אור ברסלב
שות מוהרץ סימן יט

שות מוהרץ· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

סימן יט

סימן יח

לכבוד ידידי ה"ה הרב המופלג החריף ובקי השלם מהו' יעקב יוטעם נ"י:

א מה שהקשה רו"מ דאם חציו עבד וחציו בן חורין למשנ' אחרונה חייב בראיה משום דסופו לכופו, ע' (ריש חגיגה, ושם ד' ע"א) א"כ קרא דהאדון למאי אתי, אם לעבד גמור הרי ילפינן לה לה מאשה, ואם לחציו עבד וחציו ב"ח, הרי לפי משנה אחרונה חייב בראי', ע' רש"י ותוס' שם, הנה לק"מ דפשיטא דהא דכופין את רבו לשחררו אינו רק תקנה מזמן אחרון, וב"ה חזרו להורות כבית שמאי, אבל מדין התורה אין כופין, וא"כ קרא אינו מיותר רק בא להוציא ח"ע וחב"ח, כיון דיש לו אדון עכ"פ חוץ מאדון ד' צבאות פטור מראי', ורק לדידן חייב ח"ע וחב"ח בראי' לאחר התקנה ולא מעקר הדין וז"פ, אולם יש לעיין מצד אחר כיון דכ' הטו"ז יו"ד סימן קי"ז ובאו"ח סי' תקפ"ח כלל גדול בתורה, דכל דבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חז"ל לאסור, וכבר הקדימו בזה בעלי התוס' בהך (ב"מ ע' ע"ב) ד"ה תשיך כיון דאמר רחמנא דמצו' לחסרם לא הי' לחכמים לאסור, ורבינו תם בתוס' (ב"מ ס"ד ע"ב) ד"ה לא ישכור פירש לשון הגמרא (ערכין ל"א ע"א) רבית הוא והתורה התירה, היינו כיון דהתירה התורה בתי ערי חומה שוב לא רצו חכמים להעמיד דבריהם ע"ש, וכאן דכ' התורה בפירוש קרא האדון ד' צבאות להוציא ח"ע וחב"ח, דיש לו אדון אחר, וע"כ דמן הדין אין כופין ואיך יכולין חז"ל להחמיר נגד הדין המפורש דפטורים מראיה, וכבר הבאתי לעיל בשם הרב חות יאיר סי' ט"ו דמפ"ז לא אסרו חז"ל הטלטול פחות מד' אמות ברה"ר משום חצי שיעור, והיינו כיון דמפורש בתורה שבו איש תחתיו ורשות האדם ד"א, שוב אין כח ביד חז"ל להחמיר, אע"ג דאין מפורש בתורה ממש, והנה הרב חות יאיר סי' קמ"ב משיג על סברת הט"ז מזה דאסרו רבית לעכו"ם אע"ג דמפורש בתורה לנכרי תשיך ואולם כבר השיבו דכיון דהתירו משום כדי חייו וכן לתלמיד חכם הניחו עכ"פ דין התורה במקומו בכה"ג לא שייך הכלל, וראיתי עוד להרב בעל יד מלאכי סי' רצ"ה שרצ' לעשות עוד סמוכין לדברי הט"ז מדברי רש"י (ב"מ פ"ח ע"א) ד"ה שהעמידו דבריהם על דין תורה, כלומר מה שאסור מפי חכמים מצאו לו היתר מה"ת, ואנכי מצאתי דבר זה ג"כ לרבינו הרא"ש מובא בשיטה מקובצת סנהדרין מכונה חמרי וחיי מה שהוציא לאור בעל כנסת הגדולה, על הא דאמרו (סנהדרין י"ט ע"א) דמלכי ישראל לא דן ולא דנין משום מעשה דעבדא ינאי מלכא קטל גברא, והקשה הר"מ מאי קאמרו בש"ס על המשנה דמלך לא דן ולא דנין לא שנו רק מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד, דן ודנין דכתיב בית דוד דינו לבקר משפע, והרי בשעה זו, שנאמר הפסוק היה קודם עובדא דינאי המלך ובשעה זו גם מלכי ישראל הי' דנין ותירץ כיון דהקב"ה צוה בהדיא לבית דוד שידונו את העם, לא היו חכמים גוזרים עליהם שלא לדון כמו בהך דפ' איזהו נשך דמדרבנן גזרו שלא להלות ברבית ופריך והא כתיב לנכרי תשיך ומאי פריך והא לא אסרינן רק מדרבנן, אלא הכי פריך כיון דכ' לנכרי תשיך לא הי' להם לחז"ל לגזור וה"נ כן עכ"ל הרא"ש, וע' ביד מלאכי שם שהביא קו' מהר"י אירגאז דמצינו בתורה תשב בדמי טהרה, וחז"ל אסרו לבעול על דם טוהר והשיב, כיון דזה לא אסרו חז"ל בתלמוד רק איזהו גאונים התירו ואיזהו גאונים החמירו ותלוי במנהג מקומות ע' טור יו"ד סי' קצ"ד, וזה אין בכלל איסור שאסרו חז"ל להחמיר דלא הי' החכמים האוסרים מטעם גדר וסייג רק איזהו קהלות הנהיגו כן ע"ש, ואולם עדיין יש לתמוה מהא דמצינו (נדה נ"ח ע"ב) דהשיב ר' עקיבא לתלמידיו מה הדבר קשה בעיניכם, שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל, שנאמר דם ולא כתם, והכוונה כיון דכתיב בפירוש דם שוב אין כח ביד חז"ל להחמיר בכתם, ובכ"ז לדידן אסרו חז"ל את הכתם אע"ג דבתורה מבואר דוקא דם והנה יש לדבר הרבה מענין זה ואכ"מ:

ב ומ"ש רו"מ בשם שו"ת מהרח"ש דאצטריך קרא האדון להיכי דנפל לבנו קטן בירושה דבכה"ג אין כופין לשחרר את חצי עבד דכופין רק משום שעשה שלא כהוגן מה דשחרר חצי עבדו ולהבן אין כופין, הנה שו"ת מהרח"ש אין ת"י אכן כפי מה שהעתיק רו"מ אין לו הבנה, וכי זה עיקר הטעם מפני שעשה שלא כהוגן ומה נעשה בעבד של שני שותפין ואחד שחררו ולא השני, ובכ"ז גם בכה"ג כופין את השני להוציא ובפרט דברי רש"י במשנה (גיטין מ"א ע"א) מפורשין דח"ע וחב"ח היינו בעבד של שני אחין או שני שותפין ע"ש, ואולי כוונת מהרח"ש בבכה"ג שנפל ח"ע לירושה לבנו קטן, וקטן לאו בר כפיה הוא, ובזה האופן עדיין מקרי ח"ע וחב"ח אף למשנה אחרונה, ונלמד מקרא דהאדון דבכה"ג פטור מראיה, וע' טורי אבן בחי' רפ"ק דחגיגה לתרץ קו' החמורה, מדוע הן לענין פסח והן לענין ראיה חייב ח"ע וחב"ח, כיון דלמשנה אחרונה כופין לשחרר, הוי כאלו כבר משוחרר, ומדוע קי"ל במשנה (ר"ה ך"ט ע"א) ח"ע וחב"ח לעצמו אינו מוציא ידי חובת תקיעת שופר וכ' הרב הנ"ל דמשנה דר"ה מירי, היכי דאקנויי האב את העבד לבנו קטן דלאו בר כפיה, ובאמת שם (גיטין מ' רע"ב) אמרינן בגם באקני לבנו קטן משיאין לו עצה הוגנת להעמיד עליו אפוטרופוס, ולקרקש בזוזי ע"ש, ואולי דעת הרב טורי אבן דדוקא בח"ע וחב"ח כיון דכופין הוי כאלו כבר משוחרר דכל העומד לשחרר כמשוחרר דמי, משא"כ כאן אינו רק עצה טובה אולי יפיסו דעתו של ינוקא, וישחררו מדעתו, אבל אין הדבר ברור אם יתרצה ודאי לשחררו, וקטן לאו בר כפיה, וא"כ כיון דאין עומד לכך דין עבד עליו לכל דבר:

ומ"ש רו"מ לשיטת מהרח"ש מפ"ז ח"ע וחב"ח למשנה אחרונה אין לו אדון מקרי, דמעשה ידיו של עבד זה לעצמו, ומפ"ז ל"ק קו' התוס' (חגיגה ד' ע"א) דהקשו מדוע הכא פשיטא לי' למ"א חיי בראיה, ומדוע בגיטין בשלשים של עבד בעי הש"ס כיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינא בי', ואולם לטעם הרב רח"ש ניחא, דבקנס של עבד אף אי אין עבד שוה כלום חייב המזיק לשלם, א"כ לא משגיחין אם יש לאדון תועלת מהעבד וחייב, אבל לעניין ראיה דכתיב האדון שפיר מוכח דח"ע וחב"ח לא הוי אדון, כיון דמעשה ידיו לעצמו, לא נופל בזה לשון אדון, ואולם עיקר כטעם רש"י ותוס' דחייב חצי עבד וחצי בן חורין בראיה אינו רק משום דלבתר בסוף אזלינן ועומד להשתחרר ע"י כפיה אולם על ענין מעשה ידיו של עבד לא משגחינן, ומה שהקשה הרב טורי אבן על ת' התוס' כיון דהעבד הונגח אגנח למפרע דלא היה עומד להשתחרר, וקשה א"כ איך חייב בקרבן פסח וראיה, ולמה לא חייש כן שמא ימות והרי הלכה פסוקה שמא ימות חיישינן (גיטין ך"ח ע"א) ואם ימות אגלאי למפרע דלא היה עומד להשתחרר, אולם דבריו תמוהים דשם בקנס של עבד בעת שדנין, אי יש כאן חיוב תשלומין, כבר אגלאי מלתא למפרע דלא היה עומד להשתחרר כיון דכבר הונגח, אבל כאן בשעה שדנין לחייבו בראיה ובפסח עדיין חי הוא, ואע"ג דשמא ימות חיישינן, מ"מ עומד להשתחרר קודם שימות רגע (אחת) [אחד], וע"כ חיישינן שמא ימות היינו היכי דעל רגע (אחת) [אחד] קודם המיתה בעת שעדיין לא יצא מחזקה, אנו דנין כמו הר"ז גיטך שעה אחת קודם למיתה אבל כאן רגע (אחת) [אחד] קודם מיתה עדיין בידנו לכופו וז"ב וע' שו"ת נו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ב כיוצא בזה:

ג ומ"ש רו"מ מדוע האדון אשר קדש שפחתו קי"ל דיצאה לחירות דלא היה עושה איסור ובלי ספק שחררה מקודם, והקשה רו"מ דס"ס גם עתה עושה איסור במה שמשחררה דקי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה, הנה לק"מ על השחרור א"ע רק בעשה, ועל נישואי שפחה עובר בלאו דלא תהיה קדשה דבנישואי שפחה הכתוב מדבר, ע' תרגום ורמב"ם פי"ג מה' א"ב הי"ג, ורש"י ריש חגיגה ולאו חמור מעשה, ועוד דהרי הר"ן פ' בתרא דיומא סוגיא דמאכילין אותו הקל הקל כ' דחולה שהוצרך לחלול שבת, ויש לפניו נבלה, דמוטב לשחוט עבורו אע"ג דהוא עבירה שבסקילה, מלהאכילו נבלה דאינו רק בלאו, משום דבנבלה עובר על כל כזית וכזית משא"כ בשחיטה דאינו עובר רק פעם אחד לבד ע"ש, וכאן נמי דעל השחרור אינו עובר רק בפעם אחד, משא"כ לאו דלא תהיה קדשה עובר על כל ביאה וביאה, ומפ"ז אנו אומרין דבלי ספק שחררה למען לא יעבור בכל רגע, וע' ג"כ תוס' (גיטין ל"ג ע"ב) ד"ה נשאת דכ' דאין האשה חוששת רק על איסור שעומדת עליו כל ימיה, אבל פ"א לא ע"ש, ועוד אפשר לפרש לשיטת הר"ן פ' השולח האיסור דשחרור דוקא משום לא תחנם ואסור להטיב להם, ואולם אם עושה כדי לצרפו לעשרה מותר ע"ש, וה"נ אם האדון שחררה כדי לישא אותה אינו עושה איסור בשחרור זה, ואכ"מ ובמ"א אבאר בארוכה:

והנני ידידו צבי הירש חיות.

תוכן העניינים

שות מוהרץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה