שות מהרף· רבי יעקב פראג'י
סימן נא
וזאת
היא תשובתי על מה שכתב. ראיתי דברי מר כראות פני אלהים ואשתעשע בהם כעל כל הון. וזה יצא ראשונה מדבר קדשו הביא שמעתא דפרק יש נוחלין דטומטום שנקרע אינו נימול בשבת דמספקא להו בהא דאמר קרא וילדה זכר וביום השמיני ימול אי דרשינן ליה עד שיהיה זכר משעת לידה ומספיקא לא דחי שבת וכתב מר דלפי זה מאי דאוקי בפרק הערל דטומטום שנקרע ערב פסח בין עשייה לאכילה דמילתו מעכבת מלאכול בפסח הוא אפי' שהיה ערב פסח בשבת דמעוכב הוא מספק ואפילו הכי מילתו מעכבת יולדיו. למד להוציא ראשו חוץ לפרוזדור דאע"ג דבחול נימול לשמנה לענין מילה בשבת יש להחמיר שתהיה כולה לידה בשבת ואני בעניי לא ידענא מאי דוחקיה דמר לאוקומי ההיא דפרק הערל. דטומטום שנקרע בערב פסח אחר שחיטה היא אליבא דרב שזבי דפרק יש נוחלין דמספקא ליה ומאי דוחקיה לאוקומיה לה אפילו בערב פסח שחל להיות בשבת דמעוכב הוא מחמת ספיקא דרב שזבי ואפילו הכי מילתו מעכבתו מלאכול בפסח וגם מה ראיה אשכח למלתא דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור דאיכא לספוקי בה מה שנסתפק מר:
דעד השתא לא חזינא ליה למר דמייתי שום ראיה דאיכא לספוקי בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור אי בעי כולה לידה ביום א'. אלא דחזינא למר דכל מאי דקאמר מסברא דנפשיה הוא דקאמר ולית ליה שום ראיה לכל מה דקאמר ואי סברתיה דמר דחקתהו אין מסברתו שום הכרח:
ועוד אפי' אם היה שהתלמוד קאמר טומטום שנקרע בע"פ שחל להיות בשבת שאע"ג שמעוכב הוא מלימול מחמת ספק חילול שבת אפילו הכי מילתו מעכבת את יולדיו מלאכול בפסח. עדין לא יצא מר ידי חובתו להביא ליה ראיה להוציא ראשו חוץ לפרוז' שיש להסתפק בו אי בעי כולה לידה ביום אחד לענין מילה דבשלמא גבי טומטום שנקרע דמספקא לן הוא משום דכתיב וילדה זכר ואיכא למידרש שיהיה זכר ודאי משעת לידה ועלה קאי מאי דכתיב וביום השמיני ימול אפילו בשבת אבל לגבי לידה דאיכא לספוקי בה דצריך שתהיה כולה לידה ביום א' מהיכא תיתי לן דאיכא לספוקי בה כל שכן דערבך ערבא צריך דלמ"ד נראה פשוט דטומטום שנקרע בערב פסח שחל להיות בשבת לרב שזבי דמספקא ליה ומספיקא לא דחי שבת מילתו לא מעכבא את יולדיו מלאכול בפסח הואיל ואין ביד אביו למולו:
ומ"ש מר לחלק בין אונס דבית האסורין לאונס שאנסו איסור שבת מחילה ממעכ"ת לא קאמר מידי אדרבא דכשמעוכב מחמת איסורא ינוקא לא חזי והוה ליה מילה שלא בזמנה ואי איפשר למולו בשום אופן אבל מעוכב מחמת שהיו יולדיו חבושין בבית האסורין ינוקא חזי ואי אביו לא היה יכול למולו בעצמו הא אפשר למולו ע"י שליח ועוד אפשר לומר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו מה שאין כן במעוכב מחמת איסור דלא הוא ולא אחר יכולין למולו ואין לומר בו ראוי:
ומ"ש מר ולכן אם חל בחול מקלינן ומהלינן:
כבר כתבתי למר מה שנראה לי והוא דאי איתא דמספקא לן דהוי מילה קודם זמנה לענין שבת הוא הדין נמי לענין מילה עצמה אף בחול דמילה קודם זמנה לאו מצוה היא כלל ומלבד שהדבר בעצמו פשוט מצד עצמו הוכחנו אותו ואפי' הכי לא אהני ליה למר:
והשתא מייתינן ליה משנה שלמה שנינו יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו משתצא פדחתו ע"כ ופסקו כל הפוסק' במתניתין משתצא פדחתו מנינן ליה ימי טומאה וימי טוהר וזה לשון רבינו בעל הטורים יו"ד סוף סימן קצ"ד ומאימתי מונין לולד ימי טומאה וטהרה אם יצא כדרכו דרך ראשו משיצא רוב פדחתו חשוב כילוד אפילו לא יצא לגמרי לחוץ אלא משהוציא רוב ראשו חוץ לפרוזדור חשוב כילוד ע"כ וכתב רבינו הגדול מוהר"י קארו ז"ל ומ"ש ואפילו לא יצא לגמרי לחוץ אלא משהוציא רוב ראשו חוץ לפרוזדור כ"כ הרשב"א ז"ל מדגרסינן בפרק יוצא דופן אעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו למימהל בשבתא א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה א"ל שמעתיה דצייץ אפנייא דמעלי שבתא פירו' שמעתיו שבכה בערב שבת ולא איתיליד עד יומא דשבתא אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה והוי מילה שלא בזמנה ולא דחייא שבת מכאן ראיה ברורה שאין עליה תשובה דלא מספקא לן מידי ליצא ראשו חוץ לפרוזדור ושהה כמה ימים לצאת דמנינן ליה לטומאה ולימי טוהר משעה שיצא ראשו כאילו יצא כולו ואם איתא דמספיקא לן אי חשוב כילוד לגמרי או לא הוה לן למיחש לענין טומאת יולדת החמורה שהיא בכרת ולא יהבינן לה ימי טוהר אלא מסוף לידה:
ומ"ש מר דכבר אשכח דוגמא לזה בדין דמאי וכו' לא ידעתי מה ענין דמאי לנדון זה דדמאי מדין חשוד על הדבר נגעו בו ואם הקילו בלאו שבו הרבה טעמים יש בדבר חדא דרוב עמי הארץ מעשרין הם בין לאביי בין לרבא למעיין היטב בהוייות דאביי ורבא דנמצא מדין התורה מותר דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא ואם הקילו בו משלך נתנו לך:
עוד כתב הרמב"ם בפי' המשנה בריש מסכת דמאי ובפ"י מהלכות מעשר דמעשר ראשון ומעשר עני מה שאין מפרישין אותו משום דהוי ממון המוטל בספק ויש לומר ללוי ולעני הבא ראיה שהוא טבל וטול דומיא דספק בכור שמניחו שירעה עד שיפול בו מום להפקע ממנו איסורו ויאכל במומו לבעלים הכי נמי הכא קורא שם למעשר ראשון ומעשר עני להפקיע ממנו איסורא דלאו ויאכל לבעלים ובסוף מסכת מעשר כתב דמה שלא תיקנו להפריש מעשר ראשון ומעשר עני משום גזרה שאין הצבור יכולין לעמוד בה. וכ"כ בפ"ט מהלכו' מעשר אבל בנ"ד וכיוצא בו לפי דברי מר דמספקא ליה אי מנינן ח' ימי המילה משעה שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור או משעה שגמרה יציאת שאר הגוף כיון דיש ספק ביטול מצוה לא שני לן בין ספיקא דמצוה חמורה שבחמורות למצוה קלה שבקלות בכולהו אזלינן בספיקייהו לחומרא. ואני תמהתי טובא ממה שכתב מר שמצינו בתלמוד שמחלק בין איסור קל לאיסור חמור דהיכן מצינו שמחלק בין איסור חמור לקל לענין ספיקא וכתב מר עוד ואם אתה אומר מה לי איסור קל מה לי איסור חמור א"כ בטלת כל קלין וחמורין שבתורה הרבה פעמים תפסתי על מר שאינו מעיין בדברי היטב שהרואה דברי מר לה יסבור סברא גמורה בלי ספק שאני כתבתי דכך לי איסור חמור כאיסור קל לענין הלימוד שאנו למדין דבר מדבר. והנה הרואה דברי רואה שאני לא דברתי בזה ולא בדכוו' ולא בדדמי לה שהרי כתבי ברור מלל וז"ל שכתבתי למר ובודאי דיש לחוש לבטול מצות מילה החמורה דהא לענין בטול מצוה אנו מוזהרין אפילו לענין מצוה קלה שבקלות כמו לענין חמורה שבחמורות כדאשכחן בכמה דוכתי בגמרא כד ס"ד לחלק בין איסור קל לחמור אמרי' בגמרא מאי האי האי איסורא דאורייתא והאי איסורא דאורייתא כלומר וכי היכי דבחמור אזלינן בספיקיה לחומ' הכי נמי בקל אית לן למיזל בספיקיה לחומרא. וכיון שכן האי ינוקא שיצא ראשו חוץ לפרוזדור ושהה הגוף לצאת יום או יותר דמנינן ליה ח' ימים משעה שהוציא ראשו ומהלינן ליה. זה מורה דלית לן שום חשש למילה קודם זמנה וכיון שכן נימול אפילו בשבת ולית כאן שום חשש ע"כ לשוני הרי ברור בלשוני שלא כתבתי בענין לימוד האיסורין זה מזה לא בק"ו ולא במדה אחרת שום רמז כלל אלא לענין קיום המצוה הוא שכתבתי שאנו מצווין לעשות המצוה כמצותה ושאנו מוזהרין מלעשות המצוה שלא כהלכתה ולפיכך כל היכא דאיכא חשש בטול מצוה אזלינן בספיקא לחומרא:
ואפילו לפי דברי מר מי קלה בעיניה מצות מילה החמורה שדוחה שבת ושנכרתו עליה שלש עשרה בריתות ובשבילה נברא העולם ובה אנו ניצולין מדינה של גהינם ובה אנו נגאלין וחייבין עליה כרת ובה תלוי תלמוד תורה ואלמלא היא לא היינו ראויין לקבלת התורה
ומ"ש מר אין מתיישב תירוץ זה דריהטא דלישנא משמע שלא בא השואל ביום השבת שאילו כך היה היה ראוי לומר מהו למימהל האידנא כיון דביום השבת גופיה קאי אני אומר האי שואל שליח ערטלאי ורמי מסאני אם שואל זה לא ידע לדבר דברים בעלמא נבקש ממנו שידקדק בדבריו ולע"ד דקדוקים אלו לא דייקינן אלא כשאנו מוציאים עצמנו דחוקים הרבה בענין כדי ליישב הענין אנו מדקדקים דקדוקים דכל דהו כדי ליישב הענין אבל בענין שהיא הלכה רווחת בלי קושיא ובלי דוחק מה לן לדקדק דקדוקין דלא צריכי:
ומ"ש מר ולע"ד שפיר דייק מימריה דרבא דכשתיעשה המילה ביום השבת כדקא סבר השואל הרי באותה שעה המילה שלא בזמנה ע"כ מרי דאברהם יהא בעזרו מאי האי דקאמר מר דהא לא מדייק שפיר אלא לדידן בתירוץ שני דאוקימנא לה שיצא ראשו בערב שבת מבעוד יום ממש והשואל אתא ביום שבת שהוא יום תשיעי להוצאת ראשו דכשתיעשה המילה באותה שעה שבא השואל לשאול כבר עבר זמנה והוי מילה שלא בזמנה אבל לדברי מר דאוקי שהולד בערב שבת מבעוד יום הוציא ראשו ואתא השואל בתוך שמנת ימי המילה לשאול אם תיעשה בשבת התשובה הנכונה בזה שהיא כעכן הוה ליה לרבא לומר האי יצא ראשו מערב שבת נימול בערב שבת דהכי הלכה כפי הענין גם לדברי מר האחרונים ולפי מאי דהוה סלקא דעתיה דמר בתחלה הכי הוה ליה לרבא לומר האי הוציא ראשו מערב שבת והוי ספק מילה בזמנה:
ומ"ש מר בענין מילה שנעשית בתוך שמנה דכיון דמ"מ לא בעי הטפת דם ברית הא מיהא אית בה צד מעליותא:
ואנן לא ידענא מאי מעליותא איכא במה שאמרו רבותינו דחשיב כמחתך בשר בעלמא כמחתך. בידו וברגלו ואינה מצוה כלל וגוי דלא כשר למימהל אי איצטריכנא מלתא למימהל בתוך ח' גוי עביד לה לכתחלה אפי' יש ישראל ולא חיישי' למידי כיון שאין בה שום צד מצוה כלל וממה שאינו צריך הטפת דם ברית לא איריא דהא דאינו צריך הטפת דם ברית לאו משום דאית בה צד מעליותא אלא משום גריעותא הוא דהוה ליה מעוות שאינו יכול לתקון משום הכי לא בעי הטפה דבשלמא כל אינך דמתני' כי עביד להו קודם זמנם בידו לתקן שיחזור ויעשה בזמנם ועביד מצוה כהלכתה אבל מילה כשמל ופרע קודם זמנה מאי אית ליה למעבד תו בזמנה שהמילה כבר נעשית כולה ומעוות שלא יכול לתקון הוא והטפת דם לא מעלה ולא מורדת הכי הוא אליבא דמאי דאית ליה לא בעי הטפה:
ומ"ש ותו דהך תוך שמנה דידן עדיפא טובא מתוך שמנה ימים דעלמא וכו'. דנ"ד אית בה צד מעליותא דהוו שמנה להוצאת הראש:
כבר כתבנו ונתבאר בדברינו דלאו דוקא צד מעליו' אלא כולה מעליותא ולא אית בה שום צד חשש דגריעותא אלא בזמנה היא כמצותה בסיני וכהלכתה ודוחה את השבת ולית כאן שום פקפוק:
וכבר נתבאר ג"כ דלסברתיה דמר דמספקא ליה לית ליה למימר דאית בה שום עדיפות דכל עוד דמספקא ליה לענין שבת אי הוי יום ח' להוצאת הראש מילה בזמנה הוא הדין לענין מילה עצמה אלא א"כ יודה מר על כרחו לענין שבת דהוי מילה בזמנה:
ותמיהא לי ממר דמספקא ליה לענין שבת דהא כתב מר דבשאר דינא חשוב כילוד לגמרי ומנינן ליה משעה שהוציא ראשו וכיון דחשוב כילוד לכל מילי ואפילו לענין דאית ביה עונש כרת אכן מאי שנא שבת דחיישינן לה דהא איסור כרת חמור טובא כאיסור שבת דהא בענין חלוקי כפרה הושוו כריתות ומיתות בית דין:
ומה שתמה עלי איך נתאמצתי לדחות פשרה זו דפישר מר דכשאירע יום ח' להוצאת ראשו בחול שאין בו צד פקפוק ומלינן ליה לח' ימים וכשיארע יום ח' בשבת שנדחהו למחרת וזה לשון מר ותמהתי ממכת"ר שנתאמץ לדחות פשרה זו והלא אין שם פשרה הגונה מזו דר"י והטור ודעמיה לאו קטלי קני באגמא אינון אלה הם דברי מר:
ואני תמיה ממר נפלאתי מאד איך הכריח תמיהתו מדברי הטור ודעמיה. והלא רבינו בעל הטור' ודעמיה סוברים משהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא כילוד לגמרי לכל מילי ומונין לו משעה שיצא ראשו שמנה ימים ומלין אותו אפילו בשבת והכי היא סברתין ומר הוא דפליג עלייהו:
ומ"ש מר ואפילו לסברתיה דמעכ"ת דינא דידן אלא מיפריך שכבר תרצנו דדילמא ספיקא דדינא אי בעינא שמנה ימים מגמר לידה או אם יספיק שמנה ימים דיציאת ראשו חוץ לפרוזדור ולכן בחול מהלינן ואזלינן לקולא אך ביום שבת שאיסורו חמור דחינן למילה למחרתו וכבר כתבנו לעיל אי הוי ספיקא דדינא אם יחול ערב פסח להיות בשבת מילת בנו מעכבתו מלאכול בפסח אף על גב דאין לו תקנה כלל למול אותו ולא מקיים ביה קרא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. וגם מעכ"ת נר"ו כבר הודה לי בזה עד כאן לשון מר:
מ"ש דדילמא ספיקא דדינא וכו' כבר כתבנו דמר הוא דמעייל נפשיה לספוקי ולית ליה מקום לספיקיה:
ומ"ש דהאי ספיקא בחול אזלינן לקולא כבר כתבנו דלדברי דמר דמספקא ליה אי איתא גם בחול אית לן לספוקי ולא מקילינן לעשות המילה החמורה והיקרה והחמודה בענין דלא מקיימינן מצותה אלא גם בחול היה צריך להמתין עד זמן דמקיים בה מצות מילה ודאי בלי ספק:
ומ"ש וכבר כתבנו אי הוי ספיקא דדינא אם יחול ע"פ בשבת וכו':
מר קאמר להאי מלתא מסברא דנפשיה ולית ליה שום ראיה לדבריו אלא אדרבא איפכא הוי:
ומ"ש וגם מעכ"ת כבר הודה לי בזה:
אני לא ידעתי היכן מצא מר במה שכתבתי שהודיתי לו בזה ואין לי להאריך כי אם בתפלה ובתחנה לפני שוכן מעונה שיצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר: