שות מהרף· רבי יעקב פראג'י
סימן סא
שאלה להרב כמה"ר יוסף אב ב"ד של מצרים
שאלה יעקב נפטר לב"ע חלי"ש וראובן בנו דבר על לב האלמנה אשת יעקב אביו הנז' שתוציא כל עזבון אביו שתחת ידה ותתנם בידו והוא יזון אותה כל ימי חייה או שתקח כתובה שהיא כ"ה אלף מא"י והוא יקח שאר עזבון אביו ונתפשרו האלמנה וראובן הנז' בזה האופן שהאלמנה תקח מסכי כתובתה עשרת אלפים מא"י לעשות בהם כרצונה ושאר העזבון של יעקב הנז' יהיה במקום בטוח להתעסק בהם כדי שתזון האלמנה מן הפירות כל ימי חייה ויהיה הקרן קיים לראובן הנז' שאחרי מות האלמנה יקח אותם לו לעצמו כי בזה מחלה האלמנה שאר כתובתה שהוא ט"ו אלף מא"י ואין לאלמנה אלא אכילת פירות כל ימי חייה ואין רשות לראובן הנז' ולא לבאי כחו לשלוט בנכסים הללו כל ימי חייה כי אם לאחר מותה הוא שליט בסך הנז' בקרן ופירות ואין ליורשיה שום תביעה וטענה עליו ובכן קיימו וקבלו וכתבו וחתמו. אחר זמן נפטר ראובן הנז' חלי"ש והניח אחריו אלמנה ובנים ועליו בעלי חובות ועתה הבעלי חובות רוצים לעכב המעות ביד מי שהם להחזיק בנכסים ולתופסם אחרי מות הזקנה הנז' לכן לשאול בני ראובן הנז' אם יד בעלי חובות שולטת בנכסים הללו כיון שבחיי אביהם היו משועבדים למזונות האלמנה ולא היה לו רשות לשלוט בהם מיקרי ראוי וכיון שכן אין בעל חוב יכול לגבותם דאין ב"ח נוטל בראוי ואם תמצי לומר דלא הוי ראוי ויכול בעל חוב לגבות חובו מהם כיון שיש עליו כתובת אשה כתובה קודמת לבעל חוב ואין יכול לעכב הנכסים או שמא יש לחלק בין כתובה לב"ח דלענין כתובה הוי ראוי ולגבי ב"ח לא הוי ראוי ולכן יורנו המורה לצדקה שורת הדין מה היא ושכמ"ה:
תשובה לענין אי הוי ראוי אלו הנכסים הנה שמענוה מדברי מהר"מ שהבי' המרדכי פ"ד דכתו' וז"ל פסק הר"מ על אלמנה שמת חמיה קודם בעלה דאין לה לגבות כתובתה מנכסי חמיה מחלק ירושת הבעל וכיון דחמיה הניח האלמנה וקי"ל הלכה כאנשי גליל הוה להו כל הנכסים של חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטלת בראוי ואפילו יש במוחזק יותר על כתובת חמותה עכ"ל:
פסק זה דמהר"מ ז"ל זה ימים רבים שעמדנו עליו ולא אסיקנא מניה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא דבתחלת העיון היה נראה לומר דאי איתא להא דמהר"ם ז"ל ליתא אלא בדתפסה חמותה הנכסים דכיון דתפסה ס"ל קמו הנכסים בחזקתה מטעמא דקי"ל אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה ואע"פ שיש לדון אפילו בדתפסה מ"מ להעמיד דברי הר"מ אין להם מקום אלא בדתפסה:
דאי לא תפסה נלע"ד דלית דינא ולית דיינא דיימר דהנכסים בחזקת האלמנה מחמת שעבוד מזונות' דאטו מי שנתחייב לזון בת אשתו לזמן ומת דנכסיו ערבי' ליה ומתזנא מנכסיו כל ימי חייובו. מי נימא הנכסים בחזקת הבת וראויין הם לגבי יורשין עד דכלה זמן חייוב מורישם הא ודאי ליתא:
דא"כ כ"ש חוב בשטר וכתובת אשה דאלים טפי ממזונות האשה יהו מוחזקים בנכסים וראויין לגבי יורשין וכיון שכן מאי אולמיה דשעבוד מזונות האלמנה דמפקע חזקת היורשים מנכסי מורישם:
אדרבא מסתברא דשעבוד מזונות גריע משאר שעבוד דטריף מעשעבדי ואין מוציאין למזון האשה והבנות אלא מבני חרי:
ולא עוד אלא שאם קדמו היורשים ומכרו נכסי אביהן אפילו מקרקעי מה שמכרו מכרו ואין האלמנה והבנות נזונות מהדמים כדבעינן למימר קמן להרא"ש:
וכ"ש אם מכרו מטלטלי אפילו האידנא בתר דתקינו הגאונים דנזונות ממטלט' דאין נזונות מהדמי' אליבא דכ"ע כדבעינן למימר קמן בס"ד:
אלא אי איתא להא דהר"מ ז"ל ליתא אלא בדתפסה:
וכד דייקנא בדברי מהר"מ ז"ל אשכחנא דליתא להאי אוקמתא דהא טעמיה דמהר"מ קאמר דכיון דחמיה הניח אלמ' וקי"ל הלכ' כאנשי גליל הוו להו כל הנכסים של חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטלת בראוי ואפילו יש במוחזק יותר על כתובת חמותה:
הרי תלה הדבר בהלכה כאנשי גליל ולא בתפיסה:
ועוד הוסיף וכתב ואפי' יש במוחזק יותר על כתובת חמותה הא דכתב ואפילו יש במוח' וכ' קשה מאין בא מוחז' והלא כבר כתב כל הנכסים ראוי לגבי בעלה לא שייר שום מוחזק:
ועוד מאחר דיש מוחזק למה לא תגבה אלמנת הבן כתובתה ממנו:
ועוד יש לדקדק פתח במזונות וסיים בכתובה:
אלא צריך לומר דס"ל דבין שעבוד כתובה ובין שעבוד מזונות מוקמי הנכסים בחזקתה אלא דלגבי כתובה שיש לה קצבה לא אתחזק לה מהנכסים אלא כדי שיעור כתובת' והיות' על כתוב' הוי בחזקת יורשי' אבל לגבי מזונות שאין להם קצבה כל הנכסים אתחזקו לה וראויים הם לגבי יורשים והיינו מה שכת' ואפילו יש במוחזק' יותר על כתובת חמותה כלומר דאפי' יש מוחזק לגבי הכתובה דהיינו היות' על הכתובה אפי' הכי מחמת המזונות הוי כל הנכסים מוחזקים לה וראויים לגבי בעלה:
הרי דתלה הדבר בהלכה ולא בתפיסה ולע"ד קשה מאד שאין אחד מהפוסקים מסכים לזה:
כתב רבינו בע"ה בא"ה סימן צ"ג דף קי"ו ע"ב וז"ל מדינא דגמ' אין אלמנה נזונת אלא ממקרקעי בני חורין לא מיבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין אלא אפילו מכרו או נתנו או משכנו היורשין לאחר מיתת אביהם אין מוציאין למזון האשה והבנות ומיהו אם תפסה מטלטלין אפי' אחר מיתה לא מפקינן מנה ולדע' הגאון שכתובה נגבית ממטלטלי' ה"ה נמי מזונות ואפי' לא תפסה נזונת ממטלטלי' ולענין דמי הקרקע שמכרו שבידם לר' האי שכתב קדמו הבנים ומכרו בנכסי' מועט' שהבנות נזונות מהדמים שבידם הכא נמי נזונות מהדמים ולדעת א"א הרא"ש ז"ל אינה נזונת מהם עכ"ל:
וכתב מרן שם על זה וז"ל ומ"ש רבינו ולענין דמי הקרקע שמכרו שבידם לרב האי שכתב קדמו הבנים ומכרו בנכסים מועטין שהבנות נזונות מהדמים שבידם הכא נמי נזונות מהדמים ולדעת א"א הרא"ש ז"ל אינה נזונות מהם מחלוקת רב האי והרא"ש כתבו רבינו בסימן קי"ב ודבר פשוט הוא שיש ללמוד משם לדין זה עכ"ל:
ויש לדקדק בדברי רבינו בעה"ט במה שכתב ולענין דמי הקרקע שמכרו וכו' אם הוא בדקדוק דדוק' במכרו קרקע הוא דפליגי רב האי והרא"ש אי נזונת מדמיו אבל מכרו מטלטלין שוין הם דאינה נזונת מהדמים ונפקא מינה לבתר דתקינו הגאונים דנזונת מהמטלטלים דאם מכרו המטלטל' דשבק אבוהון דאינה נזונת מהדמי' או נימא לא בדקדוק כתב ולענין דמי הקרקע וכ' והוא הדין לענין דמי המטלטלים נמי פליגי:
ומסתברא דמה שכתב ולענין דמי הקרקע וכו' בדקדוק כתבו דלא פליגי אלא בדמי הקרקע הוא דסבר רב האי דנזונת מהדמים אבל מכרו מטלטל' אינה נזונת מהדמים. דאי לא תימא הכי למה נקט דמי קרקע הכי הוה ליה למימר ולענין דמי מה שמכרו לרב האי וכו' ולהרא"ש וכו' וטעמא יתבאר לקמן בס"ד:
ואביא פלוגתא דרב האי והרא"ש ממקורם ובהכי יתבררו הדברים בריש פרק מי שמת כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ורב האי כתב בתשוב' אההיא דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו והאידנא כיון דתקינו מזוני לבנות ממטלט' מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלי דמים דיליה אי שקלי דמים יהבי לבנות מזונות. וכ"כ הרמב"ן ז"ל דרב האי לית ליה מ"ש רב אלפס דנכסים מועטין לא שייך במטלט' ולי נראה דלא פליג עליה דודאי אם ירשו מטלטלי' מאביהם אית ליה שפיר דלא תקינו רבנן בתראי שידחו הבנות את הבנים דמלתא דמסתברא הוא דלא אלימא תקנתייהו כולי האי דדי לנו במה שתקנו שיזונו יחד אבל אם הניח אביהם מקרקעי נכסים מועטים ומכרום לפי התקנה חזרו דמיה' לדין מקרקעי אע"פ שנעשו עתה מטלטלי ע"כ:
כתב עוד פשיטא מרובין ונתמעטו זכו בהן היורשין ויזונו יחדיו עד שיכלו הנכסים מועטין ונתרבו מאי יפרישו חלק הבנים כדין מועטין או יזונו יחדיו:
ת"ש דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו ואין חייבין לזון את הבנות מן הדמים ואין לתמוה מה לי דמים מה לי נכסים משום דמזון האשה והבנות דוקא ממקרקעי ולא ממטלטלי וכשמכרו הקרקעות נעשו הדמים מטלטלין מידי דהוה איתומים שמכרו נכסי אביהן דאין חייבים לפרוע חוב אביהם מהדמים וכן משמע מתוך דברי רב האי שכת' דבתר דתקינו רבנן מזוני ממטלט' חייבין ליתן מן הדמים משמע הא קודם לכן לא וגם דברי רב האי תמוהין דהני זוזי לא אשתעבדא לבנות אלא שעבודייהו אנכסי אבוהון וכיון שמכרו ואינן יכולין לטרוף הפסידו למה הדבר דומה למלוה ע"פ שיצאה על היתומים ומכרו נכסי' שאין בעל חוב גובה מהדמים שבידם דלאו הני זוזי שבק אבוהון ותדע שאין הבנות נזונות מדמי נכסים מועטים שקדמו ומכרו הבנים דאת"ל דנזונות מהם היכי מוכח מהכא מדרב יוסי שיש זכות ליתומים בנכסין מועטי' מהא דאמר שאם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו והלא צריכין לפרנס הבנות מן הדמים ועוד דאמרו בסוטה פרק היה נוטל איזהו רשע ערום זה המשיא למכור בנכסים מועטין ואם היו חייבין לפרנס הבנות מן הדמים למה הוא רשע ערום מאי קעביד ומאי אהנו מעשיו אלא ודאי הדמים שלהם ע"כ:
גם הרשב"א בחדושיו הביא האי תשוב' דרב האי ז"ל וכתב עליו תמהתי על הגאון דהני זוזי לא משתעב' להו לבנות כלל אלא שעבודייהו אנכסי דאבוהון וכיון שמכרו ואינן יכולות לטרוף הפסידו הא למה זה דומה למלוה ע"פ שיצאה על היתומים ומכרו נכסים שאינו מן הדמים שבידם דלאו הני זוזי שבק אבוהון עכ"ל:
למדנו מדברי הרא"ש ז"ל דלא ייפו הגאונים כח תקנתם במטלט' כמו דינא דגמ':
גם למד דר' האי ס"ל כי קאמ' ר' יוחנן יתומי' שקדמו ומכרו הנכסי' מה שמכרו מכרו הוא והפסידו הבנו' מזונו':
וכי קאמר רב האי יתומים שמכרו שהבנות נזונות מן הדמים הוא במכרו קרקע דהא קאי אההיא דיתומים שקדמו ומכרו דמיירי במקרקעי וגם לשון רב האי מוכיח בהידיא שכתב מה לי קרקע כדהוה מה לי, שקלי דמים דיליה:
גם למדנו דמה שכת' דנזונות מדמי קרקע הוא בתר דתקינו רבנן דנזונות ממטלט' כמו שכתב בהידיא והאידנא כיון דתקינו מזוני לבנות ממטלט' מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלי דמים משמע דס"ל דתקנת הגאוני' הועילה דחזרו דמי הקרקע להיות כקרקע:
אבל מכרו מטלטלין בתר דתקינו רבנן בתראי דנזונו' ממטלט' לא קאמר רב האי דנזונות מן הדמים:
ומסתברא דכיון דרב האי מודה דלא ייפו רבנן כח תקנתם במטלט' כמו דינא דגמרא על כרחין אית לן למימר דכל שכן דלא ייפו אותה טפי מדינא דגמרא ולא תהא תקנה גדולה מן הדין אלא אית לן למימר בנדון זה דמאי דתקון רבנן כעין דינא דגמ' תקון דכי היכי דלדינא דגמ' דנזונות ממקרקעי שאם קדמו היורשים ומכרו מה שמכרו מכרו ואין נזונות מהדמים הכי נמי לתקנה דבתראי דנזונות ממטלטלין אם קדמו היורשים ומכרו המטלטלין מה שמכרו מכרו ואין נזונות מהדמים:
גם מדברי הרמב"ם ז"ל נראה כן שכתב בפי"ח מהל' אישות ז"ל ואם הניח בעלה מטלטל' ולא תפסה אותם היורשים נוטלין אותם והם מעלין לה מזונות ואינ' יכולה לעכב עליהם ולומר יהיו המטלט' מונחים בב"ד עד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפילו התנתה עליו בפירו' שתזון מן המטלט' אינה מעכבת וכן דנין תמיד בכל בתי דינין אבל אם הניח קרקע יכולה לעכב עליהם שלא ימכרו ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות נזונות אלא מנכסים בני חורין עכ"ל:
וכתב הר' המ' וז"ל תקנת הגאונים שתהיה האשה נזונת מן המטלט' כתובה היא בהלכות ובדברי הגאונים ז"ל ומ"ש רבי' שאינה יכולה לעכב על היתומי' שלא ימכרו שלא ייפו הגאונים כל כך את תקנתם דבר ברור הוא שלא ליפות כחם במטלט' כ"כ שהרי אפילו בקרקע שבדין הגמר' היא נזונת ממנו אם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות כמו שיתבאר בסמוך ואם כן במטלט' אינו נראה שלא יוכלו למכור אפילו לכתחלה וכבר העיד רבינו שכן דנין תמיד בכל בתי דינין וכן מבואר בעטור שבתשו' הגאונים כתוב כן אבל אם הניח קרקע יכולה וכ' זה מבואר בתשוב' הנז' שאין להם למכור בקרקע' ומ"ש שאם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות משנה היא בפרק הנז' עכ"ל:
הרי למדנו דהרמב"ם ס"ל דתקנת הגאונים שהאשה והבנות יהיו נזונות מן המטלט' לא ייפו אותה כדינא דגמ' במקרקעי שאין היורשים יכולין למכור לכתח' אלא במטלט' מוכרין לכתחלה:
אבל צריכין אנו לדעת מאי דעתיה דהרמב"ם במכרו קרקעות או מטלטלין אי האשה והבנות נזונות מהדמים ונראה לע"ד פשוט דלהרמב"ם ז"ל אם עברו ומכרו בין קרקע בין מטלטל' דאינן נזונות מהדמים דהא כל הפוסקים שוין בההיא דאמר רבי יוחנן מה שמכרו פירוש והפסידו מזונות דלאו הני זוזי שבק אבוהון וכיון שכן אית לן למימר דגם הרמב"ם הכי ס"ל דלי' לן לאפושי פלוגתא ביני רבוואת' כיון דלית הוכחה בדבריו דפליג:
ועוד דדברי הרמב"ם מוכחין דהכי ס"ל שכתב ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות ואם איתא דס"ל דאם מכרו נזונות מן הדמים אכפל לאשמעינן הא הוה ליה לבאר והכי הוה ליה לכתוב אינה מוציאה מן הלקוחות ונזונת מן הדמי' אלא ודאי משמע דלא ס"ל הכי וכשיטת כל הפוסקים וכ"ש דהאי מלתא דנזונות מן הדמים לא קאמר לה רב האי מדינא דגמ' אלא חידוש הוא שחידש מכח תקנה דבתראי שתקנו מזונות מן המטלטל' דאם איתא לא הוה שתיק מנה הרמב"ם ומדל' פירש וסתם וכתב כלשון הגמ' משמע ודאי דלית ליה בזה שום חידוש וכיון שכן כ"ש דס"ל להרמב"ם ז"ל דאם מכרו מטלטלין דהפסידו מזונות דלא תהא תקנת הגאונים גדולה מדינא דגמ' דהגאונים בעצמם כתבו דלא ייפו כח תקנתם כמו דינא דגמ' וכמו שכת' הרב המ' ז"ל וגם הרמב"ם הכי ס"ל:
גם מדברי הרב המגיד שכתב וא"כ במטלט' אינו נר' שלא יוכלו למכור אפילו לכתחלה שדבריו אלה חוזרין על מה שכתב הרמב"ם ואינה יכולה לעכב לומר יהיו המטלטלי' מונחים בב"ד עד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות אנו למדין דהא דכתב הרמב"ם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות האי יאבדו לאו אבדה דממילא היא אלא אבדה דמכירה היא שימכרו אות' היורשים ועל ידי זה הם אבודים שאינה נזונת מהם ונראה לע"ד עוד דמינה נשמע דמה שמעכבת עליהם מלמכור הקרקע הוא מפחד זה שאם ימכרו לא יהיו לה מזונות מכלל שאם מכרו אינה נזונת מן הדמים דאי תימא דנזונת מדמי הקרקע שמכרו מה פחדה ומה איכפת לה דמה קעבדי כיון דסוף סוף הרי הם חייבים לזונה מן הדמים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל אלא ודאי ש"מ כדאמרן זה נלע"ד פשוט אלא דקשיא לי דאם איתא כדאמרן הרי הרא"ש והרשב"א ס"ל דאפילו מכרו קרקע הפסידה מזונות והוה ליה רב האי יחיד לגבייהו ולמה מרן העלה הדין על שלחנו הטהור במחלוקת וצריך לי עיון:
ומ"מ נלע"ד פשוט דלגבי מכרו מטלט' אפי' האידנא דתקי' רבנן בתראי דנזונ' מן המטלט' אם קדמו ומכרו היורשים את המטלט' דאינן נזונות מהדמים אליבא דכ"ע:
כתב נ"י בריש פרק מי שמת ז"ל וכתבו האחרונים ז"ל דאע"פ דהשתא נזונת מן המטלט' מתקנת רבנן בתראי מ"מ אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו ולא נימא מה לי המטלט' מה לי המעות דדוקא מטלט' דשבק אבוהון אמרינן דנזונות אבל המעות לאו הני זוזי שבק אבוהון למה זה דומה למלוה ע"פ שהיא גובה מן היורשים ומכרו נכסים אין גובה מן הדמים דלאו הני זוזי שבק אבוהון ע"כ:
ונראה לע"ד שכך היא סברת רבינו הגדול מוהר"י קארו ז"ל שבא"ה העלה על שלחנו הטהור בסימן צ"ג סעיף כ"א וז"ל הניח מטלט' ולא תפסה אותם היורשים נוטלין אותם והם מעלין לה מזונות ואינה יכול' לעכב עליהם ולומר יהיו המטלטלין מונחים בב"ד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפי' התנה עליו בפירוש שתזון מהמטלט' אינה מעכבת אבל אם הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות והיא נזונת מדמי הקרקע שבידם ויש מי שחולק ואומר שאינה נזונת מאותן דמים עכ"ל:
הרי כאן העלה דין דמי הקרקע במחלוקת משמע דוקא קרקע ולא מטלטלין ובסימן קי"ב סעיף ז' כתב ז"ל עכשיו שכתובה נגבית מהמטלט' גם הבנות נזונות מהם ואינן נזונו' אלא מבני חרי אבל לא ממשעבדי כגון אם מכר האב או נתן האב במתנ' בריא או אם הבנים אחר מיתת אביהם מכרו או משכנו או נתנו אינן נזונות מהם עכ"ל:
הרי בענין מכרו מטלטלי' שהעלה הדין בלי מחלוק' משמע ודאי דלענין מכרו מטלט' ס"ל דהלכה פסוקה דלא קמו דמי המטלטלין במקומן ואין לחלק בין מזונות דאלמנה ובין מזונו' דבנות שכבר כתב מרן ודבר פשוט הוא שיש ללמוד משם לדין זה משמע דשוין הם:
אחר שכתבתי כל זה מצאתי און לי בדברי רבינו בעל הטורים בח"מ סימן ק"ז שמסכים לזה וז"ל ואם אין בעל חוב יכול לטרוף מהלקוחות כגון שמכרם לגוי או מלוה ע"פ או מלוה בשטר ולא שעבד לו מטלטלי' אגב מקרקעי לדברי רב האי גאון שפיר' בההיא דיתומ' שקדמו ומכרו בנכסים מועטי' מה שמכרו מכרו דבתר דתקינו מזוני ממטלטלי דיתמי חייבין לזונם מן הדמים הכא נמי כיון דב"ח גבי ממטלטלי דיתמי גבי נמי מן הדמים וא"א הרא"ש ז"ל תמה עליו וכתב כיון דהני זוזי לא אשתעבדו אבנות אלא שעבודייהו אנכסי אבוהון וכיון שמכרו ואין יכולין לטרוף הפסידו מזונותיהם למה הדבר דומה למלוה ע"פ שיצאה על היתומים ומכרו הנכסים שאין ב"ח גובה מהמעות שבידם דלאו הני זוזי שבק אבוהון ע"כ נמצא לפי דבריו אין ב"ח גובה מהמעות שבידם ונ"ל שאם מכרו קרקע שחייבים לשלם ולא מטעם חוב אביהם אלא מטעם מזיק שעבודו של חבירו דקי"ל שהוא חייב ואין לך מזיק גדול מזה שהכניסו למקום שאין יכול לגבותו ואם ימכרו מטלטלין אינן חייבין לשלם שאין שעבוד ב"ח על המטלטלין אף ע"פ שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין דיתמי היינו דוקא בעוד שהם בידם אבל אם מכרו נוקמיה אדאורייתא ואין חייבין לשלם ומיהו א"א הרא"ש ז"ל כתב בתשו' שאף אם מכרו קרקע אין חייבין לשלם שאפי' מזיק שעבודו של חברו ליכא כי לא קלקלו גוף הקרקע כלום אע"פ שנראה לחלק כמו שכתבתי איני משיב על דבריו עכ"ל הרי רבינו בעה"ט פסק בהידיא במכרו מטלטלין אע"ג דמתק' הגאונים לגבות ממטלטלין דיתמי היינו דוקא בדאיתנהו בעינייהו אבל אם מכרו נוקמי אדאורייתא ואין חייבין לשלם ואגב אורחין למדנו מדבריו שאף במכרו קרקע שאלולי מטעם מזיק שעבודו של חברו לא היו חייבין לשלם א"כ הכא במזון האשה והבנות דליכא שעבוד ס"ל אין היורשים חייבין לזונם:
גם רבינו הגדול מהריק"א בח"ה סימן ק"ז לא העלה מחלוקת זה דרב האי והרא"ש אלא בקרק' וז"ל יורש שמכר כל נכסי אביו ואין ב"ח יכול לטרוף מהלקוחו' כגון שמכרם לגוי וכיוצא בזה יש מי שאומ' שגובה מהדמי' שביד היתומים וי"א שאינו גובה עכ"ל הרי לא העלה מחלוקת זה אלא בנכסים משועבדים ולא עוד אלא סברת רב האי העלה אותה בלשון יחיד וסברת הרא"ש בלשון רבים משמע דנוטה לסברת הרא"ש:
ויש לדקדק למה רבינו בעל הטורים ז"ל בח"ה הראה פנים לחייב היורשים כשמכרו קרקע ובא"ה כתב מחלוקת רב האי והרא"ש בסתמא ולא הראה פנים לחייב היורשים לזון האשה והבנות מדמי הקרקע שמכרו שבידם דלכאורה נראה דהאי טעמא דמזיק שעבודו של חברו שייך נמי גבי קרקע המשועבד למזון האשה והבנות ונראה לע"ד דשניא טובא דהתם בבעל חוב שעבודו דאורייתא ומשום הכי ס"ל לרבי' כיון שנכסים אלו משועבדים לב"ח מדאורייתא אלים שעבודו והוי מזיק וחב המזיק אבל מזונות חייובם מדרבנן בעלמא הוא לא חשיב מזיק כיון דלית כאן שעבודא דאורייתא שכן מצינו בהרבה דברים ויתרו רבנן תקנתם לגבי יתמי ואוקמוה אדאורייתא כמו שמבואר בח"ה סימן קצ"ט בדברי רבינו בע"ה ז"ל ואף בדברים שהשוו היתומים לשאר כל אדם הוא לטובת היתומים כמו שמבואר שם:
גם כן הכא גבי מזונות האשה והבנות שהוא מדרבנן ויתרו להם חז"ל ליתומים שאם עברו ומכרו דנוקמוה אדאורייתא ואין חייבים לזונם מן הדמים הרי נתבררה ההלכה בירור שלם דהנכסים בחזקת היורשים ואין כאן ראוי:
ואפילו בדתפסה יש לדון ולומר לא מפני תפיסתה פקעה חזקת היורשים מנכסיהם דהא לא זכתה בנכסים שיהיו שלה במוחלט אלא יהיו בידה עד שלא יהיה לה מזונות והנשאר יחזור ליורשים דנמצא דכל זמן שהם בידה הוי כמו אריא רביע עלייהו ומפני זה היורשים אינם יכולין לקחתם ומסתברא דלא פקע חזקת היורשים מפני זה דהא אם תהיה ליורשים שעת הכושר ויבואו הנכסים בידם יכולין למכרם ולהפקיע מזונותיה. דהא בהגבום ב"ד נכסים למזונות העלה רבי' בעל הטורים ז"ל הדבר במחלוקת טור א"ה סוף סימן קי"ב דף קל"ד ז"ל וכתב רב האי כיון דהאידנא תקנו הגאונים שיזונו ממטלטל' נזונות מהדמים שקבלו מהקרק' ול"נ להרא"ש ז"ל שהרי אין שעבודן אלא על נכסי אביהן וכיון שמכרום ואינן יכולין לטרוף מהלקוחות גם במעות אין להם כלום והם של הבנים ופרש"י דוקא שמכרום קודם שהחזיקו ב"ד הבנות בנכסים אבל מכרום אח"כ אינו מכור ויש אומרים אפילו אם מכרום אחר שהחזיקו ב"ד בנכסים שמכרם מכר וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י עכ"ל וכתב נ"י בריש פרק מי שמת יתומים שקדמו ומכרו וכו' דוקא קודם שהוציאו להם ב"ד מזונות לבנות אבל לאחר שבאו הנכסים לידם או ליד האפוטרופוס שלהן לא דכיון שזכו בהם ברשות ב"ד שוב אין מוציאין מידם דאין אחר מעשה ב"ד כלום וכן פירש הר"ש וכן פרש"י ז"ל פר' הנושא וכן הסכימו האחרונים עכ"ל:
הרי דאפילו הגבום ב"ד ובאו הנכסים בידם פליגי דאיכא מ"ד דאם באו אח"כ ליד היתומים ומכרו' מכירתם מכר ולמאן דאמר דאין מכרם מכר טעמו משום דכיון דברשות ב"ד זכו בנכסים אין אחר מעשה ב"ד כלום משמע ודאי דאם תפסו מעצמם הנכסים ואין יד ב"ד באמצע ואח"כ באו הנכסים ליד יורשים ומכרום מה שמכרו מכרו והפסידו מזונות. ומכאן ראיה ברורה דאפילו תפסה האלמנה הנכסים ובידה קיימי אפילו הכי בחזקת יתומים קיימי דהא כד מבעיא לן בגמרא מועטין ונתרבו מאי ופשטינן לה מהא דאמר רבי יוחנן יורשין שקדמו ומכרו בנכסין מועטין מה שמכרו מכרו ופירש רשב"ם שמע מינה כיון שאם מכרו מכירתן מכירה יש להם תפיסת יד בנכסים ואם נתרבו יש להם חלק בהם וזכותם בהם עומדת ע"כ:
הרי למדנו מדמכרו מכירתם מכירה נשמע דהנכסים בחזקת יתמי קיימי ואע"פ שאין הנכסין בידם. וכיון שכן זו שלא התפיסוה ב"ד אלא היא מעצמה תפסה ואם יארע שיבואו הנכסים ליד היתומים יכולין למוכרם ומכירתן מכירה ודאי לא פקע זכות היתומים מן הנכסים מחמת תפיסתה אלא כאריא הוא דרביע על הנכסים. ורבינו הגדול מוהריק"א זלה"ה העלה דין זה על שלחנו הטהור סתם בלא מחלוקת א"ה סימן קי"ב סעיף י"ד ז"ל היו מועטין בשעת מיתה ונתרבו אח"כ הבנים יורשים אותם כדין מרובין ואפילו לא נתרבו אם קדמו הבנים ומכרו נכסין מועטין מכרן קיים עכ"ל מדסתם ולא פירש בה מחלוקת משמע דנקיט לה דבכל ענין בין הגבום ב"ד בין לא הגבום מכרן קיים וכן נראה מדברי הרמ"א ז"ל בעל המפה שכך הבין דברי רבינו הגדול שסיים בה ונדחו הבנות אפילו ממעו' שקבלו מהמקח ט' בשם הרא"ש וי"א דוקא קודם שהחזיקו הב"ד הבנות בנכסים טו' בשם רש"י והרא"ש עכ"ל כל מה שכתבתי עד כאן הוא להבין פסק דמהר"מ ז"ל:
אבל נדון דשאלה לע"ד אינו ענין לזה דאפילו אם תמצי לומר הלכה כמו שכתב מהר"מ נדון זה דשאלה שניא טובא דכבר יצאו הנכסים מיד האשה ומשיצאו כבר פקע כח תפיסתה מן הנכסים וזה ברור בכתובים וקמו להו בחזקת יורש ובתנאים הללו שעשו שיהיו הנכסים במקום בטוח שתזון מפירותיהם כל ימי חייה הוגרע כחה ונסתלק שעבודה בין דכתובה בין דמזונות מנכסים הללו משאר אלמנות דהא בשאר אלמנות גוף הנכסים משועבד להם למכור גוף הנכסים למזונות ולמכור מהם לגבות כתובה:
אבל הכא כבר גבתה כתובתה בשלימות דהיינו עשרת אלפים מא"י כסף לקחה בידה וויתרה חמשה עשר אלף מא"י ולא נשאר לה שום שעבוד מצד כתובתה שכבר גבתה כולה ואיני מכניס עצמי עתה לדון בדין גבתה כתובתה אין לה מזונות:
וגם מצד המזונות לא נשאר לה בגוף הנכסים שום שעבוד שהרי קיימו וקבלו וכתבו והטילו שעבוד המזונות ענ הפירות ובכי החי גוונא ודחי קמו כהו גוף הנכסים ברשו' יורש ואין שעבוד הפירות גריר הגוף בתריה דהא קיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואע"פ שכתבה עליו שלא ישלוט בנכסים כל ימי חייה אפילו הכי גוף הנכסים ברשות יורש קימי דכיון דייחדו לה הפירות למזונותיה מה שייחדו ייחדו והשאר שהוא הגוף הוברר וקם ליה ברשות יורש ומה שכתבו דאין רשות לראובן לשלוט בנכסים כל ימי חייה כך הוא דינא דכיון דניתנו לעשות פירות צריך לברר שלא ישלח בהם יד שאם ישלח בהם ידו הרי הנכסים אבודין ולא יהיו פירות ולא יהיה לה וחתונות ולע"ד דין זה נלמד ממשנ' וגמרא בסוף פרק יש נוחלין דף קל"ו ע"א שנינו הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהם כתובים לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהם ברשות אב מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב ובגמרא אתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב אמר רבי יוחנן לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ורש לקיש אמר קנה לוקח קנין פירות לא כקנין הגוף דמי ע"כ ובפ' החובל דף פ"ח ע"ב מפרשי לפלוגתייהו דאתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח ור"ל אמר קנה לוקח רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח אמר לך כי קתני מתנ' מכר הבן לא קנה לוקח עד שימות האב וכי מית האב אית ליה ללוקח דלא מת הבן בחיי האב דאתו לידי הבן אבל מת הבן בחיי האב דלא אתו לידי הבן כי מת אב נמי לית ליה ללוקח אלמא קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי וכי זבין לאו דידה זבין ר"ש ב"ל אמר לא קנה לקה כי קתני מתני' מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב כי מ"ת אב מיהת אית ליה ללוקח לא שנא לא מת הבן בחיי האב דאתו לידי הבן ולא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידי הבן קנה לוקח אלמא קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכי קזבין דידיה קזבין ובריש פרק החולץ אמר רבא הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת חדא הא דאמרן אידך דתנן המחלק נכסיו על פיו וכ' ואידך הכותב כל. נכסיו לבנו לאחר מותו וכי ואתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירה כקנין הגוף דמי ור"ל אמר קנה לוקח קכן פירות לאו כקנין הגוף דמי ע"כ וכן פסקו כל תפוסקים:
לע"ד הוברר בירור גמור מהגמ' ומהפוסקים דהנכס' המשועבדים למזון האשה והבנות הם בחזקת יורשים ולא פקע חזקתם בתפיסתה שתפסה היא אליבא דכיע ובהתפיסום ב"ד מחלוקת ומספיקא לא מפקינן נכסי מחזקת ק הוברר מדין קנין פירות לאו כקנין הגוף דני
וגם אפילו אליבא דמהר"מ ז"ל שלל אשל מיד הא ענה בחזקת ראובן קיימי ולא הוו ראוי:
ולענין מה שבא בשאלה מי קודם לגבות ב"ח או האשה דין זה הנה הוא מפורש בכתובים והדבר נראה דרחוק מאד שיהיה להם לבעלי חובות עקום לגבות מהנכסים הללו עם האלענה דהא בכל הכתוב כותבים ששעבד לה כל נכסיו מקרקעי ואגבן. מטלטלי שקנה ושיקנה שבזה הנכה רווחת שהאנמנה קודמת לגבות כתובתה ואין פוצה פה:
וגם נ"ל זכות ליתומים פשוט שאני כשבא לפני אפי' חוב בשטר ורואה אני שעברה שנת השמיטה אין אני מקק לאותו דין מאחר שמרן העלה דין זה דהשמיטה נוהגת בזמן הזה והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל וכמעט כל הפוסקים ס"ל הכי ודאי דנקטינן הכי:
וראיתי למר במה שכתב שהזכיר דין דקי"ל נראה דמר דיין בדין קים ליה ותמהתי שכל ימי הייתי סבור שמצרים אינן דנין בקים ליה אא ע"פ התור' שנאמר אחרי רבים להטות או על פי רב במקום שזהו דין התורה שניתנה מהר סיני שהיום כמו ארבעים שנה שהיה מעשה פה נא אמון שראובן הלוה לשמעון עשרה גרושו' על משכון לשון זהב ששוה עשרים גרוש ונגנב המשכון ועל זה עמדו לפני ב"ד ומורי ורבי חייב את המלוה בדמי כל המשכון כמו שהעלה רבינו הגדול בשלחי הטהור ח"מ סימן ע"ב והרב כמה"ר רפואה שלם ז"ל פטר את המלוה מהיתרון ששוה המשכון יותר על המלוה מפני שכתב רבינו בעל המפה וי"א דמלוה על המשכון לא הוי אלא שיח לעמן זה שאם דני המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן היתרון אלא אבד מעותיו ולא יותר שאומר המלוה קים לי כי"א ומורי ורבי תמה שמעולם פה נא אמון לא נשמע דין זה דקים לי לפני רבותיו הרב הגדול רבינו אהרן בן חיים בעל קרבן אהרן זלה"ה והרב הגדול אביגדור קסטלאס זלה"ה אלא מעולם אנו הולכים בשיטת רבינו הגדול רבן של כל ישרף מוהר"י קארו ז"ל ועל זה שלחנו לחכמי מצרים והסכימו כל רבני מצרים לדעת מורי ורבי זלה"ה ושלחו פסק משם חתומ' בו הרב הר' משה סרגוסי והרב הר' יהודה כהן והרב הר' מנחם כהן והרב הרי ישראל רומאנו והרב הרי נתן גוטא זלה"ה מסכימים שאין לדון בקים לי אלא ע"פ התורה ובאותן הימים נתברר לנו מפי מגיד אמת שבשנים קדמוניות שבעיר צפת תוב"ב הסכימו כל הרבנים שהיו בתוכה והחרימו חרם חמור שלא ידין שום דיין ע"פ ק"ל אלא הדין יפסק ע"פ התורה אחרי רבים או ע"פ מרי דאתרא ועתה מקרוב כמו ארבע או חמש שנים עבר עלינו חכם מא"י תוב"ב והייתי מדבר עמו ונתגלגלו הדברים ונזכר ענין דקים לי אמר לי החכם הזה אני ראיתי בצפת הסכמה כתובה מימי רבינו יוסף קארו זלה"ה בהסכמת כל הרבנים שהיו שם וכולם חתומים בה שאין שום דיין ידין בקים לי והחרימו על זה חרם חמור אלא הדיין יפסוק הדין ע"פ מרי דאתרא ובמקום שאין להם רב יפסוק הדין ע"פ גזרת התורת אחכי רבים להטות:
ולע"ד נראה שהדיין שהולך אחרי קים לי לא די לו שבטל גזרת התורה אלא דרכו אינה בטוחה מהסכנה אלא כל ימיו הולך בדרך מסוכן ושבח לאל ית' והודאה לשמו הגדול אנן אית לן רב שנסמוך עליו ודרכנו בטוחה מכל סכנה וסלולה ומסוקלת מכל אבן מכשול הלא הוא רבינו הגדול רבן של כל ישראל מוהר"י קארו זלה"ה. ומקובלני מזקני גאוני מצרים שהרמב"ם קבלוהו כל גלילות המערב לרב וארץ מצרים וא"י וארם נהרים וארם צובא ופרס עד סוף תימן והנה מר רואה בהרבה מקומות בב"י בח"מ שכתב מרן וכבר נהגו לפסוק הלכה כהרמב"ם נמצא דאין לנו אלא דברי מרן והם המה דברי הרמב"ם שהוא מסכים לדבריו וכ"ש עתה שכל גלילות ישראל כבר קבלו עליהם דברי מרן אין לזוז מהם וזה לשון הרשב"א בתשובה סימן רנ"ג ומ"מ עיקר דברים אלו שאמרת יש בהן חילוקין שאין כל הפוסקים והחכמים שוין ולא כל המקומות שוין מן הדין כיצד שורת הדין אם שנים הפוסקים כאחד זה אוסר וזה מתיר אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכים אחריו בין להחמיר בין להקל היו שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם בשל תורה הולכין אחר המחמיר דה"ל בספיקא דאורייתא ובשל סופרים הולכים אחר המיקל וכדאיתא בריש פ"ק דע"ז ומי שסומך על המיקל בשל תורה עובר וזה מאותן שנאמר עליהם ומקלו יגיד לו כמו שאמרת אבל אם היה רב א' במקומם ולמדם הם הולכי' אחר דבריו זהו חלוקת א"י ובבל בתרב' דאייתרא דאלו אוסרים ואלו מתירים ואוכלים ואוכל בחשאי אפילו בבבל אם דעתו לחזור ולהמנות עם אנשי מקומו ואע"פ שהוא חלב דאורייתא לדברי בני בבל והנה במקומו של רבי אליעזר כורתים עצים לעשות פחמים לעשות אזמל ולא מיחו בידם חכמים לפי שהם עושים כדברי רבם. ובפרק כל הבשר אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישב"א איתייו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דרב יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כר"י הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב וכן רבי' ומן דרך זה כל שנהגו לעשו' כל מעשיהם ע"פ הלכות הרב אלפסי ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם ע"פ חיבור הר"מ במז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירים נוהג בו אסור שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו תרבא דאייתרא דבא"י כולם נוהגים בו היתר כרבם שלמדם כל חלב לרבות חלב, שעל הקרב ובמקום שיש שנים שוין שהולכים אחר המחמיר בשל תורה דוקא כשהם א' כנגד אחד אבל אם שנים כנגד האחד הולכים אחר הרוב ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המיקל בזה אפשר שיעשה כקולו מפני שהוא מסכים בהוראתו עם המיקל והם רבים כנגד היחיד זהו שנ"ל בעניינים אלו עכ"ל:
וזה לשון הר"ן בתשו' סימן מ"ח דף נ"א ודקאמרת שלא יהא חרם ר"ג חמור מאיסור תורה והבאת ראיה ממגרומת' דרב ושמואל גם זו אינה ענין לנדון שלפנינו כלל משום דרבי זירא הוה ס"ל דמגרומת' דרב ושמואל שריא ואף על פי כן כשהיה בבבל היה נוהג איסור בדבר לפי שבני מקום אחד חייבין לנהוג כרב גלילותיהם ואפילו היכא דרבים חלוקים עליו כדאמרן במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל וכ"ש כשגדוליהם מחמירין בדבר אחד שאין לא' מאנשי מקומם להקל בדבר ומשום הכי אע"ג דהוה ס"ל לרבי זירא דמגרומת' דרב ושמואל שריא אפילו הכי כשהיה בבבל היה נוהג בה איסור אבל כשעלה לא"י ולא היה בדעתו לחזור כיון דאיהו הוה ס"ל דההיא מגרומת' שריא הרי היא לו בא"י בהיתר גמור ע"כ הרי למדנו מדברי אלו הגאונים שחייבין לילך אחר דעת רבם שלמדם והנה ידוע ומפורסם שהרמב"ם הוא רבם של ארץ מצרים ולמדם שעקר דירתו מכאן נא אמון והלך למצרים להפריש קהל היהודים ממעשה הקראים שהיו נטמעין אחר מעשיהם עד שתיקן שיכתבו בכתובות וקבלה עליה לטבול במי מקוה שיש בו ארבעים סאה כדת משה וישראל ומאחר שיש לנו רב לסמוך הנה דרכנו סלולה ומסוקלת מכל מכשול וכל שכן שעתה מוהריק"א קבלו דעתו כל גלילות ישראל: