שות מהרשם חלק ה· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן ו
ב"ה י"א אייר תרל"ג לטשערניליצא. להחריף מו"ה דובער. בדבר מ"ש הח"ד סימן ק"ה סק"ט דכלי אינו בולע בלא רוטב ממאכל בלוע מדבר שמן וטעמו דהא מכלי יותר נוח לפלוט דהא יוצא בלא רוטב ואפ"ה אין כלי בולע מכלי מכ"ש דלא יוכל לבלוע ממאכל אפי' הבלוע שמן וע' ח"ד סימן ע"ג סק"ג וכת"ר השיג ע"ז מדברי הט"ז סימן י' סק"ו בדעת הרשב"א דקבלה לסכין הוא יותר קל מהפליטה ממנה, והנה אם כי מלשון הרשב"א בתה"א נראה כדברי הט"ז אמנם בדברי רש"י בחולין ח' ע"ב ד"ה והילכתא אפי' בצונן שכ' וז"ל וגבי סכין של היתר הוא דפסק הלכתא להיתרא דלא איתסר בבליעה זו וקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה אבל גבי סכין דאיסורא של עכו"ם בפלוגתא דלעיל לא פסק מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע עכ"ל הרי מפורש דהסכין קשה הוא מלבלוע מהבשר ע"י חום של שחיטה אבל אם הסכין אסור הוא פולט טפי לתוך הבשר וכ"ה ברא"ש שם והוא היפוך ד' הט"ז וע' בש"ך שם סקי"ז ג"כ בזה, ואמנם בודאי אנן קיי"ל בכמה דוכתי דלהפליט מכלי קשה טפי מלהבליע (וע' הגהת רש"ש פ"י דתרומות מ"ז דמהמשנה שם מוכח דלהפליט קל יותר מלהבליע) וכמ"ש רו"מ גם בשם הבינ"א אות מ"ב מהא דאין מליחה להפליט אבל להבליע מהני המליחה גם הביא מדברי מג"א סימן תנ"א דס"ל דחם מקצתו להבליע אמרי' אבל לא להפליט ויש להבין למה לא נחוש לדעת רש"י ורא"ש הנ"ל ובפרט דדין אין מליחה לכלים כו' הוא מוסכם מכל הפוסקים וגם הרא"ש גופי' סובר כן ולכאורה י"ל דהתם גבי סכין ששחט בו טרפה לענין לשחוט בה פעם אחרת שפיר ס"ל לרש"י דכיון דסכין קשה הוא אינו בולע כ"כ לענין שיחזור ויפליט אח"כ כשחוזר ושוחט בו דכיון דהבליעה לסכין שהוא קשה הוי רק מעט ואין בו כח לחזור ולהפליט לתוך הבשר ואף דהש"ך שם סקי"ד פסק דגם אי חתך בו רותח כשר בדיעבד בלא הגעלה מ"מ י"ל דכיון דנכנס בו בקישוי מתבטל במיעוטו בתוך הסכין ואין בו כח לפלוט וכעין זה כ' הכר"ו שם סק"ה וע"ש מ"ש לחלק בין היתר לאיסור יעוש"ה, והא דאין מליחה לכלים להפליט וכ' הפוסקי' הטעם משום דהוי כטהור מליח וטמא טפל והשע"ד כ' דאין כח למלח לכנוס בתוך חלקי העץ אבל מ"מ יש לו כח להבליע היינו משום דחום מליחה יותר רותח מחום ביה"ש, ולפום ריהטא עלה בלבי לחלק בענין אחר בין סכין של עכו"ם בין סכין ששחט בו טרפה דכבר כ' הכר"ו שם סק"ח דענין פליטת ביה"ש ע"י חום השחיטה ודוחקא דסכינא הוי ספיקא בעלמא דלפעמים פולט וא"כ כיון דהסכין עומד בחזקת היתר אין להחמיר מספק לחוש שמא בלע אבל אם כבר בלע ע"י חום והוא שוחט בו הרי בהמה בחיי' בחזקת איסור אמ"ה רק כשנשחטה הותרה ולשי' כמ"פ אם נולד ריעותא מחיים מחזיקין מאיסור לאיסור גם בשאר טרפות רק היכי דנולד הספק לאחר שחיטה מותר וא"כ כבר נודע מ"ש הט"ז וש"ך סימן ח"י לחלק בין יצא בהיתר כבר או לא וע' תוס' כתובות כ"ו ע"ב בשם ר"י בר ברוך כה"ג, וא"כ הכא בשוחט בסכין ש"נ דנולד הספק בשעת שחיטה קודם שיצא בהיתר שפיר חיישי' שמא הבשר בולע ונאסר מספק, ובזה יש ליישב דעת הריב"ם שהביא הרא"ש שפסק גבי מנקר שחתך החלב דצריך לקלוף הבשר במקום חתוך משום דע"י דוחקא דסכינא מפליט בצונן ג"כ ותמה הרא"ש מהא דפריך דהיתרא נמי הא בלע מאמ"ה ומשני אימת קבלע לכי חיימא בהאי שעתא דהיתרא הוי ולשי' ריב"ם הרי גם בצונן בלע ע"י דוחקא דסכינא וא"כ הדק"ל הרי בלע מאמ"ה. ולפמ"ש ניחא דכבר נודע מחלוקת הרמ"א והט"ז ביו"ד סימן קכ"ז אי בשר שאינו מנוקר הוי אתחזיק איסורא ולשי' רמ"א הוי איתחזיק איסורא ואני מצאתי בתוס' רי"ד פסחי' ד' מפורש כדעת רמ"א ולכן שפיר סובר הריב"ם דיש לחוש לדוחקא דסכינא דהוי ספיקא אבל התם גבי שוחט בסכין דהסכין בחזקת היתר עומד אין לאסור מספק וא"ש ודו"ק, וע' בשעה"מ פי"ז ממ"א מ"ש בסוגי' זו.
ועוד נ"ל ליישב דעת ריב"ם לפמ"ש הכר"ו שם דכיון דהבלוע בסכין ע"י דוחקא הוי דבר מועט ובטל ברוב בבשר הבהמה דמב"מ בטל ברוב וכיון דהוי רק ספיקא אי דוחקא דסכינא בולע הוי סד"ר ולהקל ע"ש וא"כ לפמ"ש הש"ך ביו"ד רסימן צ"ח בדעת הש"ע דחלב בבשר הוי מבשא"מ ולכן שפיר סובר ריב"ם דצריך לקלוף דהוי סד"א אבל גבי שחיטה דהוי מב"מ הוי סד"ר ולהקל וא"ש, (והנה במ"ש הש"ך שם בשם ראב"ן דחלב בבשר הוי מב"מ יש לתמוה שלא הביא דברי רש"י בפסחים ל' ריש ע"א ד"ה אמר רבא כו' שכ' להדי' דחלב ובשר הוי מב"מ ובעכצ"ל ג"כ דמיירי בבשר שמן וע' בש"ג פ"ה דע"ז שהאריך להוכיח בראיות דחלב ובשר הוי מבשא"מ וע' ברש"י פסחים כ"ג ריש ע"ב ד"ה חלבה וד"ה ר"ע וע' ברש"י חולין ק"ט ד"ה ותו לא מידי כו' במ"ש בין בחלב הדבוק בבשר כו' שדברי רש"י סותרי' זא"ז ויש לי לדון דאי אמרי' מב"מ לא בטיל דאזלי' בתר שמא וכמ"ש הש"ך סימן צ"ח סק"ו והוי חלב ובשר מב"מ דגם שומן מיקרי חלב וכמ"ש רש"י חולין מ"ה ע"ב וע' ברש"י ותוס' בכורות י' בהא דחלב בכפרים ג"כ בזה, אבל לדידן דמב"מ תליא בטעמא י"ל דהוי מבשא"מ ואכמ"ל בזה), אך דלכאורה יש לדון בזה דהא הספק נולד על הסכין קודם ששחט והוי סד"א ונתגלגל לדרבנן אבל י"ל דהא אין נ"מ על הסכין גופי' רק לענין להשתמש בו כדרך תשמישו וא"כ אין לנו לדון על גוף הסכין רק ע"מ שנשתמש בו והוי סד"ר ולהקל דהוי כלא נודע הספק מקודם וכה"ג כ' המג"א סימן תל"ט ס"ק ג' לענין נודעו ב' הספיקות ביחד וע' נו"ב מ"ק חיו"ד סימן ס"ה לענין חזקת עירוב כה"ג, ובזה יש לדון גם באופן א' שכתבתי דגבי שוחט בסכין הסכין בחזקת היתר עומדת דהא כיון דלענין סכין גופי' אין לנו נ"מ רק לענין הבשר שנשחט א"כ ל"מ חזקת הסכין בזה כלל ונראה להביא ראי' לזה מהש"ס דנדה ב' דמפרש טעמא דשמאי דדיין שעתן משום דאשה בחזקת טהורה והקשה מהרמ"ל אמאי ל"ק משום דאוקי טהרות בחזקתן ותי' שם תמוה והאחרונים הביאו בשם מהראנ"ח בשו"ת מ"ע שביאר דכיון דהספק לא נולד על טהרות אם נגעו באשה רק הספק על האשה גופה לא מהני חזקת טהרות כלל ע"ש ולכאורה ק' מהא דקאמר הש"ס שם ומ"ש ממקוה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג טמאות ומשני התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו, והרי לשי' מהראנ"ח כיון דהספק אינו על הטהרות והאדם רק בגוף המקוה א"כ אמאי מועיל חזקת הטמא לענין לטמא וודאי ועכ"פ מהראוי לתלות ולא לשרוף וצ"ל דכיון דעל גוף המקוה ליכא שום נ"מ אם היא חסרה או לא רק לענין אם מותר לטבול בה וא"כ שפיר יש לנו לדון על הדבר שיש לנו נ"מ בו והיינו האדם והטהרות והם יש להם חזקת טומאה וא"כ מזה ראי' לדברינו.
ואולם באמת הרי הש"ס פריך התם דאדרבא העמד מקוה על חזקתו ואי לאו טעמא דהרי חסר לפניך היינו דוחים חזקת טומאה מפני חזקת מקוה אף דעל המקוה גופא ליכא נ"מ וע' ישוע"י א"ט סימן י"ז סקכ"ט שהעיר בסברתו אבל לא ביאר ד' הש"ס וע"ע ישוע"י א"ח תס"ז סקי"א וע' שו"ת ב"ש מ"ת סימן נ"ג והג"ה שם, ואמנם נראה דנודע דיש ב' חזקות חזקה דגופא שמעמידין הדבר על חזקתו שלא נעשה בו שינוי ממה שהי' מקודם וחזקה דדינא היינו שהוא טהור או טמא כמקדם וכבר כ' התוס' בכתובות ע"ה דחזקה דגופא אלים טפי מחזקה דדינא וע' בפ"י שם וא"כ הך סברא שכתבתי דדבר שאין בו נ"מ ל"ש לאוקמי אחזקה ל"ש רק לענין חזקה שהיא רק מדין תוה"ק ובזה שפיר י"ל דכיון דאין בו נ"מ לדינא ל"ה חזקה כלל כיון דכל כח החזקה הוא רק מצד הדין אבל חזקה דגופא מה בכך שאין בו נ"מ לדינא הרי מ"מ יש לנו לומר שלא נשתנה ממקודם ולכן התם גבי חזקת מקוה שפיר פריך דנימא אוקי מקוה אחזקתי' כיון דהוי חזקה דגופא שלא נשתנה ממקודם ולא נחסרו המים אבל גבי חזקה דדינא שפיר י"ל דמה שאין בו נ"מ ל"ש לאוקמי אחזקה, ובזה י"ל דבנ"ד הסכין בחזקתו שלא נבלע בו דבר והוי חזקה דגופא ולכן אף שאין עלי' נ"מ שפיר איכא לאוקמי אחזקה וזהו ענין מועיל בעזה"י בכמה מקומות וגם בלאו הכי יש לומר דאף על הסכין אין נ"מ רק לענין הבשר הרי איכא נמי נ"מ לענין לחתוך בשר שכבר נשחט דאית לי' חזקת היתר ולכן שפיר נוכל להתיר מספק אף שנולד ג"כ הספק לענין לשחוט דקאי בחזקת איסור ואף דהרש"ח הובא במג"א סימן קפ"ד כ' לענין סד"א וסד"ר שנולדו יחד דיש להחמיר מלבד דכבר כתבתי בחיבורי סימן קצ"ח לחלק בזה וגם בלא"ה אינו דומה לנ"ד דמשום חזקה קאתינן עלה דהוי מתורת וודאי ובזה יש לפלפל בסוגי דעירובין ל"ה ע"ב ובתוס' שם בישוב ק' הפמ"א בתשו' ואכמ"ל, וע' רדב"ז ח"א סימן ס"ב בענין כזה דהחזקה באה מכח אידך.
והנה בגוף דברי החוות דעת גם אני בגליון שלי דחיתי דבריו והוכחתי גם כן מדברי הט"ז סימן ק"ה סקט"ז שם דס"ל דבדבר המפעפע בולע שפיר וכמ"ש רו"מ, ואמנם מ"ש הח"ד ראי' מהא דסימן צ"ז דבלא זב מותר יפה כ' רו"מ דלפמ"ש בשו"ת ב"א סימן ל"ז דגם בשעת בישול שייך נ"ט בר נ"ט ודלא כהח"ד נדחה בזה ראייתו וגם בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סימן ע"ז דחה דברי הח"ד ופסק דגם בכה"ג שייך נטבנ"ט והנה רו"מ כ' עוד דאי משום הבלוע בתנור לא הי' אוסר רק כ"ק דאנן קיי"ל כהמג"א סימן תנ"א סקל"ז וגם הדג"מ סימן ק"ה פסק כותי' דגם בבלוע שמן אין כלי פולט רק כ"ק ולכן נקט זב והנה מלבד כי דחוק הוא הנה באמת יש לתמוה על כל האחרונים שלא הביאו דברי הגאון ותוי"ט בד"ח על הרא"ש חולין פג"ה אות ק"ד שפסק להדיא דבשמן בלוע בכלי מפליט בכולו ואוסר (אגב אודיעהו במ"ש הש"ך בסימן ק"ה שם סקי"ח בשם או"ה דמליחה שוה לצלי' ואינו מוציא דבר בלוע מחתיכה לחתיכה ואני מצאתי בא"ז הגדול בשו"ת שבסופו סימן תשע"ז שפסק להדיא דבמליחה יוצא גם בלוע דדוקא בצלי' יבש מיקרי בלא רוטב משא"כ במליחה יעו"ש היטב וע' בב"י בבד"ה בשם תשו' הר"מ גבי חלב שנמלח בקיבה עם שער מיעים דמוכח דלא כהא"ז אבל צ"ע דהא שמן יוצא בלא רוטב ואולי מיירי בחלב כחוש).
ובגוף הדבר שכ' הח"ד דגבי פשטיד"א הוי רק בלוע בעיסה יש לדון לכאורה לפמ"ש הח"ד גופי' סימן ק"ה שם סקי"ח דהיכי דהחתיכה עצמה שהוא האיסור בעין נוגע בחתיכה האחרת אזי גם בכחוש יש לאסור שאר חתיכות אבל באמת לק"מ דבכלי דגם בשמן ממש ס"ל דאינו יוצא א"כ אף שהאיסור בעין אצל החתיכה שבלוע בו מ"מ מיקרי בלוע וכמ"ש בשו"ת מ"ב סימן ס"ט והובא בפמ"ג סימן ק"ה בשפ"ד סקי"ח ואני מוסיף ראי' מדברי ר"ב בסה"ת וסייעתו שהובאו בש"ך סימן ק"ז סק"ה שהתירו הדגים שנשארו בסוף אף דאיכא התם דג טמא וליכא ס' מ"מ אין נאסרים שאר הדגים משום דאין בלוע יוצא בלא רוטב ע"ש הרי דאף דהאיסור בעין נוגע בקצת הדגים מ"מ אין חוזרים ונבלעים באחרים אבל יש לחלק דדוקא באותה חתיכה שנוגע בה האיסור בעין לא מיקרי בלוע אבל לא לענין שאר חתיכות הנוגעים באותה חתיכה לכ"ע מיקרי בלוע וז"פ, (וע' פמ"ג א"ח סימן קע"ג בא"א שם דאם יש רוטב תוך הקדירה גם הכלי פולט מבחוץ יותר מכ"ק ע"ש והוא דבר חדש א"ה וכה"ג כתב הפמ"ג תמ"ז א"א סק"ל דכבוש מפליט מדופן הכלי מבחוץ ועמ"ש בהגהותי לאר"ח סימן תמ"ז) ומ"ש הח"ד ראי' מב' קדירות העומדים על הכירה א' חלב וא' בשר ותחת כל א' לח ואמאי לא יאסר הקדירה השני' והוכיח מזה דאין כלי מקבל טעם בלוע אכתי תיקשי דהא ע"י רתיחת הקדירות נשפך באמת ע"פ רוב רוטב וא"כ יאסר גם הקדירה השני' העומדת מרחוק אם נשפך ממנה ג"כ ע"י רתיחה והי' נ"ל דבכירות של לבנים וטיט י"ל דנפגם בו וכבר כ' הכר"ו סימן פ"ז דאף דבב"ח אסור גם שלכד"א מ"מ אינו נעשה בב"ח בטעם פגום דל"ה דרך בישול עכ"פ (וגם י"ל דאינו יוצא מאבן לאבן אף שהם טוחים בטיט אבל צ"ע בזה וע' בשו"ת ח"ס חח"מ סימן ר"ו וגם בחא"ח סימן ק"ל שהאריך בזה בביאור היטב יעו"ש כי נחוץ הוא), אבל בכירות שלנו של ברזל אם עומדים שניהם על חתיכת ברזל אחת לא נמצא בזה שום היתר וכבר כ' בשו"ת הגאון רע"א סימן כ"ו דאין להקל בזה מספק אם נשפך מחמת רתיחה כיון דשכיח כן ע"פ רוב ע"ש, ולכן צריך ליזהר בזה מאוד. (עמ"ש במהרש"ם חלק א' בזה ובמפתחות שם.)
ובעיקרא דדינא יפה כ' רו"מ דגם מדברי הט"ז סימן צ"ב סקכ"ט וסימן צ"ז סק"ג משמע דלא כהח"ד וגם אני בגליון שלי כתבתי מזה וגם מהמג"א סימן תס"ז סקל"ו אף דהח"ד סימן צ"ז נדחק ליישבו האמת יורה דרכו.
ומ"ש רו"מ מדברי הת"ח כלל ל"ה שכ' בשם תשו' מיימוני דין אפו על הכירה פשטיד"א וכסו עליו' כיסוי ברזל ושוב אפו תחת כיסוי ההיא עוגה דכשר ובלבד שלא יגע בה והקשה הת"ח מ"ש מכיסוי של קדירה ותי' דאוכל יבש אינו מעלה זיעה כמו קדירה ומובא קצת בסימן ק"ח ברמ"א ואי כדברי הח"ד וכי עדיף הזיעה מגוף הכלי ממש דאינו מפליט הבלוע וגם אמאי כ' התשו' מיימוני דבלבד שלא יגע הרי גם אם נוגע הרי אין בלוע יוצא בלא רוטב, (והנה גם אנכי הבאתי דברי הת"ח הנ"ל לענין זיעה של אוכל שנסתפקו בו הפמ"ג וע' מז"ז א"ח סימן תמ"ז סק"ט וע' מג"א סימן תנ"א סק"ל ופמ"ג בא"א שם וע' בתשו' ב"ח החדשות סימן כ"ד,) והנה מדברי הת"ח גופי' אין ראי' די"ל דע"י הזיעה איכא ממשות בעין כמו בכיסוי בסימן צ"ג אבל מדברי תשו' מיימוני לכאורה יש ראי' אבל אכתי מנ"ל דהפשטיד"א אין בה חמאה וגבינה בעין וא"כ כיון דנבלע בהכלי דהיינו הכיסוי אם יגע בה העוגה שפיר יאסר דהא כלי פולט בלא רוטב עכ"פ כ"ק לכ"ע, אך דהח"ד הכריח מהא דסימן צ"ז דהוי רק בלוע ובפרט דאי נימא דאיכא חלב בעין שוב ל"ש לתרץ גם מטעמא דנטבנ"ט וגם מ"ש בתשו' ב"א סימן ל"ו ליישב ק' הח"ד בהא דסימן צ"ז לא א"ש לפ"ז ויש מקום לומר דמלמעלה הפשטיד"א פתוח ולמטה הוי העיסה סביב.
ועכ"פ פשטות הדברים בוודאי הם נגד ד' הח"ד, ובוודאי אין להקל כהח"ד בזה וכמ"ש גם אני בגליון מכבר בזה, (אגב אמינא גם במ"ש הח"ד בס"ק הקודם דגם בדבר לח שייך דין בלוע דאינו יוצא בלא רוטב והוא דבר תמוה דבלח הוי הבליעה רק כמו תערובות וע' בתוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה שנפל כו' דמוכח כמ"ש ע"ש ודו"ק וע' בח"ד סימן ק"ב סק"ד וי"ל בזה וקצרתי), והנה מאי דשדר לי דברי פלפולו בישוב ק' מהרש"א ריש מכות עפי"ד האו"ח פ' משפטים שביאר ד' המכילתא דזה שהרג שוגג עולה ע"ג הסולם והקשה דא"כ כבר הרג ב"פ בשוגג ואינו גולה רק פ"א ותי' דעל השוגג אינו נענש רק משום דמסתמא הרג מקודם במזיד ולכך נזדמן לו אח"כ שוגג כדי שיגלה ועפ"ז כ' רו"מ לפמ"ש היש"ש ומג"א סימן רע"ח דאם מוחזק ברשע אמע"ר א"כ ה"נ כיון שהעידו שהרג בשוגג הרי הרג מקודם במזיד ומוחזק ברשע ושוב נאמן להע"ר עכ"ד, והנה גוף ד' האו"ח דבשוגג מסתמא נזדמן לו מזיד מקודם אם כי כתבתי כן במק"א והבאתי מדברי רש"י ביומא כ"ב ורא"ש נדרים ל"ב ופלפלתי בסוגי' דטעה בדבר מצוה עפי"ז אבל מ"מ לא אדע איך נתיישבו ד' המכילתא דאמאי זה שהרג במזיד בלא עדים יושב תחת הסולם ונהרג וזה שהרג בשוגג עולה ע"ג הסולם הרי גם הוא הרג במזיד ומהראוי שיוהרג ואין בידי ס' א"ח, אמנם מ"ש ליישב עפי"ז ק' מהרש"א לא ידענא מהו דהא המהרש"א הקשה דברי תוס' אהדדי ממ"ש בפ"ק דב"מ להקשות כן בהא דאכלת חלב ותי' התם דבא לעשות תשובה וכאן ל"ש זאת ולפי דברי רו"מ מה הקשו התוס' בב"מ דגם התם י"ל כן אכן יתכנו דבריו ליישב ק' תוס' בב"מ דמסתמא כל שוגג אינו מזדמן רק ע"י שעשה מקודם במזיד ומוחזק ברשע, ומ"ש רו"מ עוד עפי"ד קצה"ח סימן ת"י בשם הג"א דההורג נפש מהראוי שישלם כמו ששוה לימכר רק דקלב"מ ונ"מ אם תפס וא"כ הרי לחייב א"ע אדם מע"ר כמו בהא דאנסתי ופתיתי בתך וא"כ בזה שאומר מזיד הייתי הרי מחייב א"ע לשלם ונאמן, ודבריו תמוהים דהא כיון דקלב"מ הרי גם במזיד בלא התראה פטור דלא גרע מחייבי מיתות שוגגין והיכי דתפס גם בשוגג גמור מהני תפיסה ולא נתחייב כלום במה שהודה שהי' מזיד, ובהיותי בזה נתעוררתי להקשות במ"ש תוס' ליישב קושיתם דמיירי כששתק ושתיקה כהודאה וק' לי הרי כבר הבאתי בחיבורי סימן ר"ח בשם הר"ן שבועות וכמה דוכתי דהיכי דע"פ העדים עצמם לא נגמר החיוב הוי כמרשיע א"ע וכיון דאין אדם יכול לחייב א"ע גלות בהודאתו רק ע"פ עדים הרי כאן בלא הודאתו לא הי' מתחייב גלות כקו' התוס' והוי מרשיע א"ע ועוד דהוי עשאאי"ל דהעדים יאמרו שהי' סבורים שיאמר מזיד הייתי, ובדרך פלפול קצת נ"ל דהא מהרש"א הקשה דבאומר מזיד הייתי הא אאמע"ר אבל י"ל דהא להס"ד של תוס' גם אם שותק פטור ולא מיחייב רק באומר ג"כ שוגג הייתי א"כ הקשו שפיר דיאמר מזיד הייתי ולא גרע עכ"פ משתיקה דפטור והא דאאמע"ר היינו היכי דבעינן אמירתו ואדם קרוב אצל עצמו ול"ה עדות אבל כיון דסגי בשתיקה הרי בזה שאומר מזיד הייתי עכ"פ לא גרע משתיקה ומהני שפיר ולזה תי' דבשתק חייב א"כ שוב גם באומר מזיד הייתי אאמע"ר ולכן התוס' בב"מ הקשו שפיר אליבא דאמת שתירצו כאן דבשתק חייב הקשו שפיר דנימא אאמע"ר ומיושב ק' מהרש"א, וא"ש ג"כ קושיתי דלפי האמת גם באומר מזיד הייתי אינו נאמן ושוב מתחייב ע"פ דברי העדים עצמם בלא הודאתו אבל יש לפקפק דהא אי נימא כקושיתי יופטר באמת בשתיקה וא"כ הדק"ל אבל מ"מ בישוב ק' מהרש"א עולים דברי יפה.
ומה שהקשה בביצה ל"ח דפריך וליבטל מים ומלח כו' לפמ"ש הרשב"א הובא במג"א תמ"ב דדבר שעיקרו כך לא בטיל א"כ לפמ"ש התוס' והר"ן נדרים נ"ב דעיסה לא מתעבדה אלא במים ומלח א"כ מאי פריך דליבטל, הנה לפמ"ש המחה"ש שם בטעמו דהוי כעביד לטעמא א"כ הרי רבא תי' באמת משום דעביד לטעמא וע"ש בתוס' ולק"מ, רק לשי' רש"י יש להקשות אבל י"ל דלא ס"ל כהרשב"א שהרי גם הרי"ן מג"ש והרמב"ם ס"ל להיפוך כמ"ש בתשו' נו"ב מ"ת חיו"ד סימן נ"ו וע' ברא"ש ע"ז דף ע"ד דנראה כמסופק בדבר ונעלם מהנו"ב שם במחכ"ת, ולדידי קשיא לפמ"ש בש"ס בכורות כ"ג דלגבי טומאת משא ל"מ ביטול וע' בכ"מ פ"א מהל' בשם הרי"ק וע' במל"מ פ"א מהל' מטמאי מו"מ שכ' דמה"ט י"ל דלא מהני ביטול בכלאים ע"ש היטב מכמה דוכתי א"כ גם בהוצאה חוץ לתחום ל"מ ביטול ומאי פריך הש"ס. שוב מצאתי בשו"ת הרי"מ בחידושים שבסופו שהעיר בזה והאריך ליישבו, וע' תוס' פסחים קי"ד א' ד"ה אע"פ כו' כעין ס' הרשב"א.