שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן נו
לכבוד הרב וכו' מו"ה מנחם מאניס אבד"ק
סאקאלאב הסמוך לסטריא. מכתבו הגיעני ובדבר מה ששאל בדין שהביא עכו"ם א' דגים ביו"ט ב' של סוכות שחל בע"ש לשוק בסתם למכור ולא לאיש מיוחד ופגע בו איש א' ולקח ממנו הדגים אם יש להתירם עכ"פ לאכלם בשבת שאחריו והביא דברי מג"א סימן תקט"ו ס"ק י"ב שכ' דגם למאן דמתיר ספק מוכן ביו"ט ב' היינו במצודות פרוסות מעיו"ט ויש ספק אימתי נצודו אבל בעכו"ם שהביא דורון או למכור דרכו להביא מן המשובח אבל הפר"ח סימן תצ"ז כ' להדיא דבצודם ביו"ט ב' מותר בספק ניצוד היום ורו"מ כ' דגם המג"א י"ל דמיירי במביא למכור ליודעו ומכירו בזה ס"ל שדרכו להביא מן המשובח אבל בנ"ד שהביא למכור בסתם י"ל דמודה להפר"ח ואף דהפמ"ג סימן תצ"ז מסופק גם בצידה להחמיר מ"מ עכ"פ יש לסמוך על הפר"ח ולהתיר לאכלם בשבת עכ"ד והנה מה שהבין בדעת פמ"ג סימן תצ"ז סק"ד שדעתו לחלוק על פר"ח ומסופק בצידה לענ"ד כונת פמ"ג אינו לחלוק ע"ד פר"ח שהרי העתיק ד' דמחובר דרך לתלוש דבר יום ביומו ול"ה ס"ס וע"ז כ' וה"ה צידת דגים י"ל כה"ג ומדוע לא כ"כ דרך פלוגתא ועכ"פ הו"ל להביא סיום דברי פר"ח שמיקל בזה אבל נראה דכונתו לחלק דגם הפר"ח אינו מיקל רק בשאר צידה של חיות ועופות שאין מתקלקלין מיום א' לחבירו ואין בו שום הפרש מיום א' לחבירו בזה י"ל דדרך לצוד על כמה ימים אבל בצידת דגים שידוע כי חשובתן הוא יותר ביום ראשון קרוב לצידתן הן לעצמו הן למכירה וא"כ שכיח טפי שיביאם למכירה ביום צידתן דקפצו זביני טפי ול"ה ספק כיון דשכיח טפי לאיסור וע' בט"ז סימן תקט"ו סק"ה דמשמע מדבריו דבכל צידה משובח יותר מה שלוקט ביומו אבל כיון דהחוש מעיד לחלק בזה י"ל דהתם הא לדינא אין נ"מ אם משובח יותר רק כיון דעכ"פ אין גרעון בזה ול"ש לומר דלהשביח מקחו מכוין שפיר נאמן בדרבנן במסל"ת בכל גווני והא דנקט דמשובח יותר הוא רק בדגים וכדומה כמובן, כנלע"ד פשוט כונת הפרמ"ג, והא דהוצרך הפר"ח לומר דלצדדים קאמר ולא פי' דקאי התם על צידת דגים היינו משום דקאי הש"ע על הנזכר בסעיף הקודם דמיירי בכל צידה כמובן.
וגם בלא"ה יש לדון בזה דהא אנן קי"ל דגם בניצוד ביו"ט א' אסור גם ביו"ט ב' רק לצורך אורחים שלא הובא בשבילן ומבואר בסימן תקט"ו ס"ד בהג"ה דבדגים שצריך הכנה גם ביו"ט ב' אסור לבשלן על שבת וא"כ לפמ"ש המג"א שם סקט"ז דב' ימים קודם לא גזרינן שמא יאמר להביא וכפי הנראה הטעם משום דלא שכיח להכין ב' ימים קודם וא"כ י"ל דה"נ לא שכיח שיצוד העכו"ם ב' ימים קודם הדגים ובע"כ דניצודו ביו"ט א' וא"כ אסורים לדידן גם ביו"ט ב' והש"ע לשיטתי' דסובר דביו"ט ב' שרי וגם לשי' רמ"א יש לומר דהא דספק מוכן שרי היינו כמו שאמר המג"א דהיינו בספק ניצודי קודם יו"ט או ביו"ט וכגון במצודות פרוסות מעי"ט והפר"ח דסובר בכל גווני שרי בספק היינו משום דלשיטתי' אזיל דסובר בכל מקום כהמחבר אבל לדידן דקי"ל כהרמ"א שפיר י"ל דאסור בכה"ג דבודאי לא ניצודי בעיו"ט וגם מסברא נראה דבודאי העכו"ם לא הי' ממתין מלהביאם ב' ימים, והן אמת דהט"ז סק"ח חולק על הרמ"א ומתיר לבשל ביו"ט ב' דל"ה מוקצה כיון דמותר לאורחים אבל מלבד דהפרמ"ג שם תי' דברי רמ"א הנה גם לשי' הט"ז נראה דודאי בשבת ויו"ט לא שכיח שיבואו אורחים מחוץ לתחום וכמבואר בש"ס דמ"ק י"ב ובע"כ דכל הטעם דמיקלעי אורחים היינו מבני העיר והרי כל המביא למכור דגים בסתם הווין כל בני העיר כמו שהובא בשבילן כיון דאדעתא דידהו מביא וכמ"ש גם בשו"ת טוב טעם מהד"ת בקו"א סימן ט' והוא פשוט א"כ הדגים אסורים לכל ישראל מאותה העיר א"כ שוב ל"ש לומר הואיל כלל וא"כ גם הט"ז שם מודה דאסור לבשל ביו"ט ב' לצורך שבת דהא כל טעמו שם משום דלרש"ל שרי לאחר וגם לרמ"א מותר לאורחים עכ"פ א"כ בנ"ד דליכא הכא אחר שיהי' מותר לו דהא למי שהובא בשבילו אסור והכא הויין כל בני העיר כמו שהובא בשבילן, והן אמת דלשי' הט"ז שם סק"ב דבמקום דחק גם לבעה"ב עצמו מותר יש לצדד בזה אבל מ"מ קשה להקל נגד רמ"א ומג"א ושאר אחרונים וכמ"ש בשו"ת טוב טעם שם, וגם לא אדע אם הובאו הדגים מחוץ לתחום א"כ לכ"ע הי' אסורים לאכלן גם בשבת למי שהובא בשבילן וכבר כתבתי דבנ"ד כל בני העיר הוי בכלל מי שהובא בשבילן, והנה המג"א ס"ק כ"ב צידד בעכו"ם הדר בכפר דניזול בתר רובא דעלמא עכו"ם וצדן לצורך עכו"ם אמנם לפע"ד בזה"ז ידוע כי רוב קוני דגים (ובפרט בימי יו"ט) הם ישראל א"כ אין לילך אחר רוב אנשים רק אחר רוב קונים וכמ"ש כה"ג התוס' ביבמות מ"ז ע"א ד"ה במוחזק לך דדוקא בדידעי' דהוי עכו"ם מעיקרא בעינן שיהיו מוחזק לך אבל בלא"ה נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני דנאמן וכדאי' בפסחים ג' גבי ההוא עכו"ם דהוי סליק ואכל פסחים וא"ל דשא"ה דהוי סמכו ארובא דהוי ישראל דהא בכל מקום גם היכי דרובא עכו"ם מ"מ רוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראל נינהו יעו"ש ומבואר דאין תלוי ברוב אנשים שבעולם רק ברוב השייכים לדבר זה וכדקי"ל בבשר הנמצא דתליא ברוב טבחים וע' בפ"ב דמכשירין מ"ח מצא פת הולכין אחר רוב נחתומין פת עיסה אחר רוב אוכלי פת עיסה ויעו"ש מ"ז בהא דפליגי ר"י ורבנן אי אזלי' בתר רוב המשליכין וצ"ע אמאי קי"ל כת"ק ולא כר"י שם ואכ"מ וע' במג"א סימן ל"ב ס"ק ס"ו שתי' קושית הע"ת שהקשה למ"ל טעמא דקבוע ת"ל דרוב בהמות טמאות והמג"א תי' דעכ"פ רוב בהמות הנאכלין טהורות ומאותן שאין נאכלין אין לוקחין גידים יעו"ש וזהו כדברינו, ע"כ לענ"ד בזה"ז יש להחמיר בזה וגם בהגהת הגאון מוהרב"פ ז"ל הביא בשם תשו' נח"י סימן מ"א דיש להחמיר בדורנו.
ועוד דהא כבר ביאר בשו"ת פמ"א ח"ב סימן קט"ו דבכל הנך דוכתי דשרי ליקח דגים מ"מ בודאי אסור משום מקח וממכר ואין להקל רק בלא שום פיסוק דמים עם העכו"ם כמ"ש בסימן תקי"ז יעוש"ה שכפל ושנה ד"ז בתשובתו ונחזי אנן איך הדין אם עבר וקנה בפיסוק דמים אם יש להתיר בדיעבד ולכאורה נראה דלפי המבואר בסימן שי"ח גבי מבשל בשבת דגם בשוגג אסור בו ביום גם לאחרים וע' במש"ז שם סק"א דגם בדרבנן אסור ולהלבוש חמור טפי מדאורייתא וא"כ כיון דעבר על איסור דרבנן בעצמו דהיינו איסור מקח וממכר י"ל דאסור בו ביום גם לאחרים וא"כ אסור גם בטלטול דהוי מוקצה ושוב אסור לבטלו ביו"ט לצורך שבת, ואולם מדברי תוס' בעירובין מ"א ע"ב בהא דפירות שיצאו ח"ל וחזרו דלא הפסידו מקומן וכ' התוס' דלא דמי למבשל בשבת במזיד דלא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא ע"ש מוכח דס"ל דבאיסור דרבנן קיל טפי והן אמת שדבריהם שם צ"ע דגבי חוץ לתחום כ' הפוסקים דטעמא דכיון דלאדם אחר הוי בתוך התחום והכי קיל טפי כמ"ש בסימן תקט"ו אבל התוס' לשיטתם אזלו דס"ל דטעמא הוי משום דהוא דרבנן ולא ס"ל הך טעמא ועמג"א רס"י רע"ו ופמ"ג שם ואכ"מ אבל עכ"פ דבר זה מפורש בתוס' דדוקא במבשל דאיכא איסור תורה אסור ולא בדרבנן, וע' במג"א סימן ת"ה סקי"ד מה שהקשה ע"ד תוס' הנ"ל וחילק בין היכי דאית לי' פירי אחריני או לא וע' בנת"ח מ"ש בזה בשם ריטב"א ואני מצאתי ד"ז גם בחי' הרשב"א שבת דף ק"ל בשם מורו דכל מעשה שבת לא מיתסר רק בנעשה שום תיקון בגופו אבל אם נעשה בו איסור הוצאה והעברה וכדומה אינו נאסר כיון דלא נעשה מעשה בגופו יעו"ש וע' בתוס' שבת מ"ג ע"א ד"ה טבל מוכן כו' דמבואר ג"כ דס"ל כהמג"א הנ"ל וע' בשו"ת נט"ש סימן ד' מ"ש בזה באורך ולפ"ד צ"ע בדברינו הנ"ל, ועכ"פ בשוגג בדרבנן לכ"ע ע שרי גם בדאית לי' פירי אחריני דלא קנסו בזה שוגג אטו מזיד וכמו שהאריך בזה במרה"פ על הירושלמי פ"ב דתרומות ה"ג בישוב ד' הרמב"ם וע' בפר"ח ופמ"ג יו"ד סימן צ"ט באורך, ולכן דברי הפמ"ג סימן שי"ח הנ"ל צע"ג לענ"ד, וע' בריטב"א ביצה י"ד שהובא במחה"ש רסימן תק"ד ס"ק ה' דמוכח דגם בדרבנן אסור דיעבד ולשי' מג"א היכי דאסור משום עובדא דחול יש להתיר לאחרים, וע"ע בחק יעקב סימן תנ"ד סק"ד ובמש"ז שם סק"ד שדיבר ג"כ מדין הוציא מרה"י לר"ה אי דמי למבשל בשבת ובמח"כ נעלם מהם כל הנ"ל, אבל יש להביא ראי' לד' פמ"ג מהש"ס דשבת קמ"ו ע"ב בי סדיא רב אסר כו' מכללא אתמר דרב אקלע לההוא אתרא דלא הו"ל רווחא נפיק יתיב בכרמלית אייתו לי' בי סדיא לא יתיב מן דחזא סבר משום דבי סדיא אסור להביאו דרך כרמלית ולא היא דרב אכרוזי אכריז ב"ס שרי אלא משום כבוד רבותינו כו' יעו"ש ומבואר דלפי הס"ד דהוי ס"ל דב"ס אסור גם בדיעבד אסור ליהנות ממנו אף דמסתמא הי' שוגגין ואמרו מותר דהו"ל כשוגג כמ"ש הט"ז יו"ד צ"ט ומג"א שי"ח וסימן ק"ד וכמה דוכתי, אבל י"ל לפמ"ש התוס' בקדושין מ"ה ראי' מפ"ק דמגלה דאפי' היכי דפליגי תנאי ועביד חד מינייהו עובדא להחמיר דאין ראי' מזה דהדר משמעתי' דדלמא אחמיר על נפשי' לחומרא בעלמא וע' בתוס' מ"ק ט"ו ע"ב ד"ה לאו כו' דשמא מחמיר ע"ע הי' וגם בדף כ"ה ב' ד"ה ועל רבו כ' כה"ג ויעו"ש במהרש"א וגם בגמ' שם דף כ"א ודלמא מלתא יתירתא עבד וע' יומא ע"ט והעלום לסוכה לא מפני שהלכה כן אלא שרצו להחמיר וע' רשב"ם פסחים ק' סוע"א ואס"ז ב"מ ס"ז א' בשם ראב"ד ותוס' פסחים ל' ע"ב ורא"ש שם סימן כ"ו גבי שימור משעת קצירה שכ' כה"ג וע' ברא"ש ב"מ פ"ה סימן ל"ד דמדנקיט לא אכיל משמע דהוי רק חומרא ועוד בכמה מקומות, וא"כ י"ל דה"נ בנ"ד שרי מדינא רק דרב החמיר ע"ע, אך לפמ"ש התב"ש סימן ט"ו סקי"ב דהא דפריך הש"ס בשבת קל"ו מר"פ ור"ה דלא אכלו ולא משני דאחמירו אנפשיי' משום דלפי הס"ד דהוי ס"ל דשרי לכ"ע וליכא שום מ"ד לאסרו ל"ש להחמיר ע"ע דרך חומרא אבל היכי דתליא בפלוגתא י"ל דאחמירו על נפשיי' ע"ש א"כ גם בהא דבי סדיא דאי נימא דבדרבנן בשוגג שרי וליכא מ"ד לאסור שוב מדאחמיר רב מוכח דאסור מדינא (וע' בש"ך ח"מ סימן שפ"ו סק"א בהג"ה שם שכ' כעין סברת תב"ש לענין לעשות לפנים משוה"ד יעו"ש), אבל מלבד דיש סתירה על סברת תב"ש מקצת מקומות שהבאתי כמבואר למעיין בכל הני דוכתי, אף גם הרי בגיטין נ"ד פליגי ר"מ ור"י ולר"מ בדרבנן קנסו שוגג טפי מבדאורייתא א"כ שפיר י"ל דרב החמיר ע"ע אבל מדינא שרי בעבר אדרבנן בשוגג בדיעבד, וע' בסימן תקי"ז סעיף ב' בישראל שאמר לעכו"ם תקנה לי דאף דאסור לכתחילה מ"מ בדיעבד אם אינו רגיל שרי אבל אין מזה ראי' להיכי דעשה הישראל בעצמו בידים איסור דרבנן, כלל הדבר כי לענ"ד הדין ברור דבעבר אדרבנן בשוגג שרי ודלא כהפמ"ג ז"ל. סוף דבר כי לענ"ד בנ"ד נוטה יותר לאסור ומ"מ אחרי שכבר הורה להקל וסמך על פשטות דברי פר"ח כבר אמרו בדרבנן עבדי' עובדא כו' ויש לו ע"מ שיסמוך בצירוף דעת הט"ז הנ"ל באם שלא הובאו מחוץ לתחום אבל לענ"ד אין להורות להקל בזה מכל הלין טעמי דכתיבנא (א"ה מ"ש השואל דהמג"א לא מיירי רק שמביא למכור ליודעו ומכירו בהר"ן שרמז אליו המג"א ל"מ כן וגם בש"ג שם פ' שואל ומשום שדרכן של בנ"א ללקטן ביומן שלא יכמושו וה"ה הכא וכמ"ש המחבר בצידת דגים משום דטובים יותר (אך בש"ע הר"ב ז"ל רס"י תקט"ו קצת ל"מ כן יעו"ש) ומ"ש מתוס' יבמות מ"ז בזה יש פלוגתא יעוי' בתוס' פסחים שם ובטוב"י אה"ע סימן ב' וב"ח שם וש"ך יו"ד סימן רס"ח סקכ"א ומ"ש מהא דמכשירין דקיי"ל כת"ק במש"א למשניות שם העיר מהא דע"ז ע' ע"ב רוב גנבי ישראל נינהו אבל י"ל דשם הוא רק להוציא מדין קבוע כמחצה על מחצה וכמ"ש שם הריטב"א, ומ"ש בדין עבר אמלאכה דרבנן אי שרי בדיעבד יעוי' בביאור הגר"א סימן שי"ח שם שהאריך והעלה דלכ"ע מותר בשוגג בדיעבד אך במזיד ביאר בס' משנה ברורה שם ג"כ דאסור גם בדרבנן ומ"ש בענין להחמיר ע"ע במה דשרי לכ"ע גם בש"ך יו"ד סימן ל"ט סק"ד דאין לבע"נ להחמיר בדבר שפשט הותירי' בש"ס וכל הפוסקים, ובסל"מ הובא בפת"ש יו"ד סוס"י קט"ז דהמחמיר במה שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בס' הוי כמו אפיקורסית ולכאורה דבריו צ"ע מרש"י פ"ק דביצה ג' ע"ב ד"ה אפי' שכתב בטעמא דדשיל"מ ל"ב וז"ל הואיל וישל"מ לאח"ז לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול הרי דעכ"פ שם איסור עלי' אלא דהתורה התירה וא"כ יכול להחמיר כמו מסוכנת אך י"ל כיון דהא דדשיל"מ ל"ב הוא דוקא במב"מ וכיון דיש מ"ד בש"ס דמב"מ ל"ב חשיב שפיר שם איסור עלי' ועפי"ז ניחא מה דקיי"ל דבא"מ בטל דשיל"מ דלכאורה לטעם הר"ן ניחא יותר אבל לטעם רש"י צ"ע ולהנ"ל ניחא ולפי"ז ד' סל"מ שייך רק בא"מ ועי' פמ"ג סימן ק"ג אם יש להחמיר לכתחלה בנטל"פ ומצאתי בס' הפרדס לרש"י וז"ל כשם שאסור להתיר האיסור כך אסור לאסור המותר שהתורה חסה אבל הרוצה להחמיר על עצמו אין בכך כלום וי"ל דמיירי שיש דיעה האוסרת ועי' בפי' הרע"ב לאבות עשה תורתך קבע, וגם בס' משמ"ש על הפמ"ג ה' תערובת סימן צ"ט הביא בענין זת בארוכות מתוס' ע"ז ל"ו ד"ה אשר בשם ירו' ורש"י ביצה ב' ע"ב ד"ה דהיתרא ומ"ש בעיון יעקב חולין ד"ו דבשוא"ת רשאי להחמיר ע"ש.)