אור ברסלב

שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן כח

סימן כז

בענין הנתוח במתים ר"ל שרוצים הרופאים לעשות ואומרים שעי"ז ילמדו א"ע לרפאות בנ"א והוי הצלה מפק"נ על ידם לפי שיטתם ודעתם הנה כבר ניתן הענין להענות בו בשו"ת נודע ביהודא (תנינא חיו"ד. סי' ר"י) והעלה לאסור לנוול עי"ז מתי ישראל וכן בשו"ת בנין ציון (קמא סי' ק"ע קע"א) אולם הערה בבנין ציון דשם בנו"ב אסר העיקר מטעם דל"ש ס' פק"נ בזה כיון שלא הי' לפניהם עוד חולה כזה אלא שרצו הרופאים לנוול את המת ולפתחו למען ידעו למצוא תרופה אם יבא חולה כזה לידם וע"ז לא שייך להתיר בשבת ולקרותו אפילו ס' פק"נ דא"כ התרת כל מלאכות שבת להכין רפואות וכיוצא שמא יצטרך לחולה אע"כ דלהא לא חיישינן שמא יבא לפנינו חולה שי"ב סכנה וכו' עכת"ד הנו"ב והתינח בעובדא דהנו"ב שלא הי' אז לפניו חולה אחר כזה אבל בעובדא דיד' שנשאל הבנין ציון הוא שיש שם עוד חולה שנחלה בחולה כזו ולפי"ד הרופאים ע"י פתיחת וניול המת יוכלו לדעת עי"ז איך לרפאות את החולה אשר עודנו בחיים במחלה כזו ועכ"ז העלה בבנין ציון לאסור עי"ש נימוקיו וטעמיו הנכונים. ואבא בזה רק מה שיש להעיר על דבריו. דהנה (בסי' קע"א) שם הקשה אותו הגאון מהר"ם שיק ז"ל דהא אמרי' בערכין (דף ז' ע"א) באשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין וקורעין בטנה כדי להוציא את הולד הרי דמשום הצלת עובר מותר לנוול המת וע"ז השיב (הגאון בבנין ציון) דניול המת לא נקרא רק מה שמשוקץ ומתועב המת בעיני רואיו ובפרט במה שיקרא ניול גם גבי החי אבל להוציא העובר ע"י חתיכת בטנה מאן לימא לן דזהו ניול איקרי אחרי שגם בחי' לפעמים הרופאים עושין כן להוציא הולד ומצינו בדרז"ל יוצא דופן הרי שהיה ידוע דרך רפואה אצלם עכת"ד ותמהני כי במחכת"ה, אישתמיטתי' גמ' ערוכה ומפורשת באותו עמוד שם בערכין ז' ע"א) דהאשה היוצאת ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבא לידי ניול פירש"י שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניול הוא עכ"ל וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מהל' סנהדרין הל' ד') ואם כשיצא הולד לאחר מיתתה בלי שום ניתוח דהוא דרך כל האדם בחי' שיולדת ולד אעפ"כ ניול מיקרי לאחר מיתתה וממיתין העובר במעי' עי"ז קודם מיתתה כדי שלא יצא אח"כ ויהי' ניול לה כנז' כ"ש וכ"ש כשחותכין כריסה ויוציאו הולד דהוי ניול יותר ואעפ"כ עושין לה זה לאחר מיתתה מיד כשיושבת על המשבר כנז' אלא ודאי דמשום פק"נ להציל הולד מתירין את הניול בהמת וא"כ בהנתוח בהמת כדי להתלמד במק"א גם לספק פק"נ ה"נ יש להתיר אם כי הוא ניול וה"ז קושיא גדולה:

ומה דאין עושין כן בימינו (שלא יארע כזאת) ביושבת המשבר היינו כמבואר בש"ע או"ח (סימן ש"ל סעי' ה') ברמ"א בשם או"ח דגם בחול אין עושין כן לפי שאין בקיאין להכיר במיתת המת בקרוב כל כך שיוכל הולד לחיות ועי"ש במג"א (ס"ק א') דשמא נתעלפה אם יחתכוה תמות וצריכין להמתין ואדהכי והכי מיית הולד, אבל כשהיו בקיאין היו עושין כן ביושבת על המשבר (דהוא כבר גוף בפ"ע דנייד ולד דמשום זה גם בנתחייבה מיתה ורצו להרגה ויושבת על המשבר ממתינן לה עד שתלד כמ"ש הרמב"ם שם ועיי' בשטה מקובצת בגליון הגמ' בערכין שם):

ועוד יותר מפורש בתשו' הגאונים (סי' רמ"ח) ומובא בכנה"ג ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן י"ג) וז"ל שאלה אשה שמתה על המשבר והולד מפרכס במעי' מי קרעינן לכרסה לאפוקי את הולד או לא. תשובה לא קרעינן לה אלא משהינן ומחתינן לה אבנא אכריסא עד דימות הולד וקברינן לה עכ"ל תשובת הגאונים הגם דדבריהם ז"ל מרפסן איגרא דהרי הם היפך ההלכה כנ"ל דביושבת על המשבר דקורעין את כרסה אפי' בשבת לאחר מיתתה מיד כדי להציל הולד כנ"ל מגמ' וש"ע כיון שכבר הוא גוף בפ"ע (כשיושבת על המשבר) ובוראי מחויבין להצילו ולא להמיתו על ידי מתיחת אבן על כרס אמו לאחר מיתתה וכבר תמה בכנה"ג ונדחק ליישב והשבו"י תמה גם עליו עי"ש. עכ"פ הרי לפניך דמיקרי זה ניול מה שיוצא הולד לאחר מיתתה גם בלי נתוח) וחמיר כ"כ ניול זה אצלם עד שהתירו וציוו להניח ולמתוח באבן אחרי מיתתה כדי שימות הולד ויקברו כך ונמצא לדידן דפסקינן כהגמ' וש"ע דפותחין את כרסה (כשהיו בקיאין כנ"ל) ובע"כ דהתירו ניול גדול כזה בשביל ספק פק"נ וא"כ קשה כנ"ל:

ובס' בית מאיר על היו"ד (סי' שס"ד סעי' ד') בעובדא שמתה ר"ל מעוברת בחדש ז' או ח' ושאל השמש אם להמתין עד שיצא הולד ממעי' או לקוברה כך (ובזה כבר האריכו למעניתם, בחריפתם ובקיאתם, בשו"ת ארי' דבי עילאי חיו"ד סי' י"ט ובשו"ת השיב משה חאו"ח סי' י"ג עיי"ש בדבריהם וכן עוד בתשו' הגדולים. ולא אהי' נחית לבאר כזה בעובדא כזו שלא יארע ח"ו את אשר מקובל בידי מאבותי' הקדושים זי"ע בזה ואכמ"ל) וכ' שהמנהג שממתינין במעוברת שמתה עד שתוציא את הולד הוא בטעות ונובע ממה שאפשר אירע שמתה אשה בשעה שכורעת לילד וע"כ הורה גאון א' שאל יקברוה וימתינו אולי יצא הולד חי' ממעי' (אבל לא במעוברת שאינה כורעת לילד) עכ"ד ושנה ושילש הדברים אלו שם ובמחכת"ה המה תמוהים כי לפי"ד הרמ"א הנ"ל כשימתינו מעט (איזה מינוטין) אחרי מיתת אמה אז כבר מת הולד, כנ"ל מהמג"א ועיי"ש בפרמ"ג (בא"א ס"ק י"א) ומה זה סברא כלל שיורה גאון שימתינו מלקברה אולי יצא הולד מחיים מקרבה הלא כל זמן ששוהין וממתינין יותר אחרי מיתתה פשיטא שהולד כבר מת ומה זה אהני ששוהין בקבורתה הלא אדרבא כל זמן ששוהה יותר כנז' אז יותר פשוט שלא יצא הולד חי עוד, ואכמ"ל:

תבנא להנידון שהתחלנו כיון שהניול נדחה מפני ס' פק"נ וא"כ קשה לכאורה כנז' למה אסרו הנתוח של הרופאים, אלא ודאי דהעיקר משני טעמים האחרים שחולק שם בבנין ציון אשר המה נכונים וכמו שהעלה שם לאסור נתוח המת בכל אופן עיי"ש ולא מטעם הא' שכ' דאין זה ניול הוצאת הולד ע"י הנתוח דז"א דבאמת הוי ניול כנ"ל) וגם עוד י"ל בזה דבאמת לא מיבעיא כפי' שכ' הנו"ב דמשום זה שיתלמדו למק"א כשאין חולה כזה לפנינו, פשיטא דאסור לנוול המת כנז' אלא גם בעובדא שכ' הבנין ציון שיש כבר חולה כזה לפנינו עודנו חי ואומרים הרופאים שרוצים להתלמד מזה המת בנתיחתו כדי לרפאות את השני החי אמנם אנחנו יודעים כי אינו בכלל ס' פק"נ להצילו לאשר שקר בימינם והמה רופאי אליל וכל דבריהם רק השערות ודמיונות והיקשות שעושים הגדולים שבהם ותלמידיהם הרופאים שבעיירות גם זה לא יבינו, והנתוח שעושין להמתים רובן ככולם המה מתעסק בעלמא לבלי תכלית הנרצה יען שעפ"י החוק צריכין לנתוח לכל מת שנהרג או נמצא גם במקום שלא יגיע נ"מ ולא נודע הרוצח כלל או שראו כולם שהוא הרגו ואין שום ספק מ"מ ינתחוהו וינוולו המת וכל רוח דעת והגה אמת קשה להוציא מפיהם ולא יוכלו להכיר ולהוציא מחודש ושום שכל בגוית המת הלז מה לרפאות עי"ז את החולים אך הנתוח הוא אצלם לחוק כנ"ל ומעשי תעתועים, אצלם כשעשועים, כיון שאינו נגד רצונם לעשות זאת יען שרובם ככולם ג"כ היהודים שבהם לא יאמינו כלל בהשארת הנפש ובפרט בדחז"ל ע"כ גוית המת הוא אצלם כנבלת בהמה או עוף וטוב שברופאים לגיהנם כדחז"ל בסוף קידושין ובאמת מה יוכלו לדעת גם אם יש עוד חולה כזה לפניו באותו עיר (לפי דבריו) ואיך ידע אם הוא באמת אותו חולי כי חולאים רבים כמנין תוצאו"ת ר"ל כשאחז"ל ולמיניהם שונים גם באותו המין ואם יחפוץ לדון מהמת הלז לאותו חולה אולי עוד יזיק יען שיתן לו הסמים הצריכים לחולי שמצא בהמת ובאמת בהחי הלז אין בו חולי הנז' רק הדומה לה והסמים האלו המה יזיקו לו. וגם מי יודע אם יוכל לדעת כלל מגוית המת מה היתה בה החולי. ואם יוכל לדעת מגוית המת להבין המחלה (הגם שהוא רחוק) האיך יוכל לדעת איזו רפואה הי' מועיל לו ואח"כ יש עוד ספיקות כי אולי לחבירו יזיק זה הרפואה כי לא כל האצבעות וגופים שוים והטבעיים שונים הרבה וכהנה וכהנה ספיקות רבות ועצומות ושינויים שונים ומעיקרא דדינא פירכא ומי יודע אם לא יזיק עוד יותר כנ"ל ע"כ שוא"ת עדיף ולא נתיר ניול המת בקום ועשה ח"ו והוא עון גדול עד שמצינו בגמ' כנ"ל שציוו חכז"ל להכות כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה (דכיון שנהרגה בידי בנ"א לא מת הולד תחלה כדאמרי' שם בגמ' עירובין) והגם דהוי עובר ירך אמו (ועיי' מ"ש שם בארי' דבי עילאי) וגם לא כלו לו חדשיו בסתם וא"כ הוי נפל (כמ"ש בבית מאיר שם) מ"מ לעשות מעשה לכתחלה להרוג לעובר שבמעי' הוא דבר זר מאוד עכ"ז הוא קל יותר (לד' חז"ל) אפי' מספק ניוול המת היינו שמא יצא הולד בעצמו חי ויהי' ניוול לה כנז' (הגם שלא ינוולוה בידים רק אולי יצא הולד בעצמו כנז') מכ"ש ודאי ניוול המת שעושין בידים שהוא עון פלילי. ע"כ בודאי מצוה וחיובא להשתדל (בכל צרה שלא תבוא ח"ו) להציל מניתוח וניוול של הרופאים האלו ושהוא בכפירתם מעשי תעתועים, ולבלי תועלת. ובאמת הוא איסור חמור כנז'. ועיי' ש"ס חולין (דף צ"ב) דקחשיב ג' מצוות דמקיימי ב"נ וא' מהם שאין שוקלין בשר המת במקולין פירש"י בשר המת של אדם, במקולין באיטלז שאין אוכלין אותו בפרהסיא כל כך עכל"ה, ונראה גם משום כבוד המתים נהגו עכ"פ ברגש נפש בנ"א שאין מבזין בשר המת כ"כ וליזהר עכ"פ במקצת, ובימינו הרופאי אלול וגם מבנ"י (ואפיקורוס ישראל כ"ש דפקיר טפי כנודע מדחז"ל) כשצריכין להתלמד לתחבולותם וחכמתם כנ"ל ינתחוהו לאברים ויתנו ביד כל תלמיד אבר בפ"ע ואח"כ כשנסרח הבשר זורקין אותו לבית הכסא. ויש עוד ראי' מש"ס בכורות (דף מ"ה ע"א) בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה א' שנתחייבה שריפה למ' בדק ומצאו בה רנ"ו אברים משמע לכאורה דלצורך להתלמד מותר לכתחלה לנתחה אברים אברים כהאי מעשה דשלקוה כנז'. אך ז"א ראי' די"ל דמיירי בזונה נכרית דל"ש כבוד המת. ואדרבא משם ראי' דגם בנימוסי בנ"א הנכרים לא נהגו קלות ראש אז גם במת נכרי גם כדי ללמד את התלמידים הרופאים, לא התירו לחתכן לגזרים ולספור כל עצמותיהם רק כשאירע זונה נכרית בזויי' התירו להם הנכרים בנימוסם לבזותה אחרי מיתתה. (וכנראה) זהו הי' עונשה במיתתה ששלקוה ביורה רותחין ומתה ועי"ז נתפרקו ממילא אברי' זמ"ז ועי"ז יכלו לספור עצמותי' אבל אין שום ראי' מזה היתר הניוול כנז': והנה י"ל ראי' גדולה מש"ס שבת (דף י"ג ע"ב) אין בשר המת מרגיש באיזמל (ופרכי') איני והאמר ר' יצחק קשה רימה למת כמחט בבשר החי שנא' אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (ומתרצי') אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל, וקשה דל"ל להש"ס לדחוקי להמימרא ולהוציאה מפשוטי' דמיירי בחי (בבשר המת הגדל בו מחמת כוי' או מכה וכפירש"י) הא הוו"ל לשנויי דמיירי בבשר המת ממש רק לא קשיא מעיקרא איזמל "ארימה" די"ל דברימה באמת מרגיש המת כיון שכן נגזר מאת השמים שיתעכל בשרו ע"י רימה וזהו בדיוק עונשיו של חטאיו שמרגיש ברמה אשר תאכלנו וכמבואר בדרז"ל (באבות) מרבה בשר מרבה רמה (ובכל ספרי הראשונים ז"ל ספרי מוסר) משא"כ באיזמל שיחתוך החי בו (לאיזה צורך כדי להתלמד לרפואה במק"א וכיוצא) זהו איננו מרגיש כלל כיון דסוף כל סוף הרי גוף מת הוא כבר בעצמותו. וא"כ לק"מ, ולמה לא מתרץ הש"ס כנז' א"ו דפשיטא לי' להש"ס דגם בחתיכת איזמל מרגיש המת מה שעושין בו החיים כגון הרופאים בנתוחם אחרי מותם כיון דזהו בזיונו וזהו היסורים שלו ואסור לבזות דיוקנו של מקום ית"ש וגם כיון שעשה בהגוף תורה ומצות מעשיות וה"ז תיק לספר או כתשמישי קדושה שבלו דנגנזין מדינא ולא לחתוך בהם בפרט לבזותם כל דהו אדרבא צריכין לנהוג כבוד ביותר בגניזתו היינו קבורתו טהרתו והלוייתו. כמשפט התורה וכדחז"ל. וע"כ משני הש"ס בע"כ לחלק דזהו מיירי רק בחי בבשר המת מחמת מכה שבו וכו' וכנ"ל ע"כ בודאי מצוה וחיובא למעות כל מה דאפשר ולהציל מניוול המתים ר"ל:

שוב ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' שמ"ז) שהוא המפלפל עם שו"ת בנין ציון הנז' מטעמים בעה"י שכתבנו בזה משנה לא זזה ממקומה כפי שביארנו והוכחנו לעיל, ומחי' חיים יתן לנו חיים ארוכים וברוכים בכ"י:

תוכן העניינים

שות מנחת אלעזר חד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה