שו"ת מהרשד"ם· רבי שמואל די מדינה
אורח חיים
תשובה א
שאלה עתה מקרוב נתעוררו אנשים ומתחברים ומתקבצים בתפלת השחר עשרה או יותר אי פחות ואומר אחד מהם ברכות של שחר וכלם עונים אמן ואחר כך מברך השני ועונים כלם אמן וכן כלם יש לספק אי שפיר עבדי אי לאו:
תשובה
יראה לעניות דעתי דלאו שפיר עבדי כלל ושגו ברואה וקודם ראיתי לכתוב המקום אשר ממנו נראה לכאורה דמצו למיעבד הכי אחר כך אראה שאין משם ראיה ושהוא מוכרח מהפוסקים המובהקים אצלנו איך מעשה זה מעש' בורות וטעות הוא בידם. המקו' שממנו טועים הוא מה שכתב הר"ן וזה לשונו ולפי זה כתב הרב שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אע"פ ששמעו כל בני הבית ההבדלה בבית הכנסת לפי שנתכונו שלא לצאת שם ואני אומר דאי בעי מיהא כונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצו למיעבד הכי משום וכו' עד אבל להשמיעם כדי להוציא בע"כ לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם מכאן נראה שכיון שאלו האנשים אין אחד מהם מכוין להוציא את חבירו ולא חבירו מתכוין לצאת יכולים ורשאים לעשות כמנהגם שהחזיקו בו עתה וכן נראה שמטעם זה נתפשט המנהג שעומדים בבית הכנסת כמה אנשים ומתעטפים בטלית וכל אחד מברך בקול רם וכלם עונים אמן אע"פ שהיו יכולים כולם להפטר כשהיה א' מהם מברך וכמו שכתב הריב"ה בטור אורח חיים סי' תל"ב ז"ל ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדוק כל המקומות שבבית יעמיד אחד מבני ביתו אצלו בשעה שהיא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך הברכה שברך ב"ה שעשר' שעושים מצוה אחת אחד מברך לכולם וכן פשוט בתוספתא דברכות וה' היודע והוא עד שכל ימי שראיתי המנהג הנזכר מברכת הטלית הייתי מצטער ואני הייתי מכוין להתעטף ולברך ראשון בלחש כדי שלא להכנס בזה הספק ועם כל זה לא מחיתי בנוהגים לברך כל אחד כי חששתי לא ישמעו לקולי ואין מדרכי לבטל מה שנהגו כבר וקיימתי בעצמי מה שאמרו ז"ל ביבמות פרק הבא על יבמתו כשם שחייב אדם לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאינו נשמע ומכל מקום נתפשט המנהג ולקחו ראיה משם ואע"ג שהר"ן לא כתב אלא מצו קבעוהו הם לחובה או למצוה שכן דרך עמי הארץ שלוקחים הדברים בלי השקפ' ומתפשטים מענין לענין ועתה רוצה אני להביא ראיה לקיים דברי אחר כך איישב הראיה הסותרת דעתי כפי ההוראה הראשונה והראיה שאני אומר היא זאת תנן במתני' במסכת יומא פרק בא לו כהן גדול לקרוא בתורה וגולל ספר תור' ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה בגמ' וכולל וכו' וכל כך למה כדי שלא להוציא לעז על ספר תורה ופי' רש"י למה צריך לומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתיב כאן וכו' שלא להוציא לעז על ספר תורה כשרואים אותו קורא פרשה שלישית על פה יהיו סבורים שספר תורה חסר אותה פרשת בעשור וכו' פריך בגמרא אמאי נגלול ונקרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת שאין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבוד צבור ונייתי אחרינא וניקרי רב הונא בר יודה אמר משום פגמו של ראשון ריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה ופירש רש"י שיהא צריך לחזור ולברך עד כאן ואם איתא שביד האדם להביא עצמו לחייב ברכה מה איכפת לן להביא ספר תורה אחר הא כבר פירש רש"י ז"ל שאם יביא ספר תורה אחר היה צריך לחזור ולברך ואם כן יביא ויברך אלא שאנו דוחקים עצמנו לסבול יותר הקריאה על פה ואע"פ שהם דברים שבכתב ואי אתה רשאי לאמרם על פה בחרו בזה יותר מלהביא עצמו לברך ברכה שאינה צריכה גם אחר זמן רב ראיתי כתבי התוס' בשם ר"י ראיה זו בפרק כל כתבי עלה קי"ח וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל ואי אפשר להביא ספר תורה אחר שיהא נגלל מאתמול מפני פגמו של ראשון ועוד שיהא צריך לברך פעם שנית ויהא ברכה שאינה צריכה ע"כ הרי שלמדנו מכאן שכל היכא שיכול אדם לצאת ידי חובתו בברכה אחת אין להביא עצמו להתחייב באותה ברכה ואף ע"ג שהרמב"ם ז"ל לא הביא בפירוש המשנה ולא בהלכות עבודת י"ה אלא הטעם הראשון ולא הביא טעם ר"ל היינו שלא חש להאריך ומכל מקום לא מצינו בשום מקום שדחה אותו אדרבה הוא ז"ל הזהיר הרבה על ברכה שאינה צריכה וכמו שאביא לשונו בסיעתא דשמיא עוד ראיה אחרת גדולה מה שכתב הטור אחר סימן תקצ"א וז"ל ומכל מקום מוטב שיתפללו היחידים כי מי שירצה לצאת בתפלת שליח ציבור צריך שיכוין לכל מה שאומר שליח ציבור ואם חסר מלה שלא כיון לה לא יצא ואין כל אדם יכול לעמוד בזה ע"כ והשתא כיון שעינינו רואות שלא בא הריב"ה ז"ל לחייב ליחיד שיתפלל אלא למצוה מן המובחר וכמו שאמר ומוטב וכו' אם היה שמצוה לאדם להביא עצמו לידי ברכה שיכול להפטר ממנה בשמיעה מה לו להאריך כל כך לימא ומוטב שיתפלל כל יחיד וכו' לפי שמצוה לומר מפיו הברכות יותר משיצא בשמעם מפי שליח ציבור או לפחות לימא הא ותו וכו' אלא שודאי אינו כן אלא אדרבה כל שיכול לצאת ידי חובתו בשמיעתן מפי שליח צבור אין להביא עצמו לידי חיוב ברכה (אדרבה עד כאן) משום ברכה שאינה צריכה ומשום הכי הוצרך לבקש טעמים אחרים דכיון שהלכה רווחת דבראש השנה ויום הכפורי' שהשליח צבור מוציא את הרבים ואפי' לבקיאים וכרבן גמליאל הדין היה נותן שהיחיד לא יתפלל וכמו מעשה דרב חסדא ורב זעירא שאכתוב לקמן בסיעתא דשמיא אלא שהורו כן מן הטעמים שאמר שמוטב וכו' ואזדא לטעמיה דאבוהי הרא"ש ז"ל שכתב בתשובה כלל ד' בסימן י"ט וז"ל ובברכת יוצר וערבית שאני אומר עם השליח צבור בנחת כי אין האדם יכול לכוין תדיר עם החזן בשתיקה ואם היה אדם מכוין בש"צ בשתיקה ובאמצע הברכות פנה לבבו לדברים אחרים הרי הפסיד וכו' עד ואני מסיים ברכתי קודם שיסיים החזן ברכתו ומכוין אני לענות אמן אחר ברכת החזן עד כאן וצריך לראות ולדקדק בדברי הרא"ש מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל ומה קשר ויחס יש לדבריו אלה לדבריו של מעלה כי למעלה התחיל וראוי לגעור באותם שמגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה ואף לרבי יוחנן שאמר הלואי שיתפלל האד' כל היו' ה"מ ספק התפלל אבל התפלל כבר אסו' להתפלל שנית ואח"כ האריך בדברים ע"ש ואין לדבריו אלה קשר ויחס כלל עם אותם של מעלה כי למעלה מדבר במגביהים קולם והוא היה אומר בנחת למעל' מדבר באותם שכבר התפללו והוא עדיין לא קרא קרית שמע ולא ברכותיה ותו שהיה די בדבריו האחרונים לבד שאמר ואני מסיים וכו' אלא שהכל מתורץ עם מה שאמרנו שהוא כתב שיש לגעור וכו' ושהיא ברכה לבטלה לכן הרגיש תימא על עצמו שהנה הוא ג"כ כפי דרכו היה מברך ברכות שאינם צריכו' שכיון שהשליח צבור מוציא י"ח אותם הברכות למה היה הוא מוצרך אותם היה לו לכוין ולשמוע לשליח צבור לזה הוצרך להשיב דלא הוי ברכה שאינה צריכה שלא היה יכול לכוין וכו' הרי מתשובה זו מוכרח דבמקום שיוכל להפטר בשמיעת חברו אינו ראוי להביא עצמו לידי חיוב וכל שכן אשר כבר שמע וענה אמן ואסור לעשות כן אם לא בברכות של קרית שמע משום שמא יפנה לבו וכו' כנ"ל או בברכות ראש השנה שהן ארוכות ואפי' אלו לא אשכחנא אלא כשיקדים ואחר כך שומע לשליח ציבור המוציא לרבים ואין לומר דדוקא כששומע מפי השליח ציבור דאלו וכיוצא בהם שליח צבור וכל אדם שוים וקי"ל כל הברכות אע"פ שיצא מוציא את חברו חוץ מברכת המזון וק"ש ותפלה וכמו שכן הוכחנו מברכת ביעור חמץ לעיל ועוד ראיה גדולה מהירושלמי שהביא הר"ן ז"ל בסוף מסכת ר"ה על הלכות הרי"ף וזה לשון הירושלמי אמר רב הונא צפרנאה בשם רבי יוחנן הלכה כר"ג באילן תקיעתא פיר' הר"ן דכי אמרי' הלכה כר"ה בברכות של ר"ה ויוה"כ הייני דוקא באילן תקיעתא בברכות מלכיות זכרונות שופרות שתוקעים בהם אבל הם חייבים להתפלל שאר ברכות והיינו דגרסי' בירושלמי ר' זירא ורב חסדא הוה יתבין לאילן תקיעתא מאן דצלו אתא צלותא קם רב חסדא אמר ליה רבי זירא ולאי כבר מצלי' אמר ליה מצלי אנא והדר מצלי דנחתי מערביא להכא אמר בשם ר' יוחנן דהלכה כר"ג באילן תקיעתא והכי פירושו דר' זירא הקשה על רב חסדא דכיון דצלי יוצר למה לו לצלוי תו דבשלמא יוצר היה צריך להתפלל דכיון דאינו אלא ז' ברכות אין שליח צבור מוציא את הרבים י"ח אלא מוסף דהוי ט' כיון דאוושי ברכות לא היה צריך להתפלל שהרי שליח צבור מוציא את הרבים י"ח ואהדר ליה דהלכה כר"ג באילן תקיעתא מלכיות זכרונות שופרות שתוקעים בהם ובהנהו קי"ל כר"ג לא בז' ברכות של מוסף שכל יחיד חייב בהם ומשום הכי אע"ג דכבר צלינ' למוספין ז' ברכות של מלכיות זכרונות שופרות הוא דשליח צבור מוציא ע"כ לשון הר"ן ועתה יאמרו אלו החסידים אם היה כפי דעתם שאפי' במקום שאפשר לצאת ידי חובת ברכות יכול אדם להביא עצמו לידי חיוב עד שיאמר אותם הוא בעצמו ולפי דעתם לא שרשאי לבד אלא שמצוה לעשות כן כדי לומר הוא הברכות ומרויח ג"כ שעונה אמן כי גדול העונה כו' מאי קשיא ליה לר' זעירא ולא כבר מצלי' ותו היא ניהו למה לא היה מתפלל וחוזר ומתפלל כיון שיש ריוח מצוה כפי דעת המתחסדים מקרוב ותו רב חסדא אמאי לא שני ליה שהיה רוצה להחמיר על עצמו ועוד כ"כ רב חסדא היה עצל שהתפלל ז' שלא רצה להתפלל ט' אתמה אלא ודאי שהאמת יורה דרכו שאין זו חומרא אלא קולא וקלות ראש להביא אדם עצמו לברך ברכה שאינה צריכה ולהיות כן האמת כשראה ר' זעירא שקם רב חסדא לצלוי תמה כנגדו לפי שהיו יכולין לכוין ולצאת בתפלת שליח צבור והשיב לו רב חסדא שלא היה מתפלל רק ז' ברכות שאותם אין הש"צ פוטר לרבים היודעים שאין הל' כר"ג אלא בתקיעתי ר"ל בברכות שתוקעין בהן ומה שאנו נוהגים עתה להתפלל כל א' ואחד היינו מטעם הרא"ש ז"ל שאין אדם יכול לצאת כי היה צריך לכוון מלה במלה וכו' כנ"ל ואגב ארחין שמחתי כי מצאתי און לי למה שקדמונינו לא נהגו מאה קולות ולא היו תוקעים כשהיו מתפללים הצבור בלחש והרי ראיה גדולה זו דרב חסדא ורב זעירא שלא היו מתפללים ט' ברכות והיו יוצאים עם תפל' הש"צ וא"כ לא היו תוקעים אלא בתפלת ש"צ לבד וגם כי כבר רשמתי במסכת ר"ה בדבור ומנא תימרא פרק ראוהו ב"ד עלה כ"ח שלכאורה יש חשש מבל תוסיף נחזור לנדון שלנו שלמדנו בפי' מירושלמי שמי שיכול להפטר בשמיעת איזה ברכה שיהיה שטוב לו לשמוע ולצאת ידי חובתו בשמיעה. כיון שעומד שם במקום שרוצה לשמוע אותה ברכה שיכול לצאת הימנה בשמיעת חבירו ולא שיברך הוא ואח"כ יחזיר ויברך חבירו וכן רבים כי זה חלול וקלות כמו שראינו מר' זעירא שהקשה לרב חסדא ור"ח ג"כ הודה לדבריו אלא שלא היה מתפלל אלא אותם ברכות שלא היה יכול להפטר עצמו בשמיעה וכבר כתבתי שבאלו הברכות אין הפרש בין ש"צ למי שאינו ש"צ ומטעם זה מצינו שכתב הרא"ש בתשובה על מי שיש לו שני בנים למול שיברך ברכה אחת לבד וכתב בשם רבנו שמחה אפילו כשהמוהלים שנים שהמוהל הראשון יברך על המילה וימול והמוהל השני ימול על סמך אותה ברכה ואפילו לא היה התינוק השני שמה בעת שמל הראשון כיון שהיה דעתו עליו אין צריך לברך ובלבד שלא יסיח דעתו בינתים ומי הכניסם בדוחק זה יברך כל מוהל לעצמו וכ"ש לדעת הרא"ש שכתב שדין זה הוא ג"כ כשני חתנים שאין להם קורבה שיברכו שבע ברכות לשניהם וכל זה למה אלא שראו שטוב וישר שירחיק אדם עצמו מברכה שאינה צריכה ויכול להפטר ממנו ומי שרצה לחלוק על הרא"ש כתב הוא ז"ל שהי' בלא ראיה ובלא טעם והרשב"א ז"ל הסכים לדעת הרא"ש בתשובה גם הריב"ש שהוא אחרון. וכתב הטעם שכתבתי שהיא ברכה שאינה צריכה ואיכא בל תשא וה' יודע כי אותה ראיתי אחרי רואי גם המרדכי ז"ל ורבינו ירוחם ז"ל הסכימו למה שכתבתי ואין לסמוך על מה שבעל העיטור ז"ל כתב שנראה שהוא ז"ל חולק על סברת הרא"ש וסבר שיש לברך ב' ברכות בשני בנים הנמולים דודאי הוא ז"ל יודה בנדון דידן דהתם שאני כדקאמר משום שאי אפשר למול שניהם כאחד ואדרבא משם ראיה למודה על האמת דהיכא דליכא למימר ההוא טעמא צריך ליזהר שלא להביא עצמו לידי ברכה ואלו לדבריה' של המתחסדים יאמר שיאמרו ב' ברכות ויכוין הא' שלא לצאת בברכת חבירו אלא דהא ודאי אין לעשות שיכול לצאת ידי חובתו אין להביא עצמו לידי חיוב על לא דבר עוד אני אומר אין ספק שמנהג זה לאו מנהג ותיקין הוא ואין ראוי לנהוג דבר זה שהרי אלו הברכות דחקו עצמם הפוסקים למצוא טעם על המנהג שנהגו לומר אותן בבית הכנסת למה שמפשט התלמוד נראה שאין לומר אותם אלא כל א' וא' מהברכו' במקומם וכדאמרי' בברכות פרק הרואה כדאיתער משנתיה לימא וכו' כי שמע קל תרנגולא וכו' וכן כתב הרמב"ם על סדר הגמרא ודחקו עצמם האחרונים לקיים המנהג שנהגו לאומרם בבית הכנסת משום עמי הארץ ולא די לנו זה הצער אלא שנעמוד אנחנו ונחדש דברים לא שערום אבותינו ונכניס עצמנו בברכה שאינה צריכה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות פ"ג וז"ל כל המברך ברכ' שאינה צריכ' הרי זה נושא ש"ש לבטלה והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענו' אחריו אמן ע"כ וכתב הריב"ש בסוף סימן שפ"ד וז"ל ואע"פ שכתב הרא"ש בפרק מי שמתי וברכה שאינה צריכה מדרבנן ואסמכוה אקרא מכל מקום רמיזא באורייתא וא"כ מי הוא זה ואיזהו אשר ימלאנו לבו לעבור על לא תשא ולהכניס עצמו בסכנת ברכה שאינה צריכה על לא דבר וגם העונה אמן עושה איסור כנזכר בדברי הרמב"ם והרי אמרו והוא למוד גדול שב ואל תעשה שאני א"כ נראה לע"ד שהדבר פשוט מאד שהמנהג זה ראוי שישתקע ושלא לנהוג כן בשום צד אפי' שמצאנו ראינו נכתב שמהרר"י מולן הרשה לעשות כן היינו שלא רצה לדחות מנהג שהיו נוהגים שם באשכנז ומכל מקום אנו אין לנו אלא הפוסקי' המובהקים והמפורסמים אשר על פיהם אנו חיים ואין לחצוב לברכת מים מבורות שלא חפרום רבותינו ולא שתו מהם במקום הרי"ף והרמב"ם הרשב"א והרא"ש ובנו ורבינו ירוחם והר"ן והריב"ש זכר כולם לברכה עליהם אנו סומכים בין להקל ובין להחמיר ואין לנטות ימין ושמאל מהם וכל שכן בדבר זה שיש בו זלזול שמו יתברך כי רחקה דעתינו מעמי הארץ המזכירים הבליהם תמיד חלילה לנו להזכיר שם שמים רק לצורך ובמקומות שנצטוינו וזהו כבוד שמו והרי אמר שלמה עליו השלום הוקר רגליך וכו' כל שכן וקל וחומר שמו יתברך יתעלה ויתרומם ומה שכתב הר"ן ז"ל על המנהג שנהגו בהבדלה אע"פ ששמעו אותם וכל בני הבית כבר בבית הכנסת אין הנדון דומה לראיה כלל שכבר כתבתי שברכות אלו אינן ברכות של מצוה אלא כמו ברכת של הודאה ועוד התם מצו עבדי הכי שאינם מבדילים וחוזרים ומבדילים רק בביתם ודחקו עצמם לעשות כן ומצו עבדי הכי כיון שאין שם כונת משמיע להוציא ולא כונת שומע לצאת משום שמצות הבדלה מצוה גדולה עד מאד דאמר ר' צדוק כל מי שאינו מבדיל במוצאי שבת או שאינו שומע מאחרים שמבדילים אינו רואה סי' ברכה לעולם אבל המבדיל וכו' הקדוש ברוך הוא קוראו קדוש ועושהו סגולה שנאמ' והייתם לי סגולה מכל העמים וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים ואמר ר' יוחנן ג' מנוחלי עולם הבא הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל ביין במוצאי שבת והוא ששייר מקדושה להבדלתא עד כאן וכשראו שזכות מצות ההבדלה כל כך גדול נראה להם להביא עצמם לידי חיוב לכוין שלא לצאת והולכים לביתם לקיים המצוה כתקנה ביין דשיירו מקדושא להבדלתא אבל שיבדילו כל אחד בבית הכנסת שזה היה נראה כחוכא והיתולא בהזכרת ה' כל כך פעמים במקרא אחד שנראה שלא לצורך כלל ח"ו ואפי' זה שמבדילים בביתם היינו מן הטעם שזכרתי שההבדלה מצוה וכל אדם רוצה לקיים המצוה בביתו ולהרגיל בניו ובני ביתו בדרך ה' ומה שאנו נוהגים לברך על ספירת העומר ואין אנו יוצאים בברכת ש"צ הטעם נראה בעיני כיון שאנו חייבים כל אחד לספור את העומר וכמו שדרשו חז"ל מפסוק וספרתם לכם שתהיו כל אחד ואחד סופר גם הברכה רצו לומר אותה כל א' וא' ומזה ג"כ היה אפשר להביא קצת ראיה למה שאמרנו שהרי דלעולם לא נשמע שמברך כל א' מהצבור ועונים כלם אלא שכלם מברכים יחד ואח"כ הש"צ ונשאל להרשב"א ז"ל כשהחזן מקדים לברך והקהל עונים אחריו אמן מי שחזר וברך לאחר מכאן אם היא ברכה לבטלה והשיב אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת השליח צבור צריך לחזור ולברך ואע"ג דקי"ל מצות אינם צריכות כונה כתבו רבותינו הצרפתים דדוקא על הסתם אבל אם אינו רוצה לצאת בו לא ע"כ ואפי' בזה אתה רואה שלא כתב דהוי שפיר אלא שאם כונו שלא לצאת בדיעבד שצריך לחזור ולברך דודאי הדין כן הוא כמו שכתבו רבותינו הצרפתים אבל לכתחלה אין לעשות כן כמו שכתבתי וכבר כתבתי כי אפ"ה בנדון שלנו לדעת הכל הוא מנהג בורות והוללות דאסור לעשות כן לדעת הפוסקי' המובהקים אשר על פיהם אנו חיים כמו שהוכחתי ועל זה חתמתי שמי שמואל די מדינא:
תשובה ב
שאלה חכם לבב ואמיץ כח לעשות רצון קונו הנעל' לשם ולתהלה כה"ר פלוני נר"ו אחרי דרישת שלומך שישגא הנני בא להשיב למה שנוגע לענין הדין ראיתי דחית בשתי ידים האומר שמה שכתוב בתורה למען ינוח שורך וחמורך וכו' שהכונה בעבור הבהמה וכן אסרו להשכיר הבהמה לגוי מזה הטעם ואתה אמרת שאין הכונה שינוח הבהמה והפרזת על המדת האמת כי עם היות אמת שדעתך דעת נכון מכל מקום דעת האומר שמה שהקפידה התורה בעבור הבהמה אין לדחותו וזה מצאתי לו רב גדול דסבר כותיה הוא הרב עובדיא מברטנורה ז"ל שפירש המשניות וז"ל בפרק קמא דשבת במשנה אין שורין את הדיו וכו' וב"ה מתירים משנתן המים מבעוד יום וכו' עד דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים אבל לא על שביתת כלים עד כאן לשונו ואמרי' בגמרא דבית שמאי סברי שביתת כלים דאורייתא וב"ה פליגי ואם כן לדברי ב"ש כיון דסברי דאנן מצווין גם על שביתת כלים דלא שייך התם טעמא אחרינא אלא משום שגזרת הכתוב שישבות הישראל מכל הדברים אפי' כלים דלא שייך בהו צער אם כן ודאי הכל בשביל שישראל יזכור וכו' אמנם לדעת ב"ה דמפליגי בין כלים לבעלי חיים יכולים אנו לומר שרצה הקב"ה שינוח השור וכו' משום צער בע"ח דצב"ח הוי מן התורה כדאמרי' במסכת שבת פרק מפנין אמר רב יהודה אמר רב בהמ' שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות וכו' עד והא מבטל כלי מהיכנו ומשני סבר כלי מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאוריתא ודחי דרבנן עד כאן הרי לך בהדיא דאע"ג דבעלמא אמרי' דיש להם כח לרבנן לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה כגון בתקיעת שופר בראש השנה שחל להיו' בשבת ונטילת לולב ששניהם מן התורה והעמידו דבריהם ודחו דברי תורה והכא דחו דבריהם משום צער בעלי חיים דהוי מן התורה אע"פ שהיה אפשר לומר שב ואל תעשה. וראה פירש"י בפרשת אלה המשפטים למען ינוח תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית אמור מעתה אין זה נייח אלא צער ע"כ הרי בפירוש דקפיד הכתוב בענין שבת לצער הבהמה אם כן מי שיאמר שכונת התורה שינוח השור משום צער בעלי חיים דעת נכון הוא ומה שהוקשה לך ממה שאמרו ז"ל שבעבד ערל הכתוב מדבר אם כן תהא מצות שבת שינוחו בו הערלים אלו היית רואה מה שכתב הרב הגדול אליה מזרחי זצ"ל לא היה קשה לך מידי שכתב דמיירי בתוך שנים עשר חדש שמטפל עמו ישראל וכו' ואם כן לא גרע מבהמת ישראל ומה שהוקשה לך בס"ה התיר על ידי הפקר אינו קושיא כי לא הקפידה התורה אלא בבהמת ישראל שכן אמר שורך וכו' וכשהפקירה אינה בהמת ישראל ולא הקפידה עליה התורה כמו שלא הקפידה בבהמת גוי ומה שאסרו רכיבה בבהמה אמת הוא כדבריך דהתם ליכא צער שאמרו חכמים ז"ל שהחי נושא את עצמו אבל כל דבר שיש צער לבהמה אפשר לנו לומר שהקפידה התורה על צערה כמו שהוכחתי ועל מה שהוקשה לך לשון הרמב"ם ז"ל שבהלכות מאכלות אסורות פסק הלכה כרבי עקיבא שמן התורה אין אסור משום בשר וחלב אלא בשר בהמ' טהורה אבל חיה ועוף מדרבנן ומדבריו פרק ב' בהלכות ממרים נראה דבשר חיה נמי מן התורה האמת דלכאורה נראה דברי' סתרי אהדדי אלא שנרא' לעניות דעתי שקל הוא להשיב והטעם דבהלכות מאכלות אסורות דהתם עיקר דקדוק הדין למעשה כמו שהוא דהלכה כרבי עקיבא דפליג אר' יוסי דסבר בהמה וחיה הוי מן התורה ומדרבנן בשר עוף וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו אבל בהלכות ממרים דלא אמרה לפסוק דין לענין בשר בחלב אלא משל להבין מ"ש תורה לא תוסף ולא תגרע שם המשל לדעת רבי יוסי שמתיישב היטב באותו ענין לדעתו של תוספת וגרעון ואגב אורחא למדנו שיש מי שאומר כן לא דסבר הרמב"ם ז"ל שכן הלכה למעשה ודמי קצת למה שמצינו בתלמוד אמורא מיישב ברייתא הפך סברתו ואע"פ שהיה יכול ליישבה על פי דעתו אלא שהיה בדוחק אם כן אינו תימה שימשול הרמב"ם ענין לא תוסיף ולא תגרע באותו ענין על פי דעת ר' יוסי אף על פי שאין הלכה כמותו. ואפשר שלכן אמר למדו ולא אמר למדנו אלא למדו מי שלמדו דהיינו רבי יוסי הגלילי גם מצינו בתלמוד דמייתי דרשא בחד קרא אע"פ שלפי האמת אין הדרשה יוצאת מההוא קרא אלא מקרא אחרינא אלא שמתיישב בקרא ההוא בפשיטות אותה דרשה ולא דקדק לומר כן לפי האמת וכן נמי הרמב"ם בהלכות ממרים לא נחית לפסוק הדין בענין איסור בשר בחלב אלא להבין לא תוסיף ולא תגרע וכו' ולפי דעתו של רבי יוסי כן הוא כמו שאמרתי ומשם נלמוד אנחנו לרבנן או לרבי עקיבא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וקל להבין לע"ד ועל מה ששאלת שמבראשית עד ואלה תולדות אין ה' הנכבד ומאלה תולדות עד והאדם ידע וכו' כתוב ה' אלי"ם ב' פעמים ומשם והלאה כתוב ה' לבדו רק בפרשת וארא מפני ה' אלי"ם ויעצתני שלא אשים לב למה שכתב בעל העקרים מאמר ראשון פרק י"א והאמת שלא היה ראוי להשיבך על הענין הזה כלל שאם דברי הרב בעל העקרים לא ערבו לחיכך אשר כל דבריו מתוקים מדבש וכו' איך יערבו דברי שאין לי דמיון עמו ולפניו אפי' כקוף בפני אדם ומכל מקום כדי להפיס דעתך ולפייסך על מה שעבר שבני אדם ארורים הסיתונו לדבר כנגדך דברים בלתי הגונים כפי הנראה שקר ענו בך וכ"ש שלא הזכרנו בכתב שם שום נברא ומי יאמין דעבידי לשקורי במלתא דעבידא לגלויי כי האי ולא אחד ולא שנים היו החתומים בכתב ההוא כי הרבה מבני האדם החתומים שם ולהיות היה הדבר נוגע לעקר כתבנו אפי' על הספק אם היו הדברים אמת ועל כן שמתי עצמי להשיב על דבריך אלא מה שנראה בעיני על דרך הפשט גם כי שאלה זו כפי האמת היא מסתרי התורה מכל מקום מה שנראה על דרך פשט מבלי עומק כלל הוא זה כי פרש"י בתחלת פרשת בראשית בתחלה עלה במחשבה לבראתו במה"ד וראה שאין העולם מתקיי' והקדי' מדת רחמים למדת הדין היינו דכתיב ביום עשות ה' אלי"ם וכו' א"כ מבראשית עד אלה תולדות מדבר בענין הבריא' עד שבא האדם ונצטוה כל זה היה במחשבה וכיון שראה חכמתו ית' שאדם מוכן לחטא וא"כ אי אפשר לעולם להתקיים במדת הדין כיון שהכל נברא בשבילו אם יחטא הדין מחייב לחזור העולם תהו שתף מדת רחמים ואמר ביום עשות ה' אלי"ם ויהיה פירוש עשות כמו ויעש אלי"ם את הרקיע תקנה על עמדו ומה שכתוב שני פעמים לא אוכל לפרש אבל מה שכתוב בפרשת וארא טרם תראון מפני ה' אלי"ם הוא מרגליו' טובה בעיני כי במכה ההיא אף ע"פ שהיא במדת הדין עליהם נהג עמהם מדת רחמים גדולים והוא כי הפשתה והשעורה שאינם כל כך צריכים לחיי האדם נכתה אבל החטים והכוסמין שהוא מין חטים וחיי האד' תלוים בהם לא נכו הוי שנהג עמהם ברחמים לכן נכתב שם ה' אלי"ם:
תשובה ג
שאלה בל' הרמב"ם פ"ט מהלכות שבת ראיתי בדברי מורי כמהר"ר לוי ן' חביב זצ"ל דברים תמוהים בעיני והם אלו כי הוא הקשה על לשון הרמב"ם ז' קושיות וז"ל הרמב"ם א' נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו' כלם חייבים משום מבשל אבל אם שפת אחד מהם את הקדרה וכו' עד שנים האחרונים בלבד חייבים משום מבשל ע"כ. ומוכרח אני להביא קצת מלשון מורי וז"ל נשאלתי על קושיא אחת והיא למה פטר הרב בחלוקה השני' לנותן את האור וכו' כי מן החלוקה הראשונה נראה שהמביא את האור בחלוקה אחרונה חייב במכ"ש מן הראשונה וק"ל. שנית העיר הוא ז"ל מהו ששינה הרב בלשונו שבכל האנשים הנזכר בחלוקה הראשונה כתב א' נתן וא' נתן וכו' עד ובא אחר והגיס ובאחרונה בכלם כתב ובא ובא וכו' דבגמ' פריך והתניא כלם פטורים והאחרון חייב ומשני לא קשיא הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף דמשמע שמביא את האור הוא אחרון והוא החייב והרב שינה שסדר מביא העצים באחרונה וגם הזכיר מגיס אחר הכל. ד' שמדברי פרש"י ז"ל משמע שהמביא את האור אינו חייב משום מבשל אלא משו' מבעיר. ה' דלמה סתם הרמב"ם בקדרה דמשמע בין חדשה בין ישנה. ובגמ' פריך שיפת בקדרה מאי קא עביד ומשני בקדרה חדשה ומשום לבון רעפי' נגעו בה דהוי בשול ותקון הכלי מה שאין כן בישנה וכבר הרגיש הראב"ד ז"ל זה. ו' שהוא הרמב"ם עשה סדר באופן שגם בחלוקה השנית שנים חייבים ומן הגמרא נראה שאין חייב אלא א' לבד. ז' הוקשה לו שהרי ק"ל דשנים שעשו מלאכה א' שניהם פטורים אם היא שאחד מהם היה יכול לעשות. עד כאן הקושיות שהעיר מורי ז"ל ולתרץ כל זה עייל גרמיה בקופא דמחטא ודבריו תמוהים בעיני מאד וכלל דבריו כי בחלק האחד שהוא חלק החיוב אמר דמיירי הרמב"ם בשכלם נועדו יחדיו לבא לבשל ולפיכך דקדק בלשונו א"א כלומר שכלם היו בעצה ובמגיס אמר ובא וכו' לומר דבמגיס הוא גמרה ואין צריך להתחבר עם הראשון כי בין שבא בפני עצמו ובין ביחד לעולם מגיס חייב והביא ראיות על שמגיס מלאכה גמורה ובשביל האחרות הוצרך הרב לומר שכל העושה דבר מצרכי הבישול וכו' כאלו אמר בשלילא מגיס חייב משום מבשל אלא שופת את הקדרה או מביא את האור או העצים מה בישול עשו לזה אמר שכל העושה וכו' א"כ אפילו שופת את הקדרה ישנה חייב שהרי עשה דבר מצרכי הבישול ולהיות שנמשך מזה א"כ מאי פריך בגמ' שופת את הקדרה מאי קא עביד הרי עושה דבר מצרכי הבישול הוצרך מורי ז"ל לומר דלא פריך ארישא דמחייב אלא כלם פטורים פשיטא שופת את הקדרה מאי קא עביד דאיצטריך למתני ביה פטור דבשלמא אחריני אע"פ שלא בשלו כיון שלא היה אש כבר עשו מעשה אבל שופת את הקדרה פשיטא דלא עביד מידי זהו תורף דבריו ולהיות הוקש' לדעתו דלמה עשה הרמב"ם ז"ל החלוק' השנית לאשמועי' היכא שלא באו בעצה אחת שהם פטורים נדחק לומר שאפי' שבאו כלם בעצה אחד פטורים כיון שלא עשו סדר הבישול. אמנם בעיני הם דברים תמוהים וקשה מאד להאמינם שמנין לנו שמי שמן הדין אינו חייב מפני שלא עשה מלאכה שמפני שעשה הכנה והיה בעצה עם חבירו שבשביל זה יתחייב אין ספק שהיה צריך שאי זה מן הפוסקי' יודיענו דבר חדוש בזה ועוד מה נשתנה מבשל מכל שאר מלאכות שכפי האמת מלאכת הבישול אפשר לעשות בלי קדרה ובלי מים ובלי תבלי' כי בתת האדם חתיכה אחת מבשר על הגחלים הוי בשול גמור ואם כן מה צורך הבשול לשפיתת קדרה ואם תאמר בנושא זה הוא צורך הבשול באורג נמי תמצא כן כי מלאכת האריגה היא ליתן חוט אחד או שנים על היריעה ואם אין יריעה צריך לארוג לעשות נירין וכל אחת היא מלאכה בפני עצמ' היתכן שבשביל שנועצו לב יחד המיסך והעושה הנירין נאמר שכלם יהיו חייבים משום הא ודאי שאינו וכן הבונה אם יתן אבן אחת על טיט הכותל הרי הוא בונה אם לא היה שם כותל אלא שמחדש באו בעצה לבנות הכותל וזה גבל את הטיט וזה תלש אבן אחד נאמ' שכלם חייבים משום בונה לא יתכן אלא האחד יהיה חייב משום מגבל והשני משום תולש והשלישי משום בונה וכן באריגה האחד יהיה חייב משום מיסך והאחד משום עושה שתי בתי נירין וכו' וכן מבשל יהיה חייב א' משום מבשל וא' משום מבעיר וכו' עוד נראה מדבריו שאם לא באו בבת אחת משום הכי יהיו פטורים משום מבשל דבר תימה הוא מאד. ועוד קשה דע"פ דרכו הוצרך לפרש דמאי דפריך בגמר' שופת הקדרה מאי קא עביד וכו' דפריך אסיפא דתני כלם פטורים וזה א"א. או שהיה לו לומר פשיטא. ב' שדרך התנא לומר דבר והפכו אלו טריפות ואלו כשירות במה מדליקין וכו' ובכמה דוכתי עוד כיון שלפי דעתו ז"ל כבר מביא חדוש בשאר החלוקות אלא שופת הקדרה לבד הוי פשיטא מה פירכא היא מאי קא עביד בשלמא אי פריך על החיוב הוי פירכא גדולה מאי קא עביד שאין הדין אמת גם התירוץ דחוק מאד לענין שפי' שכונת התירוץ הכי הוא בקדרה חדשה והיה ראוי להיות חייב אם לא וכו' ולע"ד הלשון אינו כל כך קשה כי יש לישבו אחר הקדמה קטנה והיא בכל אלו הפרקים בא לפרש כל אחד מן מ' מלאכות שהזכיר ופרק זה התחיל להאופה והוא המבשל ופירש שהמבשל האמתי הוא הנותן דבר המתבשל על האור כלומר זה ימצא יהיו רבים חייבים משום מבשל ואע"פ שכפי הנראה הם רבים שעשו מלאכה אחת ושנים שעשו מלאכה א' והיה יכול אחד לעשותה כלם פטורים לזה כתב הרמב"ם הדין כמו שבא בגמ' אחד נתן את האור וכו' כלם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל ואין ספק שלשון זה מיותר שהי' מספיק שיאמר כלם חייבים שכל העושה וכו' למה כתב משום מבשל ואח"כ שכל אלא שתחלה הורה לנו החדוש שכולם חייבים משום מבשל והיינו מנותן העצים ואילך שהמביא עצים ונתן שם חיי' שהרי מי סיבתא בתנור חייב משום מבשל כו' הרי יש כאן מבשל א' גם נתן את הקדרה מבשל שני שהוא קדרה חדשה כדאמרי' בגמ' הנותן מים מבשל ג' נותן בשר מבשל ד' נותן תבלין מבשל ה' בא אחר והגיס מבשל ששי וא"כ כשאנו אומרים ששנים שעשו מלאכה א' שנזכר שניהם פטורים היינו שעשו שניהם דבר א' ד"מ שהיו שניהם נותנים חתיכה אחת בקדרה או שהיו שניהם נותנים קדרה על האש אבל כי האי גוונא כל אחד מבשל בפני עצמו ומה שאמר אח"כ שכל העושה וכו' הוא להפך ממה שאמ' מורי במחילה הרבה מכבודו כי אדרבה הרגיש הרמב"ם ז"ל דבשלמא כלהו עביד כל אחד ואחד מנייהו כמו שאמרנו אבל מגיס מה בשול עושה וכו' וראיה לדברי אלה מה שאמר אח"כ בפ' המלבן וכו' המכבס בגדים וכו' והסוחט וכו' הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה מצורכי הכיבוס כמו שההגסה מצרכי הבישול הרי בפירוש שהרגיש שהסחיטה לא היה ראוי להיות חייב עליה משום כבוס ואפי' הכי חייב משו' דהוי צורכי הכבוס ודמה זה להגסה וק"ל מאד ואין דוחק כ"כ שסמך הרמב"ם על המבין שידוע שנותן את האור דלא שייך ביה כלל מבשל ומה שאמר כלם ר"ל שאתה רואה דשייך בו בשול ואפי' מגיס ולזה נקט ובא א' והגיס להורות דלא דמי להנך דאלו הני אחריני כל אחד מבשל גמור אבל זה אחר שנראה דאין דמיון עם האחרים אבל וכו' הרי כאן גלה כל מה שאמרנו שנים אחרונים בלבד חייבים משום מבשל וקשה שהיה די שיאמר שנים אחרונים בלבד חייבים שהרי במבשל אנו עומדים אלא לומר לא תחשוב שמי שמביא את האור אינו חייב דודאי חייב נמי אלא שאינו חייב משום מבשל אלא משום מבעיר ואני עתה לא באתי לפרש דין מבעיר וכאן אמר בכלם ובא וכו' דמאחר דסליק הלישנא ובא אחר וכו' למעל' נקט הכא הכי אי נמי בכל אחד מן הבבות נקט לישנא דרבותא למעלה נקט א"א לאשמועי' דאע"ג שנראה כשנים שעשו מלאכה בבת אחת אפי' הכי כלם חייבים כי כל אחד מבשל בפני עצמו ובסיפא נקט ובא גם כן לרבותא כי אין טעם הפטור משום שנים שעשו וכו'. אלא שאפי' שכל א' בפני עצמו א"ה כלם פטורים משו' מבשל אלא רק השנים האחרונים ומ"ש בגמ' דמייתי אור באחרונה ע"פ דרכי אתי שפיר דבגמ' ר"ל כלם פטורים ואחרון חייב היינו מבעיר כן רמז הרמב"ם:
תשובה ד
שאלה הכובע של לבד שלובשים על המצנפת מפני הגשמים וברוב הארצות לא פקפקו בו אפי' בשבת ויש נזהרים בשבת ומקילים ביו"ט גם נפל ספק באלו הכובעים שלובשים עתה ע"פ גזרת המלך יר"ה צריך קצת עיון אם יש בהם איסור ללובשן שיש מהם משום אהל ועל כל זה שלח לידי החכם השלם כמה"ר אביי נר"ו תושב קושטאדינה והאריך הרבה בקיומו של היתר רצה שאחוה דעתי גם אני ואני אומר כדי לקיים מצותו דכפי הנראה לעניות דעתי גם שלא היה צריך כי הוא נר"ו האריך הרבה מ"מ אני אומר כי כן דעתי כי הדין דין אמת ושאין לפקפק כמו שכתב: והטעם שאם באנו לאסור הלבד מטעם דהוי משוי שאינ' לובשי' אותו אלא בשעת הגשמים דהוי אצולי טינוף אין טעם בזה לאסור כמו שאבאר אחר הציעי שני הקדמות אחד שאין לנו רשות הרבים כמו שכתבו התוס' והרמב"ם ז"ל שנית יש לדעת הוצאת מרה"י לרה"ר אין החיוב אלא במוציא דרך הוצא' ביד אבל כל שהוציא שלא כדרך המוציאין פטור ואם כן השתא לדידן שכל הוצאה שלנו אינה אלא מר"ה לכרמלית יש לנו להורות בפה מלא שאין כאן בלבד צד איסור שהרי כ' הרמב"ם ההיא בריי' הביאה הרי"ף בהל' יוצאין בשק עבה ובפ' י"ט מהל' שבת כ' הרמב"ם ז"ל יוצאין בשק עבה וכו' עד מפני הגשמי' אבל לא בתיבה ולא בקופה מפני הגשמי' ויש לדקדק מדברי הר"ם ז"ל תרתי מפני הגשמים למה לי אלא שנראה בעיני דאתיא לאשמעינן חדושא בתרתי בהיתרא ובאיסורא בהיתרא לומר לנו דאע"ג שמלבוש זה אין דרכו לצאת בו אלא מפני הגשמי' והוי משוי כיון שאינו אלא לאצולי טנוף קא משמע לן דאפ"ה מותר כיון דהוי מלבוש קצת ובאיסורא אשמעינן אבל לא בתיבה שהייתי אומר כדי שלא יצטער מן הגשמים יהיה מותר כיון דלית כאן איסורא דאורייתא שאין זה דרך הוצאה יהיה מותר קמ"ל שאפ"ה אסור כיון שהם דברים שאינם דרך לבישה כלל מ"מ למדנו שאין לשלול אלא תיבה וכיוצא בה שאין דרך לבישה כלל ועקר. עוד הוסיף חדוש אחר גדול הכר והכסת אם היו רכים ודקים מותר להוציאם מונחים על ראשו בשבת דרך מלבוש ולא זו אף זו קתני דלא מבעיא שק וחמילה שהן דרך לבוש קצת שיוצאין בהם אלא אפי' כר וכסת שנראה שאינם דרך לבוש כלל אפ"ה כל שהוציאן הוא דרך לבוש מותר לצאת בהם ועם מה שאמרתי יתיישב לי לשון הרא"ש ז"ל שכתב בפר' הנודר מן הירק ה"ה בלא גשמים נמי שרו דמנין לו ז"ל הא דלפי דבריו למה האריך התנא לומר מפני הגשמים לתני סתם יוצאין וכו' א"ו שהוא הבין כי מאי דקתני מפני הגשמים לרבותא נקט לומר דאפי' דלאצולי טנוף קמכוין אפ"ה שרו ושלהודיענו זה תני הכי ולא לדיוקא דוקא פי' ומפני שכבר השמיענו הרמב"ם חדוש בחלוקה הראשונה לא הוצרך לחזור בדין כר וכסת להזכיר גשמים ואם כן זכינו לדין שאין לאסור מטעם אצולי טינוף ולשון המרדכי שכתב ונשי' וכו' וז"ל נשאלתי אם מותר לנשים לשאת מכסה על ראשן בימות הגשמים לבית הכנסת שלא ירדו גשמים על צעיפיהן ונראה לי דאסור דאצולי טנוף הוי עד כאן נראה דדוקא לנשים אסר להן דאיכא למיחש דכיון דאינם מוליכו' אלא לאצולי טינוף איכא למיחש דשמא תיכף ומיד במניעת הגשמים יסירו המכסה מעל ראשן ויוליכו אותו ביד כדי להראות צעיפיהן היפות אבל באנשים שאין דרכם בכך ליכא למיחש ואין תימא לומר שיש חלוק בדין בין אנשים לנשים שזה נמצא בדין הוצאה אפי' בין נשים לאנשים ואין צריך להאריך בזה כי דבר פשוט הוא ונראה לעניות דעתי שכן ראוי לפרש כי לעולם יש לנו להחזיק בלשון שהוא מדוקדק כל שאפשר וכפי דברי מהרי"ק צריך לתת טעם מאי איריא דנקט נשים ולדידי ניחא ועוד דלדידיה צריך לומר דפליג המרדכי על הרא"ש וגם על הרמב"ם ששניהם סברי להפך כדפירשתי אלא שעם מה שאמרתי הכל מיושב שיש חלוק בין אנשים לנשים עוד אני נפלא על זאת שמה חרדה שהחריד לנו על לשון האגור שלא ידע מה חלוק יש בין תפורים לתלוים והוצרך לדחוק במה שדחק כי החלוק הוא מבואר כי כאשר הם תפורים הלבוש עם הקאפוס והוי הקאפוס חלק מן הלבוש כמו היאקה שהיא חלק מהלבוש ואינו משאוי אחר שהכל כגוף אחד אך אמנם כאשר תלוי ברצועת אז נראה ודאי משאוי גמור כיון שאינו מעצם הלבוש כן נראה לי אך בכובעים שעשה לנו המלך יר"ה יש מקום קצת לפקפק משום אהל אלא שגם בזה אני אומר שאין לחוש דודאי מותר. וקודם שאפרש טעם ההיתר רוצה אני לומר המבוכה שאני רואה בענין זה שהתוספות כתבו בריש פרק תולין ז"ל כל הנהו דאסרי בביצה אמר ר"ת דוקא דברים שיש להם מחיצה עד לארץ אבל להשיב הקדרה על טרפיד ביום טוב שרי אפי' למעלה או למטה להביא הטרפיד תחלה ואח"כ להושיב את הקדרה וכן להושיב השלחן על גבי ספסלי וביעתא וקדרה וחביתא אפוריא יש לומר כשיש להם מחוצה ע"כ וכן כתבו בי"ט פ' המביא וז"ל כל הני דאית להו מחיצו' לצדדין המגיעות לארץ וכו' אבלהנך אינם אסורים אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות אבל עשה אהל בלא מחיצות שרי ע"כ אם כן איך פירש ר"ת סיהנא דהבא דמיהדק אסור משום אהל הא ליכא מחיצות כי אפי' מחיצות הכובע אינם משתמשות לאהל שהאהל הוא הטפח הבולט חוץ כנגד הפנים. עוד שכפי הנראה אין מחיצה פחות מעשרה טפחים וכן קשה לי להרמב"ם שהוא הולך בשיטת ר"ח ור"ת והוא כתב קודם דין סינא ומתיר להניח מטה וכסא וטרסקל ואע"פ שיעשה תחתיהן אהל שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי אלא שנראה בעיני שלדעת הרמב"ם אפשר שיתור' דמה שאסר בסינא הוי בענין שהוא עושה אהל בידים בשבת או ביום טוב וכמו שנראה מלשונו שכתב הוציא מן הבגד סביב לראשו משמע שעתה הוא מוציא בשבת שאם היה שמערב שבת היה הבגד יוצא הכי הוה ליה למימר ואם היה יוצא וכו' ומדקאמר ואם הוציא משמע שעתה מוציא הבליטה ומשום הכי אסור מה שאין כן במטה וכו' אבל לדעת רש"י והמסכימים עמואין מקים ערעור שהרי מסקנת הגמר' דלית בה איסור אהל אלא גזרה שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים ואלו הכובעים אין חשש בזה שהרי נכנסים בראש והם מדובקים וכל שכן שהיה אפשר לומר דדוקא ברשות הרבים דהוי דאורייתא איכא גזירה אבל לנו דלית לן רשות הרבים כי הכל כרמלית דהוי דרבנן הוי גזרה לגזירה ולא גזרי' כל שכן בהצטרף שני הטעמים גם משום אהל ליכא דהוי כמו מטה או כסא שאינו דרך עשיית אהל שהאהל עשו. ועומד הוא ואם כן זכינו לדין שגם לדעת הרמב"ם אין מקום לספק באלו הכובעים ואפי' לדעת ר"ח ור"ת נראה כי אהל כי האי גונא לא מקרי אהל אלא כאשר מאהיל על הארץ ויש לי כמו סינא שיוצא טפח ועושה צל על הארץ אבל האהל כזה לא מקרי אהל ועוד שאפשר שגם ר"ת לא אסר אלא כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם וכו' וכן נראה קצת מהגמר' דבהכי מיירי דכי משני הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח הדר פריך אלא מעתה שרכיב אגלימא טפח וכי היכי דבגלימא טפח הוי שבשבת הוא עושה האהל כך בסינא וגם בפוריא וכן בחביתא פוריא וביעתא שכלם הוי שעושה אותם ביום השבת או ביום טוב אבל מטעם מלבוש אין נראה לי להקל אף על פי דלענין הוצאה מהני האי טעמא מכל מקום לענין אהל לא מהני כי שאני הוצאה דהוי מלאכה גרועה כמי שכתבו התוספות ריש פרק קמא דשבת מה שאין כן אהל דהוי מלאכה חשובה היא העקרית במלאכת המשכן ועל דין המיקל שנהגו להקל לצאת בו בשבת כתב החכם הנזכר שיש להחמיר בו יותר מכסא ואין דעתי כן כמי שאבאר בסייעתא דשמיא. עוד כ' שמה שהתירו כסא איירי בתלמיד חכם ותלה עצמו ברש"י ז"ל ורצה לימר שגם התוספות כך כונתם ולי נראה שגם שלכאורה נראה כן מפשטן של דברי רש"י שכתב תלמיד חכם מכל מקום לאו דוקא אלא כל שהו' צורך רבים הוי כתלמיד חכם אלא שרש"י ז"ל תפס גם לשון הגמרא שנראה כן ממה שסמכו ע"ד אחי שקיא ומעש' שהיה כך היה אך אמנם הוא הדין לכל אדם שרבים צריכים לו כמו שמוכח מלתא ומה שרצה לעקם דברי התוספות איני נראה שזה לשונם דילמא נמי הולכת לצורך רבים שבת ראש הגולה היתה ורבי' היו צריכים לה בזמן ההוא גם שנאמר שהיתה אשה חכמה פשיטא שלא היו צריכים בזמן ההוא ללמוד ממנה דברי תורה אלא ודאי מה שהיו צריכים להלא היה אלא כדי שיהיו דבריה נשמעים וכן יש לנו לומר כיון שהר"ן ז"ל פירש בפירוש שכל אדם חשוב שצריכי' לו רבים מיירי למה לי לשום מחלוקת בין הר"ן לרש"י ובפרט שאי אפשר להכחיש שפשט הסוגיא נראה כדברי רש"י אלא שהר"ן הבין שלא כיון רש"י לומר דוקא תלמיד חכם כדפירשתי והטעם שכיון דאיסור לא הוי דאוריית' אלא דרבנן משום דנראה כמזלזל יום טוב אם כן משום צורך רבים מותר שהרי מצינו חולו כל מועד דאיכ' מאן דס"ל דהוי דאורייתא ולכולי עלמא אית ליה לאיסוריה סמך מן התורה ועם כל זה מלאכה שהי' צורך רבים מותר לעשותה כל שכן שיש לנו לומר כן בנדון דידן ואפי' שיהי' זהעל צד הדחק לכאור' נר' שמכל מקום יש לנו לומר כן מה שאין כן כאשר הדבר להפך שהענין הוא איסור תורה שצריכים להחמיר אפי' על צד הדחק כל אלו דברים פשוטים. עוד כתב החכם וז"ל עוד שנית שהטור אע"פ שסתם ולא פירש כתב לחלק בענין אחר דהא דיוצא בכס' דוק' באינו יכול לילך שם בענין אחר וכו' עד ואע"ג דהא מלתא דהטור ליתא בגמ' וכן אין מי שכתב כן מכל המפרשים ובקש לו סעד מדברים רחוקים וכן כתב מהר"י קארו ז"ל שהוא סברת עצמו ואני הדיוט אומר במחילה כי נהרא מכפיה מבריך ממה שכתב אביו הרא"ש בפסקיו וז"ל אין הסומ' יוצא במקל וכו' עד ואע"פ דלפרש"י מי שנכוצו גידי שוקיו מותר לצאת במקל שאני התם דאינו יכול לילך כלל אלא במקל וכמנעלים דידיה דמי אבל סומ' מקל דידיה לתרוצי סוגיה עביד ואיכ' זילות' דיום טוב אמר רבי אמי ובלבד שלא יכתף למדנו שפי' אין הסומ' דוק' סומ' אבל חגר שאינו יכול לילך כלל אלא במקל הולך וע"ז תני סיפ' ואין יוצ' בכס' שפירש' אע"פ שיוצ' במקל אינו יוצ' בכסא ואם רבים צריכים לו מותר ועם זה נתיישב לשון הטור כלו ונכנס הטור בפיר' זה לפי שהסבר' מחייב שהליכה בכס' הוי זלזול יותר הרבה מבמקל דאוושא טוב' ונר' דרך חול ממש ועל מה שרצה להבי' ראיה מדברי הטור עם מעשה דרבי יהושע הא ודאי לא דקדק בדבריו שהוא אומר שכיון שלדעת הטור שבשבת מותר לצורך רבים כמו שכתב הטור סימן ש"א למה היה מצטער ר' יהושע לילך אצל רבי גמליאל והלא מותר היה לו לילך שאין לך צורך רבים וכו' ורצה מכאן להוליד שמקל ודאי חמיר מכסא הא ודאי ששכח מה שהוא כתב שהטור דעתו שאינו מותר אלא למי שאינו יכול לילך כלל ורבי יהושע היה יכול ואם תאמר למה מקל לעזר ההליכה. עוד דלעולם אימא לך דבבחינת הזלזול מקל קל יותר מכסא כנ"ל אך בבחינת איסור הוצאה מקל חמיר טובא והטעם דתנן בשבת בפרק המצניע את החי במטה פטור אף על המטה כי המטה טפילה לו ואמרי' בגמ' דמתני' היא דעל כרחך לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו אבל אדם חי דנושא את עצמו אפי' רבנן מודו ע"כ אם כן כסא ליכא חיוב אפי' שלא לצורך שבת אבל מקל אם מוציא שלא מן ההכרח הגמור חייב חטאת בשוגג ובמזיד כרת או סקילה בעדים והתראה: עוד כתב שהמעות היה יכול לישמט הא אינו שאם ר"ג היה מכוין להעבירו על י"ה שלו והיא לא היה עובר במקל ודאי שהיה מקפיד עליו ר"ג טובא למה לא קיים דבריו ומ"ה שהיה להפך אח"כ שאמר לו בא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקיימת דברי גם מאמר סלעים נעשו גבוהים דרבי חלפתא וכו' שרצה להוכיח משם דלענין איסור הזכיר ב' ועשו ג' הא ודאי רחוק מן הדעת הוא זה לע"ד כ"ש אנו ועוד לקרא במקום שהיה לו טענת איסור לא היה לו להזכיר טענה אחרת ועוד שהיה לו להזכירה בתחלה ולבסוף או באמצע אלא שאין כאן טענת איסור אלא כלם טענת תשות כח זו למעלה מזו סלעים שאפי' כשאדם אינו כל כך חלש וכ"כ זקן קשה לו לילך בדרך שאינו פשוט אלא שיש סלעים ואמרו לי זה בלבד יש לי אלא בדרך פשוטה אינו יכול לילך אלא במקל לא זה בלבד אלא שדרך שאין בו אלא מהלך שעה צריך יום אחד וקשה מכלם שלום הבית בטל משהגיע למדרגה הזאת הגיע לתכלית התשות כח ותמיה אני מי שראה זה איך עלה בדעתו לומר רק שהכל לענין החולשה לבד ומה שפלפל עוד בברייתא דאין הסומא וכו' ליכא למידק מינה כלל דשפיר נקט בברייתא סומא דכל סומא רגיל במקל וצריך לו אבל זקן יש זקן שצריך ויש זקן שאינו צריך ונקט תרמילו של רועה שכמו שכל רועה מוליך תרמילו ואינו מניח אותו מאצלו כך כל סימ' אינו מניח מקלו מה שאין כן מקל של זקנים ולהכי הפסיק בין מקל לכסא כי הכסא אינו תדיר וכן המקל והתרמיל המוציא אותו בשבת חייב מה שאין כן אם מוציאין אדם בכסא:
תשובה ה
שאלה מעשה שהיה ראובן היה דר בבית שמעון והשטן היה מרקד ביניהם ונפלה מריבה וקטטה ביניהם על שפעמים שלש נדו ב"ד את שמעון על שעשה שלא כהוגן נגד כבודו של ראובן ושמעון היה מבקש תואנה להוציא את ראובן מביתו והעידו שאמר שמעון אני אעשה לראובן דבר שיצ' מאליו מביתו ואמר בפירוש בעליה שאני דר בה שהיא על מטתו של ראובן אעשה אני בה חור אחת כדי שכל המים שיזלפו בה יפלו על מטתו תמיד ומתוך כך מעצמו יצא מן הבית. ויהי היום יום שבת ויצא ראובן מבית הכנסת אחר שהתפלל וילך לביתו ויאכל וישת ויטב לבו וילך לשכב בחדר המקרה אשר לו ושמעון שהיה דר בעליה למעל' מביתו של ראובן זלף כל עליתו במים כ"כ עד שזלפו המי' על מטתו של ראובן וככלו' שמעון עשו' זאת הרגיש אדם א' בתוך ביתו משבר כליו של שמעון ואמר הא ודאי זה ראובן הוא ועם שמעון היו עמו בעליתו יהודים שנים ולא ראו את ראובן וכלם פחדו לילך לראות מי הוא זה ואיזה היא אשר מלאי לבו לעשות כן פן יפרוץ בם ושמעון צעק צעקה גדולה ומרה והלך ומסר לראובן בידי האומות והעלילו עליו עלילות דברים ופזר והוציא כמו י"ג גרושוש להנצל מהם ועתה טען ראובן כי הוא לא ראה ולא ידע בענין זה ומפני מה מסרו שמעון בענין זה וגרם לו נזק זה כיון שאין עד אחד בדבר וגם שהקהל קנסו אותו על דבר זה בלא שום עדות:
תשובה
אם יש עדים שראובן עשה דבר זה ראוי להענישו כפי מה שיראה בעיניה' ואע"ג דתנן כל המקלקלין פטורים הא לא מקלקל הוא אלא מתקן שבזה משכך חמתו כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות שבת והכי איתא בפרק האורג בשבת דקיימא לן כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וחייב חטאת קבועה ובמזיד חייב כרת ובעדים והתראה חייב סקילה וזה פשוט אין צריך ראיה אמנם אם ראובן זה היה שוגג אין לב"ד להענישו אלא יכתוב על פנקסו אני פלוני עשיתי חטא זה ולכשיבנ' בית המקדש בע"ה אבי' חטאת שמינה כמו ששנינו בפרק קמא דשבת על רבי ישמעאל ברבי יוסף הכהן שכתב על פנקסו אני ישמעאל קריתי והטיתי ולכשיבנ' בית המקדש אבי' חטאת שמינה ואף אם ודאי ראובן עשה דבר זה לא יהי' ראוי להסגירו בידי האומות כמו שכתב הריב"ש סימן שפ"ז על אדם שיסרוהו על שעבר עבירה וכתב ז"ל יותר טוב היה להענישו בדיני ישראל אי הוה ציית דינא כי יש לחוש ולפחוד מני שים אדם מישראל ביד שופט האומות וכל שכן על מצות תורתינו כי ידוע הוא יש מהם רבים חומדי ממון ישראל וכאשר נפל בידם אין חומלין עליו ולא טוב לפתוח להם פתח לפשפש במעשינו עכ"ד נמצא שלא עשו כהוגן להענישו על ידי האומות וכל שכן במקום שאין עדות ברורה וכל שכן לחזור ולהענישו בידי ישראל אחר שהענישוהו על ידי האומות אם כן לפי הדין ראוי לחזו' לו מה שהענישוהו ע"י ישראל דהוי שלא כדין מכמה טעמי כדפרישי' וק"ל. ואדרבא לשמעון שהיה פוטר מים לזה היה ראוי להענישו שהיא גרם להחטיא את ראובן ולא די לו שהוא גרם להחטיא את ראובן אלא שמסרו ביד שופט האומות שלא כדין ופרץ גדר הסכמת הערכאות שלהם ולפי שבעיני המון העם חמורה מאד דבר זה אדרבה לפי הדין גדול עונו מנשא של שמעון אם עשה החור בעליתו בשבת כדי להשליך המים משם על מטתו של ראובן והא ודאי בין לרב יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה בין לרבי שמעון דאמר פטור הכא אליבא דכולי עלמ' חייב שמעון בשוגג חטאת קבועה במזיד בלא עדים והתראה כרת ובעדים והתראה סקילה דהא ודאי מלאכה צריכה לגופה מיקרי וחייב משום חופר כדתניא אחד החורש או החופר או העושה חריץ כלם מלאכה אחת הם והביאה הרמב"ם בהלכות שבת פ"ק ה"ט לפסק הלכה ז"ל החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחד ואחד מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא עכ"ל הא קמן דגדול עונו של שמעון בעשותו החור יותר מה שעשה ראובן בשבירת הכלים דמה שעשה שמעון חייב בין לר' יהודה בין לר' שמעון אבל בשבירת כלים אינו חייב אלא לרבי יהודה אבל לר' שמעון פטור. איברא דקיימא לן כר' יהודה כמו שכתבתי אבל גדול עונו של שמעו' בעשותו החור ורגלים לדבר שעשהו שמעון החור כהליכת המים בקרקע הבית אין דרך שירדו המים למטה אלא ודאי שעשהו כמו שאמרו ורצה לעמוד בדיבורו ומוצא שפתיו שמרו וקיימו לכך ראוי יותר להענישו ואל יטעה אדם לומר עושה חריץ חייב משום חורש ובכל שהוא לא מיקרי חרישה דהא דתנן בפ' הבונה החורש כל שהוא המנפץ והמקרסם והמורד חייב וכ"כ הרמב"ם בהלכ' שבת פ' ח' ז"ל החורש כל שהוא חייב ודברים אלו פשוטי' כביעתה בכותחא לכן כתבתי להיות פשוטי' לענ"ד אפי' היו עדים בדבר מאחר שלא התרו בו והוא אומר שוגג הייתי כי העושק יהולל חכם כו' כאמור ברשום מדין תורה ראוי להענישו כי זה המשפט לאלקים הוא לא נתן לבני אדם ואם רצו להענישו לפי העת וכפי דעת ההמון אין ראוי להענישו ב' עונשי' מאחר שכבר הענישוהו אומות העולם בהליכ' בעל דינו לאומות העול' בערכאות שלהם אם כונתם להענישו לא להרויח מעות והוא צועק חמס יענישו אותו בדין תורה אפי' נניח שהיה מזיד בלא התראה אפי' מלקות אין מלקין אותו לפי שאין שם התראה במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך לענ"ד יצחק בן עמר'. ע"כ מה שראיתי העתק ענין זה הביאו לפני מי שאיני יכול להשי' פניו ריקם וחיל' פני לגלות דעתי ואני אומ' שאני מסכים לדברי החכמי' החתומים גם שאין חתימתם ידועה אנלי ודאי אפי' הכי ראיתי להורות דעתי בקצרה ולומר שאני מסכי' לדברי החכמים הנז' שכפי האמת המענישי' לראוב' שגו ברואה וכ"ש אחר ששמעון הענישו על ידי אומות העולם כנז' בתחילת דברי אני אומר שכפי הנראה מדברי החכם הפוס' הראשון לא נודע בבירור שעשה ראובן החור בשבת וא"כ דבר תימא הוא מאד לעלות בדעת לחשוד לשום איש אשר בשם ישראל יכונה שעש' דבר כזה והיה ראוי לכל בעל שכל לתלות שעשהו בימות החול אפי' בצד רחוק שאפי' את"ל שנודע שכל ימי החול ראו שלא היה שם נקב מ"מ היה להם לתלות שמא סמוך לחשיכה עשהו שאי אפשר לנו לומר שהעמידו שם שומרים בבקר ובערב וראו שלא הי' שם חור כלל בהכנסת השבת אשר ע"כ נראה לי שהמשא ומתן בעשיית החור בשבת הוא דבר זר מאד ולא היה ראוי לעלות על ספ' ואם היה שרצה הפוסק הראש' להורות לנו חדוש שהים חייב משום חופר הא ודאי אינו כן לענ"ד שיותר קרוב אל הדע' שהיה חייב משום בונה וכדאמרינן בגמ' שבת פ' הבונ' העוש' נקב בלול של תרנגולים רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש ופירש"י נקב בלול כדי שיצא הריח של צואה ולא יזיק להו דידוע שהלכ' כרב באיסורא וא"כ יש לנו לומר שכמו שהעוש' נקב בלול של תרנגולים כדי שלא נמשך נזק לתרנגולים גם זה שעש' הנקב כדי לשפוך משם המים כרי שיגיעו לחבירו הוי בונה וכן הרמ"בם כתב בה' שבת העוש' נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להם האורה חייב משום בונה הרי למדנו מכאן שאם שמעון זה היה עושה נקב זה בפני עדים היו צריכין להתרות לו משום בונה ועתה נבא לעיק' הכונה שאין ספק ששמעו' שעש' מעשיו בפרהסיא ומס' לראוב' ביד אומות העולם שראוי לעונש גדול דכתי' כתא מכמר שכיון שישראל נכנס ביד' אין מרחמי' עליו ומביאו לידי סכנה ולכן אע"פ שהיה לנו לצדד בכל הצדדין להצילו מלומ' עליו שחילל שבת מפני שלא נחשדו ישראל על כך ואימת שבת מוטל אפי' על יותר עם הארץ שבישראל ויודעים שהמחלל שבת הוי כמשומד לכל התורה כלה מ"מ אי איפשר לנו להצילו מעונש גדול על המסירה שעש' וכתב הרמב"ם ז"ל והביא לשונו הריב"ה ח"מ סי' שפ"ח וז"ל כת' הרמב"ם אסור למסור ישראל ביד גוים בין בממונו ובין בגופו ואפי' היה רשע ובע' עבירו' ואפי' היה מצר לו ומצערו עד אין לו חלק לעולם הבא הנה אתה רואה הפשע הגדול שפשע שמעון במה שמסר לראובן ביד אומות העול' וכי המבלי אין תורה בישראל הלך לקרא' נחשים מטע' זה נפלאתי הפל' ופלא על הבית דין שהענישו לראובן מה ראו על ככה להעניש לראוב' ולהניח לשמעון ועולם הפוך ראיתי שמעון חטא ופשע פשע גדול וראוב' לקה על הספ' באומד הדע' אין זה כי אם עון הדור אם הדברים כנים ואמתים כנ"ל בדברי השאלה עד שאני אומר שאלו היה הדבר תלוי בי הייתי מעניש לב"ד שכך דנו והייתי מחייב לשמעון שיפר' לראובן כל מה שהוצרך להוציא בהצלת עצמו מאומות העולם וכל זה בפסיד' דממונא אבל בצערא דגופ' לא יכופר לו לשמעון בכל אילי נביות עד יתרפס לפני ראובן וירבה עליו ריעים יסלח לו וצור ישראל יצילנו משגיאה גדולה וקטנ' כה אמר הצעיר שמואל די מדינה: לשון הרמ"בם
תשובה ו
שאלה פרק ששי מה' יום טוב כתב הרמב"ם וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שצריך כו' עד ואם נאכל העירו' או אבד או נשרף קודם שיבשל או יאפה ה"ז אסור לאפו' כו' עד התחי' בעיסתו כו' עד נאכל העירו' או אבד ה"ז גומר ע"כ מ"מ השגו' אמר אברהם נ"ל שאם אפה ולא בישל ונאכל העירוב או אבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת ע"כ וסברא נכונה היא שמה שנעש' בהיתר אפי' נתכוין לצורך י"ט יכול להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך לי"ט ועת' אני אומר דלכאורה דברי הרמ"בם סותרים זה לזה דתחלה אמר עד שיאפה כו' דנראה שאם לא אפה כל מה שצריך ויאבד העירוב בינתיי' לא יאפה עוד אח"כ אמר התחי' גומר דמשמ' שאם נאבד בנתיים שיכול לגומרו נראה שאין לומר דלשון וצריך לכתחיל' משמ' דכיון שאמר ואם נאכל קודם שיבשל אסו' משמ' דמיירי אפי' בדיעבד עוד קש' בלשון ההשגה כפי מה שנרא' מלשון המגיד משנה דאמר דסבר' נכונה שנרא' חוזר על דין ההשג' א"כ לפלוג וליתני בדידה ולימא אם אפה לצורך י"ט או בישל בעוד העירוב ונאכל העירוב יכול לומר יהיה מה שעשיתי לשבת ועתה אני רוצה לעשות לי"ט מאי האי דקאמר הראב"ד אפה ולא בישל כו' וכבר היה אפשר לומר שדעת ההשגו' היה שהרמב"ם מתיר כיון שהתחיל בעיסתו גומר כו' ולא אמר גומרה דמשמע שמותר לאפות ולבשל והוא אומר אינו כן שאם אפה ולא בשל כו' מה שעש' מותר אבל דבר אחר אסור להתחיל אלא שאינו נראה כן מכמה טעמים א' שהיה ראוי לתפוס לשון גומר לא שתפס מלשון וצריך כו' עוד שכפי הנר' שהראב"ד כח דהיתיר' אתא לאשמועינן לכן נראה בעיני שכוונת הרמב"ם כך הוא וצריך כו' שיש ב' חלוקות שהן ד' בישול ואפיה ובבישול יש ב' מין א' מבישול או ב' מינים וכן באפיה והרמב"ם כתב וצריך ר"ל שאע"פ שאני אומר לקמן שאם התחיל כו' היינו דוקא מין א' אבל שני מינים דברי הכל שאם התחיל לבשל בשר יגמור אע"פ שנאכל העירוב בנתיים יגמור לבשל הבשר לא מין שני דהיינו דגים וכיוצא בזה והר"ן כתב בזה צ"ע והראב"ד כתב דוקא אם אפה ולא בשל שהם מלאכות מחולקות בזה יש לחלק ולומר שאם אפה ונאבד הערוב קודם בישול אסור לבשל אבל המלאכה שהתחיל כבר בישול או אפיה מותר שכיון שהתחיל בבישול אין לחלק וכל תבשיל א' הוא ואין לתמוה על מה שכתב שעשה דמשמע לשון עבר שהרי התחיל בעיסתו קי"ל פשיטא לכ"ע שאפי' לא גמרה גומר לפי שמה שהתחיל נקרא כאלו עשה וכן נאמר במי שהתחיל במלאכ' א' בשול או אפיה נקרא עשה אפי' ב' מינים כיון שהוא ענין תבשיל או ענין אפיה ומה שכתב המ"מ וסברא נכונה כו' אינו חוזר לסבר' הראב"ד דאי הכי היה מספיק שיאמר וסברא נכונה היא ולא יותר מדפרי' ואמר כו' היא סברא אמצעית בין הר"ם להראב"ד שלא על כל פנים אסור תבשיל מין ב' כמו שכתבתי בדעת הרמב"ם ולא על כל פנים מותר בדעת הראב"ד אלא צד א' קרוב להערמה שיאמר מה שעשיתי עד עתה אני רוצה להניחו לשבת ואני רוצה לעשות אחר לי"ט כנ"ל:
תשובה ז
שאלה אלו שדרכ' לילך למצרים או בדרך רחוקה ומוליכי' מעות תפורי' במלבושים כי יראים להניחם בשום מקום מפחד גנבה מה יעשו בשבת אם מותרים לכסות בהם אם לאו:
תשובה
נראה בעיני דמותר לצאת בהם כמו שיוצאים במלבוש מלא צמר גפן נקראים קולג' ונאדוש וגם כי מדברי האגור נראה קצת לאיסור מ"מ נראה בעיני כי משם ראיה גמורה להתיר באגור הל' שבת סי' תקכ"ב כתב אם מותר להוציא מעות תפורים במלבושינו צדד להתיר אי משום פסידא משום חשש שמא יגנבו והוי הוצאה כלאחר יד והרבה דברים מהאי טעמא ובפרט בזמן הזה דליכא רשות הרבים שוב אמר שנז' ממתני' דפורפת על האבן אבל לא על המטבע דמוכח משם דאסור להוציא מהר"י מולן אבל לי הדיוט יתמא דיתמי נראה דמשם ראיה להתיר והטעם דאפי' תימא דהתם אסור הכא מותר כיון שפירש הוא ז"ל דהוצאה כי האי הוי הוצאה כלאחר יד וגם דליכא רשות הרבים ומשום פסידא ומכל הני טעמי היה נראה להתיר אם כן מה קשה לו ממתניתין דפורפת דהתם ודאי נראה דמתני' לרשו"ה מיירי ותו דהתם ליכא טעמא דפסידא וכ"ש דלפי דעת הרבה מן המפרשים מה שאסור לצאת בו בשבת היינו כשפרפה בשבת אבל כשפרפה בערב שבת נראה דמותר לכ"ע ואפי' פרפה בשבת כתב הרמב"ם הל' שבת פי"ט וז"ל ופורפת לכתחילה בשבת על האבן כו' עד וכן לא תפרוף על המטבע לכתחלה מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה יוצאה בו ע"כ והרי מבורר מדברי הרמב"ם דמיירי ברשו"ה ואפי' הכי כתב שאם פרפה אפילו בשבת דמותר לצאת כ"ש וק"ו בנ"ד דליכא רשות הרבים עוד דאיכא פסידא דנראה דהוי מותר לכ"ע כיון שהיו תפורים קודם השבת והאמת כי לא ירדתי לסוף דעת מהר"י מול"ן כי ודאי הדבר פשוט להתר ממקום שבא כך נראה לע"ד וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:
תשובה ח
שאלה ראובן בזה תלמיד חכם ונדהו התלמיד חכם והציבור הכריזוהו למנודה וכ"ז היה בשבת ונמצא מי שערער כי אמר שאסור לנדות בשבת וביו"ט הדין עם מי:
תשובה
נראה בעיני שהדין עם המערער ויפה ערער והטע' דאמרי' בגמ' במערבא מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא אלמא דחמיר' שמתא ממלקות וכן כתב הרי"ף פ' מקום שנהגו וכן פירש"י אע"פ שהם מחולקים מ"מ בהא מלתא תרוייהו שוו דשמתא חמיר טובא וכתב הרמב"ם פ' כ"ד מה' שבת וז"ל אין עונשין בשבת כו' עד הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו וא"כ כיון דמלקות קיל משמתא כיון דאין מלקין כ"ש דאין משמת' ודיוק זה הוי ודאי דיוק דהא חזינן דהכי דייק הר"ן בריש פ' מקום שנהגו וזה לשונו בקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובקצת דוכתי אמרינן דלקי משמע הא משמתי לא ותירץ דמלתא דעיקרו דרבנן דכי עקר ליה קא עקר לכולי מלתא משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאמרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות ע"כ הרי לך בפירוש דסבירא ליה להר"ן דהיכא דאמרינן לוקין לא משמתינן א"כ הוא הדין היכא דאמרי' דאין מלקין כ"ש דאין משמתין וק"ל. עוד טעם אחר שהרי אין דנין בשבת ולא ביו"ט כדתנן פ' משילין לא דנין ולא מקדשין ואע"ג דלדעת ר"ת אי ליכא דעדיף מיניה דנין מ"מ רש"י והרי"ף דעתם דבשום ענין אין דנין בין דאיכא דעדיף ובין דליכא דעדיף והרא"ש הסכים לדעתם כמו שכתב בנו הריב"ה סי' תקכ"ד א"ח וגם הרמב"ם כן דעתו שכתב סתם אין דנין בשבת וא"ת הא אמרינן בגמ' עירובין פרק הדר רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא רמא ביה קליה ולא אשגח ביה אמר ליה להוי ההוא גברא בשמתא הרי דשמית רבינא בשבת כבר היה אפשר לתרץ דאפרושי מאיסור לפי שעה שאני ומ"מ אין אנו צריכין לכך אלא דדמי זה להתרת נדרים דתנן פ' בתרא דשבת מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהם לצורך שבת אבל נדרים שאינם צורך שבת אסור הכא נמי כיון דהוי צורך שבת שהיה האיש מחלל מותר וקרוב לזה מצאתי במגיד משנה בה' שבת פ' כ"ד וז"ל ובספר העתים שאסורים צבור להחרים שום דבר בשבת אלא א"כ הוא לצורך השבת דומה להתר נדרים א"כ משום הכי היה מותר לרבינא לשמותיה לההוא גברא שהיה לצורך שבת אע"פ שלפעמים אירע בשלונקי שנדו ליחיד בקהל אין ראיה גם אפשר לומר שכיון שאנו מדמים להתר נדרים כבר כ' הרשב"א בתשובה וז"ל שנוהגים העולם להתיר חרמי הקהל בשבת אע"פ שאינם לצורך שבת ואע"פ שמעיקר הדין נרא' שאינם רשאים לעשות כן אלא שכך נהגו ומנהגן של ישראל תורה היא אולי יש להם על מה שיסמוכו לפי שאין כנופיא אלא בשבת כו' יעויין בב"י א"ח סי' שמ"א וא"כ אפשר שטעו בזה ומ"מ כפי הדין אין רשאים לעשות כן הנראה לע"ד:
תשובה ט
שאלה יקר מכל חמדה החכם הנעלה כה"ר אליה נר"ו אחרי ד"ש זאת להודיעך קבלתי כתבך וראיתי שאלתך בקשת ממני להודיעך מה שהוקשה בעיניך לשון הרב המגיד ז"ל על מה שכתב בפרק כ"ז מהלכות שבת על דברי הר"ם שכתב וכן השובת בבקעה אפי' היה ישן בשעה שנכנס השבת שלא קנה שביתה יש לו להלך ממקומו אלפים אמה לכל רוח ברבוע וע"ז כתב ה"ה וכתב הרשב"א שאלפים אמה אלו נמדדין חוץ לד' אמות שלו ויש לו ד' אמות לכל רוח ואין סברא זו מוכחת עכ"ל. ועל זה כתבת שתמיהא לך מלתא שהרי נראה מוכרחת מההיא שמעתא בפ' מי שהוציאוהו על מתני' דמי שהיה מכיר אילן או גדר דקאמר התם אמר לך שמואל כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפי' וד' גרמירי והזהרתני לראות בפרש"י ולא ידעתי מה חדוש יש בפירש"י יותר מלשון הגמרא שהוא מוכרח ודאי ומי לא ידע בזה האמת כי ה' יודע כי להיות הדבר הראשונה ששאלת ממני משם פניתי עצמי להשיבך כי אני טרוד מאד ומכל מקום להפיק רצונך כי הוא רצון שמים ודאי ראיתי לעיין לשון הרמב"ם ולהשיבך כאשר עם לבבי. וראשונה אני אומר כי אין ספק שיש עלינו לקבל דברי הרשב"א ז"ל כי מי יבא אחרי המלך אמנם מה שחרדת על ה"ה ז"ל כל כך נראה בעיני שיש לו טעם נכון כפי ההוראה הא' וזה אחר שראיתי לדקדק בלשון המשנה וז"ל מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות וקשה למה הוצרכו חכמים לומר אין לו אלא ד' אמות היה מספיק שיאמר אין לו כי אם הארבע גם תנא קמא סבר דיש לו ולא היה להם להזכי' אלא אלפים אמה דפליגי כי כפי הנראה ארבע אמות לעולם הם עומדים ואי משום פלוגתא דרבי אליעזר וכו' היה יכול לומר בדברי ר"א ר' אליעזר אומר יש לו ד"א והוא באמצע ור' יוחנן אומר וכו' אלא שנראה דתנא קמא דקאמר אלפים ודוקא הם כמו שאבאר ולא ד' אמות וחכמים אומרים ד' אמות ולא אלפים והשתא לא פליגי כ"כ ר"י בן נורי וחכמים ר"ל אין הפרש כל כך ביניהם ומעתה צריך ליישב לשון הגמר' שנראה בפי' תרי אלפים וד' גרמידי ונראה ששאני ישן מער דהא רקאמר אמר לך שמואל וכו' מיירי בער על ההיא ברייתא דהיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו וכו' דבהא פשיטא דיש לו ד' אמות וחוץ לד' אמות אלפי' למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה אבל נראה דמיירי בישן דהוי פלוגתא דר"י ב"נ ור' מסקי' בגמ' דס' ר"י דחפצי הפק' קונין שבית' ופר"שי קונין שבית' במקומם ואין אדם יכול לטלטלם יותר מאלפים אמה לכל רוח ואפי' ערוב לצד אחר ע"כ. עוד כתב שם והאי אדם ישן שלא נתכוון לשביתה ככלים של הפקר דמי הרי אתה רואה שיש הפרש בין ער לישן שהוא מששים במיתה והוי ככלי של הפקר שאין לו אלא אלפים ולא אמרו ד"א אלא לאדם ער והרי כפי זה מתניתין דפלוגתא דר"י ב"נ וחכמים אתי כפשטא דאלפים דר"י דוקא ולא עוד וד' אמות דרבנן דוקא ולא עוד ואצטריכו חכמים למימר אין לו אלא ד"א וק"ל כך נראה לי והדבר נכון בעיני כדי לישב דברי המ"מ ומעתה לשון השני שכתבת ואמרת שי"וד קוית קא חזית האמת כי היא עיר גדולה ודלתים ובריח ומה שאני תמיה למה נראה לו פירוש דחוק מה שפירש בדברי הרמב"ם ז"ל כי דבריו בעיני פשוטים וברורים כי מה שהוקשה לך ואמרת כי דבר ברור שיש לו ד' אמות מלבד אלפים אמה וא"כ ג' אמות נכנסין בעיר לא אמרת כן אלא בשביל שחשדת בכשרים וחשבת כי הרב המ"מ היה מכחיש ד"א בכל מקום חלילה רק כמו שאמרתי בישן ולכן כתב כאן מה שכתב כאן להיות ברור לו כי ד"א עומדים במקומם לעולם והנה כתב הר"ם מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה א' לא יכנס שהד"א שיש לו לאדם וכו' ונתנו טעם לדבריו אי משום שברר ממש אי משום דאמרי' כיון שזה מהלך ורוצה לילך נר' כבורר לעבר פניו הנך רואה שד"א לעולם יש לו מלבד האלפים אלא שיש חילוק להיכן וסמוך לזה כתב וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה אפילו אמה א' לא יכנס לה וכו' עד ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו כמו שאמרנו והנה הסכים לתלמידים הרב המ"מ ז"ל וכתב כי הוא דבר מתמיה וכו' והטעם שפשיטא ודבר ברור הוא שכשאמר חוץ לתחום המדינה אפילו אמה א' היינו מלבד הד' אמות כי אותם אינם נכנסים ויוצאים כי זה העני שהחשיך לו הדרך במקום שעומד יש לו ד"א וע"כז יש לו אותה אמה יתירה וזהו חוץ לתחום אמה אחת ולכן אמר הוא דבר מתמיה בפשט המאמר כי ודאי פשט המאמר הוא שאמה יתירה היא מלבד האלפים וד"א כי זה נקרא חוץ לתחום אמה אחת דאי ליכא ממקום רגליו ועד העיר אלא ד"א וחוץ לארבע אמות אלפים אמה ונכנס למדינה כל שהוא אינו נקרא חוץ לתחום אמה וכיון שאמר חוץ לתחום אמה היינו כמו שאמרנו אם כן קשה איך תכלה מדתו באמצע העיר ואפי' לתחלת העיר נראים דברים סותרים ותרץ יפה שפירוש הלשון כך הוא וכן מי שהחשיך וכו' עד אלפים אמה בלבד ואם היה באופן שתכלה מדתו במקצת העיר כגון שהחשיך תוך התחום אז מהלך עד סוף מדתו ושפתים ישק משיב דברים נכוחי' הנל"עד כתבתי וחתמתי שמי:
תשובה י
במסכת שבת וכו'
אמר אביי ר"ש בן אלעזר ותנא דבי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד הוי יודע דטעמי' דאביי דדחיק נפשיה לומר דר' שמעון בן אלעזר כי נקט אין בו משום שלש על ג' לאו דוקא ולא אמר כדאמר רבא מעיקרא אי נמי דלימא דר' שמעון בן אלעזר וב' תנאי דר' ישמעאל אמרו ד"א דשלש על ג' טהור כשאר בגדים אבל ג' על ג' טמא בהם כדאמר רבא לבתר דהדר ביה היינו טעמא דאביי סבירא ליה ג' על ג' בצמר ופשתים ל"מ שום תנא למיגמר שרצים מנגעים ולא נגעים משרצי' דבכל חד איכא למפרך כדא' אביי בשמעתא הילכך כיון דחזא אביי דר"ש בן אלעזר אית ליה שלש על ג' בצמר ובפשתים אפי' בשרצים וכדקאמר סתמא אין משום שלש על ג' חוץ מפשתן כלומר דיש בו שלש על ג' אפי' בשרצים אמר אביי ודאי שלש על שלש דאית ליה לר' שמעון בן אלעזר בצמר ופשתים בשרצים לאו מנגעים גמר ליה דאיכא למפרך וכו' ומהיכא גמר ליה מאו בגר דכתיב בשרצים וא"כ שלש על ג' בשאר בגדים בשרצים מהיכא תיתי לרשב"א אלא ודאי לית ליה וכי קאמר שלש על ג' משום פשתן נקט הכי הילכך על כרחך רשב"א ותנא דבי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד ומפקי מאידך תנא דבי ר"י לגמרי דהכי אית להו בשרצים (בשאר) שלש על ג' בצמר ופשתים ולית להו טומאה בשאר בגדים בשרצים כלל ואידך תנא אית ליה טומאה בשאר בגדים דשרצים וכדמדמה להו מאו בגד ולית ליה טומאה שלש על ג' כלל בשרצים אפילו בצמר ופשתים דמהיכא תיתי אי מאו בגד הא מפיק ליה לשאר בגדים ונגעים משרצים ושרצים מנגעים לא יליף דאיכא למיפרך ובהא פליגי דרש"בא ותנא וכו' עדיף להו לאוקמי רבוייא דאו בגד אג' על ג' בצמר ופשתים כיון דמטמא בנגעים מלאוקומי בשלש על ג' בשאר בגדים דלא מטמאו בנגעי' כלל ואידך תנא דבי ר' ישמעאל עדיף ליה לאוקמי לשלש על ג' דחזי בין לעניים בין לעשירים ואע"ג דלא מיטמאו בנגעים אפשר דהיינו טעמא לפי שגלוי וידוע למי שאמר והיה העולם שאין נגעים טמאין אלא בצמר ופשתים הילכך לאידך תנא דבי רבי ישמעאל שאר בגדים וצמר ופשתים שוים בשרצים דבכולהו טמא בהן ג' על ג' וטהור בהן שלש על ג' היינו טעמא דאביי ורבא דאי טעמא דרשב"א רקאמר אין בו משום שלש על ג' הא שלשה יש בהו וכיון שכן ודאי ע"כ סבירא ליה לרשב"א דגמרינן שרצים מנגעים לשלש על ג' בצמר ופשתי' ופש לי ואו בגד לשלשה על ג' בשאר בגדים ותנא דבי ר' ישמעאל קמא פליג עליה משום דסבירא ליה דשלש על ג' בצמר ופשתים בשרצים לא אתי מנגעים דאיכא למפרך הילכך מיצטריך לואו בגד דשלש על ג' דצמר ופשתים בשרצים אבל טומאה בשאר בגדי' לית ליה כלל היכי מאי דסבירא ליה לרבא מעיקרא אבל לבסוף הדר ביה ואמר דכולהו אמרו ד"א דסבירא להו לכולהו דגמרי' שרצי' מנגעי' לג' על ג' ופש לן או בגד לג' על ג' נמצא עת' דפלוגתייהו דאביי ורבא דאביי ס' דליכא תנא דגמר שרצים מנגעים לשלש על ג' דאיכא למפרך ורבא סבירא ליה דליכא תנא דלא גמר שרצים מנגעים דליכא למפרך כנ"ל פירוש של שמועה שלשה על ג' דחזי בין לעניי' בין לעשירי' אתי בקל וחומר הר"ן סבירא ליה כה"ר יוסף פורת והביא ראיה מדתניא בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתי' שלשה על ג' בשאר בגדי' וכו' ואם איתא דאצטריך קל וחומר מאו בגד מנא ליה שלשה על שלשה אתיא לבגד שלם עוד ראיה מאמרינן חד למעוטי שלש על ג' וחד למעוטי שלשה על שלשה ולמעוטי בגד שלם מנא ליה רק ששלשה על שלשה ובגד שלם שוים וקרוב לאלו הראיות עצמם תראה בתוספות ועוד תוספת עליהם:
ואימא לרבות ג' על ג' פירש"י תראנו בגמ' ומה שמקשי' עליו התוס' והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן מדאמרינן ואימא כי אימעוטי משלש על שלש דאלמא השתא נמי אית לן דשלש על שלש טמאין וצמר ופשתים והרמב"ם ז"ל פי' דמעיקרא הכי פרכינן ואימא דרבויא דוהבגד לרבות ג' על ג' בשאר בגדים ושיהיו כלם שוים וצמר ופשתים דכ' רחמנא לאו מיעוטא הוא רק דכתב וצמר ופשתים בפי' ושאר בגדים ברבויא ומסתברא הכי טפי דלוקי רבויא דג' על ג' בשאר בגדים כיון דחזו בין לעניים בין לעשירים ומפרקינן אמר קרא בגר צמר וכו' כלומר ע"כ צמר ופשתים מיעוטי נינהו דאי לא לא לכתוב רחמנא לא צמר פשתים ולא רבוי דוהבגד והיו כלן באין כיון דחזו וכו' כדקאמרת הילכך ליכא למימר הכי והדר אתקפי' ואימא כי אימעוט משלש על שלש שנתרבו בצמר ופשתים מוהבגד אבל שלש על ג' מיטמו ולא צריך רבוי כיון שהם ראוים בין לעניים וכו' וכיון שנתרבה ג' ע"ג בצמר אע"פי שכתב מיעוט לשאר אין אנו מעמידין אותו המיעוט אלא למעט המועט בצמר ופשתים שהוא שלש על ג' אבל ג' על ג' דין הוא שלא למעט אותו ויבא מן הדין שהרי ראוי בין לעניים וכו' ואין צריך פסוק לרבותו מאחר שאנו מקיימין המקרא שאמר צמר ופשתים וחלקנו בין צמר ופשתים לשאר בגדים ואי בעית אימא הא רב פפא אמרה הרמב"ם ז"ל פי' דהא דרבא ממש רב פפא אמרה דרבא ע"כ האי אף כל לכדרב פפא או לכדרב נחמן בר יצחק מוקים ליה דלמעטינהו שאר בגדים מג' על ג' לא איצטריך אף כל דמהיכא תיתי אי מנגעים מה התם צמר ופשתים אין שאר בגדים לא הכא ה"נ צמר ופשתים אין שאר בגדים לא ואף כל למה לי אלו דבריו ז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאי לאו אף כל וכו' כל בגדים במשמע ומאו בגד איכא לרבויי שלש על ג' אפילו בשאר בגדים אבל השתא דגמרינן מנגעים בגד דשרצים צמר ופשתים דוקא ואו בגד לרבות ג' על ג' בשאר בגדים הילכך מנגעים ילפינן דשלש על ג' בשאר בגדים טהור ומיצטריך ליה לרבא אף להכי ולפיכך אנו אין לנו בזה אלא דברי רש"י ז"ל זהו כל מה שהביא הר"ן בזאת השמועה י"ל איך יתרץ רש"י הקושיא שמקשים התוספות במה שאמר ואימא לרבות שלשה כי אין נראה לומר שרש"י לא הרגיש בזה עוד במה שמקשים התוספות לפי' בע"כ ואימא כי אימעוט מג' ע"ג כי מהי תיתי ולזה מחזקים פירו' ה"ר פורת ולסוף מתרצים לפי' וכפי מה שנראה במעט עיון נראה כי לפירש"י שאומר כי שלשה על ג' וג' על ג' בצמר ופשתים אתי בקל וחומר נראה דלא שייך תירוץ התוספות כלל וא"כ מה יש להשיב לפרש"י כי הקושיא היא חזקה עוד נראה בפשט ההלכה לאביי דאמר דלא ילפינן נגעי' משרצים ולא שרצים מנגעים איך אמר האי או בגד מבעי ליה לרבות ג' על ג' בצמר ופשתים כי כבר מסקינן לעיל דסתם בגד ר"ל בגד שלם א"כ אתא או לרבות שלשה על ג' דוקא בצמר ופשתים ומנא ליה ג' על ג' עוד יש לראות כי כיון שיש לנו בכלאים שבגד ר"ל בג' צמר ופשתים וגם זה בנגעים א"כ נראה שהם שני כתובים וכו' ואם אתה המעיין תדקדק היטב בפשט ובתוספות תמצא ספקו' רבו' בכל הסוגיא וגם בתוס' קרוב שהם בלתי הבנה:
תשובה יא
דבור פ' אלו נערות שעקירה צור' הנח' כו' ק' דמאי קא מייתי תוספות ראיה דלא מפליג הרי דללישנא בתרא מפליג וא"כ מאן לימא לן דרבי ירמיה לא מפליג אימא דעד כאן לא קאמר רבי ירמיה דחייב אלא בניסוך דמצי לאהדורי אבל בזרוק דלא מצי לעולם סבירא ליה דפטר עוד קשה דמאי צריך להכריח דבר שהוא ברור בגמרא דקאמר מאי איכא כו' וקאמר להאי לישנא הרי ברור דלא מפליג גם קשה מה זה להם לחזור ולומר אבל אי אפשר לניסוך בלא הגבהא לא פליג כו' נר' מיותר בלי צורך עוד צריך ליישב מה שאמר ור' ירמיה לית ליה דהגבהה צורך ניסוך שנראה שדבריהם סותרים אלו את אלו שהרי אומר ר"ת שא"א לניסוך בלא הגבהה ואם כן רבי ירמיה היכי מצי אמר דהגבהא לא הוי צורך ניסוך ותו א"כ הדרן קושיין מאי פריך התם מכי מטי כו' לימא דרב סבר דהגב' צורך ניסוך וחייב ממון ומיתה בבת אחת אתו ונר' ליישב כל זה בדבור א' שאמרו וז"ל ונראה לר"י דהוה מצי לשנויי דעקיר' צורך הנח' עיין במרובה ואם כן שיעור כוונת התוס' כאן הכי הוא שעקיר' צורך הנחה כו' קשה ומאי פריך והא עקיר' צורך הנח' כדאמרינן הכא ופי' ר"ת כו' והשתא רבי ירמי' לית ליה פירוש לית ליה האי טעמא למיפטר משום דעקיר' לצורך אלא אף על גב דהוי צורך והגב' צורך ניסוך כפי' ר"ת מ"מ לא חשיב האי טעמא למיפטרי ומשום הכי פריך התם אליבא דר' ירמי' והוקש' להם סו' סוף מאי פריך אימא דעד כאן לא קאמר ר' ירמי' אלא התם דמצי לאהדורי אבל בזרוק דלא מצי לאהדורי פטו' אמרי ולא מפליג כו' תד' כו' הקשה לה' ז"ל שאני הייתי אומר כיון שסוף כל סוף מוכרחים אנו לומר דאותו מקשה לא סליק אדעתיה חלוק דמצי לאהדורי כול' אם כן נימא דגם לא סליק אדעתיה האי טעמא דעקיר' צורך הנחה וכמו דאית לן למימר כן בסוגייא דילן שהמקשה לא סליק אדעתי' לפלוגי בין אי איפשר לעקיר' כו' הכי נמי התם וכי תימא שתקשי לתלמודא אמאי לא משני הכי אימא דבעי לשנויי אפי' כפי דברו וכדפירש התם לזה אמרי לא דמי חלוק דעקיר' צורך הנחה לחלוק דלא מצי לאהדורי דאי לא קא סליק אדעתיה חלוק דמצי לאהדורי לא תימא שהרי עוד היום לישנא קמא דחיק עצמו הוא הדין מעביר כדי שלא לחלוק האי חלוקה אבל חלוק עקיר' צורך הנחה הוא ברור מוסכ' דוחק גדול הוא לומר דלא סליק אדעתיה וגם דתלמודא דלא משם ומשום הכי אמינא דלפי' ר"ת ניחא כו' ועוד אמר שאני רואה דרבי ירמיה פליג קאמר שפי' ר"ת ומה שאמ' קצת איפשר משום דמאי דקאמ' מעיקרא סב' וכו' היינו לפי מה שנראה לכאורה דפליגי אבל כפי האמת איפשר דלא פליגי:
תשובה יב
שאלה ר"ח שחל להיות בשבת שמוציא' ב' ספרי תורה שבא' קורין פרשה השבוע ובשני קורין קרבן ראש חדש הנה בענין הקריאה המנהג בפשוט בגלילותינו שבספר א' קורין ז' גברי ובספר ב' קורין המפטיר אמנם יש מקום שנוהגין שבספר א' קורין שמונה ובשני חד אחרינ' ושוב פותחין הספר הראש' וקורא בו המפטיר יודיענו רבינו אם דרך זה ישר וכשר בעיני אלהים ואדם או הנוהגים להפטיר בספר ראשון הם עושים יפה או ראוי למחות בידם על הכל יבא דברו ושכרו הרבה מאד ע"כ:
תשובה
המנהג ז' שקורין בספר ראשון ובס' ב' קורא המפטיר הוא מנהג ותיקין כמו שהביאו הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים הריב"ה בא"ח סי' תכ"ה כתב וז"ל ראש חדש שחל להיות בשבת כו' עד ומוציאין שני ספרים וקורין בא' שבעה מסדר היום ובשני קורא המפטיר בשל ראש חדש ומתחיל מפרש' וביו' השבת וקורא פרשה ובראשי חדשיכם ובספר הכלבו כתב וז"ל וראש חדש שחל להיות בשבת מוציאין ב' ספרי תורה בא' קורין שבעה בפרשת השבוע ובשני קורא מפטיר ומתחיל ובראשי חדשיכם ויש אומרים שמתחיל וביום השבת ע"כ וכן הרב הגדול הרמב"ם נראה כן מתוך דבריו שאע"פ שלא פי' כן בפי' בדין ר"ח כתב ואם חל ר"ח בשבת מוציאין ב' ספרים בשחרית בא' קורין בו סדר אותו שבת כו' ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכ' והמפטיר קורא ענין ראש חרש ובודאי שכן משמע שמה שאמר והמפטיר קורא כו' היינו בספר ב' שקרא בו המשלי' ובראשי חדשיכם דאיך איפשר שהספר תורה פתוח וקראו בו בפרשת ובראשי חדשיכם ויניח זה ויקח האחר וכל שכן שהרי פי' זה בהדי' לקמן שכתב בכל יום ויום מימים טובים כו' מוציאין ב' ספרי' כו' עד והשני קורא בו קרבן אותו היו' האמור בתורה והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא הרי שהסכמת הנביאי' פה א' שבספר ב' קורא המפטיר פ' הקרבן לא בספר ראש' ומנהג האומרי' שהמפטיר חוזר וקורא בספר רא' לא שמענו ולא ראינו ומלבד שלא שמענו אי איפשר כפי הדין שהרי שנינו במשנה בפ' הקורא את המגלה עומד מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ומסקנא דהלכתא דבתורה אין מדלגין בשני עניינים אבל בנביאים מדלגין אפי' בשני ענייני' ויש מפרשים הטע' שאין מדלגין בתורה מעניין לעניין מפני כבוד הצבור שלא יעמדו בשתיק' בשעה שגוללין מפרשה זו לפרשה זו ותו דרשינן ביומא בפ' בא לו כהן גדול והביאה הרי"ף בהלכו' בפ' הקורא את המגילה בא לו כ"ג לקרות גולל ס"ת ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובעשור לחודש שבחומש הפקודי קורא על פה ופריך בגמ' אמאי תגלל ס"ת עד דמטי לחומש הפקודים ונקרי ביה אמר רב ששת זאת אומרת אין גוללין בצבור מפני כבוד צבור הרי משמע בהדיא שאין גוללין ס"ת בציבור ואם כפי המנהג החדש חדש ממש אשר לא נשמע שאחר שקרא השמיני בספ' הב' היו חוזרים לקרות בספ' הראשון נמצא שהיו צריכין לגלול ס"ת בצבור הפך הדין כנז' והמביא אל הבטל בטל ועוד נראה בעיני דאיכא משום פגמו של ב' אין לך פגם גדול מזה שאנו עומדים בשני בפ' קרבן היום ויבא המפטיר לקרות ויניח זה שעומדים בו וחוזרים לא' אין ספק שהרוא' כך יאמר שהספר שקרא בו הז' ספר פסול הוא דאי לא תימא הני למה לא קרא בו המפטיר באופן דאיכא תרתי לריעותא חדא שעוברים דברי חז"ל שאמרו אין גוללין ס"ת בציבור ושני דאיכא פגם ודאי כמו שאמרנו על כן אני אומר כי מנהג זה לא היה ואינו ראוי להיות כנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי: