אור ברסלב
שות מהרף סימן יא

שות מהרף· רבי יעקב פראג'י

סימן יא

סימן י

שאלה

יבמה שמתה בתוך תשעים למיתת בעלה מי יורשה מי אמרינן כיון דצריכה להמתין תשעים יום משום ספק מעוברת אין היבם יורשה מספק או דילמא מן הסתם כיון דהקנו אותה ליבם מן השמים ואגידא ביה הוא יורשה:

תשובה

תנן בפרק החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה שלשה חדשים ובגמרא בשלמא לא תתיבם שמא יהיה הולד בן קיימ' וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תחלוץ אמאי לימ' תיהוי תיובתא דרבי יוחנן דאמר חליצת מעוברת שמה חליצה ומפרש טעמא בגמרא משום דרבי יוסי דתניא מעשה באדם אחד שבא לפני רבי יוסי אמר לו מהו לחלוץ בתוך שלש' אמר לו לא תחלוץ ותחלוץ ומה בכך קרא עליו מקרא זה אם לא יחפוץ הא אם חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה מתיב רב חיננא הספיקות חולצות ולא מתיבמות מאי ספיקות אילימא ספק קידושין אמאי לא מתיבמות תתיבם ואין בכך כלום אלא לאו ספק אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהם קידש וקתני חולצת הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבא אליהו ויאמר דהא לא איעברא מי משגח ביה ויבמינן לה הא קטנה דלאו בת עבורי היא ואפילו הכי צריכה להמתין שלשה חדשים ע"כ למדנו מסוגייא זו שהיבמה עד שלשה חדשים היא עומדת בספק מעוברת ואינה ראויה לא ליבום ולא לחליצה לא ליבום שמא יפגע באיסור אשת אח ולא תחלוץ נמי היינו טעמא דרבי יוסי דכל העולה ליבום עולה לחליצה ושאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ומשמע דהיא הזהרה מהמקרא נמצינו למדין כל יבמה בשלשה חדשים הראשונים בספק היא עומדת אם היא בת יבום וחליצה אם לא. והאי ספק הוא ספיקא בדאורייתא דהא אמרי' לא תתיבם שמא יהיה הולד בן קיימא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא דמספקא לן שמא היא מעוברת ותלד בן קיימא וקא פגע באיסור אשת אח ולא זו בלבד אלא אפילו אם עבר ובא על יבמתו או חלץ לה ונמצאת מעוברת ביאתו לא שמה ביאה וחליצתו לא שמה חליצה ואפילו הפילה אח"כ דתנן בריש פרק החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה ע"כ ובגמרא איתמר החולץ למעוברת והפילה רבי יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין וריש לקיש אמר צריכה חליצה מן האחין רבי יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה וריש לקיש אמר צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה במאי קא מפלגי איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא רבי יוחנן סבר אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי נפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תיגלי מלתא למפרע וריש לקיש אמר תיגלי מלתא למפרע לא אמרינן ואיבעית אימא קרא רבי יוחנן סבר ובן אין לו אמר רחמנא והא לית ליה ור"ל סבר ובן אין לו עיין עליו איתביה רבי יוחנן לר"ל אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה משום הכי פסלה אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה מן הכהונה אמר ליה מדרבנן ולחומ' בעלמא איכא דאמרי איתיביה ר"ל לרבי יוחנן אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת לא שמה חליצה היינו דקתני פסלה מן הכהונה לחומרא ולא קתני אינה צריכה חליצה מן האחין אלא לדידך דאמרת שמה חליצה אינה צריכה חליצה מן האחין מבעי ליה. אמר ליה אין הכי נמי ואיידי דתנא רישא לא פסלה תנא סיפ' פסולה. איתיביה רבי יוחנן לר"ל אין הולד של קיימא יקיים בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה משום הכי קתני יקיים אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה יחזור ויבעול ויקיים מבעי ליה. מאי יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי איכא דאמרי איתיביה ר"ל לרבי יוחנן אין הולד של קיימ' יקיים בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה היינו דקתני יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי אלא לדידך רצה יוציא רצה יקיים מבעי ליה אין הכי נמי איידי דתנא רישא יוציא תנא נמי סיפא יקיים ומסיק תניא כוותיה דר"ל החולץ למעוברת והפילה צריכה חליצה מן האחין אמר רבא הלכתא כוותיה דריש לקיש בהני תלת הא דאמרן אידך וכו' הא למדנו ממה דאתמר בגמרא על האי מתני' וממה דאסיק רבא הלכה כריש לקיש דביאת מעוברת לא שמה ביאה וחליצת מעוברת לא שמה חליצה דבר תורה חדא מדמתרץ ר"ל דהלכה כוותיה דמאי דקתני מתני' פסלה מדרבנן ולחומרא בעלמא משמע דמשום חומרא בעלמא פסלה ולא הויא גזרה גמורה כשאר חליצה דעלמא אלא גזר' לגזרה דחליצה דעלמא פסולה לכהונה אטו גרושה מדרבנן וזו פסלה משום חומרא דלא אתי למשרי חלוצה לכהונה ומשמע ודאי דבר תורה הוא דקאמר דלא הויא חליצה כלל וגם מדמתרץ מאי יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי משמע דהוי דבר תורה. ובזה האי מקרא דרבי יוסי דכל העולה ליבום עולה לחליצה קמה לה בידינו בדרשה גמורה ואינה אסמכתא ולע"ד נראה טעמא מאי דביאת מעוברת לא שמה ביאה וחליצת מעוברת לא שמה חליצה. נראה כיון דמה שאמר קרא ובן אין לו עיין עליו וקיימא לן רוב נשים ילדן ולד מעלייא ובכל התורה אזלינן בתר רובא נמצא בשעה שבא עליה והיא מעוברת או חלץ לה והיא מעוברת מדינא מחזקינן לולד בבן קיימא ולפיכך ביאתה לא שמה ביאה וחליצתה לא שמה חליצה. ואע"ג דבתר הכי הפילה לא הורע חזקתו הראשונה אלא תלינן דהשתא הוא דקרה לו מקרה רע כמו שיקרה לבריאים המהלכים על בורים ומתים ג"כ הכא ודאי דהשתא הוא שקרה לו איזה מקרה שמחמתו הפילה ומשום הכי לאו בת יבום וחליצה היא אלא שאין הולד פוטר מיבום ומחליצה עד שיצא לאויר העולם ומנא אמינא לה להאי טעמא גרסינן בפרק החולץ דף ל"ו תניא כוותיה דרבא הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה שמא יהא ולד בן קיימא ואין ביאה וחליצה פוטרת אלא ולד פוטר והולד אין פוטרה עד שיצא לאויר העולם טעמא דשמא יהא הולד של קיימא הוא הא לא הוי בן קיימא מיפטר צרתה לימא תיהוי תיובתא דריש לקיש אמר לך ר"ל הכי קתני הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה. שמא לא יהא הולד בן קיימא וחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה ואם תאמר הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם ע"כ הרי למדנו דאזלינן בתר רוב נשים דילדן ולד מעליא ואשכחנא לנמוק"י בריש פרק החולץ דכתב מעין זה שכתבנו וז"ל ופסיק תלמודא בסמוך דהלכתא כריש לקיש דחליצת מעוברת לא שמא חליצה ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע שהעיבור לא כלום הוא ואע"פ דבהרבה מקומות קיימא לן איגלאי מלתא למפרע אמרינן שאני הכא שאם בשעה שחלץ היה ודאי שלא היתה ראויה לבא לכלל לידה אין הכי נמי דההוא עובר כמאן דליתיה דמי וחליצה שחלץ לה כשרה אלא שאינו כן דאיהו חייש דילמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא שאחר כן גרם לה איזה דבר להפיל דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוא עכ"ל ולענ"ד לא ניחא במה שכתב דמשום חשש וספק הוא דאמרינן חליצת מעוברת לא שמה חליצה דא"כ היה הדין נותן דהחולץ למעוברת פסלה מספק משורת הדין וקא חזינן לר"ל דהלכה כוותיה קאמר פסלה מן הכהונה מדרבנן ולחומרא בעלמא ופרש"י דילמא אתי למשרי חליצה לכהונה ולא ידעי דהואי מעוברת ע"כ:

הרי ברור דחליצת מעוברת לאו כלום היא דבר תורה ולא עבד כלום ומדרבנן הוא שעשאוה כחליצה פסולה וגם הנמק"י בעצמו כתב נמצא דחליצה דמעיקרא לא כלום הוה:

וכיון שכן איך אפשר לומר דמשום חשש ספק בלחוד הוא דאמרינן אין חליצתה חליצה דאם איתא דמשום חשש ספק אמרינן אין חליצת מעוברת חליצה היה מן הדין דהחולץ למעוברת פסלה לכהונה מספק והיא בכלל גזרת כל חלוצה דעלמא אטו גירושין:

ממה שכתבנו נראה לכאורא דשומרת יבם שמתה בתוך צ' יום לא ירית לה יבם:

אבל כד דייקנא שפיר אשכחנא פירכא על מה דכתיבנא בפרק החולץ דף ל"ו ע"א תניא כדמסי' ר"ל דהלכה כוותיה הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה שמא לא יהא הולד בן קיימא וחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה ואם תאמר הלך אחר רוב נשים ורוב ולד מעליא ילדן ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם ע"כ:

מכאן משמע אע"ג דהלכה ביאת מעוברת לא שמה ביאה וחליצת מעוברת לא שמה חליצה מ"מ משמע דאגידא ביה ביבם מדקאמר ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם דזיקת' תלויה ועומדת עד שיצא ולד לאויר העולם וא"כ פשוט כיון דאגידא ביה אם מתה יירשנה כשאר שומרת יבם וה"ה למתה בתוך צ' יום:

וא"ת דשאני חולצת בתוך צ' יום מחולצת מעוברת דהא בחולץ או כונס יבמתו ונמצאת מעוברת אמרינן אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעבר' מפולי מפלא בת יבום וחליצה היא ואלו גבי צ' יום תנן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שלשה חדשים ואמר בגמ' בשלמא לא תתייבם שמא יהיה הולד ב"ק וקפגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תחלוץ אמאי ומתרץ משום דרבי יוסי כל העולה ליבום עולה לחליצה ומקשה הספיקות חולצות ולא מתייבמות כגון ספק שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש וקתני חולצת ומתרץ הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבא אליהו ויאמר דהא לא איעבר' מי משגח ביה ויבמינן לה הא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפי"ה צריכה להמתין שלשה חדשים ע"כ הרי דיות' הויא בת חליצה ויבום מעוברת יותר משו' יבם בתוך שלשה חדשים למיתת הבעל וא"כ אפילו תמצא לומר יבמה שמתה כשהיא מעוברת ירית לה יבם. מתה בתוך שלשה חדשים לא ירית לה הא לאו מלתא היא דהא דאמר' אם יבא אליהו ויאמר דהא לא איעבר' מי משגח ביה וכו' לאו משום דקליש' זיקתה אלא משום דכיון דגזרה דרבנן היא דאשה לא תנשא עד שיעברו שלשה חדשים אפילו יבא אליהו ויאמר דהא לא איעבר' לא משום הכי מבטלי מהא גזרה דרבנן ודוק בראיה שמביא התלמוד הא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין כלומר לא פלוג רבנן בתקנתייהו דאפילו קטנה דלאו בת איעבורי היא גזרו רבנן וה"ה דלא משגחינן במה דאמר אליהו דהא לא איעבר':

תדע עוד דהא קי"ל החולץ למעוברת אם הפילה או ילדה ולא חיה שלשים יום צריכה חליצה אחרת שחליצת מעוברת לא שמה חליצה ואם ייבם או חלץ בתוך צ' יום ולא נמצאת מעוברת הרי זו נפטרה ואינה צריכה כלום ונראה שזו היא דעת כל הפוסקים חוץ מהגהת מרדכי סוף גיטין הרי למדנו דיבמה בתוך שלשה חדשים אגידא ביה ביבם טפי ממעוברת וכיון שכן יבם ירית לה כשאר ש"י שמתה ואלהי הצבאות יצילנו משגיא' ויראנו מתור' נפלאו' אכי"ר אח"כ באה לידי תשובת הריק"ש ז"ל בענין כזה וראי' להעתי' הובאה בס' אהלי יעקב סי' פ"ה:

שאלה

ראובן היה נשוי עם לאה ומת והניחה מעוברת וזקוקה ליבם ומתה לאה מעוברת ואח"כ מת היבם ובאו יורשי היבם לתבוע מיורשי לאה לחלוק בנדונית' ככתוב בשטר כתובתה הירושה כמנהג דמשק וטוענים ואומרים דהואיל ומתה ועודה זקוקה ליבם קם ליה במקו' אחיו בכל תנאי כתובה ויורשי לאה משיבים דכיון דמת והניחה מעוברת והיא אסורה ליבם אינה קרויה זקוקה ליבם וזכתה בנכסיה ועוד אין ליבם חלק בהם ילמדנו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים:

תשובה

לכאורה היה נראה דלא ירית יבם כשמתה היבמה והיא מעוברת מדקי"ל בהחולץ כר"ל דאמר החולץ למעוברת והפילה צריכה חליצה מן האחין דחליצת מעוברת לא שמה חליצה וכתבו שם התוספות וז"ל צריכה חליצה מן האחין לאו דוקא מן האחין דה"ה דלא פקעה זיקת החולץ א"נ מן האחין של מת קאמר ע"כ. הרי שאין החליצה כלום אפילו גבי החולץ עצמו. וכן דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות יב' ואע"ג דאיכא מאן דפליג אהא כמו שתראה בטו' א"ה סימן קס"ד משום חומרא בעלמא הוא תדע שהרי כתב רבינו ירוחם שאם כנס אין מוציאין מידו א"כ משום חומרא הוא דלא יחלוץ הוא לפי סברתם ז"ל וקושטא דדינא דחליצת מעוברת אינה כלום אפילו גבי חולץ בעצמו ואמרינן התם בפ' החולץ דטעמי' דר"ל מקרא דכתיב ובן אין לו עיין עליו וגו' ואין החליצה כלום מפני כן ופשיט' ופשיט' דביש לו בן ומתה אח"כ האשה אין ליבם כלום בנכסיה דלאו שומר' יבם היא ובהידיא כתב רשד"ם בתשובו' א"ה סימן רי"ג על שומר' יבם שמתה ומת הולד תוך ל' יום ללידתו וז"ל וכיון שהיא עומדת לחליצה ולא ליבום אין ליבם זכות בנכסים כלל ועיקר ע"כ והביא ראיה מתשובת רשב"א ז"ל יע"ש וכן נראה מדברי כל הפוסקים ז"ל דכל יבמה שחולצת ולא מתיבמת דינה בכתובתה כשאר האלמנות כ"ש כשאינה ראויה אפילו לחליצה דהיינו בעודה מעוברת שאין ליבם כלום בנכסיה אם מתה:

ומ"מ אפילו לפי זה מבואר ופשוט הוא שאם הפילה נפל גמור אפילו רגע אחד קודם שתמות באותו שיעור שחיתה אחר שהפילה ראויה ליבום וחליצה היא כדקי"ל בהפילה ולא גמרו סימניו או שלא יצא הולד חי לאויר העולם ונודע בודאי שלא כלו לו חדשיו דתתיבם אליבא דכ"ע וכמו שכת' כל זה הר' בעל מ"מ בפ"א מהלכות יבום וחליצה וכיון שכן דינה כשאר שומ' יבם שמתה שהיבם יורש עיקר כתובה ותוספ' וחצי נכסי צ"ב לדעת הרמב"ם ז"ל ומאן דעמיה ולדעת הגאונים ז"ל גם נצ"ב כולם ליורשי הבעל ונ"מ אם תפסו יורשי הבעל כל נכסי צאן ברזל וכן כתב ר"י ן' לב ז"ל בתשובת ח"ב סימן י"ח וז"ל וכיון דכן הוא מסתבר' דיוכל המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא ע"כ וכמו שכתבתי בהפילה קודם מיתתה מצאתי שפסק רשד"ם בתשובות טו' א"ה סימן קע"ג על יבמה שהפילה נפל גמור ומתה אח"ך ע"ש. ואע"פ שבסי' רי"ג כתב על יבמה שילדה ומתה ולא חיה הולד אחריה שלשים יום שאין ליורשי הבעל כלום וכמו שבאו דבריו לעיל התם ספק נפל הוה שחולצת ולא מתיבמת כמבוא' שם שילדה וחיה הולד ט"ו יום כל זה היה נראה לכאורה דדוקא בהפילה ונתרוקנא קודם מותה הוא דירתי נצ"ב יורשי הבעל לכל סברא כדאית לה אבל מתה ועודה מעוברת לא ירית יבם מידי כיון שאינה ראויה לא ליבום ולא לחליצה כלל:

מיהו כי מעיינת בה שפיר עיק' דינא הוא דאפילו לא הפילה אלא שמתה בעודה מעוברת ולא יצא הולד כלל עכ"ז דינה כשאר שומרת יבם לענין ירושה דתנן במסכת ערכין פ"ק האשה שיצאה ליהרג אין ממתינ' לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד ואמרינן עלה בגמרא ישבה על המשבר וכו' מאי טעמא כיון דעק' גופא אחרינא הוא אמר רבי יהודה אמר שמו' האשה שיוצאה ליהרג מכין אות' כנגד בית' הריון עד שימות הולד תחלה כדי שלא תבא לידי ניוול למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא והא קי"ל דולד מיית ברישא דתנן תינוק בן יומו נוחל ומנחיל אמר רב ששת נוחל בנכסי אם להנחיל לאחין מן האב דוקא בן יום א' אבל עובר לא דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ה"מ לגבי מיתה איידי דולד זוטרא חיותיה עיילא טיפ' דמלאך המות ומחתך להו לסימנין אבל נהרגה היא מתה בריש' והא הוה עובדא ופרכס עד תלת פרכוסי מידי דהוה אזנב לטאה דמפרכסת אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ועתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד מאי עביד מחתך בבשר הוא אמר רבא לא נצרכה להביא סכין דרך רה"ר ומאי קמ"ל דמספיקא מחללין שבתא תנינא מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו את הגל מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל וכתב שם רש"י ז"ל אבל עובר אם מתה מעוברת לא ירתי לה קרובי העובר דהוא מיית ברישא ומשני ה"מ דהוא מיית ברישא לגבי מיתה כשהיא מתה מיתת עצמה ופרכינן ולגבי מיתה מי מיית הוא ברישא והא הוה עובדא ופרכס לאחר מיתת אמו זנב הלטאה אם חותכין אותה מפרכסת החתיכה ואע"פ שאין בה חיות ומקרעין את כריסה דזמנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא ע"כ:

הרי ברור מסוגייא זו דכשמתה ולא נהרגה הולד מת קודם שתמות האם ומשום הכי הוא דלא ירתי קרובי העובר גם נתבאר דלית ליה חזקה דחיותא אלא דלענין שבת מחללין אפילו אחר כמה ספיקות ואפי' בלא חזקה דחיותא וכיון שכן חזר הדין דאחר מיתת הולד ראויה ליבום וחליצה היא דכך לי שהה שעה א' מת בבטנה כמו מת העובר בבטנה ורחמה הרת עולם בחייה שהרי בכלן נתקיים ובן אין לו ודינה כשאר שומ' יבם באותו זמן שחיתה אחר העובר כדאמרינן בפ' החולץ שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם וכשמתה נדחין יורשיה לגאונים כדאי' להו ולהרמב"ם ז"ל כדאית ליה. ואין לומר דכיון שמת הולד מפני טיפת מ"ה אין עוד באם חיות ואינה ראויה לחליצה וא"כ לא ירית לה יבם ליתא דבהידיא אמרינן בגמרא דאיידי דולד זוטרא חיותיה עיילא טיפת מ"ה ומחתך להו לסימנין וכו' משמע דאשה עצמה לא מחתך להו לסימנין מיד כיון דרוב חיותה ובחיים היא אחר מיתת הולד וכ"ש שאין אנו צריכין לדברי' אלו כי אם לענין ממון דהיינו ירושתה. וכ"כ רבי' ירוח' ז"ל לפסק הלכה מישרים נכ"ה דעובר מת תחלה וז"ל תינוק בן יום אחד נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב שאינם מאותה האם אבל עובר לא כגון שמתה אשתו מעוברת ממנו כי העובר מת תחלה ע"כ והביא דבריו רשד"ם בסימן רי"ג ובמקומות אחרים:

וכ"ת אכתי איכא למימר דהכא בנ"ד משום איסור ערוה לספ' נפשות בשבת מדמינן לה דחשבינן ליה לעובר ספק חי וא"כ אין עליה זיקה ולא ירית יבם מידי תשובתך דכיון שמתה היבמה אין בעניינה איסור ערוה כלל ומשום ירושה לחוד הוא דאיכא לעיוני בה ולענין ממון אמרינן עובר מת ברישא כדהוי קושטא דמלתא מדקאמר בגמרא דליכא למימר שיחיה אחר אמו אלא בנהרגה אבל מתה ליכא לספוקי בהכי והתם לענין ירושה מייתו לה ועוד אפילו לענין איסור ערוה אזלינן בתר חזקא משא"כ לענין פיקוח נפש בשבת כדאמ' בכמה דוכתי אוקי איתת' אחזקתא ואמר נמי סוקלין על החזקו' ובהידיא אמרינן ביבמה שכנסה יבם דצרתה מותרת משום דחזקה בעל ולאחר שלשים יום אמרינן דאפילו שניהם אומרים לא בעל לא מהימני לאסור צרתה משום דחזקה בעל כמו שבא כל זה בטור א"ה סימן קס"ז ועובר זה כשמתה אמו הוא בחזקה שמתה קודם גם מעולם לא הוה ליה חזק' דחיות' כדאמר' בגמרא ומן הדין יורש:

היבם לפחות חצי נצ"ב כשאר היבמות שמתו:

כל זה כתבתי לפי מה שכתב רש"י ז"ל בהך דשב' דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא כמו שכתבתי לשונו:

אמנם מצאתי בגליון פרש"י כתיבת יד וז"ל וליכא למפרך מהא דאמר לעיל דעובר מת קודם אמו דטעמא מאי כל זמן שהעובר במעי אמו ניזון העובר ע"י האם כדאמר במס' נדה דסתום הפתוח ופתוח הסתו' ומיד כשמ"ה מטיל טפה לתוך פה האם הולכת הטיפה בתוך מעי העובר ואיידי דזוטרא חיותיה מיית ברישא אבל יושבת על המשבר כבר נעק' העובר במעיה ופתוח הפתוח וסתום הסתום ואינו נזיון מאותה שעה ע"י האם ולא מיית עם אמיה והטיפה אינה מזקת שהרי כבר נסתם אותו הפתח כמו שכתבתי מצאתי כתוב לר"י ע"כ וכ"כ תוס' פר' יוצא דופן וז"ל והא דאמ' בהשוח' במתה אימיה והדר ילידתיה היינו נמי כשנהרגה א"נ כגון דמתה אמו מחמת לידה דכיון דעק' הולד לצאת אז לא מיית כדאמר שמואל שילהי פ"ק דערכין ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד ע"כ ובכך עלו דברינו כהוגן דיושבת על המשבר גופא אחרינא הוא כיון דעק' ולפיכך מחללין עליו שבת משא"כ במעוברת שמתה ואפשר לישב לשון רש"י ז"ל ולומר שגם הוא ביושבת על המשבר לחוד הוא דקאמר דזמנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא ולא חש לבאר דביושבת על המשבר דוקא קאמר משום דבהידיא אמר שמואל האשה שישבה על המשבר וכו' ואין צורך לכפול הדברים המפורשים בגמרא ומשום דאמרינן בגמרא דספיקא הוי כתב הוא ז"ל דזמנין דמיקרי וכו' אלא שעכ"פ אנו צריכין למה שתרצתי קודם לדעת האומרים דדוקא בן יום א' נוחל ומנחיל דהא מסיימי תוס' שם פ' יוצא דופן וז"ל וא"ת א"כ עובר נוחל ומנחיל בישבה על המשבר ומת תחלה וי"ל דאה"נ ונקט בן יום אחד משום דפסיקא ליה דנוחל ומנחיל אבל עובר לא פסיקא ליה ע"כ וא"כ לרוב הפוסקים דפליגי אהא וסברי דעובר לא ירית כלל אפילו בישבה על המשבר ומתה תחלה ודוקא ילוד נוחל ומנחיל צ"ל דשאני שבת דמחללין אחר כמה ספיקות אע"ג דלית ליה חזקא דחיותא וכן כתבו התוס' ז"ל בסו' אותו דבור לענין אחר וז"ל וא"ת את"ל דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמו נח בקופס' אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רה"ר לקרוע האם כדמוכח בפ"ק דערכין וי"ל דמ"מ משום פקוח נפש מחללין את השבת אע"ג דמותר להורגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמ' בפרק הנשרפין דרוב גוססין למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר' פ' בתרא דיומא דאי' מהלכ' בפקוח נפש אחר הרוב ע"כ. ועל כרחין לתרץ באחד מהשני דברי' שכתבתי או דחלול מפני פיקוח נפש שאני או דישבה על המשבר שאני כי היכי דלא תקשו הסוגייא מדידה לדידה דמעיקרא מקש' בכח והא קי"ל דולד מיית ברישא והדר אמר איפכא דמחללין השבת על הולד מספיקא שמא ימצא חי דזמנין דהוי הכי ולמדנו לדברי הכל דיבמה מעוברת שמתה ירית לה יבם ע"פ מה שביארו ז"ל דעובר מיית ברישא. ועוד להכריח ירושת היבם ליבמה מעוברת כמו שיתבאר לפנים מדברי התוספות ז"ל:

ובהכי ניחא לי שלא הזכירו הפוסק' דין שומרת יבם מעוברת שמתה או כשמתה תוך ג' חדשים למיתת הבעל שהיא ספק מעוברת מן הבעל והזכירו סתם דין יבמה שמתה דכלהו יבמו' דין אחד להן בענין ירושתן דאי לאו הכי כל כי הא ודאי איבעי להו לתנאים או לאמוראים או לגאונים או לפוסקים ז"ל לאודועי דין ירוש' יבמה מעובר' שמתה או יבמה שמתה תוך שלשה חדשים כיון שנשתנה דינן משאר יבמות אלא ודאי דין אחד להן בענין הירושה והדברים פשוטים וברורים ואין צריך להאריך בפשוטות:

ולענין יישוב מאי דס"ד מעיקרא דירתי לה קרוביה ממה שאמרו בגמרא אליבא דר"ל ובן אין לו עיין עליו דמשמע דבעודה מעוברת הוי כמו שיש לו בן דלא ירית יבם מידי הא כדאיתא והא כדאית' ולא מכרעא הך לנ"ד כלל דבשעת חליצה היה העובר חי ואמרינן ביה עיין עליו לר"ל דקימא לן כוותיה אבל סמוך למיתת היבמה כבר מת העובר וקרינן ביה שפיר ובן אין לו אפי' לר"ל דאמר עיין עליו דהא לי' ליה וכן נראה פשוט מדברי התוספות ז"ל שכתבו שם וז"ל ור"ל סבר בן אין לו עיין עליו הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים. וא"ת א"כ תפטר לשוק בלא חליצה כמו בזרע פסו' דנפ' לן נמי מאין לו ואמאי נמי אמרינן לקמן דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וי"ל דאמרינן נמי עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק ע"כ הרי משום דבאותה שעה ראוי להתקיים הוא דאמרינן עיין עליו אבל כל שבאותה שעה אינו ראוי להתקיים שכבר מת לא אמרינן ביה עיין עליו דלאו כלום הוא ועוד למדנו מדבריהם ענין שני דדוקא לענין שלא תחלוץ ולא תנשא כל שעומדת בספק הוא שאמרה תורה עיין עליו. אבל לעולם אפילו באותו זמן שעומדת בספק אגידא ביבם ולא מפטרא מן היבום אפילו באותו זמן שעומדת בספק:

וכן כתבו התוס' בפי' במסכת נדה פרק יוצא דופן אהא דאמר התם כנעוריה פרט למעוברת וז"ל וא"ת תיפוק ליה מוזרע אין לה עיין עליה כי היכי דפסלינן בפרק החולץ חליצת מעוברת מאין לו עיין עליו וי"ל דהתם לא קאמר אלא עיין והמתן אם יהיה ולד של קיימא אבל לא מיפטרא מן היבום משום דכתיב ובן אין לו וכו'. הרי ברור דאגידא ואינה פטורה מן היבום דשומרת יבם היא באותו זמן עצמו אלא שצריכה להמתין לבד. וידוע הוא שנכסי צאן ברזל כולם או חציין לכל חד כדאית ליה בחזקת יורשי הבעל קיימי וכמו שכתבו התוספות עצמם על משנה שניה דשומרת יבם שמתה וז"ל ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן בפרק מי שמת פליגי בית שמאי ובית הלל גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' עד ורבינו תם אומר דלא דמיא הך לדהתם דהכא לא פליגי בית שמאי בכתובה אלא בנכסי מלוג וכו' אבל התם קתני סתמא יחלוקו משמע דבכתובה נמי פליגי והיינו טעמא דהתם אם הבעל מת תחלה האשה כמו שגבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לאשה כלום בנכסי הבעל עד אחר החליצה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואפשר דכולהו אמוראי מודו הכא דנכסי צאן ברזל הוו בחזקת יורשי הבעל ע"כ ועם היות שדבריהם כפי סברת הגאונים דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל קיימי מדבריהם נלמוד לחצי נכסי צאן ברזל למאן דאמר דירתי יורשי הבעל חציין לבד דקיימי חציין בחזקת יורשי הבעל ואין לאשה בהם כלום ובין דאגידא ביבם בעודה מעוברת הויא כשאר יבמות שאין ליורשי האשה באותו חלק כלום וכ"ש כשמת הולד קודם מותה ופשיטא דאפילו תפסו יורשי האשה לא מהני' תפיסתן בממון שאין להם דין ודברים בו תדע שהרי לדינא דבית הלל דאמרי נכסי צ"ב בחזקת יורשי הבעל כלן או מקצתן כפי סברו' הפוסק' אם הוחלפה חזקתן ותפסום יורשי האשה לא ישתנה דינן דבחזקתן דמדברי ב"ה טעמא דדינא הוא לא שתהיה חזקתן למי שתפסם וכן כתבו התו' בפי' באותו דבור עיין שם וכן דעת כל הפוסקים ז"ל:

וכי תאמר בלבבך הנה הפוסקים ז"ל חלוקים בעיקר הדין אלו אומרים מצות יבום קודמת ואלו אומרים מצות חליצה קודמת וא"כ בנ"ד עכשיו שמתה היבמה ונכסיה ביד יורשיה יוכלו לומר יורשיה קים לן כמ"ד מצות חליצה קודמת ודינה כשאר אלמנות ואין כאן ירושה ליבם כלל:

אלו הם דברים שאין להם שחר שהרי ראשי אלפי ישראל שאומרים דמצות חליצה קודמת הם ר"ת ובעלי התוספ' וסמ"ג והרא"ש ז"ל וכלם כאחד כתבו דין ירושת היבם בנצ"ב ולא תלאוה בתפיסה כלל ואדרבא הם הם הסוברים דכלהו נצ"ב קיימי בחזקת יורשי הבעל אפילו היו ביד יורשי היבמה ופוק חזי מה שכתבו התוס' באותו דבור שעל משנה שניה דפ' החולץ דבחזקתן היינו טעמא דדינא ולא רצה לפרש בחזקת מי שהם בידו יורשי הבעל או יורשי האשה אשרי מי שיאחז והאריכות בזה הוא ללא צורך כי גם מה שנחלקו בו חכמי הדור שלפנינו ז"ל אם תפיסת היבמה מועילה כשאומרת רוצה אני לחלוץ דאיכא מאן דאמר דמהניא לה ואין מוציאין מידה היינו דוקא כשטוענת כן ולא שנטעון אנחנו בעדה אחרי מותה וכן פסק רשד"ם ז"ל באותה תשובה דסימן קע"ג שהיו הנכסים ביד יורשי האשה כמפורש בשאלה והעלה לפסק הלכה בתשובה וז"ל כלל הדברים שאני אומר שאם הולד היה נפל גמור וא"כ היתה מותרת להתייבם הדין הוא שיחלוקו יורשי האשה עם יורשי הבעל בנכסי צאן ברזל וכו' עד ולא אאריך עתה לפי שכפי הנראה הולד היה נפל גמור וא"כ הדין כמו שכתבתי לחלוק יורשי הבעל עם יורשי האשה ע"כ:

וראיתי מי שרצה לומר דמפני כובד חלייה אחר מיתת הולד דעם היות שיש בה חיות כבר עיילה בה טיפת מ"ה מפני כן אינה חשובה ראויה ליבום ולא ירית לה יבם והם דברי רוח דכי אמרינן ראויה או אינה ראויה ליבום על דין הנוגע לזיקה הוא דאמרינן לא על מקרי גופה כי לא תמצא מימי התנאים ועד דורינו זה מי שאמר דיבמה שכבד חליה בלי תקות רפוא' או שנשתגעה או שהפילה ושפעה דם עד שמתה דלא לירית לה יבם וזה מבואר מאד עד שנ"ל שאסור להעלות דבריו על ספ' להיות' שלא כהלכ' כ"ש שאפילו בעודה מעוברת הוכחנו מדברי התו' פ' יוצא דופן שיש עליה זיקת יבם אע"פ שאינה ראויה אז ליבום:

עוד ראיתי מי שרצה לומר דכשהעצ' ההוגנת ליבם הי' לחלוץ לא ירית מידי דהא לא הוה מכוי' לש' מצו' ביבומה אלא לשם ממון:

ולא חש לקמחי' שהרי הרא"ש ז"ל שכתב בתשובה כלל נ"ב יבמה שנפל' לפני יב' נער וכו' שאם אינ' יכולין להטעותו כופין אותו לחלוץ כתב שם דהיינו מפני שתבע בפירוש ממון לחלוץ משא"כ בנ"ד ובר מ"ד כל זה איננו שוה לענין דין הירוש' תדע שהרי כתב שם הרא"ש ז"ל וז"ל ור"ת פסק הלכה כסתם משנה דפ"ק דבכורות ולפי פסק שלו אפילו בלא אמתלאה אמנם בפסק זה רבו החולקים ובירוש' וכו' ע"כ. וכבר כתבתי דברי ר"ת בענין ירושה שי"ב דאמ' בהידיא שהם בחזקת יורשי הבעל ולא שינה דינם בהיותם ביד יורשי האשה ובאותו נדון הוא מחמיר על היבם טפי מהרא"ש ז"ל דאפילו בלא אמתלאה נמי כופין אותו לחלוץ אלא ודאי טענה שטוענת היא לחוד וירושת נצ"ב דאנן בעינן למטען לה לחוד:

כלל העולה שדין יבמה זו שמתה מעוברת ולא יצא הולד שוה לדין ירושת שאר היבמות לכל חד מרבוותא כדאית ליה:

ומה שבא בשאלה שכתוב בשטר כתובתה הירושה כמנהג דמשק וכו' כבר כתב הר"ן ז"ל בסוף תשובה נ"ד וז"ל ודבר ברור שתנאי השיור אינו אלא אם תמות אשתו בחייו אבל בחיי יבם אין לנו ע"כ וכן הביא דבריו בספר ב"י סי' ק"ס ואע"פ שרשד"ם ז"ל סי' קע"ג ובמקומות אחרים מתשובותיו רצה לחלק או לחלוק בכך להם ז"ל שומעין וצור יש' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כה מעתיר:

אחר כתבי כל זה אנהרינהו לעיינין בהלכה אחד קדוש מתשובות הרשב"א ז"ל סי' תר"ס כתיבת יד וז"ל גם מה שטענו שהיא שומרת יבם ושומרת יבם שמתה יורשי הבעל יורשים כתובתה וכו' עד מה שטענו יורשי האשה שמעוברת היתה אינה טענה לפי שאין הולד פוטר מן היבום עד שיצא לאויר העולם ואפילו ולד קיימא כמו שאמרו ביבמות פרק החולץ וזה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו שהיתה לו אמו קברו ולא יצא לאויר העולם:

ועוד דכיון דמתה היא קימא לן דהוא מיית תחלה דתנ' במסכת נדה פרק יוצא דופן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ואמרינן עלה בגמרא דוקא בן יום א' אבל עובר לא מאי טעמא דהוא מיית ברישא ואיתא נמי סוף פ"ק דערכין ע"כ לשון תשובת הרשב"א ז"ל ותל"י שזיכני לכוין לדעתו ז"ל קודם רואי דבריו ותו לא מידי ע"כ העתקתי מתשובת הריק"ש ז"ל סי' פ"ה ותל"י שכיונתי להלכה במקצת ראיותיכם:

תוכן העניינים

שות מהרף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה