שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן מא
באו"ח הל' ר"ח (סי' ת"כ) בט"ז (ס"ק א') שהעידו בשם רמ"א ז"ל שיש לומר צ"ה בל"ג בעומר על אדם גדול בפניו ע"כ אמרוהו אז בפניו בל"ג בעומר כשנפטר רבינו הרמ"א ז"ל והט"ז הכריע דזהו רק בל"ג בעומר או בט"ו באב ובשבט דאין מועד אבל לא בר"ח חנוכה ופורים וחדש ניסן (אפי' בחכם גדול בפניו) דאלו יש בהם איסור מדין התלמוד עכ"ד וראיתי בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' מ"ח) שהשיג בזה על הט"ז משום דהרמ"א הכריע בזה כחכמי מגנצא דצ"ה הוי כאלו מקוננות א' מדברת וכולן עונות שזהו אסור במועד אבל לת"ח אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים וא"כ כשאומרים אותו צ"ה דרך הילוך הוי כהספד וכמקוננות א' מדברת וכולן עונות כנז' כמ"ש מרן הב"י בזה וביו"ד (סי' ת"א) מ"מ הלא לחכם בפניו הכל מותר כנז' ואם נאמר כדברי הלבוש דצ"ה הוי רק כתחנה לא כהספד וע"כ כ' (זקיני הלבוש) שלא לאומרו בחנוכה אפי לחכם בפניו א"כ לפי"ז אין חילוק בין ר"ח וחנוכה לשאר ימים שאין אומרים בהם תחנון ואם נאמר דחילק והכריע בדרך פשרה דבמקום שאינו מדינא דגמ' סמך על ד' הרמ"א לומר דזהו הספד ומותר בשאר ימים שאין אומרים תחנה משא"כ בר"ח חנוכה ופורים שהם ימי שמחה ובר"ח אומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו כד' הרי"ץ גאות ז"ל מ"מ קשה על ימי ניסן מנ"ל להט"ז דאלו ימי שמחה הם מדחז"ל וגם לד' תלמידי רש"י ז"ל שכ' בשמו דצ"ה אינו הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים פשיטא דמותר לומר צ"ה הפנמ"א שם. ולפע"ד דברי הט"ז שפיר נכונים ובמה דסיים בפנמ"א אפתח אנא בזה בעה"י דהנה מה דפשיטא לי' דלד' תלמידי רש"י דלא הוי צ"ה רק הודאה וקבלת דין שמים ע"כ יש לאומרו על חכם בפניו ולפענ"ד פשיטא הסברא להיפך דבשלמא בהספד שייך להקל לחכם בפניו דאין מועד בפני ת"ח משום כבוד תורתו היינו שמזכירין שבחו בההספד ומקוננים ובוכים על העדרו וזהו כבודו משא"כ צ"ה אם הוא רק הודאה וקבלת דין מה זה כבוד לחכם הלא אומרים זה הצ"ה בנוסחתו לכל מת אפי' לפחות שבפחותים וכיון שהוא כעין קבלת דין וידוי ותחנון א"כ למה נקיל לאומרו בימים שאין אומרים בהם תחנון ומה ענין אם המת ת"ח או לא הלא זה אינו לכבודו ביחוד א"כ פשיטא דלד' תלמידי רש"י אין לומר צ"ה אפי' בפני ת"ח בימים שאין אומרים תחנה, וכן כתב המג"א שם (סי' ת"כ ס"ק א') בשם הלבוש (סי' תר"ע) דא"א צ"ה שהוא תחנה אפי' לחכם בפניו אלא דורשין עליו אם בר הכי הוא ואומרים קדיש אחר הדרשה עכ"ל היינו זה שהוא בשביל כבוד החכם שדורשין עליו אם בר הכי הוא לזה י"ל אין מועד בפני ת"ח, וכדברינו וגם כיון שלפי"ד חכמי מגינצא הוא נחשב צ"ה להספד כמו מקוננת כנ"ל רק כשאומרים אותו דרך הילוך עם. המת אבל כמנהגינו שאומרים אותו במדינות אלו כשמביאים המת לביה"ק קודם הקבורה (וכמו שהביא המהרי"ל בסופו) וא"כ הוי בודאי רק כמו תחנה וקבלת דין וא"כ אין לאומרו גם בפני ת"ח בימים שאין אומרים בהם תחנון רק הט"ז שפיר הכריע בזה דעכ"פ בשאר ימים שאין אומרים בהם תחנון יש לסמוך על מה שהעיד הזקן בשם הרמ"א לומר צ"ה לחכם בפניו כיון דהוי ג"כ קצת נוגע להמת וכיון שבנ"י יוצאים ביד רמ"א במנהגינו בענינים כאלו במדינות גולי אשכנז ע"כ שפיר סמך עלי' הט"ז אבל הבו דלא לוסיף עלה ע"כ התנה בפירוש רק בל"ג בעומר כעובדא דידי' שהעידו בשם הרמ"א ובדומה לו יום ט"ו בשבט אבל לא בר"ח חנוכה ופורים דלא שמענו בשם הרמ"א כלל שנקיל גם בהם לומר צ"ה לחכם בפניו וכיון דבאמת צ"ה הוי למנהגינו רק כעין תחנון ואינו לכבוד החכם הנפטר הלז דייקא ע"כ אין להקל בר"ח דאורייתא וכן בחנוכה ופורים שהם מדינא דגמ' וגם כמ"ש הרי"ץ גאות דלא עדיף מצ"ה דמשה רבינו שאומרים בכל שבת במנחה אעפי"כ אין אומרים בשבת שחל במועד ובר"ח חנוכה ופורים. ומה שהקשה הפנמ"א על הט"ז דלפי"ז איך ימי ניסן הם ימי שמחה הנה כוונת הט"ז לאו דוקא מדין התלמוד ש"ס בבלי דייקא רק מדברי חכמינו ז"ל (בפרק בתרא דמס' סופרים) כמובא בב"י סי' תכ"ט דימי ניסן כולם אין אומרים תחנות עכ"ל וכיון שבאמת צ"ה הוא כמו תחנה ע"כ אין לאומרו גם לחכם בפניו בניסן, כיון שניסן ג"כ מקורו מדחז"ל שהם יו"ט ולא יאמרו בהם תחנה כנז':
ומ"ש הרי"ץ גאות כנ"ל שאין אומרים צדקתך צדק בשבת שחל בר"ח חנוכה ופורים ואם לענין שארי הימים שאין אומרים תחנון אם יאמרו צ"צ עיי' מה שכתבתי בדברינו בחי' אות שלום (סי' רס"ה ס"ק ל"ז) עיי"ש: והנה בעירנו הי' המנהג מקדם אצל משמשי הח"ק שלא לומר צדוק הדין אחר חצות היום בשום יום גם בימי' שאומרים תחנון וכבוא אאזמו"ר הגה"ק מהר"ש זצללה"ה מפה"ק פ"א לביה"ק על לוי' איש כשר ויר"א אחרי חצות היום בימים שאומרים החנון ושאלם מדוע לא יאמרו צ"ה וסיפרו לו מנהגם תמה עליהם וביטל מנהגם מאז והלאה בזה וציוה לומר צ"ה כי בימים שאומרים תחנון אין חילוק בין קודם חצות לאחריו לאמירת צ"ה וטעם המנהג שנשתרבב הוא כנראה ממ"ש הרמ"א (ביו"ד סי' ת"א סעי' ו') י"א שאם קוברין את המת בלילה שאין אומרים צ"ה היינו שלא לעורר הדין בלילה ע"כ חשבו בכאן אולי כיון שבעת מנחה הוא כבר התעוררות הדינים ע"כ נחשב כלילה לגבי זה אבל מפורש בש"ך שם (ס"ק ב') דאפי' בער"ח ובערב חנוכה אומרים צ"ה אחרי חצות היום עיי"ש ומכ"ש ביום חול שגם לאח"כ הוא חול בפשיטות מדוע לא יאמרו אחרי חצות היום וגם הגיד אא"ז כי אולי נשתרבב המנהג ממקום שאירע לפעמים שקוברים אחר חצות היום היינו סמוך ללילה בימות החורף ולא אמרו צ"ה משא"כ בעירנו שרוב וכמעט כל הלוי' וקבורת מת ל"ע היו אז אחרי חצות היום (מפני עצלות החבורא לפעמים ושצריכין רשות הממשלה וכיוצא) ונמצא שלא יאמרו לעולם צ"ה שהוא תיקון רבותינו הראשונים ז"ל ע"כ ביטל מנהגם כנז'. (וזאת לדעת שט"ס נמצא בדפוס בל' הש"ך הנ"ל בשם הלבוש וכן בבאה"ט שם הגם שהגיהו כבר ואחרי ההג"ה נמצא דבער"ח וכו' אומרים דלא עדיפי "מערב שבת" והוא קשה דהא באמת בע"ש אחרי חצות אין אומרים צ"ה ועיינתי בלבוש וכ' שם דלא עדיפי "כערב שבת" וזהו נכון):
הדרן למה שהתחלנו דנכונים שפיר ד' הט"ז כנ"ל ומחי' חיים יתן לנו אורך ימים ושנות חיים ויקויים ב"ב לעין כל יתגלה דוד מלך ישראל חי וקיים ושוכט"ס: