שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן סא
כבוד ש"ב ידידי וכו':
ע"ד שהקשה על החות יאיר (בסי' קצ"א) דהקפידה תורה על צעב"ח רק בבהמה דחסרה דעת ונפש המשכלת לסבול משא"כ זה האדם איבעיא לי' ליתובי דעתי' ולקבל מאהבה אשר יארע לו וכמ"ש במס' סוכה על אבל חייב בסוכה אעפ"י דמצטער פטור מן הסוכה עכ"ל האו"י, והקשה מדברי הש"ס ב"מ דף (ל"א ע"א) דאי כתב רחמנא הני תרתי משום דצערא דמרא איתא (פירש"י הוא העומד שם וא"י לטעון לבדו וכן לפרוק) וצערא דידה איתא אבל אבידה דצערא דמרא איתא וצערא דידה ליתא ואי אשמעי' אבידה וכו' עכ"ל הגמ' הרי דשייך צעב"ח גם באדם היינו צערא דמרא כנז' דחשיב בזה תרתי צערי דמרא וגם דבהמה. עכ"ד:
הנה לענ"ד ל"ק ויש לתרץ בזה. א) דהנה זהו הי' בגמ' רק בקס"ד שהי' שייך לומר בכזה ולא באבידה אבל באמת כתיב בתרוייהו הן בטעינה ופריקה והן באבידה. ב) ואת"ל כיון דאיצטריך קרא בתרוייהו הרי דלולא זאת הי' הסברא משום דהכא איכא תרי צערי דאדם ובהמה כנז' הרי דצעב"ח נוהג באדם ג"כ ז"א די"ל אדרבא מזה ראי' להחו"י משום די"ל עיקר הדיוק בגמ' משום דהכא איכא צערי' דידי' וצערא דידה (דבהמה) משא"כ באבידה דליכא רק צערא דידי' וצערא דידה ליתא והיינו כיון שאין באבידה צעב"ח דבהמה ע"כ אין מחוייב להחזיר אבידה משא"כ בטעינה ופריקה (עיקר הדיוק הוא) משום דאיכא צערא דידה דבהמה ע"כ שייך צעב"ח משא"כ באבידה דליכא רק צערי' דידי' בלבד דהאדם ואצלו ל"ש צעב"ח ע"כ אשמעי' קרא ואצטריך גם באבידה דצריך להחזיר ונמצא מזה ראי' לסברת החו"י דבאדם ל"ש צעב"ח כנז'. ג) ועוד י"ל דהחו"י לא קאמר (וכמ"ש בפירוש שם) רק דהיכא שנוגע לתורת ה' ומצותיו ל"ש לחשוב צערי' דהאדם כיון שהוא בר דיעה וצריך להתיישב עצמו ולבטל רצונו וצערו מפני רצון ה' ומצותיו כמו דמיירי שם לענין כהן שלא יטמא וכן כנ"ל לשונו שהביא מהך דסוכה (דף כ"ה ע"ב) דאמרי' דאיבעי' לי' ליתובי דעתי' היינו היכא שנוגע למצות ה' [ועיי' בדברינו בשו"ת מנח"א (ח"א סי' כ"ב) בד"ה וליישב זה נקדים וכו' לענין אי ניחא לי' באיסורא לאדם היכא שהוא פסיק רישא עיי"ש ובדברינו בשו"ת מנח"א (ח"ג סי' י"ג) בד"ה מ"ש אילן העושה פירות ובדברינו בס' עולת תמיד (בד"ה ורשות היתה לו לשרוף את כסותו) ובמנח"א בחלק הלז (חלק ד') סי' ל"ד בענין ביטול חמץ] משא"כ היכא דאית לי' צערא להאדם שלא במקום מצוה שרובץ תחת משאו שפיר קאמרי' בגמ' דיש סברא לחשוב גם צערא דידי' ואדרבא ציותה התורה לסייעו ולהצילו מצערו ואין סתירה לדברי החו"י כנז'. ד') ועוד י"ל כיון דמיירי בזה בב"מ רק לר"ש דז"ז כבר תי' שם דאיצטריך קראי חד בחנם וחד לשכר רק לר"ש איצטריך זה וכיון דאשמעי' בזה הך סברא דצערי' וכו' רק אליבא דר"ש ור"ש לשיטתו דס"ל דדריש טעמא דקרא עיי' לקמן ובסנהדרין (כ"א ע"א) בפלוגתת ר"ש ור"י וכן בכמה דוכתי וא"כ לר"ש דדרשינן טעמי' דהמצוה י"ל דשייך גם באדם משא"כ לר"י וכמו דפסקי' דלא דרשינן טעמי' דקרא הוא רק בבהמה צעב"ח דאו' היכא דמצינו ולא דרשינן הטעם לאדם ג"כ ושפיר נכונים דברי החו"י כנז'. ושוכט"ס:
ב) ומ"ש בענין תפילין דשמושא רבא מהו. יראה נא בחיבורי אות חיים (סי' ל"ד ס"ק א') בעה"י. אמנם מ"ש שנדפס בירושלים השגות על דעת הה"ק מהרצ"ה מזידיטשוב זי"ע בענין תפילין דשמש"ר שאם כדבריו שהתפילין דשמושא רבא הם ממש של רש"י גם מימין הקורא רק שהבתים הם אצבעיים על אצבעיים איך כ' בפע"ח שציוה לו רבינו האריז"ל תפילין דשמש"ר להניחם במנחה הרי הי' לו ב' זוגות תפילין היינו של רש"י ור"ת להניחם בשחרית וזוג שלישי היינו דשמש"ר להניחם במנחה, ואם כדעת הנ"ל (וכמו שנדפס בס' מאמר מרדכי) הרי הי' יכול לעשות הבתים מהתפילין דרש"י שהניחם בשחרית (יחד עם דר"ת) אצבעיים על אצבעיים ויוכל להניחם אח"כ גם במנחה כיון שהם ג"כ שמש"ר ע"כ השגת הנ"ל מירושלים (שהוא בעהמ"ח משכנות לאביר יעקב ובמחכת"ה הפריז על מדותיו בכמה ענינים כמו שרצה לברר חיוב שמירת המקדש בזמה"ז כאשר הכיתי על קדקדו בחיבורנו עולת תמיד בעה"י). הנה בשטח פשטות המובן לק"מ דנראה דהאריז"ל ס"ל כדעת ריעו ועמיתו הב"י והש"ע ז"ל (בסי' ל"ב סעי' מ"א) דאין נ"מ בגודל הבתים ע"כ כיון שהי' רוצה להניחן בשחרית ב' זוגות יחדיו וטוב יותר ההידוק כשהם קטנים וגם לענין מקום הנחתן. כנודע ומוחש בחוש. ע"כ הי' עושה אותן קטנים מאצבעיים על אצבעיים וכמו שהביא המג"א שם שהיו עושין כאצבע וחצי (ועכ"פ פחות מאצבעיים על אצבעיים) ולא חש בזה להחמיר כד' הגאונים וכמו כן ראיתי התפילין ב' זוגות הקטנים של אדומו"ר הקדוש משינאווע זי"ע שהניחם קודם התפלה בביתו והיו קטנים מאצבעיים על אצבעיים (והגיד לי אז שכן היו ג"כ תפילין [הקטנים דק"ש] דאביו אביהן ורבן של ישראל מאוה"ג רבינו הקדוש בעל ד"ח זי"ע והרב הקדוש וכו' הר"ר אשר זי"ע מראפשיץ וכיוצא הקדושים אשר בארץ) ע"כ י"ל שציוה לו האריז"ל לעשות מדוייק באצבעיים על אצבעיים להניחן בשעת מנחה כדעת שמש"ר ולק"מ ומ"ש כת"ה מפע"ח (פ"י דתפילין) ששל רש"י צ"ל גדולים מר"ת. ע"כ בע"כ עשה של רש"י גדולים מאצבעיים על אצבעיים כדי שיהיו דר"ת קטנים קצת מהם היינו אצבעיים על אצבעיים מדוייק דבודאי חש האריז"ל לד' הגאונים המובא שם במג"א הנ"ל שצ"ל הבתים אצבעיים על אצבעיים מדוייק ע"כ היו דרש"י שהניחן בבוקר גדולי' יותר מאצבעיים על אצבעיים ולפי"ז הי' צ"ל לו דרש"י אצבעיים על אצבעיים ביחוד להניחן במנחה עכ"ד. הנה באמת הך דצ"ל של רש"י גדולים משל ר"ת לא נמצא בשעה"כ (שהוא סולת מנופה מכתבי מהרח"ו) וכפי הנראה אולי ניתוסף קצת זה אח"כ מהחברים או תלמידיהם אחריהם. ועיי' בדברינו באות חיים סי' ל"ב (ס"ק י"ז י"ח י"ט כ') מ"ש בזה. אבל ממילא לא יתכן כדברי כת"ה דהא אם עשה האריז"ל תפילין דר"ת אצבעיים על אצבעיים ושל רש"י גדולים מהם והניחם ביחד א"כ יצא א' מהם ממקום הנחת תפילין שאינו רק ד' אצבעות א"ו כדברינו דעשאן קטנים כנ"ל וע"כ עשה שמש"ר אצבעיים על אצבעיים בפ"ע לתפלת מנחה כנז':
ג) ואשר שאל אם צריכי' לעקור (ולמחות ביד המתחדשים שנוטעים) עשבים ושושנים המריחים בביה"ק על קברות קרוביהם. הנה בעה"י נאסר הדבר בפה"ק מאאמו"ר הקדוש זי"ע ובית דינו וניתן פקודה להח"ק ולהשמשים שישגיחו שלא להניח זה. וכן השגנו אז בכתובים מהח"ק דארעה' בפעסט כי נאסר הדבר בבית החיים שלהם וגם ידענו ממקור נאמן כי גם בעיר הבירה וויען בשנים קדמוניות טרם החלה מספחת הכפירה וממשלת הרבנות של יעלינעק וגיעדעמאן הי' נטיעת השושנים על הקברים נאסר בבית החיים הגדול דווינא מטעם הרב והח"ק דשם שלא לילך בחוקותיהם. עכ"פ בעת יניחו בקבריהם. ועכ"פ לא תהא תורה שלימה שלנו וכו' ומצאתי מבואר הדבר להלכה בכת"י שו"ת שם שלמה לכ"ק אאזמו"ר הקדוש זי"ע אבדפה"ק (ומפני טעם שכתבתי כ"פ בחיבורנו לאשר אסר לנו בצואתו להדפיס חיבוריו בשלימות. עכ"פ אעתיק בזה ג"כ דברי תשובתו] וז"ל:
ע"ד שאלתו אם מותר לנטוע על קבר איש נגיד וחשוב פרחים וציצים לנוי והתעורר מעכת"ה לאסור משום שני דברים א' משום חוקות העכו"ם שכן עושים העכו"ם ועוד משום דקיי"ל שאין משנין בעשיר מבעני לתכריכין כמבואר ביו"ד סי' שנ"ב כן הכא אסור לעשות לעשיר ציצים ופרחים על קברו שאין עושין כן לעני ושוב דחה שני הטעמים מ"ש משום חוקות העכו"ם, דחה שכן עושין הרבה ישראלים בעיר הנז' במכתבו. ומ"ש שאין משנין בעשיר מבעני דחה דהלא מצבת אבן עושין לעשיר בעד סך רב ולעני עושין מצבה בעד סך מועט כן אין לדקדק אם יעשו לעשיר על קברו ציצים ופרחים ולעני יעשו. עכ"ד:
אמנם לענ"ד נראין דבריו הראשונים ואין דחיותיו כלום מ"ש שכן עושין הרבה ישראלים בעיר הנז' במכתבו. הנה בערי ישראל אשר רוב יושבי' הם יראי ה' וחרדים על דבריו אין עושין כן רק בעיר ההוא כנודע שיש הרבה ישראלים שאין חוששין על ובחוקותיהם לא תלכו. ודי בזה:
ומ"ש שכן עושין לעשיר מצבת אבן בעד סך רב ולעני בעד סך מועט. זהו אינו דחיי'. דמה שעושין לעשיר אבן בסך רב ולעני בסך מועט זהו דומה למה שעושין לעשיר תכריכין מפשתן יקרים ולעני מפשתן גרועים דסוף סוף הוא פשתן דמותר כמבואר בש"ך (סי' שנ"ב סק"א) אבל בציצי' ופרחים שלעני אין עושין ציצי' ופרחים כלל על קברו ולעשיר עושין זהו דומה להוצאות העשיר בדרגש ולעני בכליבה דאסור כדאמרי' בגמ' מ"ק (דף כ"ז) עיי"ש. ב) אמנם אם הציצים ופרחים הם מריחים ריח טוב נראה לענ"ד לאסור עוד מטעם דפסקינן (בסי' ש"כ) שאסור לתלות במת דברים שיש בהם אוכל נפש וכתב הש"ך (סק"ב) משום בל תשחית שאוסרו באכילה דאסור בהנאה ששייך למת. והנה בדין בל תשחית מבואר בספר החינוך (מצוה תקכ"ט) דאפילו גרגר חרדל אסור לאבד והנה גרגר חרדל בעצמו אין בו שיוי מעות רק מקצת דמקצת וגם אינו מאכל אדם רק ראוי לתבל בו מאכל כמו שפירש"י (ריש פ' וירא) מ"מ יש בו לאו דבל תשחית מכש"כ הציצים ופרחים שהם שוים עכ"פ יותר מהגרגר חרדל וגם ראויים לתבל בהם מאכל להריח את המאכל וראויים להרבה מיני מרקחת וכיוצא בודאי יש בו משום בל תשחית, והא שהיו נותנים בשמים על המתים כמבואר בברכות (ריש פ' אלו דברים) דתנן אין מברכין במוצאי שבת על בשמים של מתים הרי שהיו נותנים בשמים מריחים על מתים התם הוא לצורך כדי להעביר הריח הלא טוב מן המתים כדאמרינן שם בגמ' (נ"ג ע"א) לעבורי ריחא הוא דעבידי ובכה"ג שיש בו צורך אין בו משום בל תשחית כמבואר בחינוך שם אבל בנ"ד שאין בו צורך א"ה, לכאורה הוא נסתר ממשנה מפורשת בב"ב (כ"ה ע"א) מרחיקין את הנבילה "ואת הקברות" ואת הבורסקי מן העיר נ' אמה ופירש"י משום ריח רע וכן פסקינן בש"ע חו"מ (סי' קנ"ה סעי' נ') א"כ יש בו צורך להרחיק הריח רע מן הקברים. אמנם הרי אנו רואין בכל הקהלות גדולות בפולי"ן ששם משכן רבותינו הפוסקים זי"ע שלא הרחיקו הביה"ק הישן אפי' חמשה אמות (ולא עוד חמשים) מביהכ"נ ודיורין א"ו פשוט כיון דעינינו רואות בחוש דאין שום ריח רע על הקברים מלמעלה בע"כ הוא רק נאמר בימיהם בימי חכמי הש"ס אולי שלא העמיקו הקברים בהניח שם המתים. ואולי מפני שקבורים בכוכין הי' הארון קרוב לפתוח כדמצינו שהיו פוקדין על המתים כדאמרינן במס' שמחות (פ"ח) עד שלא הצטרכו לפתוח הקבר אבל לא בימינו, א"כ לא שייך כלל אעבורי ריחא בקברים המכוסים כבר] הרי עוברים משום בל תשחית. ג') ועוד נלע"ד לאסור משום דהקבר וכל אשר עליו אסור בהנאה כמבואר ביו"ד (סי' שס"ד) וכשנוטע ציצים ופרחים המריחים על הקבר הרי יהי' ריח טוב על הקבר ונמצא ההולך סמוך להקבר ומריח הריח טוב נמצא נהנה באיסורי הנאה לפי"ד הרמ"א שם דגם בעפר הקבר היינו הקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנוהו בשם דהוי תלוש ולבסוף חיברו ג"כ אסור בהנאה. ומבואר ביו"ד (סי' ק"ח סעי' י"ז) שאסור להריח באיסורי הנאה עיי"ש ועיי' באבני מלואים בשו"ת (סי' ט'). ד') ועוד והוא העיקר משום ובחוקותיהם לא תלכו ובפרט בביה"ק שהוא מקום קדוש של משכן הרוחות והנשמות וירצו לזכותו לחיי העוה"ב ואיך יחללוהו במילי דאיסורא. היוצא לנו מזה שאם הציצים ופרחים יש בהם ריח טוב אסור משום ארבעה טעמים הנ"ל ואם אין בהם ריח טוב אסור מתרי טעמי. שלמה שפירא. עכ"ל מרן אאזמו"ר הנ"ל. והנה לכאורה י"ל הערה גדולה על זה ממשנה מפורשת בטהרות (פ"ג משנה ז') תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו ואין השושנים אלא במקום טומאה טהור עכ"ל עיי"ש הפי' שא"א שיקח השושנים אלא אם יכנס לבית הקברות. טהור כיון דאיכא למיתלי באחר שלקטן ונתנן לו. ועיי' תוס' נדה (דף י"ח ע"ב) בד"ה רוב תנוקות מטפחין וכו'. הרי שהי' שושנים על הקברות ואין לומר דלא היו השושני' על הקברות ממש דא"כ ממילא טהור אפי' אם נכנס התינוק לשם ודוחק לומר דלא היו על הקברים רק בצד ביה"ק אלא שבע"כ הוצרכו לעבור ולהאהיל על הקברות משום שלא הי' דרך אחר ע"כ קראוהו במקום טומאה ז"א דפשטא דלישני' דמתני' לא נראה כן. וגם אין לומר שהי' קברי עכו"ם (שכן הוא גם בימינו חוקיהם ומנהגם לנטוע שושנים על קברי מכובדיהם כנ"ל) ז"א דא"כ באנו לפלוגתא רבתי אם קברי עכו"ם מטמאים באהל. וכיון דמעיקר הלכה פסקינן כר"ש דקברי עכו"ם אין מטמאי' באהל רק שצריכי' להחמיר לכתחלה כמבואר ביו"ד (סי' שע"ג) ועיי' בדברינו במנח"א (חלק א' סי' ס"ז) דלמה דפסקינן מדינא כר"ש גם מדרבנן מותר קברי עכו"ם עיי"ש א"כ הך סתם מתני' דטהרות תאמר דהיא דלא כהילכתא א"ו דמיירי בקברי ישראל ולמה הי' שם שושנים. אלא שי"ל דלא מיירי ולא נחית הכא במתני' דטהרות רק לדיני טומאה בלבד ומיירי כשנטעוהו שמה עוברי עבירה או י"ל בפשוט יותר דמייירי בשושנים שאינם מריחים שגדלו על אילנות הגדלים מעצמם על הקברים ולא נטעום כלל ול"ש משום ובחוקותיהם וגו' ולא כל הלין טעמי ואין שום דחי' מזה ומחי' חיים יתן לנו חיים ארוכים וברוכים, ושוכט"ס ידידושתו"ט: