אור ברסלב

שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן לו

סימן לה

הנה בשו"ת אבני נזר להגה"צ מסאכאטשוב ז"ל (האו"ח סי' תל"א) כ' טעם למנהג לכסות השופר בר"ה במפה עד אחרי הברכה וראיתי שם דבריו תמוהים במחכת"ה ואבא בעה"י על סדר דבריו. ראשית כ' וז"ל ולכאורה יפלא הלא ראוי לקרב הברכה אל המצוה בכל מה דאפשר ובתפילין מברכין מהאי טעמא בין הנחה לקשירה (וכן כתב הר"ן דעל כן לא תיקנו ברכה בקידושי ביאה משום דאין לברך על המצוה אלא בשעה שמוזמנת לפניו לעשותה ואז הוא עמה במטה ואסור משום לא יראה בך ערות דבר] ולמה ישתנה שופר עכ"ל. והנה קשה על זה דהרי פסקינן ביו"ד (סי' רס"ז סעי' ח') דהמל את העבד צריך לכסות ערותו בשעת הברכה לפי שהוא גדול ונמצא דצריך להפסיק בין הברכה לחיתוך בהסרת הכיסוי ערותו אלא ודאי כיון דיש צורך וטעם להכיסוי אין חשש בהפסק זה קצת במה שמסיר המטפחת שכיסה ערותו בשעת הברכה. וגם י"ל דלא דמי למ"ש בתוס' סוכה (דף ל"ח ע"א) ד"ה עובר וכו' וכדאמרי' בפ"ג דמנחות (ל"ה ע"ב) ועיי' בביאור הגר"א בהל' מילה (סי' רס"ו ס"ק ל"ח) דצריך לאחוז ערלת הקטן בשעה שמברך שלא יהי' עובר דעובר ושלא יהי' הפסק בין הברכה למילה בתפיסת הערלה דהתם כיון דאפשר יען שאין ערלת התינוק נחשב לערוה ע"כ לא יעשה הפסק לכתחלה כיון שאינו צריך וגם יש לחלק דשם ההפסק הוא גדול אם לא יתפוס הערלה קודם הברכה כמ"ש במחצית השקל (סי' ע"ה) בשם הא"ר משום דבע"כ צריך למשמש האבר ולהקשותו אחר הברכה כדי לידע שיעור החיתוך א"כ יהי' הפסק הרבה עיי"ש וכבר כתבתי מזה בחי' אות שלום על הל' מילה שם (ס"ק י"ט) משא"כ הכא בשופר דלא הוי הפסק רק כל דהו בהסרת המפה. ולפי"ז תיקשי גם על הר"ן שהביא שם באבני נזר דהא יוכל לברך גם בקידושי ביאה ובשעת הברכה יהי' אז מכוסה ביניהם בחלוק או מטפחת ול"ש ערות דבר ואח"כ יסיר מיד המטפחת. ועוד קשה דהא פסקינן בטוש"ע או"ח (סי' ע"ג) דהישן עם אשתו קורא בהחזרת פנים אפי' בלא הפסק טלית משום דאשתו כגופו הגם דהמחבר סיים שם דנכון להחמיר כדברי המחמירים מ"מ זהו לענין ק"ש אבל בברכה על הביאה דהוא מאותו ענין בודאי י"ל דלא הוי ערות דבר כשיהפוך פניו ויברך ולא הוי הפסק (כשיחזור פניו) רק כל דהו בין הברכה לביאה. אמנם מ"ש שם באבני נזר במוסגר בין שני חצאי אריח והוא אולי מהמסדר או בן המחבר] בשם הר"ן כנז' הנה בר"ן כתובות (פ"א) כ' שאין מברכין על קידושין משום שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כיון שלא נכנס אז לחופה וכו' וכשבא לקדש ולכנוס כאחת ג"כ לא ראוי לתקן לו ברכה בפ"ע כדי שיהא טופס ברכה שוה לכל עכ"ל עיי"ש עוד ולא הזכיר כלל מברכת הביאה אך בר"ן פסחים (פ"א) הביא כנ"ל בשם הירושלמי ופי' הרמב"ן דאין לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו וכו' ואז א"א משום לא יראה בך ערות דבר כנ"ל וי"ל דהר"ן לדידי' לא ס"ל כן מ"ש בשם הרמב"ן דכ' שם הר"ן בפסחים דבקידושי כסף ושטר מברך ברכת האירוסין ושם בכתובות ביאר דברכת אירוסין אינה ברכת המצוה משום שאינה גמר מצוה (רק ברכת הודאה) ואכמ"ל. וי"ל דהירושלמי והרמב"ן ס"ל כהר"י והרא"ש כנ"ל דגם באשתו הוי ערות דבר ולא אמרי' אשתו כגופו כנ"ל ע"כ צריך הפסק בגדו או מכנסיים וכמ"ש שם הר"ן בפסחים בשם הרמב"ן דלא הצריכוהו לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה וא"כ כשיסיר בגדיו אחרי הברכה הוי הפסק גדול משא"כ בהפסק קטן בהסרת המפה מעל השופר לא הוי הפסק כנ"ל:

ומ"ש באבני נזר הטעם למה אין מברכין על התקיעה רק לשמוע קול שופר וכו' וכיון דעושה שליח א"כ יהי' כמו מילת בנו ע"י אחר שלוחו שהמוהל מברך וע"כ אי אפשר שיברך השומע על התקיעה כמו שאין אבי הבן מברך על בנו שנימול ע"י אחר ע"כ מברכי' לשמוע שברכה זו גם להצבור לא להתוקע לבד עכ"ל הנה במחכת"ה דמיא כעוכלא לדנא לעושה שליח למול את בנו דהתם השליח המוהל אינו בעצמותו חייב באותו מצוה למול את בן חבירו (כשאביו קיים ורוצה למולו) וכדאמרי' בפסחים (דף ז' ע"ב) כשאינו אבי הבן וכי לא סגי דלאו איהו מהיל. [ואף שמצינו בש"ע יו"ד (סי' רס"ה סעי' ט') דהאב עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו מ"מ פשיטא דהיינו זריזות לכתחלה אבל אינו יוצא בברכתו על המילה כי לאב נתקן ברכת להכניסו בפ"ע שהוא ברכת הודאה וז"פ שאם מלוהו ואביו אינו שם ג"כ יצא] משא"כ בתק"ש שהתוקע מחוייב ג"כ בתק"ש כמו הצבור ויוצאין יחד בהשמיעה וגם בהברכה רק שהתוקע מברך והם יוצאים בהברכה מטעם שומע כעונה. ועיקר הטעם הוא משום דתק"ש עיקר מצותו רק בשמיעה כיון דהתוקע בעצמו לא יצא אם עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור לא יצא גם בעצמו א"כ העיקר רק השמיעה כמ"ש הבה"ג ושארי ראשונים כמובא בב"י (סי' תקפ"ה) דלכך אין מברכי' לתקוע או על התקיעה ועיי' בפר"ח שם דגם בדיעבד לא יצא אם בירך לתקוע. ומה ענין דמיון ברכת המילה משליח האב לדמותו לכאן שהביא באבני נזר כנז' ובמוסגר שם אות ג' יש ט"ס כנראה במ"ש צוה את חבירו "לתקוע" בשבילו צ"ל "לקרוא" בשבילו היינו בקריאת המגילה כמו דפתח שם אך זהו מהגה' המסדר או בנו ואין כדאי כ"כ לדקדק בדבריו. כנודע למכיריו]. ועוד אם כד' האבני נזר שהתוקע בעצמו הי' נכון שיברך על התקיעה לתקוע וכו'. א"כ מה דאמרינן בר"ה (דף ל' ע"א) כי מסיים שליחא דצבורא תקיעה דיבנה לא שמע אינש קל אודני' מקל תקיעתא דיחידאי נמצא שהיו כל היחידים שרצו לתקוע בפ"ע לברך כ"א ברכת לתקוע כיון שאינו מוציא האחרים ובאמת ז"א לפי"ד הבה"ג והפוסקים הנ"ל דפסקינן כותי' כיון שהתוקע בעצמו אינו יוצא לפעמים בתקיעתו וע"כ ל"ש לברך רק לשמוע קול שופר ולא תיקנו נוסח ברכה אחרת כנז':

וביותר יש לתמוה בזה מ"ש שם באבני נזר עפ"י דבריו אלו וז"ל ובזה ניחא מה שמכסין השופר דאל"כ כשמברך על קול ולא על תקיעת שופר היה נחשב מעביר על המצות לגבי התוקע שהוא באמת יכול לברך על תקיעת שופר ג"כ ע"כ מכסין בשעת ברכה גם יש לפרש לפי"ז כמו שמכסין הפת בשעת קידוש שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו וה"נ כיון שיכול לברך התוקע על השופר מכסין שלא יראה השופר בושתו עכ"ל ודבריו בלתי מובנים כלל דאיך נחשב זה מעביר על המצות לגבי התוקע הא גם התוקע בפ"ע לא יוכל לברך רק לשמוע כנ"ל. וגם אם כדבריו היכן מצינו מעביר על המצות לגבי בנ"א היינו התוקע ואם כן הוא. היו צריכין לכסות את הבעל תוקע ולא את השופר. וזהו ג"כ הטעם השני שכתב ושניהם אין בהם טעם כלל. במחכהדר"ג

, אולם באמת שורש מנהג זה נובע מהראשונים בהגהות מנהגים וז"ל נכון להתוקע לכסות השופר בשעת ברכה עכ"ל והובא באלי' רבא ודה"ח ושארי אחרונים וכ"כ במטה אפרים, אמנם טעמא בעי. ובע"כ למצוא טעם אחר זולת מ"ש הגאון רד"ל ז"ל בספר קדמות ס' הזהר (ענף ב') שהוא לזכר מ"ש בב"ר (פנ"ו) ופסיקתא דר"ה שהצניע אברהם אבינו ליצחק בשעת בנין המזבח עד העקדה ממש שלא יזרק בו אבן ויפסל וכיון שתק"ש זכר לעקידה ולאילו של יצחק עשו זה ג"כ לזכרון טוב עכ"ד. (ומ"ש שם בקדמות ס' הזהר כי בהגמ"נ שלפניו כ' הלשון שיכול לכסותו ולא כ' שצריך, כנראה אולי ט"ס בדפוס שלפניו ובדפוסי' הראשונים במחזורים שלפנינו הקודמים כ' שם בהגמ"נ בזה"ל נכון להתוקע לכסות וכו' כנ"ל):

תוכן העניינים

שות מנחת אלעזר חד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה