אור ברסלב

שות מהרשם חלק ד· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן יב

סימן יא

ב"ה ומשוק שופטים ר"ח אלול תרמוב. להרב המאה"ג מוה'

אברהם יעקב הלוי הורוויטץ אי אבד"ק פרבוזנא.

מכתבו מגלה עפם הגיעני וע"ד שאלתו באיש אחד שנתן לו המלך ארדען בצורת שתי וערב כנהוג אם מותר לו ללבוש אותו או עכ"פ להשהותו והנה רו"מ צידד להיתר דכיון שעשה האומן עבור המלך לשם דורון עבור ישראל אפילו אם האומן נתכוין בעשייתה לשם ע"ז י"ל דשל אחר אינה נעשית ע"ז מיד בעשייתה ואף דאומן קונה בשבח כלי י"ל דקונה רק בגמר עשייתה דשכירות משתלמת לבסוף רק דיש לחוש שמא השתחוה לה אח"כ א"כ איכא חזה"ת וגם מיעוט דאין עובדין וסמל"ח והוי לי 'פלגא וגם להקל אמרינן סמל"ח כדאיתא ביבמות דף קי"ט ודלא כמהרמ"ל חולין ולשיטת סמ"ג הא דע"ז של עכו"ם שבא ליד ישראל אין לה ביטול רק מדרבנן א"כ הו"ל סד"ר ולהקל ע"י שיצוה לעכו"ם לבטלה עכ"ד.

והנה כל יסודו תמי' דהא יש לחוש שמא קנהו מאומן שעשהו בתחילה למוכרו והוא עשאו לשם ע"ז ומבואר בירושלמי פ"ד ע"ז הל' ד' דהא דע"ז של נכרי אסורה מיד היינו באומן שעושה למכור בשוק וגם אם עשאו לצורך המלך אטו עשה רק ש"ו הזה לבד הלא עושים הרבה ביחד ורובן לדורון לאנשי עכו"ם וא"כ אולי גם מבית המלך מתכוונים לשם ע"ז וגם אין סברא כלל לחלק בין איסור דעשיי' לשם ע"ז ובין איסור דעבודה וכיון דבשל עכו"ם יכול עכו"ם אחר לאסרה כיון דניחא לי' וכדמוכח מהא דזקף לבינה ובא עכו"ם והשתחוה לה דבכה"ג אדם אוסר דשא"ש א"כ ה"נ בעשיי' וא"כ מכל הלין ספיקא ליכא חזה"ת כלל. וגם בלא"ה הרי הספק נולד בדאורייתא קודם שביטלו ואיך נבא להתיר אחר הביטול ע"י ספק דרבנן הרי בנתגלגל אח"כ לדרבנן לא אמרינן סד"ר להקל כנודע ושו"ר בתשו' ב"ש להה"ג אבד"ק סקאלי סי' קצ"ד שהעיר ג"כ בזה בנידון כעין זה. אבל מ"ש רו"מ מהא דאומן קונה בשבח כלי לענ"ד לא מבעיא אי נימא דזהו רק מדרבנן פשי' דל"ש בעכו"ם דבע לא עביד תקנתא כדאי' בב"ק דף צו ועקצה"ח סי' סו בדין מעמ"ש וגם הוי סד"ר דשמא שלמו לו מקודם דל"ש בזה דין אומן קבש"כ רק גם אי נימא דהוי מה"ת (ועיין בס' עין זוכר מערכת ק' אות יט בזה ומהא דיו"ד סי' קכ ס"י מוכח ג"כ דהוי מה"ת) מ"מ גבי עכו"ם תליא בדינא דמלכותא ובדיניהם אינו קונה בשב"כ ובפרט לגבי המלך גופי'.

גם י"ל דהוי ס"ס כיון דדין א"ק בש"כ גופא הוי סד"ד וגם ספק שמא שלמו לו מקודם גם בגוף חזה"ת י"ל דגם בעשאו לשם ע"ז הרי הזהב טרם שנעשה לשם ע"ז הי' בחזקת היתר אבל הרי גם בספק נעבד לא מתירין גם בצירוף ספק נתבטל רק אם הספק הב' הוא רגיל להיתר וכמ"ש התוס' בע"ז דף מב ד"ה ספק עכו"ם חתכו וכו' ע"ש ובע"כ דאיתא חז"הת ע"י שנעשה בדמות נעבד וכמ"ש כה"ג בתוספות כתובות דף כ"ג. ד"ה תרווייהו וע' בפ"י גיטין כח וע' במהרי"ט בחי' הרי"ף רפ"ק דקידושין ותשו' מהרי"ט ח"א סי' ט"ו וס' נ"א ובשניות חח"מ סי' כ' וע' במח"א הל' נדרים סי' יב וגם גוף הדין אי הא דע"ז של עכו"ם שבא ליד ישראל דל"מ ביטול הוא רק מדרבנן אף שכ"ה שי' הסמ"ג שהביא הב"י ושאר אחרונים כבר כ' בס' מקמ"ח ליו"ד שם דמלשון רש"י ע"ז מ"ב ד"ה אין לה בטילה משמע להדיא דהוי מה"ת והא דהוצרך רש"י לזה משום דאל"כ אין לגזור דלמא מגבה לה דהוי גזל"ג, ולכן כ' רש"י כדילפינן בפרק ר"י מושם בסתר וגם מל' רמב"ם פ"ח מה' ע"ז נראה כן אבל מצאתי בדברי הריטב"א לע"ז נ"ג בהא דדייק דישראל שזקף לבינה כו' מכדי ירושה היא להם כו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטול סגי להו וכו' וז"ל וא"ת דלמא עביד בהו מעשה כו' וי"א דרב ור"א ס"ל דאאדשא ש גם ע"י מעשה ובעיקר קושי' דר"א תלי במה דקאמר בביטול בעלמא סגי וכו' וא"ת והיכי סגי להו ביטול בהנהו דמעיקרא כיון שזכה בהם ישראל קודם ביטול וי"ל הא דאמרי' בפכ"ה ישראל שמצא ט"ז וזכה בה שוב אינה בעולם האי מדרבנן דמדאורייתא לא אמרי' שאין ע"ז של ישראל בטילה אלא בשעבדו ע"י או ע"י שלוחו כן פי' רבינו הרא"ה בשם הרמב"ן עכ"ל והנה ראיתי בשו"ת ב"ש סי' קצ"ד שהעיר בראי' זו מהש"ס הנ"ל מדעתא דנפשי' ולא ראה ד' הריטב"א והביא ד' התו"ח שם שהעיר ג"כ בקושי' הנ"ל ותי' דאיסורא לא ניחא לי' דליקני והוא דחה דבירושה ממילא כדמוכח בקידושין י"ז ע"ב וברש"י ור"ן ר"פ הכותב וא"ל דאאע"ה עצמו לא זכה בהם משום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ז"א דדוקא היכי דהזכי' בעצמה היא איסור שייך לומר כן אבל בע"ז אין איסור דלא תביא תועבה אל תוך ביתך אלא בנהנה ממנה כדמוכח במכות כ"ב ורמב"ם פ"ז מעכו"ם ה"ב ובסי' קצ"ה שם הביא מתוס' ורא"ש בע"ז כ"א דמוכח דהוי איסור תורה אבל בריטב"א שם מבואר דהוי רק מדרבנן והאריך בזה ע"ש אבל בסמ"ח מצוה תכ"ע הוכיח מהחינוך ור"מ בפיהמ"ש דגם בכה"ג הוי מה"ת וא"כ לדידהו אין ראי' להסמ"ג מהש"ס הנ"ל די"ל כתי' התו"ח. ואני מצאתי בתוס' ר' אלחנן לע"ז שנסתפק בהכניס עכו"ם לביתו בלא רצונו אם עובר מה"ת ומבואר דהכניס בעצמו עובר מה"ת גם בלא נהנה וכ"ה בחדושי הר"ן שם. וע"ד פלפול יש להביא ראיה דהוי רק מדרבנן דהנה המג"א סי' תקפ"ו סק"ה ביאר הא דגזירה דלמא מגבה לה דהיינו משום דכיון דהישראל חייב באחריות הוי כשלו ועיין במחה"ש שם ולכאורה ק' הרי הך שינויא קאי אליבא דר"ל דסבר ע"ז שנשתברה מאלי' מותרת כמבואר בש"ס שם והרי ר"ל סובר דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין כנודע וא"כ כיון דבמכניס ע"ז לביתו לוקה משום דלא תביא תועבה ובסמ"ח שם העלה דה"ה לידו דביתו היינו רשותו ע"ש וא"כ היכי דמגבה לה כיון דלוקה אף דנימא דהי' בשוגג או בלא התראה הרי לר"ל לשיטתו גם ח"מ שוגגים פטורים מתשלומין ואינו חייב באחריות כלל ושוב אינו שלו ולא נלקה ג"כ ויועיל שפיר ביטול ואף די"ל דמ"מ יתחייב באחריות היכי דהנכרי אלם ז"א דכבר כ' הרשב"א חולין ל"ט דכל דין אחרות אלם הוי רק מדרבנן כיון דאינו מדינא וא"כ שוב תליא אי יע"י חיוב דרבנן יהי' כשלו מדאורייתא וגם דחוק לומר דמיירי דוקא בעכו"ם אלם והיכי דאינו אלם יועיל ביטול הישראל לר"ל כמובן ובע"כ דכל איסור הכנסת ע"ז אינו מה"ת רק בנהנה ורק מדרבנן אסור ועכ"פ לדינא כבר נתבאר דגם ד' רמב"ן ורא"ה וריטב"א הם כהסמ"ג והרא"מ וכן מצאתי בס' האשכול פכ"ה סימן נ"ג שכתב להדיא דהוי רק מדרבנן אטו ע"ז של ישראל ממש וגם הפ"י בסוכה ל"א הוכיח כן מד' הג"א פ"ד דע"ז בשם רשב"ם וביאר בזה ד' רמב"ם ורש"י והעמיס בדבריהם שגם דעתם כן ותי' בזה קושית התוס' דסוכה שם ע"ש באורך ואין להוכיח מהתוס' שם להיפוך דז"א די"ל דהתוס' שם סבירא להו דגם בדרבנן אמרינן מיכתת שיעוריה וכמ"ש הריטב"א שם ל"ד ע"ב גבי ערלה דגם בתרומת פירות דרבנן כיון דמדרבנן טעון שריפה אמרינן דמכתת שיעוריה ואף דהשעא"פ שהובא במחה"ש סימן תקפ"ו העמיס בלשון התוס' סוכה ל"ה דס"ל דבדרבנן ל"א מכתת שיעוריה המעיין ימצא דאינו מוכרח כלל וגם אני הבאתי ראיה מהש"ס דע"ז מ"ז דבעי ר"ל באשרה שבטלה ועשאה לולב יש דיחוי אצל מצות ובתוס' שם ביארו דהבעיא היא משום דדוקא בהא דאם מיעטן כשר בידו למעט אבל הכא אין ביד הישראל לבטל הט"ז ע"ש וק' הרי כל טעמא דאשרה דפסול ללולב משום דמכתת שיעוריה כמ"ש התוס' בסוכה וא"כ הרי לר"ל לשיטתו הא דישראל א"י לבטל ט"ז של נכרי הוא רק מדרבנן גזירה דלמא מגבה לה ובדרבנן הרי ל"א מיכתת שיעוריה ובע"כ דגם בדרבנן אמרינן מכתת שיעורי' ולכן העיקר לדינא כדעת הסמ"ג דע"ז שבאה ליד ישראל דל"מ ביטול הוא רק מדרבנן אבל בנ"ד אין נ"מ בזה וכמ"ש וכה ראיתי בישוי"ע יו"ד קמ"ו סק"ג שתמה מאד על הסמ"ג מהא דקאמר הש"ס מכדי ירושה וכו' ואין א"א דשא"ש כו' ולשיטת הסמ"ג הרי גם אם אינה ירושה מאבותיהם והעכו"ם אסרום שפיר מ"מ תיקשי דבביטול סגי כיון דמה"ת גם בבא ליד ישראל מהני ביטול וסיים שהיא תמי' גדולה ואני תמה על תמיהתו דהרי הש"ס רצה שם להוכיח דישראל שזקף לבינה ובא עכו"ם והשתחוה לה דאסרה ודחק מואשריהם תשרפו באש דבעכצ"ל הטעם דמדפלחי ישראל לעגל ג"ד דניחא להו וא"כ אי לאו דירושה הוא להם הרי לא יתורץ גם בהך טעמא כיון דבשעה שגילו דעתם דניחא להו לא הי' שלהם. ובפרט מ"ש בישוי"ע שם דהא גם אי נימא דאדם אוסר דשא"ש תיקשי ג"כ דבביטול סגי. הוא תמי' דאי אוסר דשא"ש הוי ע"ז של ישראל ממש דלכ"ע מה"ת ל"מ ביטול וז"פ ולק"מ:

והנה רו"מ הביא דברי המרדכי והרמ"א דבאמירה לבד יכול לבטל וכבוא קו' ישוי"ע דא"כ מה פריך הש"ס דף מ"ב לר"ל דסובר נשתברה מאלי' מותרת מהא דישראל אינו מבטל ע"ז ואמאי תיהוי כנשחברה מאלי' והא י"ל דהתם בביטיל באמירה לבד והביא רו"מ בשם מחכ"ה מ"ש פ"ח מלולב דבע"ז של חבירו לכ"ע ל"מ ביטול באמירה כיון דהבעלים של ע"ז לא ישגיחו בביטולו של זה ותי' בזה קו' ישוי"ע הנ"ל הוא נכון וגם מלשון המרדכי עצמו מוכח כן שכ' וז"ל כ' ראבי' קבלתי דהיכי דהוא אנוס כו' לא בטל עד שיעשה מעשה בגופו כההיא דאמרינן נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וכו' עכ"ל ומ"ש כההיא דאמרינן כו' אינו מובן דמנ"ל דהתם במעשה ובע"כ דבשל חבירו ודאי דל"מ אמירה לבד:

ודרך פלפול י"ל ליישב קו' ישוי"ע הנ"ל דהנה כבר העיר בהגהת יד שאול בהא דמהני ביטול באמירה דנימא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ומ"ש דע"ז של עכו"ם אסורה מיד והוי דיבור הוא תמוה דגם עשייתה לשם ע"ז הוי מעשה אבל נראה לפמ,ש הה"מ פכ"ה משבת ומג"א סי' ש"ח סק"מ דגבי חריות דקיימי לישיבה ולשריפה מחשבת ישיבה מיציאה ממחשבת שריפה אף שקצצן לשריפה דהמעשה עצמה בלא מחשבה אינה כלום ע"ש ועיין כה"ג ברש"י כריתות ג' ע"ב גבי מגדף דישנו בלב ש וא"כ י"ל דבעשייתו דעיקר חלות האיסור רק ע"י שעשאו לשם ע"ז א"כ עיקר האיסור רק המחשבה או הדיבור ואת דיבור ומבטל דיבור אך דלכאורה לפ"ז היכי דכבר עבדה לעכו"ם דהוי מעשה גמור כמ"ש רש"י כריתות שם דככיפהת קומתו הוי מעשה גמור שוב לא יועיל הביטול באמירה ואולם נראה ע"פ המבואר בב"ק קי"ז גבי ישראל שאנסוהו להראות ממון חבירו דפטור ואם נו"נ ביד חייב ההוא גברא דאנסוהו נכרים ואחיי אחמרא דר"מ ודרא ואמטי בהדייהו ופטרי' ר"א והתניא ואם נו"נ ביד חייב א"ל ה"מ היכי דלא איקמוה עלוי' מעיקרא אבל הכא מיקלי קליי' מעיקרא ואהאי שעתא כטיר ושוב גם בנו"נ ביד לא עשה כלים וע"ש ברש"י ותבין ומעתה לפ"ז ה"נ בזה כיון דמיד שעשאה אסירה שוב גם בעבדה אח"כ לא מיקרי מעשה ושפיר יכול לבטלה בדיבור אבל בע"ז של ישראל דאינה אסורה עד שתיעבד שוב הוי מעשה וא"י לבטל בדיבור לכ"ע ומיושב שפיר ק' המקמ"ח וי"ש שם בהא דע"ז נ"ב גבי אבני מזבח שגנזו חשמונאים דפריך וליתברינהו אבנים שלימות כו' ולשי' מרדכי ליבטלינהו באמירה ולפמ"ש א"ש. ומעתה לפ"ז אליבא דר"י דסובר בע"ז נ"א דע"ז של נכרי אינה אסורה עד שתיעבד שוב לא יועיל ביטול באמירה בע"ז של נכרי וא"כ י"ל דפריך הש"ס לר"ל מהא דישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי דנלמד מקרא וכ"ע מודי בה ואכתי תיקשי אליבא דר"י דלדידיה ודאי דמיירי בביטול במעשה דבאמירה לא מהני לדידיה כלל וא"כ תיקשי דתיהוי כנשתברה מאלי':

ובזה מצאתי חיל לישב ד' רש"י ד"ה אין לה בטילה עולמית וטעונה גניזה כדילפינן בפר"י מושם בסתר והקשו האחרונים דזהו רק לימודו דר"י אבל ר"ע יליף מינה דע"ז דישראל עד שתיעבד ויליף דין גניזה מקרא אחרינא ע"ש דף נ"ב. ואמאי נקט רש"י ילפותא דר"י ועיין בשו"ת ב"ש שם. וכמ"ש ניחא דכל קושית הש"ס לר"ל היא רק אליבא דר"י וכמו שנתבאר ולכן משני הש"ס דלמא מגבה לה ולכן פירש"י דיליף מושם בסתר. וכבוד בני הרב מ' צבי ני' תי' ד' רש"י דהמעיין דף נ"ב ימצא דר"ל דדריש לא תטע לך אשירה לדיין שאינו הגון סובר כר"י דילפינן מושם בסתר ולכן כתב הכא רש"י כן לר"ל לשיטתי' ונכון הוא. האמנם בגוף דברי הנ"ל יש לפקפק דלפ"ז היכי דלא עשאו העכו"ם לע"ז רק שעבדה אח"כ ונאסר שוב לא יועיל ביטול באמירה לבד דבכה"ג שוב הוי מעשה גמור וי"ל דגם מה שעבדה כיון שלא עשה מעשה בגוף הע"ז הוי רק כדיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור וע"פ דברינו הנ"ל עוררני קצת ח"א דהמעיין בקדושין נ"ט ימצא דר"ל סובר דלא אתי דיבור ומבטל דיבור וא"כ לשיטתו דר"ל ודאי דלא מהני ביטול באמירה לבד ופריך הש"ס שפיר ודו"ק:

היוצא לנו מזה דכיון שבא כבר ליד ישראל וזכה בה שוב לא מהני ביטול מדרבנן עכ"פ גם במעשה ומכ"ש ע"י דיבור ודאי לא מהני ביטול. וגם בהנתינה לבד ודאי דלא הוי ביטול דמימר אמר דהישראל ודאי ישמרנו בשביל כבוד המלך וכבר נתבאר דמשום ספק שמא לא נעבדה אין להקל כיון דנולד הספק בשל תורה:

ומ"ש רו"מ להשיג על תשובת הגאבד"ק לבוב ני' בתשובה הנדפסת בישוי"ע סימן קמ"א לציות לעכו"ם לעשות עבורו צלם כזה שלא לשם ע"ז ורו"מ תמה דהא העושה ע"ז לעצמו לוקה אפי' עשאה ע"י אחרים כמו שכתב רמב"ם פ"ג מעיז ה"ט יפה השיג דניהו דע"י עכו"ם ודאי אינו לוקה דאין שליחות לעכו"ם מכל מקום מדרבנן ודאי אסור וגם הרי בקונהו אח"כ ומביאו לביתו הרי איכא חשדא עכ"פ וכבר האריך בזה רו"מ והביא ד' מהרי"ט בשניית סימן ל"ה וגם בחדרי חדרים אסור ככל דבר שאסרו מפני מ"ע ואף דהפרישה סימן קמ"א כ' דכל הנהו דאסורי משום חשדא מותר במשהה אותם מכוסה בתיבה אבל הוא תמוה דבכ"מ שאסרו משום מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור. והנה מצאתי בשו"ת אבקת רוכל להב"י סי' ס"ח בדין ישמעאל שמכר ליהודי עגול א' זהב ובאמצעותו מצויר בדפוס בולט דמות אשה יושבת על כסא ובבשנה מצייר דמות עובר א' ידו הימנית על לבו ובשמאלו צורת ש"ו והשואל צידד דהוי ס"ס שמא לא באה צורה זו ליד עכו"ם עע"ז דכאן נמצא ביד הישמעאל שאינו עובד צורה זו כאן היה ושמא בטלה קודם שמכרה לישמעאל והב"י השיב דאין זה ספק דודאי בא מיד עכו"ם דדבר שאינו מצוי שיעשה ישמעאל צורה כזו וגם מ"ש דשמא בטלה הרי קי"ל דהמוציא צורת חמה וכו' יוליכם לים המלח ולא אמרינן שמא בטלה וצורת ש"ו נעבדת היא וכמ"ש הר"ן בשם הרשב"א ומ"ש הר"ן דאפשר שאין עובדים כו' כתב רק כמסופק ולא מלאו לבו להקל בזה. ומ"ש רי"ו בשם ר"א אסמטאל דגוים הללו אינם אדוקים בע"ז וכל מה שעשים צורות הללו בכלים אינם אלא לנוי מי יסמוך על הר"א שכ' כמסופק נגד הרשב"א ואפי' למכרו או להחזירו למוכר אסור דנהנה מעיז ולכן אסור בהנאה בלא שום היתר עכת"ד ומבואר דלא רצה להתירו אפי' בהנאה ואם איתא הו"ל לצוות לבטלו ע"י עכו"ם ובע"כ משום דהספק בשל תורה וכמש"ל. ולכן אין בידי להקל בזה. זולת אם בשעה שיקבלנו יכוין שלא לזכות בו וכמ"ש כה"ג התוס' בסוכה ל"א סיע"ב ובתוס' ב"מ ק"ב סיע"א ותוס' עירובין צ"ג ע"ב ועיין ב"ק כ"ט ועיין בב"י או"ח תקפ"ו בשם הרשב"א וש"פ בזה נשאר רק חשש חשדא לבד אם אולי בניכד שהוא מנות המלך יש לצדד קצת ואם כי מהתוס' בבא בתרא פ"א ע"ב ד"ה דמקדיש להו במה שכתבו דגבי תודה מוכחא מילתא דלשם תודה מביאם ולהכי אפי' הקדיש על תנאי ל"מ משמע דבכה"ג דמעשיו מוכיחין דקינה אותו לא מהני כונתו לבטל וגיותר מוכח כן בתשובת הריב"ש שהובא במג"א ס' ת"נ סק"י וכן מצאתי בתשו' מהר"ם מינץ הישן סג"ל סי' פ"ב דהיכי דעשה משיכה לא מהני דעתו ומחשבתו שלא לקנות ולבטל המעשה ועיין בשו"ת נחלת שבעה סי' י"ד ג"כ בזה אבל בכדי שלא יסתור לתוס' סיכה ושאר מקומות י"ל דהתם ליכא הוכחה דמכוין לקנות דשמא מגבי' כדי לצאת בו ידי חובת המציה וא"כ ה"נ בנ"ד יש לומר דמקבלו מפני כבוד המלך לבד וגם בזה נראה שיבטל רצת הצורה שלא יהא כש"ו ובכר"ג דהוי רק משום חשדא מהני גם ביטול של ישראל דכיון דהוי דרך היתר לתלות בו לא יחשדוהו ועיין בט"ז או"ח סי' רמ"ד ועכ"פ בחדרי חדרים יש להקל בכה"ג. שו"ר בשו"ת שו"מ מ"ק ת"ג סי' ע"א באמצע התשובה שצידד קצת להקל מט"א והניח בצ"ע ועיין בשו"ת ב"ש חיו"ד ח"א סי' קצ"ד. ובדין ר' שהי' לו טו"ת על ש' הנתבע שבעיר אחרת ולא נתרצה נתבע לבוא לעיר תובע זולת באופן שיתן לו הדיין בכתב מאיזו טעם דנוהו ואחר שיצא הפס"ד אין הדיין רוצה ליתן הטעמים יפה כתב רו"מ דכיון דאדעתא דהכי דוקא נתרצה דמי לכפי' כדמוכח בתשו' רשב"א שבב"י סי' י"ד דכיון דקנה מידו על תנאי זה מחויב לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו וגם דוקא בממון מחויב לשלם מיד משא"כ לישבע דשבועה ליתא בחזרה מסתמא היה תנאי ע"מ שלא יקיים הפסק עד שיבורר מב"ד גדול א"כ הדין. ועיין תשובת אבקת רוכל סי' י"ז ותשובת המבי"ט שם סי' י"ח דבזה"ז גם בלא כפי' צריך ליתן הטעמים ומכ"ש בהתנה כן במקום שלא הי' מחויב לדון שם וגם בתשו' ב"ח סי' כ"ג הוכיח דאם הבע"ד רצה לדון בב"ד אחר לכ"ע צריך לכתוב מאיזו טעם דנהו ועיין בשו"ת ח"ש הנספח לשו"ת הר המור סי' כ"ג דהיכי דכל הענין הי' על ידי התקשרות וקנין אם יש הוכחה שהיה בטעות א"צ להשליש גם ביד ב"ד עד שיבורר בב"ד גדול יותר ומכ"ש בנ"ד דא"צ לישבע. והנלע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה