שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ
קט
יען אשר אני משה מינץ ח"מ ראיתי שמקצת בני אדם רגילי' לעסוק בדיני כתובות ונישואי' וקידושין אע"פ שאינם בקיאים בדיניהם ואמרו חכמים מאן דלא ידע בטיב קידושין לא יהא עסק בהן לכן ארשום קצת דיני כתיב' כתוב' ודיני קדושין ומשפטם ותיקון הנישואין ושייך ליה גירעון ותוספות וכתובת דאירכסא וכתובת מחזיר גרושתו ושטר חליצה ונתינת הסבלונות חיבור יפה כדי להגות בו ולראות משפטן. ואתחיל לבאר תחילת דין הזמן:
ניסן יוד. אייר ב' יודין. סיון יוד. תמוז ויו. אב. אלול ויו. תשרי יוד בסוף. מרחשון חד ויו. כסלו חסר יוד. טבת. שבט. אדר.
כסלו יש לכתוב חס' יו"ד בין למ"ד לוי"ו אך בכתו' אין להקפיד אם נכתב ביו"ד:
הגה
אם יהיה זמן הנישואים באחד מששת ימי המעשה יכתוב כך. באחד בשבת. ואם יהיה ביום ב' או ביום ו' יכתוב בשני בששי בחד יוד אבל ביום ג' ד' ה' יכתו' על' בשלישי ברביעי בחמישי בשבת בשני יודין.
כמה בחדש כך משפטה אם יארע יום הנישואים בר"ח והיה שני ימים ר"ח והיה יום הנישואים ביום ראשון יכתוב ביום שלשים לחדש פלו' שהוא ר"ח פלו' ואם הנישואים ביום שני של ר"ח או שר"ח רק יום אחד יכתוב ביום אחד לחדש פלו' וכן בשני ימים. בשלשה ימים בארבעה בחמשה בששה בשבעה הכל יכתוב ה' באחרונה ולא יכתוב בשלש או בארבע כו' כי הימים לשון זכר:
וכן בשמנה בלא וי"ו:
בתשעה. בעשרה ימים. עד כאן יכתוב ימים מכאן ואילך יכתוב יום:
והמניין הקטן קודם לשון זכר. והמניין הגדול לשון נקבה כגון באחד עשר יום. וכן בשנים עשר יום. בשלשה עשר יום בארבעה עשר יום. בחמשה עשר יום. בששה עשר יום. בשבעה עשר יום בשמנה עשר יום. בתשעה עשר יום. בכ' יום. באחד ועשרים יום. בשנים ועשרים יום. וכן כולם:
בתשעה ועשרים יום. ואם הנישואין ביום שלשים והוא ר"ח כבר פרשתיו:
משפט השנים שנת חמשת אלפים ומאתים וחמשים ואחת או שתים ושלש וארבע וחמש ושש ושבע וכן כולן הכל לשון נקיבה. למנין בחד יוד. שאנו מנין בלא וי"ו. כאן יש כותבים שאנו מנין בו כאן זהו ייתור כי אין לכתוב בו רק למנין שאנו מנין כאן. במדינת בבאנברק בכל הגמונים שנקרא על שם עירו כותבים במדינה. ושאר מקומות כותבים בעיר פלו' או במתא פלו' ואפילו אם הוא בכפר שאין מוקף חומה כותבים בכפר פלו'. ואם הוא שנת העיבור והנישואים יהי' באדר הראשון כותבין לחדש אדר הראשון או לחדש אדר השני:
**(יש לכתוב לחדש ולא לירח כי גבי ירח מצינו לשון גירושין דכתיב גרש ירחים. ועוד כתיב כי יקח איש אשה חדשה לשון חדש:
הגה )**
ועתה אתחיל סדר הכתובה וכן היא צורתה:
בששי בשבת בשני ימים לחדש פ' שנת חמשת אלפים ומאתים וחמשים ותשע לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במדינת. בבנבערק איך רבי עמר' בר לוי הכהן (א) אמר לה (ב) להדא (ג) בתולתא
א כתב רב סעדיא דכאן אין כותבין החתן עד אחר וצביאת כיון דעדיין לא הוזכר שנתרצית האשה להיות לו לאשה:
הגה כאן אין כותבין פב"פ דא או פב"פ דנן כי דא ודנן משמע שהזכיר תחילה:
ב יש שלא כותבין לה אלא להדא אך נ"ל הפנים עיקר:
הגה
ג ואם היא אלמנה כותבין ארמלתא ואם היא גרושה כותבין מתרכת' ואם היא חלוצה כותבין חלוצת' כדי לגלויי ולפרסומי שהיא אסור' לכהן. ואם היא אנוסה או מפותה. י"א כותבין סתם אמר לה להדא לאה ולא כותבין בעול' כי גנאי הוא להזכיר זה. וי"א שכותבין בעולה וכן נ"ל כדי לפרסומי לרבים שנבעלת כי שמא אסור' לכהן אע"ג דאמרה לכשר נבעלתי לאו מפיה אנו חיין דרוב פסולים אצלה ושמא נבעלת לגוי ואמר שמואל לרב יודא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובד' כו' ואילו חילוקי כינים אין להאריך כאן אך נ"ל עיקר לכתוב בעולה כדי לפרסם למאן דקפיד קפיד. אך אמינא אם אתרמי דכותבי' אלמנה לא הוי טעות כדאית' בתוס' פ"ק דכתובות גבי בועז דקאמר בועז אלמון שנשא אלמנה היה אע"ג דרות הוי בעולה ולא אלמנה כי היא הייתה גויה כשנשאה מחלון ע"ש בתוס'. ואיתא במיימו' וז"ל אם הייתה שבוי' כותבין פלונית שבוי' כדי שלא יכשל בהן כהן עכ"ל: הגה לאה (ד) בת ר' יעקב הוי לי לאנתו כדת משה וישראל. ואנא (ה) אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי (ו) כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושט' ויהבנא ליכי (ז) מהר בתוליכי כסף זוזי (ח) מאתן דחזו ליכי (ט) מדאורייתא (י) ומזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי ומיע' לותיכי כאור' (יא) כל ארעא וצביאת מרת לאה (יב) בתולתא דא והות ליה לאנתו (יג) ודין נדוני' דהנעלת ליה (יד) מבי אבוה בין (טו) בכסף בין בזהב בין בתכשיטין ובמאני דלבושי בין בשמושי דירא ובשמושי דערסא הכל קבל עליו ר"פ חתן דנן ב"פ במאה זקוקי' כסף צרוף וצבי והוסיף לה מן דילי' מאה זקוקים כסף צרו' אחרי' כנגדן סך הכל מאתים זקוקי' כסף צרוף וכך אמר וכו' כך כותבין במדינתינו חומשין (טז) ליטרין וצבי ר' עמרם הכהן חתן דנן והוסיף לה (יז) חמשין ליטרין סך הכל מא' ליטרין דכסף וכך אמר ר' עמרם הכהן חתן דנן אחריות שטר כתובת' דא ותוספת' דא (יח) קבלית עלי ועל ירתי בתראי (יט) להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כלהון יהו' אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובת' דא ותוספת' דא אפי' מן גלימא דעל כתפאי בחיי ובמותי. **(הג"ה י"ס כותבין ק יעיק' י"ס מנאי בחיים: י"ס כותבין בחיי ובמותא:)** מן יומא דנן ולעלם ואחריו' שטר
ד כאן לא כותבין מרת לאה כיון דע דעדיין לא הזכרנו שנתרצית להית לו לאשה. ועל בתולתה לא כותבין מר' עד לקמן וצביאת מר' לאה. אך אם היא אינה בתולה כותבין גם בכאן מרת לאה:
ה הרבה דיעות יש אם אדם מחוייב לעשות מלאכה כדי לפרנס את אשתו אם אין לו עיין במרדכי סוף המדיר ואוקיר פי' חייב אדם לפרנס את אשתו. ואיזין פ' חייב לזונה. ואיזון ביו"ד כך ראיתי בתרגום מדוייקים על לכלכלתי. הגה ואפרנס ע"י שאר צרכיה בגדים והשייכו' לזה הכל נקראים פרנסה ותקנו כיון בכתובה אלו ד' דברי' דהיינו אפלח ואוקיר ואיזון ומפרנ' אע"ג שיש יותר תנאי כתובה כגון אם לקתה חייב לרפאות' אם תשתבא אפרקינך כו' ויתר תנאי כתוב' אך הנהו תקנו תוך הכתוב' דברי' ההוים תדיר והשאר אע"ג דלא נכתבו הרי הן כאלו נכתבו מכח תנאי ב"ד אך מ"מ הם רמוזי' בכלל ואפרנסי:
ו כהלכות חסר כהלכת י"ס גברין חסר ויו:
ז בלא ויו יש שלא כתבו על אלמנה מהר רק כותבין ויהבנ' ליכי כסף ארמלותיכי זוזי מאה:
(ז*) י"ס ויהיבנ' ביוד ופנים עיקר. ואם היא אינה בתולה כותבין ארמלותיכי או חלוצתיכי:
ח אם היא אינה בתולה כותבין זוזי מאה דחזי ליכי מדרבנן:
ט מדאורית' בחד יוד בין ריש לתי"ו ויש שאין כותבין רק דחזי ליכי כי דיעות יש אי כתוב' אשה דאורייתא או דרבנן אך נהגו לכתו' מדאוריית':
י ומזוניכי כו' כאן לא מונה אפלח ואוקיר כי כאן הזכיר כתובה דחזו ליכי מדאוריתא הזכיר נמי דווקא הנהו דכתיבי באורייתא שאר כסות ועונה וחשיב כסדר המקרא דאיכא מ"ד שאר פי' מזונות ויליף מכאן דמזונות אשה מן התורה לכך כותבין כאן ומזוניכו דהיינו שאר לאותו תנא וכסותיכי היינו כסו' וסיפוקיכי היינו שאר צרכיה והוא בכלל כסות ומיעל לותיכי היינו עונה אבל באלמנה כתובה לא מדכרינן שום דאוריתא אע"ג דיש שהן מדאוריתא כגון כסות ועונה כי הרב' דיעות על שאר כסות ועונה ע"ש פ' נער' וק"ל להבין:
הגה
יא י"ס כארח בלא וי"ו אבל הפנים עיקר:
יב כאן כותבין בתולתא אחר לאה כיון דכתיב כאן מר' דמשמע קצת דאינה בתולה לכן אין סברא לכתוב בתולת' מרת לאה לכך מפסיקין וכותבין בתולתא אחר לאה כדי לפרש וצביאת לאה שהיא בתולה וכן כותבין באלמנה נמי מרת שרה ארמלתא ולא כתבינן ארמלתא מרת שרה כדי שלא לשנות בכתובתה:
הגה
יג י"ס כותבין ודן בלא יוד אבל פנים עיקר צריך לכתוב ודין ויש מי שרוצים לכתוב ודא טועה כי נדוניא לשון זכר:
הג"ה (י"ס כותבין ונדוניא דין ועיקר י"ס דנהגין בחד יוד):
יד מבי אבוה ר"ת ורשב"ם אמרי אם אביה קיים כותבים מבי אביה ואם אינו קיים כותבי' מבי נשא ואסופי דלא ידעינן אבוהן ואמן מאן נינהו יכתוב דהנעלת ליה בין בכסף:
וכן י"א משום מהר"ר הלל ז"ל דאשה שאין לה אב ואם כותבין דהנעלת לי' בין בכסף כו':
הגה
טו ומה שכותבין בין בכסף בין בזהב כו' וק"ק למה כל זה האריכו לכתוב בקיצור ודין נדוני' וכו' בין בכסף בין בשוה כסף וכו' וי"ל הטעם לכבוד חתן וכלה כלומר נתנה לו נדוני' גדולה כסף וזהב ותכשיטים כדאי' פ' מציאת האשה ופ' המקבל שהיו נוהגים להוסיף לשומא יותר בכדי שווייה מה שהכניסה הכלה הכל לפי כבודו ומהאי טעמא אפילו מי שהכניס אשתו ערומה ולא נתנה לו שום דבר כותבין הכי ולא מיחזי כשקרא כיון דהוא מודה שהכניסה לו כך דהודאת בעל דין כק' עדים דמיא וכעין זה מצינו דכותבין בכל שטרות ונתן לו ד' אמות קרקע בחצירו כו' אע"ג דאין לו שום קרקע כפי' ר"ת כדאי' בתו' פ' חזקת הבתי' ובמרד' ריש פ' אע"פ וכן עוד טעם ע"ז דכותבי' מאני דלבוש' ושמוש' דערס' שהוא מודה שהכניסה לו בגדים ואותם בגדים שהכניסה לו אין לבעל רשות למכור כדאיתא בירושלמי א"ר יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו. וכן איתא פ' אלמנה לכ"ג דהדין עמה משום שבח בית אביה. ובסוף נערה גם חילוקים יש אפילו מה שקנה לה הבעל מה דינא ובזה מיושב קצת דאיתא בכל כתובות שלשה בין. בין בכסף בין בזהב בין בתכשיטים ולא איתא בין על מאני דלבושה כו' די"ל דלכך לא כתב בין דבין פי' הן כסף הן זהב בלשון ספיקא קצת אבל על מנא דלבושה ובשמושי דערס' לא נכתב בין דהוי כאילו מודה דודאי הכניסה לו בגדים ושמושי דערס' כדי ליפות כחה שאינו יכול למכור: הגה
טז ואם אינה בתולה כותבין עשרים וחמש:
יז ואם אינה בתולתא כותבין עשרים וחמש. ואם אינה בתולה כותבין סך הכל חמשין ליטרין דכסף:
יח יש שכותבין כתובה דא ונדוניא דין ותוספ' דא ויתור הוא לכתוב בו נדוניא כי הכל בכלל תוספו':
יט בחד יוד בסו' התיבה. וקנינין כך כותבין בחד יוד אחר כל נון. אך י"ס כותבין וקניינין ופנים עיקר:
כתובתא דא ותוספתא דא קבל עליו ר' עמרם הכהן חתן דנן כחומר כל שטרי כתוב' דנהיגין בבנת ישראל העשויין כתקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן רבי עמרם ברבי לוי הכהן (כ) חתן דנן למרת לאת בת רבי יעקב בתולתא דא בכל מה דכתיב ומפר' לעיל במנא דכשר למקניא ביה. הכל שריר וקים:
**(י"ס בבנות בוי"ו. י"ס העשויין בתרי יודין: כתיקון ביוד:
י"ס ומפרש בלא וי"ו:)** (כ) בפסו' וכן אית' ברי' פ"ב לומ' אמר נעניתי לך שאול בן קיש מלך ישראל אע"ג דקיש לא הוי מלך אך יש כותבים ר' עמרם החתן בר לוי הכהן ובזה יש קצת חיסרון להפסיק בשם התפל בין השמות העיקרין לכן אין נכון לכתוב אלא רק עיקר השמות שמו ושם אביו בלי הפסק כגון ר' עמרם בר' לוי הכהן ואח"כ החתן שהוא שם הטפל וגם בהרבה כתובו' משוני' מיניה וביה גבי דכלה כותבים למרת לאה בתולתא דא בת ר' יעקב וכותבים בתולתא דא קודם שם אביה וגבי חתן כותבים חתן אחר שם אביו ואיפכא מסתברא דטפי סברא לכתוב בתולתא אחר שם אביה מלגבי אביו של חתן כי אין לטעות דבתולתא קאי על שם אביה ולכן הוי סברא בתולתא לכתוב אחר שם אביה וק"ל:
אך בתחילת כתוב' אית' ברוב כתובו' בתולתא קודם שם הכלה כגון אמר לה להדא בתולתא לאהבת ר' יעקב והטעם לברר תחילה שהיא בתולה כדי ליישב למה לא כותבין מרת לכך כותבים בתולתא במקום מרת וק"ל וכן עיקר ומאחר דגבי בתולתא כותבים בתולתא קודם לאה מש"ה כותבי' ג"כ גבי אלמנה או גרושה בתחילת כתובת אלמנה או גרושה קודם כגון ארמלתא מרת לאה כו' כדי שלא לשנות הכתובה ולא כותבים מרת לאה בת ר' יעקב ארמלתא אך מ"מ יש כותבי' ג"כ כאן בתחילת כתובה לאה בת ר"פ בתולתא אך עיקר ועדיף לכתוב בתולתא קודם לאה בתחילת כתובה כדלעיל. עכ"ל הג"ה:
ופעמים שהנישואים הוא במקום שאין יודעי' לכתוב הכתוב' כתיקונה והולכין לקהיל' הסמוכה לה לכתוב שם כתובה אז אין לכתוב כל הכתוב' כמו שהי' עד גמירא כי מחזי כשיקרא אלא צריך לשייר שיטה אחרונ' שהו' הכל שריר וקים או לכל הפחות אות אחת בשעת נישואים ואז שם באותו מקום גומרים אע"ג דמסיק דלא חיישינן למיחזי כשיקרא מ"מ חילוק יש וכן הא דקאמ' כי יתיבתו בהיני כתובו בהיני כו' גם יש חילוקי' בזה עיין במרדכי לכן ראוי לעשות כדפרשי' גם שמעתי שיש רבותיי אפילו כשכותבים הכתוב' במקום הנשואי' וכותבין הכתובה קודם הברכה אין לגמור הכתובה לגמרי אלא צריך לשייר הכל שריר וקים עד אחר הקנין שלקח החתן בשעת נישואים ואז אח"כ גומרים הכתוב' אבל לכתוב כל הכתובה קודם קנין וקוד' שנעשה אשתו מחזי כשיקרא אך רובא דעלמא לא חשו ע"ז ונ"ל הטע' משו' דלפעמי' יש תיגר' שלא נעש' הברכ' עד סמוך להכנסת שבת אשר בדוחק יש פנאי לחתום הכתובה קודם שבת וכן יש מקומות שנהגו לעשו' הברכה סמוך להכנסת שבת ומזה בא המנהג לכתוב כל הכתובות קודם הברכה:
הגה וכן איתא במרדכי פ"ב דגטין וז"ל גם העדים חותמי' קודם הברכה ולא מיחזי כשיקרא כיון שעסוקים באותו ענין ויש מקומו' שאין העדי' חותמין עד אחר הברכה שכבר נעש' הקנין לפניה' עכ"ל
עתה אבאר מקום סדר הנהגת הנישואין. הסבלנות נהגו ליתן קודם אכילת יום ה' בערב. או ליל ה' כשיושבים המסובין עם הכלה על השולחין:
והסבלנות יהיה דרך ליתן לרב העי' או חשוב או פרנסה העיר להוליכו לכלה. ושאר הקרואי' וטובי העיר הולכים עמו. וכאשר בא לפני הכלה צריך לומר בזה הלשון שמעני הכלה הנה החתן שלח לך האי דורון שיהא שלך אחר הקידושין ולא עתה כי אם נתן לה סתם עתה הוי כמו קדושין (כי יש דיעות בזה אי הוי כמו קדושין) ושמא בא לידי קטט דחזרו בהן אז הו' צריכה גט. וזכרנו דכה"ג הוי מעש' בשפי"רא בת מה"ר ליוא לנדא ז"ל. לבן הנר' מה' מלאדין ואח' נתינת הסבלונות אוכלין. (הגה לכך חשיב האי סעוד' סעודת מצוה דהיא סעודת סבלונו' דחשיב ליה סעודת מצוה בפ' מקום שנהגו ונ"מ מאן דלא אוכל חוץ לביתו כ"א סעוד' מצוה יכול לאכול בהאי סעודה:) ובבקר הולכים החתן והכל' לחצר ב"ה לעשות מיין כמנהג העיר. ואחר המיין מנהג בכמה קהילות שמשיבין חתן וכלה תחת כיפה הנעשית לשם כך. וזהו חופה שלנו כי באילו מדינות אין לנו חופה בשעת הברכה. לכן י"א דזהו חופה דידן. (כדאית' בברכת אירוסין והתיר לנו הנשואות ע"י חופה וקידושין:) והחתן ישים המטרון בראשו כאבל כדי להזכירו ימי אבילות שנאמר וגילו ברעדה. לכן לובשים את הכלה חלוק סרגנית של נשים כדי להזכיר יום המיתה. וכן להיות מעוטפ' שיהא הסרבל או הקורזן על ראש' כאבילה. וכן כדי להזכיר אבילות ירושלים בראש שמחתינו. לכן מנהג ביש קהילות שמשימין עפר או אפר בראש המתן במקום הנחת תפילין כשמוליכין אותו לב"ה לעשו' הברכה והקידושין ומשימין עפר על ראש מטרון של חתן במקום הנחת תפילין של ראש לקיים מה שנ' תחת האפר פאר עכ"ל צורב"ר וכן המנהג בקהילות ריינוס) וי"א הרציע' של מטרון החתן זהו חופה דידן (וכן איתא בצורב"ר מה שאנו פורסין הצעיף על ראש החתן והכלה בשעת הברכה. כדי שגם זה קרוי כניסת לחופה כי חופ' ל' כסוי כמו ותקח הצעיף ותתכס הגה) וכשבאים החתן והכלה למקום שמנהג שם לעשות הברכו' וצריך להעמיד הכלה לימין החתן. יש מעמידין לצד מערב ופניה' כנגד מזרח והטע' שיהא פניהם כנגד ארון הקדש. (א"ר יוסי מניין שהחתן מסיב בראש שנ' כחתן יכהן פאר ומה כהן בראש אף חתן בראש):
והמברך מצדד את עצמו ופניו למזרח ויש מעמידין חתן וכלה לצד דרום דאמרי' מי שרוצה לחכי' ידרים כו' ויש מעמידין חתן וכלה לצד צפון כי כשמעמידי' לצד דרום אז הכלה קרובה טפי לארון הקדש מהחתן כי צריכה לעמוד בימינו. וזהו כנגד הסברא:
לכך מעמידו לצד צפון וסומכין נמי ע"ז דאמרי' מי שרוצה להתעשר יצפין ולבתולה לוקחים ב' צלוחית שפיהם צר לסימן שהיא בתולה ולאלמנה ב' קרוזון פחותים. (ואם הכלה אינה טהור' צריך המברך לומר זה להחתן בנחת הוי יודע דהכלה אינה טהורה והטעם מבואר במרדכי ריש פרק אעפ"י ע"ש) וטבעת קדושין צריך ליזהר מאד שיהא של החתן ולא שאילה ולא ממושכן ואם החתן נער ואביו שם בשעת הברכה צריך לישאל אביו אם הטבעת של החתן שנתן לבנו במתנה גמורה. ואחר ברכת אירוסין מיד בלי הפסקה יקח המברך הטבעת לידו ויברר שני עדים טובי הקהל וחשובים שבהן וצדיקים שבהן שהם בודאי כשרים להעיד שלא יהיו קרובים זה לזה ולא להחתן ולא להכל' או שום שאר פסול הפסולים להעד. ומראה הטבעת לאותם העדים שהוא שוה פרוטה ויזהיר העדים שיראו נתינת הטבעת לאצבע הכלה. (וצריך החתן לקדש בימין דידיה וגם בימין הכלה ובאצבע הסמוך לאגודל שנקר' אצבע ישים הטבע' ואין להקשו' היה לו לקדש באגודל כי אין מעבירין על המצות י"ל הטעם דאין דרך הנשי' לשאת הטבעת באגודל כי היא דרך אנשים והוי קצת בכלל לא יהיה כלי גבר על אשה וישמעו דברי החתן שיאמר הרי את מקודשת לי:
וכן מקר' המברך את החתן הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. ויזהר מאוד המקר' שלא יאמר לי בפיו דהוי כאלו הוא מקדש הכלה (לכן ראוי הוא ללמוד החתן קודם הברכה שהוא יאמר לי ואם הוא עם הארץ וצריך להקרות לו הכל מ"מ יאמר המקר' לי בשפה רפה) הגה ואז כשנתקדשה יאמרו כל העומדים שם מזל טוב. (ואם הכלה אינה טהורה אז מיד אחר הקדושין מסירין רצועות המטרון מראש הכלה ומפרידין זו מזו) ואז יברור המברך עדים אחרים ליקח קנין על הכתובה (והטעם שלוקחים עדים אחרים כדי להרבות עדים לכבוד הכלה והחתן וכן לפרסומי מלתא:
ויבקש החתן העדים שיחתמו הכתובה ואז יקרא המברך את הכתובה (והטעם שיקרא את הכתובה כדי להפסיק קצת משום ברכת היין שמברכין עוד פעם בפ"ה על כוס ברכת נישואין) והעדים ג"כ ישמעו או יקראו עמו בנחת:
ואם נעשו תנאים ביניהם. אז יקחו גם כן חתן וכלה קבין על התנאים אך יש נהגו ליקח קניין על התנאים קודם שהלכו לברכה. וי"א דוקא אחר הקידושין יקחו קנין דלא מחזי כשיקרא כדלעיל (והאי מיחזי כשיקר' גרע טפי דאין שייך ליקח קנין על התנאים כיון דעדיין אינה אשתו) ואז יקח המברך כוס אחר לברכת נשואין ז' ברכות ומטעימין להחתן וכלה מן שני הכוסות. ואחר ברכת נישואין ינתן ליד החתן הכוס של ברכת אירוסין ויזרוק אותו להכותל וישבור וז"ל צורכי"ר ומשבר זכוכית זכר לחורבן עכ"ל. ואו' אני משה מינץ סמך יש מר"פ אין עומדין דאתמר שם מר בריה דרבינ' עביד ליה הלולא לברה חזי רבנן דקא בדחי טובא אייתי כסא דדמיה יקרים ותבר קמייהו כו' ואיעצבו כו' ואיתא בתו' מכאן נהגו לשבור זכוכי' בנישואין עכ"ל. וראיתי רבותי נהגו ליקח הכוס הראשון לזרוק ולשבר ולא זכיתי לשאל מהן טעמא מאי למה דוקא כוס ראשון. ונ"ל קצת טעמא כיון דיש עתה ב' כוסות טוב ליקח ולשבר כוס של אירוסין, כי כוס של נישואין אתי לגמר הזיווג ומברכין והתקין לו ממנו בנין עדי עד. לכן אין סבר' לשבר כוס על נישואין שמורה ח"ו על שבירת העניין כי אמרינן סימנא מלתא כדאמרינן עיין במרדכי בהלכות יה"כ. וכן אנן עבדינן ג"כ בנישואין כמה סימנים המורים על ענייני הצלחה. כגון אבוקות בשעת מיין המורה לאור' ולשמח'. וכן תחת השמים והכוכבים כלומר כה יהיה זרעכם ככוכבי השמים. וכן החטי' שזורקי' על ראשם לאמר פרו ורבו וצריך ליזהר שלא לזרוק החטי' במקום הטינופת וכן איתא בהג"ה במיימון וז"ל כשזורקי' החטים בבית חתנים צריכין ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי והנה מורי ש"י מצוה לכבדם משום שלא ידרסו עליהן עכ"ל הג"ה מיימו'. ונהגו החתן והכלה להתענות ביום הנישואים עד אחר הברכה י"א הטעם דהוי סליחה דידהו שנמחלים עונותיהם וי"כ דידהו כדדרשינן על הא דכתיב ויקח את מחלת וגו'. וי"א הטעם שצריכים להתענות שמא ישתכרו ולא יהיה דעתן מיושב' עליהן בשע' הקדושין ולפי האי טעמא מי שמשיא בתו הקטנה שאינ' יכול' לקבל קידושיה אלא אביה מקבל הקידושין אז צריך האב להתענות שמא ישתכר בשעת נישואין הנ' כתבתי קצת מנהגים הפשוטים שראיתי. אך כמה וכמה דיני חילוקי' יש בענייני קידושי' הצריכין לפני ולפנים לא אוכל לבאר. ואמרו חכמים מאן דלא ידע בטיב קידושין לא יהא עסק עמהן לכך מנהג יפה שנהגו קדמונינו שלא יעשה שום אדם ברכת אירוסין ונישואין כ"א ברשות ובהתר' רב ומנהיג וכן המנהג בכל אילו המדינות כתובת בתולה ו' מאות כי פירוש של מאה ליטרי' פי' מאה זקוקי' כסף שהוא שוה ו' מאות זהו'. וביש מדינות כותבין מאה לטרין דכסף למשקל הברזל אז הוא כפל כי ליטרא ברזל שני זקוקי' כסף. והכל תלוי במנהג. ונהרא נהר' ופשטיה וכן כתובת אלמנה ג' מאות זהו' שהוא החציי' מכתובת בתולה. ופעמים יש בתולה או אלמנה שנתנה נדוניה גדול' והוי כתובתה גדולה משאר כתובות ואין נכון לשנות המנהג לכתוב בהכתובה אותה התו'. אלא כותבים כל הכתובות שוות והתוספות יעשה שטר בפני עצמה:
וכך צורת תוספת כתובה.
זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ בששי בשבת כו' במדינות באבנרק איך בא לפנינו פב"פ ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני ב"קס בכל לשון של זכות וכתבו וחתמו ותנו לאשתי פלו' בת פלו' להיות בידה לזכות ולעדות ולראייה מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפיצה ובדעת שלימה ומיושבת והנני מוסיף לה על כתובתה ותוס' שיש לה ממני שכתיבה בה ק' לטרין דכסף (ובאלמנה כותבין דכתיב' בה חמשין לטרין דכסף הגה.) עוד כל בגדיה וצעיפי' ותכשיטה השייכי' לגופה וזה תקחי בראש אחר שבאו לכלל גבייה ולא ינכה לה מן סך כתובתה ותוספת כל בגדיה וצעיפיה ותכשיטה השייכים לגופה אלא תקחי כל בגדיה וצעיפיה ותכשיטיה השייכים לגופ' תוספות על ק' לטרין הכתובים בהכתובה דמבואר בה מאה לטרין דכסף:
וכל זה קבלתי עלי ועל יורשי אחרי לשמור ולעשות ולקיים כל זה:
(אם יש תנאי בתכשיטים יכתוב הכי אך הברירה יש לי או ליורשי אחר שיבא לידי גבייה ליתן לה כל תכשיטיה הנ"ל או עשרים זהו' עבור כל תכשיטיה ובזה יפטר ליתן תכשיטי' רק יתן לה מאה ליטרין ובגדים וצעיפים ועשרים זהו' ובזה יפרע לה כתובתה ושטר תוספ' דא:
וכל תוקף וכח ב"ד שיש וכו'):
וכל תוקף וכח שיש לכתוב ותו' שיש לה ממנו ג"כ יש לתו' דא בכל כח ב"ד ובתקון חכמים וכך אמר ר"פ הנ"ל אחריות שטר תוס' דא קבלתי עלי ועל יורשי אחרי להתפרע מכל שפר ארג נכסי' וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר תוס' דא ואפילו מן גלימא דעל כתפאי בחיי ובמותי. וכל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי דמודעי דמסרתי כבר או דעתיד אנא למסור על שטר תוס' דא כלהון בטלתי בפניכם בכל לישני דאמרי רבנן דמבטלין בהון מודעות. ואחריות שטר תוס' דא עם כל התנאים דלעיל קבלתי עלי ועל ירתי בתראי אחרי כחומר כל שטרי תוספת' דנהגין בבנת ישראל כתקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן פב"פ הנ"ל לאשתו פב"פ בכל מה דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה הכל שריר וקים:
ויש כותבין וכן קבלתי עלי ועל יורשי אחרי אפילו אם אירכס שטר כתובתה דהוית לה מנאי תהא שטר לא בחרקאי בכתובה קמייתא ותגבה בשטר זה כתובתה ותוספ' דהוה מאה ליטרין עם התוספות המבואר בשטר זה דהם הבגדים וצעיפי ותכשיטים השייכים לגופה:
יש מוסיפים וכותבי ואפי' אם יצא שטר כתובתה מתחות ידי או מתחת יד יורשיי בדלא קרוע ב"ד או בדלא כתיב עלי' תברא מ"מ תגבה גם כתובתה ג"כ תוספ' עם כל התו' המבואר בשטר זה כל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידיה או מתחת יד יורשיה בדלא קרוע קרע ב"ד ובדלא כתב עליו תבר' וכו' וכך אמר וכו'. שמעתי י"א מאן דכתי' תוס' לאשתו צריך לאחר זמן כתיבת התוספ' לכל הפחות יום אחד אחר כתיבת הכתובה כי אם נכתב שניהם ביום אחד לא ידעינן איזהו נכתב מקודם כי אין כותבין שעות. וא"כ האי תוס' מיחזי כשיקרא דשמא נכתב קודם הכתובה ולאו מילתא היא כי מבואר כמה פעמים בשטר תוספות שהוסיף לה להשטר תוס' על כתובתה א"כ מוכח דהכתובה נכתב מקודם. וקי"ל ומ"מ צ"ע בתו'. הגה
וכן לפעמים שנדוניית' מועטת ולא רוצה החתן ליתן לה כ"כ כתובה גדולה שש מאות לבתולה או ג' מאות לאלמנה או יש לה בנים כבר וכה"ג וצריכה ליתן עליה שובר על מקצת כתובתה מ"מ כותבין הכתובה כמנהג המדינה אלא שכותבין לו שובר:
וכך צורתה:
זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ בכך וכך בשבת כו' במדינה בבנבערק איך באתה לפנינו מר' פב"פ ואמרה לנו הוו עלי עדים וקנו ממנו בק"ס בכל לשון של זכות וכתבו וחתמו ותנו לו לבעלי ר' פב"פ להיות בידו לעדות ולראייה מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל כ"א בנפש חפיצה ובדעת שלימה ומיושבת. והנני מודה בפניכם בהודאה גמורה שרירא וקיימא כאילו אני מודה בפני ב"ד חשוב דלא בהשטא' ולא בהשנאה ודלא למיהדר בי' מן יומא דנן. ולעלם שגביתי וקבלתי ונשלמתי כל כתובתי ותוספ' שיש לי מבעלי דכתיב ביה ק' לטרין דכסף לבד ג' מאות זהו' י"ס כותבין שעולה הסך ו' מאות זהו' רייניס לבד ג' מאות זהו' ותוס' שיש לי עדיין על בעלי הנ"ל ויתר על ג' מאות לא נשתייר לי' בידו כלום מחמת שיעבוד כתובתי ריינוס נשתיירו לי ביד בעלי הנ"ל מחמת שטר חוב כתובתי ותוס' כי גביתי ונשלמתי הכל לבד ג' מאות ועל המותר אני פוטר ומוחל על בעלי ר"פ הנ"ל ועל יורשיו ועל כל הבאים מכחו מעכשיו פטור גמור ומחילה מוחלטת שרירא וקיימא דלא למיהדר ביה מן יומא דנן ולעלם שאין לי וליורשי או הבאים מכחם שום תביעה בעולם על בעלי הנ"ל ולא על יורשיו ועל כל הבאים מכחו מחמת שטר כתובתי ותוספות כי אם ג' מאות שחייב לי והמותר על הג' מאות קבלתי מידו ונשלמתי על גמירא:
וכל מי שיבא מד' רוחות בן או בת אח או אחות קרוב או רחוק יורש או נוחל יודי או ארמאי אוכל נכסי ופורע חובתי דאתי ברשותי ודלא אתי ברשותי דיקום ויהגה ויטעון ויערער וישתעי דינא בהדי בעלי הנ"ל או בהדי יורשו או בהדי כל הבאים מכחם מחמת מחילה ופטור זה יהיו דבריו בטלים ומבוטלי' לגמרי לא שרירן ולא קיימין וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש וכטוען אחר מעשה ב"ד דלא יתעבד ביה דינא או פשרה לא בדיני ישראל ולא בדיני האומות. ובחרם ובשבועה אני מקבל שלא לתבוע בעלי הנ"ל או יורשיו שום תביעה בעולם מחמת הממון הנ"ל אשר קבלתי בכתובתי וכל מודעי וכו' שמסרתי כבר או דעתיד אנא למסור על שטר מחילה ופטור זה כולם בטלתי בפניכם בכל לשון דאמרי רבנן דמבטלי בהון מודעות וכך אמרה לנו מר' פ' הנ"ל שטר הודאה ומחילה ופטור ושובר זה כתבוה בשוק' וחתמוה בברא כי היכי דלא ליהוי כמלתא דטמירתא ושטר זה לא יפסול ולא יגרע כחו לא מחמת שום פקפוק טישטוש או נדנוד ולא מחמ' חסיר או יתיר או שינוי או חילוף לשון אות או תיבה אלא הכל יהא נידון לזכות וטובת בעלי הנ"ל ויורשיו. ושטר מחילה זה קבלה עליה מר' פ' הנ"ל כחומר כל שטרי פטורי' ומחילות העשוין כתקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן מר' פ' ב"פ הנ"ל לבעלה פ"בפ הנ"ל ככל מה דכתוב ומפ' לעיל במנא דכשר למקני' ביה הכל שריר וקיים.
הנה בארתי תוספות כתובה ושטר פירעון בענין אחר וממנו תלמוד שאר תנאים הכל לפי התנאי הגירעון והתוס' ותן לחכם ויחכם עוד: