שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן ל
ב"ה אור ליום ועש"ק הושע"ר תרל"ח. להרב הגדול וכו' מו"ה ברוך רייטלער נ"י
אבד"ק טרנורודא. מכתבו הגיעני לעת ערב ויען כי הפציר להשיבו תיכף יען כי הוא נוגע לזלזול כהונה ועלבון נפש מישראל בימי החג הבע"ל לזאת אני משיבו על אתר, ע"ד שאלתו בבחור א' כהן שנתקוטט עם חבירו ובא לכלל כעס וזרק עליו מנורה ונפל על ראשו ונשבר עצם הגלגלת ר"ל ובכ"ז הלך בשוק ערך ח' ימים ונחלה ונפל למשכב ערך ז' ימים ומת והרופאים אמדו כי ע"י ההכאה מת ונתחייב בערכאות שנה א' קרימנאל ועתה בא לביתו ורוצה לישא כפיו ברגל ונסתפקו אם מותר לישא כפיו ורו"מ צידד דאף שבנ"ד הוי פושע קרוב למזיד וע' רמב"ם פ"ד מרוצח ה"ב ובפ"ו שם ואחרונים כ' דבמזיד גם בעשה תשובה לא ישא כפיו מ"מ לפמ"ש רמב"ם פ"ה מרוצח דבלא מת מיד אינו חייב גלות דשמא הוא עצמו גרם מיתתו וגם תולין בפרכוס ורוח וע"ש בכ"מ שדברי הראב"ד דחוים א"כ בנ"ד שהי' חי כמה ימים וגם הי' עת הצינה א"כ י"ל דשמא סיבות אחרות קרבו מיתתו ופטור עכ"ד ואמנם באמת דבריו תמוהים דהא הראב"ד תמה ע"ד רמב"ם מהא דחובשין אותו וכ' הכ"מ דרמב"ם סובר כמ"ש התוס' בגיטין ע' דדוקא בגלות מהני הך סברא ולא במזיד ע"ש א"כ בנ"ד לענין נשיאת כפים דלא תליא בגלות רק אם נחשב לו לעון א"כ אף שקירב אח"כ מיתתו הרי חייב ואשמתו תלוי בראשו וקולר העון בצוארו ואין בזה תועלת כלל לענין נשכ"פ ובגליון תמהתי מאז ע"ד מרדכי והגמי"י שהביא מג"א סקנ"ב שכ' ועוד דשמא רוח בלבלתו דהא ל"ש זה אלא בגלות ואם כי בתוס' גיטין ע' כ' רק דשמא יש ריבוי דקרא גבי גלות אבל בתוס' שבועות ל"ד ביארו דרשי דקראי מיותרים לזה וע' רשב"א ב"ק כ"ז ריש ע"א שביאר באורך קצת והעלה ג"כ כן דדוקא לגבי גלות מהני סברא ולענ"ד יש ללמוד ד"ז ממקרא מפורש פ' שופטים כי ימצא חלל כו' בשדה כו' ומבואר בסוטה מ"ז דאם נמצא אח"כ ההורג נהרג וק' ללישנא דשמא רוח בלבלתו ובעינן דוקא שיהרוג בביתא דשישא והא התם הי' בשדה ובע"כ דבמזיד ל"ש זה אבל י"ל דהתם במת תחת ידו ולא שהה כלל ותדע דהא קרא כתי' פ' שופטים ואשר יבא את רעהו ביער כו' וקאי לענין גלות ואי נימא כהראב"ד דדוקא בשחטו רוב סימנים שייך זה ולא בשאר מכה א"ש ג"כ וע' ריטב"א יבמות ק כ שכ' ג"כ כהראב"ד אבל לפ"ז שוב בנ"ד ג"כ ל"ש זה וגם בדברי מרדכי והגמי"י הנ"ל צ"ע ואי נימא דכל חתיכה בסכין דמי לשחיטת סימנים א"כ גם בהא דעגלה ערופה מיירי במכת חרב וסכין כמ"ש רש"י סוטה מ"ה ב', ואמנם גם מ"ש המרדכי דשמא לא כלו חדשיו צ"ע דהא רובן ולד מעליא נינהו וע' בלב"א חולין י"ב שדחה ד' הג"ש שפסק באשה שמצאה ולדה מת אצלה והוא תוך ל' יום דפטורה מלקבל תשובה דשמא לא כלו חדשיו ותמה הלב"א דאיך ניקל נגד הרוב והביא מתשו' צ"צ דגם מחשש מיעוט צריכה לקבל תשובה ע"ש וה"נ איך ניקל מחשש מיעוטא לענין נ"כ נגד הרוב, וגם לפי המבואר בתשו' מהרלב"ח סימן קי"ז דגם אם הוא מסופק אם הרג הנפש אסור לישא כפי' א"כ ק' מדברי מרדכי הנ"ל ויש מקום לומר דכונת מרדכי בצירוף ב' חששות דשמא לא כלו חדשיו ושמא רוח בלבלתו וסמוך מיעוטא דלא כלו חדשיו לפלגא דרוח בלבלתו והו"ל רובא ומותר לישא כפיו, אבל העיקר נראה דהמרדכי עיקר סמיכתו על טעם א' דבמכוין לשם מצוה ל"ש זאת ושאר טעמים כ' רק לסניף בעלמא כדרך הפוסקים ואין לסמוך להקל רק בצירוף כל הטעמים וע' בט"ז לחו"מ סימן כ"ה בשם רדב"ז בזה, ועכ"פ בנ"ד א"א להקל בין להרמב"ם בין להראב"ד וגם הדבר מבואר במהרלב"ח שם בעובדא שהרג א' את משרתו ע"י שהכה אותו הרבה ונחלה כ' יום ומת ופסק דאם כי לא נגבו עדים עליו ולכן הוכשר לישא כפיו אבל אם הוא יודע בעצמו שהי' כן ואפי' ספק הרג נפש אסור לו לישא כפיו ע"ש הרי דאף שהי' חי עדיין כ' יום אפ"ה פסק שלא ישא כפיו והן אמת כי כשאני לעצמי י"ל דבספק מותר לישא כפיו דהא לחד תי' בתוס' יבמות ז' וסנהדרין ל"ה הוי רק חומרא בעלמא מדרבנן וא"כ פשי' דבספק מותר וגם לתי' ב' הרי נלמד רק מקרא דד"ק וא"כ נהי דד"ק כד"ת דמי כדאי' בר"ה י"ט מ"מ בספק אזלי' לקולא וכמ"ש הנו"ב מה"ת חיו"ד סימן קמ"ו ובגליון הבאתי מהר"ן פ"ק דמגילה גבי עיירות ספק מוקפות חומה דמספק לקולא ובט"א דחה דד"ק כד"ת דמי וסד"א לחומרא אבל מד' הר"ן מבואר דס"ל כהנו"ב אך לפמ"ש הר"ן פ"ב דתענית לחלוק על הרז"ה והעלה דמגלה לא הוי מד"ק כלל אין ראי' מזה אבל כבר הביא נו"ב שם מתשו' רמב"ן מפורש כן דבספק ד"ק להקל וה"נ בנ"ד וא"כ הרי אם הי' בביהכ"נ כשקורין כהנים עובר בעשה ואפי' בספק סד"א להחמיר ואף דלשי' כמ"פ אין מברכין בסד"א ועמג"א ופר"ח רס"י ס"ז וע' בר"ן פ"ב דשבת ורש"י עירובין נ' גבי תנופה וסמיכה ובמג"א סימן תרפ"ח ועלח"מ פ"ג ממגלה וחנוכה באורך מכמה דוכתי בזה מ"מ בנ"ד דלענין איסור הרי ספק להקל א"כ שוב מחויב בבירור בהמצוה ושפיר יוכל לברך לכ"ע ומהגם די"ל דהוי ס"ס דשמא הלכה כתי' א' של תוס' דהוי רק חומרא דרבנן ושמא לא הרג נפש כלל והוי ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן וכמ"ש כה"ג הש"ך ביו"ד סימן ס"ו וסימן פ"ג וכמה דוכתי ולכן ד' רלב"ח צ"ע. שוב העירוני השואל די"ל ד' רלב"ח דיוכל לצאת מביהכ"נ ולא יעבור על העשה כלל וע' ח"ס יו"ד סימן ר"נ באמצע התשו' כה"ג דספק מ"ע דוחה סד"ר וע' בכ"מ פ"י מטו"צ ה"ט דמוכח כן דאל"כ ק' הרי עובר בב"ת ועמ"ש בגליון שם לדחות ראי' זו.
ובעיקר ד' תוס' גיטין ע' הנ"ל הנה מתוס' שבת ע"ה נראה דגם בחיוב חטאת לא מיחייב בקירב מיתתו ע"י פירכוס וכדומה ואמנם במ"ש התוס' יבמות ז' וסנהדרין ל"ה הנ"ל דדוקא בנש"כ משום דאין קטיגור נעשה סניגור צ"ע מהש"ס דר"ה כ"ז דמבואר שם דבעבודת חוץ מותר בבגדי זהב דל"ש הא דאין קטיגור רק בעבודת פנים ושופר דאתי לזכרון כפנים דמי והא ודאי דנ"כ לא דמי לעבודת פנים שהרי נעשה בבגדי זהב ע' סוטה ל"ח וכ"ג מגביה ידיו למעלה מן הציץ כו' וא וא"כ ל"ש בזה כלל הא דאין קטיגור כו' וצ"ע
ולדינא נראה דבנ"ד כיון דלשי' כמ"פ גם במזיד ועשה תשובה ובפרט בעבר רק פעם א' מותר לישא כפיו וע' במג"א סימן נ"ג ס"ק ח' מ"ש ע"ד תשו' א"ז לענין ש"ץ שהרג נפש במזיד פ"א ועשה תשובה דשרי להיות ש"ץ וה"נ בזה וגם פשטות ד' רמ"א נראה דאינו מחלק בזה בין מזיד לשוגג וכבר כתבתי דמספק מותר לו לישא כפיו א"כ אם יקבל עליו לעשות תשובה ולילך על קבר הנהרג עם עשרה ב"א לפייסו כמ"ש באו"ח סימן תר"ז משעה שיקבל ע"ע ה"ז כצדיק כמ"ש בפ"ב דקידושין ואה"ע סימן ל"ח וע' תענית דף ח' ע"ב דדריש לקרא דמיום נתת אל לבך כו' וע' נ"ב מ"ק א"ח סימן ל"ה דעיקר התשובה חרטה ווידוי ותשו' הגדר ולא הסיגופים ובפרט בדורנו שירדה חולשה לעולם, ולכן משעה שיקבל ע"ע באמת לעשות תשובה ובפרט בנ"ד שלא הי' מזיד גמור רק פושע י"ל דבודאי מותר לו לישא כפיו משעשה תשובה לשי' רמ"א וגם הא"ר מודה, וע' פסקי תוס' מנחות סימן רמ"ה מוכח ג"כ דרוצח שעשה תשובה ישא כפיו. גם מ"ש רו"מ דכיון שהוא פחות מבן כ' ואינו בר עונשין בד"ש כמ"ש הרא"ם פ' חיי מש"ס שבת פ"ט ולכ"ע ל"ש הא דאין קטיגור כו' יפה העיר ואם כי לפמ"ש הח"צ ס' מ"ט יש לפקפק בזה ובמק"א הבאתי ראי' מרש"י ותוס' ערכין ג' ע"א ד"ה למעוטי קטן מכרת דמבן י"ג ואילך חייב כרת גם הקשיתי לשי' רא"מ מהש"ס ריש יבמות דאין עדל"ת שיב"כ והקשו תוס' ניליף מיבום דדחי ותי' דהתם הכשרו בכך דא"א לקיים מצות יבום כלל ע"ש וק' הא משכח"ל ביבם פחות מבן כ' דל"ה חייב כרת כלל, אבל בכ"ז הנה בירושלמי פ"ב דביכורים הובא בתוס' מ"ק כ"ח ורמב"ם בפיהמ"ש פ"ז דסנהדרין מבואר ג"כ דפחות מבן כ' אינו חייב כרת וחזי לאצטרופי הך סברא בנ"ד ולכן לענ"ד יוכל לישא כפיו כשאר כל אחיו הכהנים, וע' ח"ס יו"ד סימן קנ"ה שדחה ד"ז בב' ידים וגם הוא לא הביא ד' הרמב"ם וירושלמי הנ"ל וע' בנח"ק ר"פ חיי שהוכיח ג"כ כמ"ש וע' בנח"ק שם שהשיג ג"כ ע"ד הח"צ וע' נח"א שבס' האשכול ריש הל' מילה סימן ל"ה מ"ש בזה וע' פמ"ג א"ח בא"א רס"י רי"ט בזה וע' תוס' שאנז פ"ב דעדיות מ"ט שכ' בפשי' דאין אדם נתפס על עונותיו עד עשרים שנה ע"ש. (א (א"ה מ"ש דבס' יש להקל כ"כ גם בפמ"ג בא"א שם דבס' פלוגתא י"ל לקולא ומ"ש דל"ש בעבודת חוץ אין קטיגור וכו' י"ל דהכא שאני דבידים עצמן שחטא פורס כפיו בכה"ג גם בחוץ אקנ"ס ושא"ה דהיא רק זכרון של הקטיגור כמובן.
ומ"ש מהא"ז לענין ש"ץ הנה באמת בא"ז שם מפורש להדיא דגם לנ"כ כשר כשעשה תשובה גם כשהרג במזיד ומביא ראי' מירו' פ' הנזקין ומוכח שם דתירץ כשמהרהר תשובה בלבו ומתודה שרי וע' פ"ק דתענית בימי ר"ז גזר תעניתא וכו' וגם מוכח שם דלענין גלות כשגלה למק"א אע"פ שלא גלה מעיר לעיר הוי גלות וה"נ י"ל בנ"ד אי נימא דנחשב רק כשוגג מה שישב במאסר נחשב כעין גלות וצ"ע ואם כי הא"ר ובדה"ח פסקו להחמיר מ"מ בנ"ד כיון דל"ה מזיד גמור יש לצדד דע"י תשובה מותר לישא כפיו, ומ"ש בד' הרמב"ם והראב"ד, הנה באמת בתוס' כתובות ל"ג ד"ה דילמא מבואר כהראב"ד שהקשו בהא דאם יקום והתהלך בחוץ וגו' ואמרי' דחובשין אותו והקשו דנימא דרוח בלבלתו ותי' דמיירי בביתא דששא (וע' תוס' סנהדרין ע"ח ע"א ד"ה בגוסס ודו"ק) וגם תי' דדוקא בשחיטה י"ל רוח בלבלתו ועל תי' א' לכאורה י"ל דהרי הכתוב אומר והתהלך בחוץ ובמכילתא דבחוץ דוקא אך לפי"ד הרמב"ן שם נראה דהיא רק כמין משל בהוה ע"ש וצ"ע ולפי הס"ד דמיירי במזיד ל"ק דבמזיד ל"א כו' והטעם דמ"מ גרם מיתתו וע' ר"מ פ"ד מרוצח וצ"ע).