומחמת זה פי' דלא קאמ' הראש הכי דאם מובטח שחוזר לתפלתו רשאי לתקוע אלא לפי האידנא דתוקעין מיושב ומברכין על תקיעות דמיושב אבל מתחלה דאין תוקעין אלא מעומד לא היה יכול הש"ץ לתקוע מפני הברכה ואחרי המחילה מכת"ר דקושיא קא חזינא ופרוקא לא קא חזינא שהרי הרא"ש פי' הכי על המתני' דקתני מתקיע דאחר תוקע ולא הש"ץ דהטעם מפני הטרוף אבל אם מובטח שחוזר לתפילתו רשאי לתקוע ובזמן התנאים לא היו תוקעין מיושב וכמו שיראה מדברי הרמב"ן להדיא בס' המלחמות ובעיקר קושייתו לא ידענא מאי קא מקשי דאפי' לפי שטתו דהברכה הוי הפסק בתוך התפילה יכול הש"ץ לתקוע והיינו שאחר יברך ויכוין בברכתו להוציא כל השומעים והש"ץ יתקע וכמ"ש הטור בסי' תקפ"ה דאפי' אם בירך ואינו יכול לתקוע כלל הב' תוקע בלא ברכה וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת הב' ועיין בב"י ובב"ח ז"ל אבל לעד"ן דקושטא דמלתא הוא דהש"ץ יכול לברך ולתקוע שהרי התקיעה בעלמא בימים אחרים הוי הפסק ואפי' בחזרת הש"ץ אבל בר"ה כיון שתקנו לתקוע על ס' הברכות לא הוי הפסק ויכול הש"ץ לתקוע כיון שכך נתקנה ואם כן כמו שהתקיע' לא הוי הפסק ה"ה ברכה שלא יכול לברך כיון דצורך תקיעה היא שצריך לברך על התקיעה ואף על גב דברכות על המצות אינם מעכבות היינו בדיעבד אם כבר עשה המצוה ולא בירך אבל לכתחיל' ודאי הברכה הוי צורך מצוה וא"כ מתחלה שלא היו תוקעי' מיושב כמו שהש"ץ יכול לתקוע הה"נ דמצי לברך דצורך תקיעה היא ולא ידעתי מהיכן פסיקא ליה לחלק בין הברכה לתקיעה:
ותו שהרי הרא"ש עיקר הדין קא יליף ליה מהא דתנן בפ' אין עומדין העובר לפני התיבה וכו' אם אין שם כהן וכו' והרי התם מפסיק הש"ץ בתפלה ואומר ברכת כהנים ולא הוי הפסק וא"כ הה"נ גבי תקיעה שיכול לתקוע ולברך:
מיהו ה"ד לכתחילה צריך לברך ולתקוע בתוך התפלה כדי לסמוך הברכה לתקיע' אבל בדיעבד אם כבר בירך קודם התפלה בודאי לא הוי התפלה הפסק בין ברכה לתקיעה כיון שצורך תקיעה היא דא"א לו לתקוע אלא על סדר הברכות וכמו שנתבאר כל זה לעיל בביאור רחב פעמים שלש:
עוד יראה לע"ד להביא ראיה ברורה לדין זה מדברי התו' הביאם המג"א בסימן רע"א ס"ק ל"א וז"ל כתבו התו' וכו' דאם סח בין קדוש לשתייה צריך לחזור ולברך אי לאו מלתא דשייכא לסעודה עכ"ל משמע דאע"ג דאינו שייך לקדוש כיון דשייך לסעודה לא הוי הפסק וכו' עכ"ל עש"ב:
והשתא הוי הדברים ק"ו ומה התם אף על גב שאינו מוכרח לדבר בין קדוש לשתייה בענין סעודה שיכול לשתות ואח"כ ידבר אפ"ה אם דבר לא הוי הפסק כיון דקדוש צורך סעודה נמי א"כ כ"ש בנ"ד דמוכרח להתפלל כדי לתקוע על סדר הברכות דודאי התפלה לא הוי הפסק בין הברכה לתקיעה דצורך תקיעה היא סוף דבר אמינא ולא מסתפינא דשפיר צדקו דברי הרבנים דברכה שבירך לא הוי לבטלה כיון דאיכא תקיעות דמעומד שהם עיקר והתפלה לא הוי הפסק בין הברכה לתקיעה דהתפלה צורך תקיעה היא זהו מה שנלע"ד להלכה אבל למעשה עד שיסכימו עמי רבני אר"ץ הי"ו. הלא כ"ד יצחק בכ"ר שבתי ס"ט:
וזה אשר השיב הרב אחד מיקירי ירושלים נר"ו למר ניהו אבא זלה"ה וז"ל:
שמחתני בפעליך שפעלת בתורה ופלפלת בחכמה יישר חילך האמנם אשיב על קצת דבריך יען שאין הפנאי מסכים עמדי תחלת הכל חלקת על דברי שהסכמתי לדברי האחרונים כולם פה א' עלו בהסכמה בפי' דברי מור"ם דמגיה מדברי שה"ל ה"ה המג"א וס' ע"ה וס' הרב גו"ר וכמה מהמה והקשית דמדברי מרן בב"י מ"ש דוקא בדבור וכו' וכמו שהארכת בזה:
והנה תחי' צריך לדעת מהיכ' נ"ל להתו' והרא"ש ור"י וסיעתם דשהייה דבציעת הפת דבין ברכה לאכילה דחשיבא הפסקה וכד וכדמייתי הטור וב"י בריש סי' קס"ז הוא ודאי מההיא דטול כרוך וכו' דמעש' דגמ' משמע דוקא דיעבד אבל לכתחי' אפי' בהנהו יש ליזהר שלא להפסיק וכמ"ש הב"ח ומזה כתבו האחרונים דלא תהיה הפסקה דשהייה עדיפא מהפסקת דדיבור דבדיעבד א"צ לחזור ולברך והיינו דוקא כשהיה לצורך אבל שלא לצורך צריך לחזור ולברך וילפי' לה מדיוקא דטול כרוך וכו' דכיון דהפסקה דשהייה לצורך חשבינן לה להפסקה דומיא דהפסקה דדיבור ה"נ בשלא לצורך הויא דכוותה דדיבור שלא לצורך דאלת"ה אלא בשהייה בכל אופן שתהיה א"צ לחזור ולברך ודוקא לכתחי' משום דקיל טפי מדבור א"כ תיקשי' להפוס' הנז"ל שכתבו בשהייה לצורך דחשיבה הפסקה וילפי לה מדיבור לצורך דילמא ע"כ לא קאמר בגמ' אלא דוקא בדבור אבל בשהייה לאו כלום וג"כ בשלא לצורך נחתי דרגא דבדבור צלו"ל ובשהיה אין צלו"ל ומנ"ל לו' לצורך היא שוה לדבור אלא ודאי דס"ל דהפסקה דשהייה והפסקה דדבור הכל א' והא כדאיתא והא כדאיתא ועל פי שטה זו הולך סובב הטור בסי' ר"ו דסתם את הדברים משמע בין בהפסק דדבור או בשהייה שלא לצורך כאשר הבינו כל האחרונים בדבריו ולזה מייתי שפיר מרן מדיוקא דטול כרוך להפסק דשיחה שלא לצורך ומינה נמי נפקא לן שהייה שלא לצורך כי היכי דנ"ל שהיה לצורך מטול כרוך דלכתחילה צריך ליזהר ולזה מייתי אח"כ דברי שה"ל בסתם וכפ"ז שפיר מייתי מור"ם דברי שה"ל על לשון הטו הש"ע וכוונתו ודאי על השהיה ולא חשש למטעי דבשיחה נמי בעינן פחות מכ"ד שהרי גבי טול כרוך דמינה דייקי שיחה שלא לצורך הוי פחות מכ"ד שהוא כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך ר' וי"א ומורי וא"כ הוי טפי מטול כרוך ועכ"ז דייקינן דשיחה כה"ג הוי הפסק וצלו"ל ולכן לא חשש למטעי כדי לסיים ולו' ובשהיה יותר מכ"ד והשתא הוו דברי מור"ם בפי' הטור שוים לפי מרן ולא כמו שיצאת לו' דמור"ם חולק על מרן בפי' דברי הטור כאשר ידוע בכ"מ בכה"ג דכל עוד שלא ביאר מור"ם שהוא חולק סתמו כפי' דבא לפרש דברי מרן וא"כ מה שהבינו כל האחרונים בדברי מור"םדעת שפתם ברור מללו ומה שתמהת על מרן דאיך פי' דברי הטור צריך שלא יפסיק בדבור א"כ איך קאמר צריך דמשמע לכתחי' כמ"ש הכנה"ג גבי צריך לאוחזו בימינו וכו' תמהני עליה דמר דלמה לא תמהת על שיירי כנה"ג שפי' כן גבי אוחזו וכו' ולא פי' כן למעלה וזה ודאי דל"ק שמר סובר דכל אפיא שוים דדעת הטור בכ"מ שאו' צריך הוא לכתחי' וזה אינו אלא דע לך דכשאומר צריך לעשות דבר פ' לא הוי אלא לכתחי' דוקא וכמ"ש הטור בסימן רי"ט אמנם אם יאמר בלשון שלילה שלא לעשות כההיא דסי' ר"ו הא ודאי לעכובא דאדרבה לזה הוסיף לו' צריך ולא הספיק לו' ולא יפסיק וכן יש להוכיח מכמה דוכתי לא עת האסף ובזה ינוח לי לישנא א דהטו' בסי' רנ"ט שכתב צריך לאודויי וכו' משמע דוקא לכתחי' ואי בכ"מ שנאמר צריך הוא לכתחי' ל"ל להאריך היה לו' בקצור דלישנא דצריך מש' לכתח' אלא כוונתו לו' דבכה"ג דהוי לעשות מעש' אינו אלא לכתחי' ובא לשלול אם תהיה בלשון שלילה כאמור וממילא כפי האמור שפיר כתב הרב גו"ר שהבינו כן בדברי הטור דסתומי סתים ומהריק"ש הביא דברי השה"ל לבסוף ואין תמיהא על דבריהם מדברי מרן כאמור גם לא הוצרך מרן להביא מהירוש' דברקם כאשר תמהת בדבריהם מאחר דמההיא דטול כרוך נפקי תרוויהו כנ"ל ומ"ש הטור בסימן קס"ז לא ישיח וכו' דמשמע דוקא שיחה ולא שהיה כבר מבואר מתוך דברינו דלא קאמר הכי אלא בהפסיק בפחות מכ"ד דימייא דטול כרוך דמשום דהויא הפסק לצורך אצלו"ל אם סח אבל בשלא לצורך אפי' בפחות מכ"ד צלו"ל וכן ראיתי בס' עולת התמיד שהקש' מסי' קס"ז לסי' ר"ו והי' דבסי' קס"ז קמל"ן אפי' בפחות מכ"ד יע"ש דאלו היה מדייק מטול כרוך כמו שדקדקתי לא היה כותב ואפ' לדחות ועכ"ז יש ליישב דבריו:
גם מה שתמהת על מה שפי' דברי שה"ל כפי' הירוש' כפי' מרן לדעת הרמב"ם והטו' דאם כן היכי קאמר יותר מכ"ד דאפי' תכ"ד צלו"ל כיון דעיקר הטעם דשמא לא יביאו הפירות לפניו ל"ק דמאי דמתרץ מרן אפשר שלא יביאו וכו' היינו באופן דאיכא למיחש להכי כגון אם הוא במקום רחוק קצת אבל אם קרוב כ"כ בתוך כ"ד הביאו לפניו אח"כ דא"צ לחזור ולברך דלא שייך למיחש שמא לא יביאו וכן ראיתי להט"ז בסימן כ"ו דאפשר שלא יביאו ע"י אונס וכת' הוא ז"ל וא"כ שייך לו' נתת דבריך וכו' וכתב ע"ז הב"י הביא בשם הש"ל וכו' עש"ב הנך רואה בעיניך דהסברא נוטה לפו' טעמא דכתב מרן דאפ' שלא יביאו לפניו ע"י אונס דאפילו אם מתעכב יותר מכ"ד אם הוא סמוך לסדר דליכא למיחש לאונס אין בכך כלום ושה"ל יותר מחמי' דיותר מכ"ד צלו"ל גם מה שהקשית עלי דא"כ מאי קא מקשי מרן מאמת המים וכו' גם זה אינו דאה"נ התם אם יתעכב קצת באופן דהוי שהיה כ"ד אינו חוזר ומברך כמו גבי היכא דליכא אונס גבי פירות כמ"ש הט"ז ולזה לא הק' אלא לענין דאף ע"ג דלא היו מזומנים לפניו כיון שדעתו עליהם אצו"ל וה"נ דכוות' ומשני שפיר שאפשר שלא יביאו לפניו ומתוך דברי הט"ז נראה שגם הוא מפרש דבכה"ג קאמר שה"ל ונתעכב ולא עלתה בידו כגון שבירך על על הדבר ואח"כ הביאוהו לפניו כמ"ש ובאמת דמה שיש לתמוה לכאורה הוא בתר אפכא דלפי טעם מרן דשמא יאנס וכו' הדבר מוכרח דהיכא דליכא למיחש להכי אפילו אם יהיה יותר מכ"ד אינו חוזר דש יעור כ"ד אינו כלום דהוי שהיה כל שהוא אם מטלטל הדבר מצד זה לצד זה הוי יותר מכ"ד ואפ"ה משמע מדברי מרן דאינו חוזר וא"כ היכי מייתי ההיא דהש"ל בסתם דיותר מכ"ד בכל אופן שיהא חוזר לראש וצ"ל כמ"ש דשה"ל מיירי בשלא לצורך אותו דבר והתם שמביאין לפניו דהו"ל אכילה ולא הויא הפסקה לחזו"ל אפילו ביותר מכ"ד וממילא אין מן התימא מה שלא הגיה מור"ם כמו שהגיה לעיל דאין ענין זה לזה גם מה שפי' בדברי שה"ל דאירע אותו אונס וכתבת מוכרח דאינם על כוונה שפי' כת"ר אלא כך פי' וכו' זהו עפ"י שטתך שפי' דברי מור"ם דלא כדברי שה"ל וחלקת על כל דברי האחרונים וכתבת שהוא חולק על מרן אמנם לפי האמור לעיל שהם אמת ודבריהם אמת מוכרח לו' דמור"ם אינו מפרש כן בדבריו שהגיה על לשון הטור דמייתי בש"ע צריך שלא יפסיק וכו' משמע דבכל ענין קאמר הטור: