שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ
נה
איתא בפ' נגמר הדין א"ר שמעון בן יוחי רמז קבורה מן התורה מנין ופרש"י רמז קבורה שאדם חייב לקבור מתו ת"ל כי קבור תקברנו מת"ל מכאן רמז לקבורה מן התור' ואח"כ איתא א"ל שבור מלכא לרב אחא קבורה מדאורייתא מנלן לכו אישתיק כו' ומקשי' אמאי לא פשוט מקבור תקברנו כו' ומשני והדר ופריך ה"ל למיפש' מדאיקבר צדיקים פרש"י אברהם יצחק ויעקב ומשני מנהגא בעלמא והדר פריך מדקבר הקב"ה למשה פירש רש"י אלמא דעתו אסכימי' ומשני דלא לישתני ממנהגה ע"ש ש"מ דמנהג' מלתא דאפי' הקב"ה לא רצה לשנות בהאי מילתא וכן בפ' הפועלים נמי איתא א"ר תנחום בן חנילאי לעולם אל ישנה אדם ממנהג מדינ' שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם. ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם אכלו ס"ד אלא נראה כמו שאכלו וגם איתא שם איבעי' להו קבורה משום ביזיונ' הוא או משום כפרה הוא למנ"מ דאמר לא בעינן דתקברו לההוא גברא אי אמרת משום בזיונה הוא לאו כל כמיניה ואי אמרת משום כפרה הא אמר לא בעינן כפרה כו' ובעי למיפשט מקראי דמשום בזיוני ואדחי ולפי שיטת התלמוד אמרי' דשינוי דחיק לא סמכינן והוי משום בזיוני וצ"ע א"כ אי אמרי' יורשי' לא חיישי אבזיונה אז לא חייבינן לקוברו וק' הא דלעיל יליף ר' שמעון ב"י רמז לקבורה מן התורה ודוחק לומר דלא הוי רק אסמכתא אך י"ל בדוחק דלעיל מיירי בסתמ' דלא אמרי יורשי' ש"ד וגם מיתנא אז קברי' מן התורה מקרא דקבר תקברנו אבל אי מפרשינן דעתייהו עבדינן כפירושו ועל זה בעי אי משום בזיוני כו' וזה דוחק כי אי ילפי' מן התורה היכא מצי יורשים לבטל המצוה מן התורה ולומר לא קברינן ולכן הוי נ"ל דודאי הוי לימוד מן התורה ואי לא אמר מיתנא ש"ד אז צריכין היורשים לקוברו בע"כ מדאורייתא ולא מצי יורשים למימר לא חשינן אנן אבזיונה דבע"כ מוטל עליהן המצוה כמו כל מצות עשה דמוטלין על האדם לקיימו ואי לא מקיים מכין אותו עד שתצא נפשו אבל אי טעמא דקבורה משום כפרה א"כ כי אמר ההוא גברא אל תקברוהו אז לא בעי האי גברא כפרה וכן אין לו כפרה א"כ מאי ריוח לקוברו כיון דלא מועיל בקבורה לכן א"צ לקוברו דהאי גבר' הוי כמו מאביד את עצמו לדעת. ותדע דהאי תירוצא סמכה דאפי' אי הוי משום בזיוני לא מצי היורשים לומר אנן לא חיישינן אבזיונה דא"לכ אמאי לא אמר בהך בעי' נמי תרי נפקותא כמו בבעי' דבסמוך דבעי הספיד' יקר' דחיי כו' וקאמר נ"מ היכא דאמר אל תספדוהו כו' א"נ לאפוקי מיורשים ופרש"י ואי יקרא דחיים ליורשי' הוא דצייתינן עיין לקמן ובעי' דהכא לא בעי כלל אי צייתי ליורשי' ש"מ הכא דאי לא אמר מוטל ע"כ על יורשים לקוברו מדאורייתא וצ"ל דבעי לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא. אבל אין לתרץ דבעי הכא ללישנא קמאי דלעיל איכא תרי לישני דללישנא קמא דלעיל קאמר מניין למלין את מתו כו' שעבר בלא תעשה ת"ל כי קבור וגו' איכא דאמ' רמז לקבורה מן התורה ת"ל כי קבור כו' זה ליכ' לתרוצי דבעי ללישנא קמא דצ"ל דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי ע"ש. והדר איתא שם איבעיא להו הספידא יקרא דחיי או יקרא דשכבא הוא למנ"מ דאמר אל תספדונו לההוא גברא א"נ לאפוקי מיורשיו ע"כ שכר ספדונ' אי יקרא דשכב' כי אמר אל תספדונו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרו יורשים לא ניחא לן כייפינן להו ואי יקרא דחיים הוא ליורשים צייתינן ופשיט ת"ש ר' נתן אומר יפה למת שנפרעים ממנו לאחר מיתה לא נספד ולא נקבר כו' זהו סימן יפה למת ש"מ יקרא דשכבה הוא ש"מ ע"ש א"כ שמעינן דפשיט דכייפינן להו כפי' רש"י ע"ש. ואיתא בתשובת רא"בן וז"ל נשאלתי אם חייב אדם בקבורת בנו כמו בקבורת אשתו או לא דעתי נוטה דחיי' מדתניא איזהו מת מצוה כל שקורין ואין לו עוני' הא יש לו עוני' לא חשי' דעלייהו רמי והקרוב קרוב קודם ועוד מדאמר בתורה לכהנים ליטמא לז' מתים האמורים בפר' מכלל דמחייבים להן דאי לא מחייבים אמאי מטמאים כו' וא"ת כיון דמחייב מדאוריתא למה תיקנו לו פירות תחת פירקונ' כו' ע"ש היכא שקבר ראובן את בן שמעון בלא ידיעת שמעון שלא היה בעיר והוציא על קבורתו הוצאת אע"ג דתנן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי הכא משום פגם משפחה לא יפסיד דתנן המוכר קברו באי' בני משפחתו וקוברי' אותו בע"כ של לוקח משום פגם משפחה עכ"ל ואפי' מלתא דלא הוי כ"כ צריך המתחייבים היורשים לשלם כמו מצבת אבן וכן איתא בס"א וז"ל אם לא רצו היורשים להספידו ב"ד מוציאים מידו כל מה שרגילי' לעשות למת בן גילו לפי משפחתו ולכל צרכי הקבר ואבן למצבה עכ"ל יען אשר האי דינא אינה שגורה בפי כל ואינה מצוי. כי רוב בני ברית זהירים וזריזים לגמול חסד ואמת עם זה בר מנן גלל כן כתבתי אילו דינים בקיצור ה' ית' יאריך ימינו ויזכינו לביאת גואל ולראות בבנין אריאל. כנ' משה טרוד משה לוי מינץ: