אור ברסלב
שות מהרף סימן מט

שות מהרף· רבי יעקב פראג'י

סימן מט

סימן מח

תשובה

גרסינן ביבמות פרק הערל דף ע"א בעי רב חמא בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא אמר רבי זירא תא שמע אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשייה ומילת עבדיו בשעת אכילה מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל אז אז לגזירה שוה בשלמא עבדיו משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה כגון דזבנינהו ביני ביני אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה לאו דאתילוד בין עשייה לאכילה ושמע מינה ערלות שלא בזמנה הוייא ערלות. אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון שחלצתו חמה דיהבינן ליה שבעה מעת לעת ושלמו ליה שבעה מעת לעת בין עשייה לאכילה רב פפא אמר כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא ואתפח ביני וביני רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין רב כהנא אמר כגון טומטום שנקרע ונמצא זכר ביני וביני רבי שרבייא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ומי חיי והתניא כיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת הכא במאי עסקינן כגון דזנתיה אישתא אישתא דמאן אלימא אישתא דידיה אי הכי כל שבעה בעי אלא דזנתיה אישתא דאימיה ואי בעית אימא היכא דלא מעוי אבל היכא דמעוי מחייא חיי (נ"א הני מילי היכא דאינו מעורה וכו') ופרש"י ז"ל כגון שהוצי' ראשו חוץ לפרוזדור וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא ה"ל ולד דקי"ל במסכת נדה יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף וה"ל זמן מילה ע"כ. הרי מדברי רש"י נראה ברור דרבי שרבייא ס"ל כרבא דפרק יוצא דופן דכתב ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקי"ל במסכת נדה יצא ראשו הרי הוא כילוד וכתב עוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף והוה ליה זמן מילה הרי ברור דבשעה שיצא הגוף תכף ומיד בר מילה הוא ומהלינן ליה ומשום הכי מילתו מעכבת את יולדיו מלאכול בקרבן פסח ולדברי מר שכתב דלגרסת רש"י בפרק יוצא דופן ופירושו שם ס"ל לרבא דולד שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ושהה הגוף לצאת יום או יותר דלא מנינן ליה שמנת ימי המילה אלא משעה שיצא הגוף א"כ הא דרבי שרבייא אתיא דלא כרבא דהא לרבי שרבייא כששהה הגוף לצאת עד שעברו עליו שבעה ימים להוצאת ראשו חוץ לפרוזדור ויצא הגוף בערב פסח בין עשיית פסח לאכילתו חשיב ליה תכף ומיד בר מילה הוא ומילתו מעכבת מלאכול בפסח דהא מילת זכריו לא מעכבא אלא לבתר דמטא זמן מילה כדקאמר רבא ומוכח לה מדכתב רחמנא המול לו כל זכר וכו' ומשום הא דרבא דחינן למאי דהוה סלקא דעתיה דרבי זירא למימר דערלות שלא בזמנה מעכבא ואוקימנא לה לברייתא באוקמתות טובא דלכולהו אוקמתות בשעת עשייה לא היה ראוי לימול ולאחר עשייה נראה. והכי נמי צריך לומר לאוקמת דיצא ראשו חוץ לפרוזדור ושהה הגוף לצאת עד יום שמיני שהוא ערב פסח ויצא בין עשייה לאכילה דכך הוא דרך התלמוד. הרי למדנו דלרבי שרבייא מנינן ליה ליצא ראשו חוץ לפרוזדור שמנת ימי המילה משעה שיצא ראשו ואע"פ ששהה הגוף לצאת עד יום שמיני ליציאת ראשו מהלינן ליה תכף ומיד בשעה שיצא הגוף וזה ברור בדברי הגמ' ועלה קאמר רש"י ז"ל דקי"ל במסכת נדה יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף והוה ליה זמן מילה ע"כ שמע מנה ודאי דההיא דרבי שרבייא וההיא דמסכת נדה כולהו חדא מלתא נינהו ולפי זה ברור הוא אפילו שהיה שיצא ראשו חוץ לפרוזדור ביום השבת ונשתהה הגוף ולא יצא עד יום השבת האחרת מלינן ליה תכף ומיד ביום השבת דשפיר קרינן ביה וביום השמיני ימול וגו' וכי תימא דיש לחלק ולומר דאע"ג דלענין מילה יש להקל ולמנות שמנה ימים משיצא ראשו אפילו הכי לענין שבת יש להחמיר שלא לסמוך על מנין שמנה ימים משיצא ראשו דיש לחוש שמא אינה מילה בזמנה דעדין מחוסר זמן הא ליתא דאם יש לחוש לענין שבת שמא אינה הוא הדין לענין מילה בעצמה יש לחוש שמא אינה מילה בזמנה ולא מהלינן ליה כי היכי דלא תהוי מילה שלא בזמנה דמילה קודם זמנה לאו מצוה היא כלל והוי כמחתך בשר בעלמא בידו או ברגלו ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון וכיון שכן פשיטא דיש לחוש לבטול מצות מילה החמורה דהא לענין חשש בטול מצוה אנו מוזהרין בו לענין מצוה קלה שבקלות כמו לענין חמורה שבחמורות כדאשכחן בכמה דוכתי בגמרא כדקא ס"ד לחלק בין איסור חמור לאיסור קל קאמר' מאי האי האי איסורא דאורייתא והאי איסורא דאורייתא כלומר וכי היכי דבחמור אזלינן בספיקיה לחומרא הכי נמי בקל אית לן למיזל בספיקיה לחומרא וכיון שכן האי ינוקא שיצא ראשו חוץ לפרוזדור ושהה הגוף לצאת יום או יותר דמנינן ליה שמנת ימי המילה משעה שהוציא ראשו זה מורה דלית לן שום חשש למילה קודם זמנה אלא הוי מילה בזמנה כמאמר הכתוב וביום השמיני ימול בשר ערלתו וכיון שכן נימול אפילו בשבת ולית כאן שום חשש ושפיר קרינן ביה וביום השמיני אפילו בשבת ימול בשר ערלתו:

והשתא איבעי לן לתרוצי דברי רש"י כי היכי דליתו כענין הא דכתב רש"י ז"ל בפרק יוצא דופן שמעתי את הולד צועק בתוך המעים מבעוד יום של ערב שבת לא בעי למימר מבעוד יום ממש אלא אזמן בין השמשות והא דקרי ליה מבעוד יום הוא משום דאכתי לא הוי לילה הלא תראה בפסחים דף צ"ד תניא מעלות השחר ועד הנץ החמה ד' מילין ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין וקא קרי לאותן ד' מילין דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים יממא ולפום קושטא דמלתא תלתא ריבעי מהארבעה מילין הוי בין השמשות ואפילו הכי לא נמנעו מלקרותם יום וזה תירוץ נכון לדעתי אין בו שום דוחק ואם נראה למר שיש בו דוחק לית לן בה דקי"ל מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין מלדחוק הענין ולכו' עם הלשון והנכון אצלי יותר לפרש הא דכתב רש"י ז"ל מבעוד יום פירו' מבעוד ממש וסבירא ליה לרש"י ז"ל דהאי שואל דאתא קמיה דרבא הוה בתר שעברו ח' מיום שיצ' ראשו וביום שבת שהוא יום תשיעי ליציאת ראשו והשואל היה סבור דבתר לידה אזלינן כדכתיב וילדה זכר וביום השמיני ימול ולפיכך המתין עד יום שבת האחרת שהוא יום שמיני ללידת הולד אלא שנסתפק מחמת ששמע הולד צועק ביום ששי מבעוד יום אי שרי לממהל ליה בשבת והשיב לו רבא דכיון שצעק הולד ביום מבעוד יום הוי מופת שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור וחשוב ילוד הוא מאותה שעה ומיום ששי מנינן ליה ח' ימי המילה והשתא בשעה שבא השואל הוי יום תשיעי והוי מילה שלא בזמנה ולא דחיא שבת ולשון רבא מורה דהכי הוא שהרי השיב בזה הלשון האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא והוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת משמע דמשום דהוי מילה שלא בזמנה נגע בה ולא קרי מילה שלא בזמנה אלא בשכבר עבר זמנה. וכדאמרן דאתא ביום תשיעי להוצאת ראשו דאילו אתא לשאול בתוך ח' ימי המילה כדסבר מר ורבא השיב לו שלא תיעשה בשבת משום חשש ספק הכי הוה ליה למימר הוי ספק מילה שלא בזמנה וספק מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת אלא לאו שמע מנה כדאמרן וזה הפירוש נ"ל יותר נכון שבזה הענין והלשון א' ומעתה עלו דברי רש"י ורבינו בעל הטורים ודעמיה לענין הלכה שוין הם ועוד דכלל בידינו דכל כמה דיכילנא לתרוצי דברי רבותינו דליהוו שוין בלי מחלוקת עדיף טפי דגדול כח השלום ומאן דאמר פליגי עליו להביא ראיה וכדכת' הרי"ף ז"ל בפרק חבית בסוגייא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה ומה שלא הביא הרי"ף ז"ל הא דרבי שרבייא הוא משום דהוי דבר דלא שכיח ועוד דכיון דפיר' ההיא עובדא דרבא בהוציא ראשו חוץ לפרוז' בין השמשות ומשום הכי נדחית המילה עד לאחר השבת ממילא משמע דאם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור קודם בין השמשות בזמן דלית ביה ספק לילה פשיטא דמנינן ליה ח' משעה שהוציא ראשו וכן י"ל להרמב"ם ז"ל:

כלל הדברים דאפילו דתימא דס"ל לרש"י דמעשה דרבא היה מבעוד יום לא פליג אההיא דפרק הערל וכמו שכתב רש"י בהידיא דההיא דהערל היינו הך דמסכת נדה. וכיון שכן אית לן לתרוצי אפילו בפי' דחוק כ"ש דכבר תריצנא להו בפירוש מרווח בלי קושיא ובלי דוחק:

ומה שרצה מר לתת טעם לדבריו וכתב ז"ל ואי אמרת ניזיל בתר תחלת לידה לפעמים שמשתהה גמר לידתו יותר משמנת ימים נמצא כשמלין אותו לא הויא מילה בזמנה ע"כ הא לא מלתא היא דאין אנו אחראין למקרי האונסין דכיון שהדין נותן שימול ביום ח' להוצאת ראשו לא איכפת לחששא לשמא יארע שישהא הגוף יותר משמנה ימים ותהיה מילה שלא בזמנה דזה הוי כשאר אונס שיארע כגון שיחלה הולד ותתעכב המילה:

ומ"ש מר דאם הקדים המילה למול בתוך שמנה דהויא מילה מעלייתא ואין צריך להטיף ממנו דם ברית בשמיני הא ליתא אלא לא הוי מילה כלל אלא כמחתך בשר בעלמא בידו או ברגלו ואישתמיטתיה למר הא דגרסינן פ"ר אליעזר דמילה דף קל"ז תני רבי חייא אומר היה רבי מאיר לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בע"ש וא' למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת שהוא חייב על מה נחלקו על מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של אחר השבת בשבת שרבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר השתא רבי יהושע סיפא דלא קעביד מצוה פוטר רישא דקעביד מצוה מחייב ע"כ הרי ברור בגמ' דמילה קודם זמנה לאו מילה היא ומילה אחר זמנה מצוה. וגם מדברי רש"י בפירוש המשנה ברור דמילה קודם זמנה לאו מצוה היא שכתב ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא ועבד ליה חבורה שלא לצורך:

ונראה דמה שהביאו לומר דאם הקדים למול בתוך שמנה הוי מילה מעלייתא הוא מה שכתב רבינו הגדול מהר"י קארו ז"ל י"ד סימן רס"ב ז"ל והיכא דעבר ומל בלילה מפשטא דמתנית' משמע דאינו כשר וא"כ צריך להטיף ממנו דם ברית וכ"כ הגהות מיימוני ואם הדבר כן יש לתמוה על הפוסקים שלא הזכירוהו ואפשר שהם סוברים שאינו צריך להטיף וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל בפרק רבי אליעזר דמילה דקטן שנמול בתוך שמנה אינו צריך לחזור ולהטיף וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א שאכתוב בסימן רס"ד ולפי זה צריך לומר שמה ששנינו וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר דמשמע שאם עשו בלילה פסול לא קאי אמילה אלא אאינך עכ"ל ודייק מר מדכתב דאין צריך להטיף ממנו דם ברית משמע דמילה מעלייא היא וכן דייק לשון רבינו מהריק"א שכתב ולפי זה צ"ל שמה ששנינו וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר דמשמע שאם עשו בלילה פסול לא קאי אמילה אלא אאינך מהא משמע דמילה אם עשאה בלילה כשרה:

וכד דייקינן שפיר אשכחנא דאין הדברים כפשוטן דהא רבינו הגדול תלה הדבר כמו שכתב הרא"ש בפרקי רבי אליעזר דמילה וכדברי תשובת הרשב"א שהביא בסימן רס"ד ומדברי הרא"ש והרשב"א ברור דמילה קודם זמנה לאו מצוה היא וזה לשון תשובת הרשב"א שהביא רבינו הגדול בס' רס"ד קטן שהצריכוהו רופאים בקיאין למול תוך שמנה מפני הסכנה ויש שם מוהל ישראל וכן גוי מי ימול אותו ואם ימול אותו גוי מהו מילתו:

תשובה כל מחמת הסכנה מותר שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ומיהו כל שמלו אותו קודם שמנה אין לו מילה אלא חתיכת בשר בעלמא ואין הפרש בזה בין גוי לישראל ואם לא גמרו את המילה כגון שנשארו עדין ציצין המעכבין או שלא פרעו יחזרו אחר שיתרפא ויטלו ציצין ויפרעו ע"י מוהל ישראל עד כאן לשונו:

הרי כתב כל שמלו קודם שמנה אין זו מילה אלא חתיכת בשר בעלמא:

וכתב עוד דכשהוצרכו למול בתוך שמנה אין הפרש בזה בין גוי דמילתו אינה מילה לישר' דלכתחל' יעשנה גוי אפילו במקום שיש ישראל והטעם מפני שאינה מילה:

ומה שדייק רבינו הגדול מדברי תשובה זו דהרש' דהמל בתוך שמנה אין צריך להטיף ממנו דם ברית ביום שמיני ברור הוא מדכתב ואם לא גמרו את המילה כגון שנשארו עדין ציצין המעכבין או לא פרעו יחזרו אחר שיתרפא ויטלו ציצין ויפרעו משמע דכשלא גמרו המילה הוא דיחזרו ויגמרו את המילה לאחר שיתרפא אבל אם גמרו המילה אין צריך להטיף דהוי מעוות אינו יכול לתקון דלא מהני מידי מה דיטיף:

הא למדנו מדברי תשובה זו דהרשב"א דהמל בתוך שמנה אע"ג דאין צריך להטיף ממנו דם ברית לא משום הכי ההיא מילה הויא מצוה דלא הא בהא תליא:

ודבר זה גם מדברי הרא"ש מתבאר באר היטב בפ' רבי אליעזר דמילה דף קע"ח סוף ע"ב כתב ז"ל ת"ר ערלתו ערלתו ודאי דוחה וכו' ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה שבת שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים א"צ להטיף ממנו דם ברית אמר רבי שמעון בן אליעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית לא נחלקו אלא על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב"ה אומרים אין צריך דקדק ר"י דמשמע מהכא דיותר צריך הטפה לנולד כשהוא מהול מנתגייר כשהוא מהול דהא בנולד כשהוא מהול כ"ע לא פליגי ובגר איכא פלוגתא וא"כ לקמן דפסק רב הילכתא כת"ק ומסתמא כוותיה קיימינן דהילכתא כוותיה באיסורי ועוד מדקאמר רב אדא בר אהבה תיתי לי דעבדי אדרב וכיון דנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית כ"ש גר שנתגייר כשהוא מהול שאין צריך להטיף ובה' גדולות לא כתב כן אלא כת' קטן אין צריך וגר צריך ובקטן נראה ודאי דכדין פסק כדמוכח בשמעתין כדפריש' ובגר נמי דסמיך אההיא דיבמות פרק החולץ דתניא הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי רבי ר"י אומר אין מטבילין אותו וארז"ל דנתגייר כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית אמאי אין מטבילין אותו לרבי יוסי הרי הוא מהול לפנינו ומאי נפקא מנה אפילו לא מלוהו ב"ד לא יהא אלא ערבי מהול וגבעוני מהול אלא ודאי צריך להטפת דם ברית ולכך אין מטבילין אותו דאינו גר עד שימול ויטבול ועוד ראיה מההיא דפרק הערל דפליגי רבי אליעזר ורבי שמעון ורבנן בגר שנתגייר כשהוא מהול אם נמול ביום או בלילה אלמא כולהו מודו דצריך הטפת דם ברית. ונראה דהיינו טעמא דגר כיון שהיתה לו ערלה דין הוא שצריך הטפה יותר מקטן שלא היתה לו ערלה והקשה הרב שמשון ז"ל א"כ קטן שנימול תוך שמנה יהיה צריך הטפה כיון שהיתה לו ערלה ונימול שלא בזמנו ואינו כן מדאמרינן בשלהי פרקין דהיכא דקדם ומל של שבת בערב שבת דלא ניתנה שבת לדחות ועוד דגר שנולד כשהוא מהול לא יהא צריך הטפה ולא פלוג ופירש הוא הטעם משום דמסתבר דבין גר ובין קטן צריכין הטפה וכן מוכח מדאיצטריך ערלתו למעוטי קטן ודוקא בקטן דגלי גלי ובגר דלא גלי לא גלי ע"כ:

הרי לך בהידיא לר"י שפסק כרב דס"ל הלכה כת"ק דאמר תינוק שנולד כשהוא מהול לבית הלל אינו צריך הטפה יליף מנה לגר שנתגייר שמל בגיותו דאינו צריך הטפה ואי אמרת דמילה בתוך זמנה דאין צריך הטפה הטעם הוא משום דהוי מילה מעליתא א"כ ליכא למילף מקטן שנולד כשהוא מהול לגר שמל בגיותו דשניא טובא דשאני קטן דהוא בר מילה אע"ג שנולד כשהוא מהול לא גרע מנמול בתוך שמנה ואפשר דעדיף מנמול בתוך שמנה דאיכא למימר מן שמייא מהלוה מה שאין כן בגוי דלאו בר מילה ואין מילתו מילה כלל וגם מדברי ר"ש שהביא הרא"ש מוכח בהידיא דלא תליא מניעת ההטפה משום דהוי מילה שהקשה על הטעם שכתב הרא"ש לדברי ה"ג דקטן שנולד כשהוא מהול דאין צריך הטפה משום דלא היתה לו ערלה אבל גר שהיתה לו ערלה צריך הטפה. הקשה הר"ש דלפי הא דאמרת דתלי צריכותא דהטפה משום שהיתה לו ערלה ומשום הכי בגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם א"כ קטן שנמול בתוך שמנה יהא צריך הטפה שהרי היתה לו ערלה ואינו כן דהא חזינן בגמרא דקאמר קטן שנמול בתוך ח' אינו צריך הטפה דלא ניתנה שבת לדחות הרי השוה קטן שנמול בתוך ח' לגר שנמול בגיותו וכי היכי דקטן שנמול בתוך שמנה אין צריך להטיף ממנו דם ברית הכי נמי בגר שנמול בגיותו ואי איתא דקטן שנמול בתוך שמנה דלא צריך הטפה הטעם כדקאמר מר דהוי מילה מעלייתא לא הוה מקשה מידי דשאני קטן דלא צריך הטפה דבר מילה ואיקיים ביה מצות מילה מה שאין כן בגר שנמול בגיותו דלא אקיים ביה מצות מילה כלל:

אלא לאו שמע מנה דלא כדקאמר מר אלא כדאמרן. דנמול בתוך שמנה דלא צריך הטפה הוא דהוי מעוות שאינו יכול לתקון וכמו שלמדנו מתשובת הרשב"א שהביא רבינו הגדול בסימן רס"ד ומדברי הרא"ש ז"ל בפר' רבי אליעזר דמילה וכיון שכן על כרחין צריך לומר דמה שכתב רבינו הגדול מוהריק"א ז"ל ולפי זה צ"ל שמה ששנינו וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר דמשמע שאם עשו בלילה פסול לא קאי אמילה אלא אאינך לאו למימרא דמילה אפילו עשאה בלילה כשרק שהרי מרן לה דבריו שכתב ואפשר שהם סוברים שאינו צריך להטי' כדברי הרשב"א והרא"ש שהעתקנו משמע דהם הם דבריו והם הם דברי הרא"ש והרשב"א ז"ל. אלא הכוונה לומר דמילה אינה בכל מילי דכללא דמתניתין ביאור הדברים דפשוט הוא דכל אינך דמיתנו במתניתין אם עשאן בלילה אינן כשרים וצריך לחזור ולעשות ביום וכמו שכתב מרן מפשטא דמתניתין משמע שאינו כשר ואם כן ס"ד אמינא דכי היכי דבכל אינך דמתניתין אם עשאן בלילה צריך לחזור ולעשותן ביום הכי נמי מילה שעשאה בלילה צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ביום דהא מילה איתנייא בהדייהו על דא הוא דאתא מוהריק"א ז"ל לאשמעינן דהאי דדייקא מתניתין דאם עשו בלילה דצריך לחזור ולעשות ביום לא קאי אמילה אלא אאינך דמילה לא שייך בה עשייה אחרת דכבר נעשית כולה ולא מחסרא מידי ומעוות לא יוכל לתקון הוא מה שאין כן בכל אינך דמה שעשה בלילה יש בידו לחזור ולתקן ביום:

ומה שכתב מר איברא דפשטא דשמעתתא משמע כדבריהן דמונין ח' ימי המילה מתחלת לידה ויש לדחות דבכי האי גוונא מילת בנו מעכבת ולית לה תקנתא כלל שאין יכול למול עד יום שמיני דגמר לידה ומעכבת עליו לאכול מכיון דהוי ח' לתחלת לידה יש בו קפידא בנדון זה אני אומר מאריה דאברהם יהא בעזרו לא ידענא מאי האי דקאמר מר דהאי דחייה לית בה מששא דכיון דאינו יכול למול עד יום שמיני דגמר לידה אמאי מעכבת עליו מלאכול דאטו מי גרע אונס זה שאנס אותו הדין שלא למול ביום ח' לתחלת לידה ממי שהיה חבוש בבית האסורין דההוא אונס מצילו ממניעת עשיית הפסח ואכילתו ואע"ג שהוא יום שמיני ודאי וזמן מילה דהא אוקמתא דרבא היא שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסו' בשעת שחיטה וביני וביני יצאו ומשום הכי חשבינן להו ליתנהו בשעת עשייה ונראין הדברים ק"ו השתא ומה אם היה ערב פסח יום שמיני להידיא וזמן מילה ממש אפילו הכי כיון שהיו חבושים ואין ספק בידם למול לא קרינן ביה המול לו כל זכר ואין מילתו מעכבתו כ"ש וק"ו כששורת הדין מעכבת עליו שלא למול ביום שמיני לתחלת לידה דהרי זה חשיב מחוסר זמן ואין זמן מילתו ביום זה מחמת ספיקא דדינא דפשיטא דאין סברא לומר דחשוב בר מילה ומילתו מעכבת:

ומה שכתב מר דיש פנים לומר כן דאילו הוה הך דרב שרבייא כפשטה ושיוכל למול בו ביום לגמר שמנה דתחלת לידה לא הוו שתקי מנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש דעסקי בהך שמעתא דהתחלת לידה לענין ספיקא דבין השמשות ולמ"ד נראה אדרבא משם ראיה דכיון דלא מספקא להו אלא לענין הזמן שהוא בין השמש' שהוא ספק יום ספק לילה ומשום האי ספק הוא דדחינן להוציא ראשו חוץ לפרוזדור ואמרי' האי מילה שלא בזמנה היא ולא דחיא שבת הרי משמע בהידיא שאם בשעה שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור לא היה בה ספק יום ספק לילה לא הוה מספקא לן מידי:

ומה שכתב דרבי שרבייא אוקי מתנית' אליבא דתנא וליה לא סבירא ליה זה אי אפשר לאומרו דכיון דאמוראי משתדלין להעמיד הברייתא לא משבשתא היא אלא הלכתא היא. אלא אי אית לן למימר הכי אית לן למימר דההיא אוקמתא דרבי שרבייא לא ס"ל דהוי דבר דלא שכיח דיחיה הולד שבעת ימים וראשו חוץ לפרוזדור ומשום הכי השמיטה הרמב"ם בהלכות קרבן פסח אבל מה שהשמיטה בהלכות מילה לא הוי השמטה וכדאמרן ולית לן לדחותה מהלכתא כיון דרבא הכי סבירא ליה וכמו שנתבאר בתחלת דברינו:

ומה שכתב מר שכשיולד בערב שבת בשעת צאת הכוכבים שראוי לחוש לדעת אם יצא ראשו חוץ לפרוזדור קודם לזמן זה ודאי כל חרד לדבר ה' ראוי לו לחוש לזה ולא לנולד בערב שבת בלבד אלא בכל ימי השבוע ראוי לברר ולדעת אם יצא ראשו מבעוד יום כי היכי דתיעשה המילה בזמנה ולהוי ידיע ליה למר שהרבה פעמים תהיתי בקנקני המילדות לראות אם בקיאות בפרוז' ומצאתי שאינן יודעות מאומה ולא ידעתי שם לפרוזדור בלשון ערבי או בלשון לעז להבינם או שאבין מהם אלא הערביות אומרות אם אלולד תנזל ותנפתח ויכרוג אלצגיר וכן הם דברי הלועזות זהו מה שיודעות ואינן יודעות ד"א ולע"ד נראה כפי דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכ' איסורי ביאה ומדבריו בפי' המשנה בפרק כל היד על משנת משל משלו חכמים באשה וכו' כר' שמה שאומרות המילדות שהאם נפתחת ויצא הולד הוא פי צואר הרחם דהיינו הפרוזדור ומכי יצא ראשו חוץ לאותו פתח הרי יצא ראשו חוץ לפרוזדור ומאותה שעה הוא חשוב כילוד ואין להאריך שנראה דבר זה פשוט למעיין בדברי הרמב"ם ז"ל בשני המקומות הנזכרים ומבין שניהם יהיה הענין פשוט:

ועכשיו אני שמח כעל כל הון שבדבר שכל ימי הייתי מצטער עליו שאין מבין עכשיו מצאתי דברי מר און לי לכן ישא ויתן מר בדבר עם בעלי ההוראה ויסכימו ויכתבו ויחתמו בסייעת' דשמיא אשתדל לתקן דבר זה במקומנו ולאפס פנאי לא העתקתי דברי בתיקון סדר כראוי כאשר עיני מר תחזינה מישרים. לכן בבקשה ממר יעתיק זה הקונטריס וישלחהו לי ואיני כמזהיר אלא כמזכיר ואין לי להאריך כי אם בתפלה ובתחנה לפני הנותן לאדם דעת שיתן בנו דעה ובינה והשכל להבין ולהשכיל בדברי תורתו ויצילנו מכל מכשול ומכל עון מעתה ועד עולם אכי"ר:

הצעיר יעקב פראגי מהמה

תוכן העניינים

שות מהרף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה