אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

מז

מז

חיי אריכי להישיש האלוף האדון מה"רר שמואל שי' פליאה נשגבה מה ראית מר למיתבע כו' וכאשר כתב מר השאילה וז"ל ראובן חלה ימים רבים וצוה על ביתו ואמר לוי ויהוד' יקחו באשר לי בראשונה כל א' כ"ה זהו' כו' ואח' כך קם על רגליו והלך לשוק יום או יומים וחזר לביתו שכב ומגו ההוא ארעא מיפטר לעלמא עכ"ל. לא ביארת מר אם הלך על משענתו פי' ע"י מקל בידו או בלא משענתו אך מדהלך בשוק מסתמא חזר לגמרי ואבאר מה דעמי איתא בפר' מי שאחזו אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטה כו' וזהו פי' אם עמד בטל ממילא הגט והמתנה (וכן נ"ל בלאו הכי לכל מתנה ש"מ מצי למיהד' הגה):

כאשר פרש"י ע"ש. ופריך תנן ה"ז גיטך אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מת מחולי ראשון ה"ז גט ואם לאו כו' ואי אמר' אם עמד חזר ל"ל אומדנ' הרי עמד ופרש"י הדר עמוד ובטל הגט מאיליו אמ' מר בריה דרב יוסף כו' שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל לחולי אח' והא הולך קתני הולך על משענתו והא קמ"ל דהולך על משענתו הוא דבעי' אומדנא ואידך אומדנא נמי לא בעי ואח"כ קאמר סתמא דתלמודא ש"מ שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה א"ל אין דא"ר אליעזר כו' ופרש"י מתנתו מתנה אם מת מחולי אחר דהא אמרת לאו עמידה היא וגבי גט דמתני' הוא דבעי' אומדנא משום דמחולי זה קאמר עכ"ל א"כ ש"מ היכ' דהוי עמיד' הוי חזר' ובטל המתנ' מאליו ור"ת מקשה על רש"י בזה דפי' דאיירי בסתם גט ואיתא במרדכי וז"ל אמ' רב הונא גיטא כמתנתו כו' פר"ח ורש"י דאסתם גט דש"מ קאי וקאמר דסתם גט דש"מ בלא תנאי כמתנתו מה מתנת ש"מ חוזר ממילא דאדעתא דעמד לא נתן אף גיטה כו' וקשה לר"ת כו' ע"כ נראה לר"ת דכל סתם גט דש"מ אם עומד אינו חוזר כיון שלא התנ' ולא דמי למתנת ש"מ דאם עומד חוזר ממילא דכל עיקר מתנה של ש"מ אינה אלא לאחר מיתה אבל גט חל מחיים ולכך דעתו שחל מחיים מיד ואינו חוזר ממילא אם לא פירש כו' עכ"ל ש"מ דבמתנ' ליכא מאן דפליג אם עמד עמידה גמורה דבטל ממילא המתנה וז"ל ס"א ש"מ שנתן גט סתם ועמד הרי זה גט אלא א"כ פירש אם מתי:

ומתנתו בסתם מיד כשעמד נתבטלה ממילא אפי' לא אמר חוזרני ב וה"מ שנתרפא לגמרי אבל לא נתרפא לגמרי אפי' נית' מחולי זה לחולי אח' ומת בו הוי מתנה עכ"ל:

וכן כתב ס"א וז"ל ש"מ שניתק מחולי אל חולי מתנתו מתנה ואם עמד והלך על משענתו בין חולי לחולי אומדין אותו אם מחמ' חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנ' ואם הלך לשוק בלא משענתו אין מתנתו מתנה וא"צ אומד עכ"ל:

ומתני' דפ' מי שמת דתנן לא כתב בה ש"מ והוא אומר ש"מ הייתי והן אומרין ברי היה צריך להביא ראיה שהיה ש"מ דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המ"עה ואיתא בגמ' ההוא מתנתה דהוה כתוב ביה כדהוה קצירה ורמי בערסא ולא הוה כתו' ביה מגו מרע (הגה אתפטר לעלמא אמ' רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו א"ל אביי ומה ספינה דרובן לאיבוד נותנים עליו חומרי חיים וכו' ומסיק שם דרבא כרבי נתן דאמר אם ברי הוא עליו להביא ראיה כו' ואביי כר' יעקב כו' ופסק האלפס דלית הלכתא כרבא דהא מוקמינן להא דר' נתן כר' מאיר ודר' יעקב כרבנן דמתני' דאמ' המ"עה הג"ה) ואח"כ מסיק מאי אלימא מדכולהו כתיב ביה כדהוי מהלך על רגלו בשוק והא לא כתיב ביה ש"מ דשכיב מרע היה אדרבה כו' איכא למימ' הכי ואיכא למימר הכי אוקמי' בחזקת מרי א"כ ה"נ עובדא דידן אפי' איכא ספיקא אוקמיה הממון בחזקת כל היורשי' וכן איתא במרדכי ע"ז וז"ל לא כתב בה ש"מ כו' ה"ה לא כתב בה ל' ברי כדמהלך על רגלוהי כו'. והיורשים טוענים שעמד וכיון שעמד מסתמא חוזר בו א א"עפ שלא אמר כדמשמע פ' מי שאחזו אמר רב הונא גיטו כמתנתו ופריך ממתני' זה גיטך כו' והולך בשוק כו' מאי קושיא נהי דעמד הא לא חזר אלא ש"מ סתמא יש לנו לומר שחזר אע"פ שלא אמר ועוד דקאמ' התם ר' אליעזר ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנ' דוקא ניתק אבל עמד אין מתנתו מתנה אף ע"פ שלא חזר עכ"ל. וכן איתא אח"כ במרדכי תשובת רא"בן וז"ל בנו של ראובן היה לו זקוק וחצי ביד שמעון אחי אביו וחלה בן ראובן ושלח אחר עדים וצוה בפניה' ונתנם לראובן אביו ולא מחתה אשתו והקל חליו מעליו ועמד והלך על משענתו ואח"כ הכבי' עליו החולי ושלח עוד אחר דודו שמעון כו' ואז מחתה אשתו ונפטר לעולמו וקיים שמעון דברי המת. ונר' שמעון עשה כדין שאפי' לא צוה כו' הרי הוא יורש כו' וכ"ש השתא שצוה ומצוה לקיי' ד"ה ואם מפני שהלך על משענתו בבי' הוי חזרה לא היא עמ' והלך בשוק קתני כו' עכ"ל ש"מ דכל אפי' שוין הוכ' דהלך בשוק דהוו חזר' ממילא ולית דין צריך פנים מ"מ לרווחא דמלתא הארכתי דרך משא ומתן ולא לפסוק הלכה דמתוך כך נתרווחה שמעתת' ויצא הדין לאמיתו והכל אתך להצדיק את הצדיק כו' ואע"ג דהדין נוטה לפי הסברא ליתן להן בראש כאשר כתב כ"ת דלמה יגרעו אלו מליתן להם מהנישואין כבר מ"מ משום האי סברא אין להוציא ממון מחזקתה כדתנן ביש נוחלין הניחה בנים גדולי' וקטנים כו' ואם אמרו הקטנים הרי אנו נושאים כמו אתם אין שומעין להם ופריך בגמרא מאי קאמר אמר רב יודא ה"ק נשאו הגדולים בחיי אביהן ואמרו הקטנים בחיי אביהן כו' אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם. וא"ת ה"לל ניזל בתר אומדנא דאביהם כיון לג דגילה בדעתו ם לתן להם בראש כדאיתא בפר' מי שמת דפריך מאן תנא דאזיל בתר אומדנא ומוקי רב נחמן כר' שמעון בן מנסיא. ורב ששת מוקי כר' שמעון שזורי הא ליתא דהתם הנהו אומדנות מוכיחות כדפריך התם ורב נחמן מ"ט לא אמר כרב ששת כו' ועוד הנהו הוכחות הוי לקיומי ירושה דאורית' אבל הכא הוי איפכא וכן נמי ע"ז קאי דמתני' קתני אם עמד וחזר דאזלי' בתר אומדנ' ופריך מאן תנא כו' וק"ל ובלאו הכי יש הרבה חילוקים במתנה ש"מ במקצת ומזה א"צ להאריך:

אכן מה שציוה לתת לבתו ל' זהובי' בזה יש לחלק ויש לייפו' כח הבת תנן בפ' מציאת האש' יתומה שהשיאה אמה או אחיה וכתבו לה במאה מנה כו' יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה ר' יודא אומר אם השיא את הבת הראשונ' ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה וחכמים אומרי' פעמים שאדם עשיר והעני כו' אלא שמין את הנכסים ונותנין לה ואיתא בגמ' אמר שמואל לפרנסה שמין באב אומדין אלו היה האב קיים מה היה נותן לבתו כו' ופריך עלה ממתני' דחכמים אומרים פעמים שאדם עשיר והעני כו' אלא שמין את הנכסים כו' ומשני הוא דאמר כר' יודא דא' אם השיא הראשונה כי' ופריך ולימא הלכה כר' יודא ומשני אי אמר הלכה כר' יודא ה"א דוקא השיא' דגלי דעתיה כו' קמ"ל דטעמא דרבי יודא דאזלינן בתר אומדנא ל"ש השיאה ל"ש לא השיא' והא דקתני השיא' להודיעך כחה דרבנן כו' וכן הלכת' כר' יודא דאזלי' בתר אומדנא דאב דאיתא נמי שם. א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יודא א"ל יהא רעווא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון בשמי. ופריך מי אמר רב הכי והתניא ר' אומר בת הניזונין מן האחין ר' אומר נוטלת עישור נכסים ואמר רבא הלכה כר' ומשני לא קשיא הא דאמידנ' הא דלא אמידנ' כלומר אי ידעי' דעתיה יהבינן לה כמו דאמוד כר' יודא ואי לא אמידנא יהבי' לה עישור נכסים ומאחר דהלכתא דאזלי' בתר אומדנא א"כ עובדא דידן דאמר האב ליתן לבתו ל' זהו' נהי דצוואתו בטילה מאחר דעמד מ"מ לא גרע מה שאמר ליתן לה ל' זהו' א"עג דדיעות יש אם אזלינן בתר אומדנא אפי' להוסיף על עישור נכסים כדאיתא באלפס וז"ל חזינא לגאון דכתב הא דאזלינן בתר אומדנא דאב לגרוע מעישור נכסים הוא אבל לא לאוסופי כו' וגאון אחד אומר רבי יודא דאמר אם השיאה בת ראשונה כו' אלמא אזלינן בתר אומדן דעתו דאב סתמא קאמ' ל"ש לפחות מן העשור ל"ש להוסיף על העישו' כו' עכ"ל. והאשרי' פסק כגאון קמא. וכן ר"ת ור"י ור"ח והשיב מהר"ם כדאי' במרדכי פרק מציאת האשה מ"מ מצינו למימר הכא בעובדא דידן דאמר האב בפי' לתת לבתו ל' זהובי' כ"ע מודה דיהבי' לה אותו ל' זהו' הגם אם עלה אותו ל'. זהו' יותר מעישור נכסים כיון דאמר בפי' לתת לה. וכן משמע במרדכי דמיירי בהכי דלא ידעי' בבירור דעת האב ע"י אמידה וז"ל וכתב ר"ב וז"ל קצרה של דבר לא יהבי' עישור נכסים אלא היכא דלא אמידנא לאב שלא גדל בינינו ולא הבינו בו אם הוא וותרן או קמצן אבל היכא דאמידנא לא יהבינ' לה העישור אלא שמין באב כו' עכ"ל ש"מ דמיירי דוקא היכא דבעי אמיד'. אבל היכא דאמר בפי' י"ל דעדיף מאמידא. וגם דיעות יש אם פרנס' נגבי' דוקא ממקרקעי או אפי' ממטלטלי וכתב האלפס על הא דאמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה בין לכתובת אשה. וכתב ע"ז האלפס וז"ל והאידנא תקינו רבנן דמתיבתה למיגבה כתובה אפילו ממטלטלים הלכך מזוני נמי אפי' ממטלטלי דכל תנאי כתובה ככתובה דמין. אבל לפרנסה דליתא מתנאי כתובה כדקיימא קיימא עכ"ל. וכ"כ המיימו' בריש פ"ב דהל' אישות:

אך האשר"י פסק דגם פרנסה ממטלטלי וז"ל ס"א עישור נכסים יתנו לה מכל מאי דאקרי נכסים ממקרקעי ומטלטלי עכ"ל גם התו' פסקו דאף פרנסה ממטלטלי וז"ל דבזמן הזה רגילין להשיא בנותיהן ממטלטלים חשבינן כמקרקעי עכ"ל וכן בעל ס"ה פסק דעישור נכסים ממטלטלי ע"ש בהג"ה במיימו' פ"ב דאישות וכתב באגודה דהוא בתראה דפרנסה ממטלטלי וז"ל פר"י דבזמן הזה כולהו ממטלטלי כתובה ומזוני מתקנת הגאונים ופרנסה נמי אנן סהדי שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהן ממטלטלי' וחשוב כמו אמידנא כדפסיק רבא כר' יודא עכ"ל. והכא עובדא דידן לפי הסברא עדיף טפי מאומדנא כיון דאמר האב בפי' ליתן לה ל' זהו' כדלעיל וכ"כ בספר העיטור על כתובות בנין דכרין ומייתי לה במרד' בריש נערה וז"ל ועוד עיקר תקנה כדי שיקפוץ ויתן לבתו כלבנו. והיום הלואי שיתן לבנו כלבתו כו' עכ"ל ש"מ דהאידנא דרך לייפות כח הבת וצ"ע. אכן אם יש להבת שטר ירושה מן אביה כחצי חלק זכר יש לחלק בדבר לשלשה ספיקות דיש להסתפק שמא דעת האב היה להוסיף לה הני ל' זהו' על השטר ירושתה תורת עישור נכסי'. או שמא אם אינה מגיע חלקה דחצי זכר לל' זהו' דיש למלאות לה עד דהוי ל' זהו'. גם בתורת עישור נכסים. או שמא דעת אביה הוי דשטר ירושה הוי במקום עישור נכסים ומה שהוסיף לה בצוותו הל' זהו' הוסיף לה על העישור נכסים ואז לפי האי ספיקא הוי כצוואה בעלמא וכיון דעמד הוי חזרה ובטלה הצוואה ושמא תאמר השטר שלה הוי חוב בעלמא שחייב לה אביה ובזה לא יגרע כחה שאמר עישור נכסים שלה דמ"מ יש ליתן לה עישור נכסים אי לא אמידנא או אי אמידנ' ליתן לה אומדנא דאב או הני ל' ניהוי כמו דאמו' את עצמן כיון דאמוד כפי' ליתן לה ל' זהו', כאשר כתבתי לעיל הא ליתא כיון דאית לה בלאו הכי רווחה ביתה מהני ניכסי ע"י שטרה מצינו למימר דלא נתן לה עוד ל' לעישור נכסי ודמיא להא דאיתמר מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה ולא הספיקה שנייה לגבות עד שמת הבן א"ר יוחנן שנייה וותרה:

וכתב האלפס וז"ל ומסתברא לן דהלכתא כר' יוחנן משום דאיכא רווח' בית' דהא רב אשי דהוא בתראה הכי סבירא ליה דא"ל רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכח מציאה בעלמא דאיכא רווח' ביתא ה"נ דלא יהבי' לה עישור נכסים א"ל אנא רווחא ביתה מהני נכסי קאמינ' עכ"ל. ה"נ עובדא דידן אי הוי לה שטר ירושה אית לה רווחא ביתה מהני נכסי' אע"ג דהשטר הוי כמו שטר חוב בעלמא מ"מ לשלם כך התקינו באלו מדינות ליתן שטרות לבנות כדי שיהא להם פרנסה להשיאו וכדי שיקפוץ עליהם. אע"ג דא"ל שמואל לרב יודא שיננא לא תיהוי מעבורי אחסנתה אפילו מברא בישא לברא טבא מכ"ש מברא לברתא כו' מ"מ לא חשבינן העברת נחלה מהאי טעמ' כדאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תקנו רבנן כתוב' בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כלבנו ופריך מי איכ' מידי דרחמנ' אמר ברא לירו' ברתא לא תירות כו' ומשני הא נמי דאורייתא דכתי' קחו נשים וגו' ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנו בידו כו' הא קמ"ל דמלבישה ומיכסה כו' כי היכי דליקפצו עלה אינשי וזהו טעמא דידן דנותנים שטרי ירושות לבנות באילו מדינות ולפי האי סברא הוי השטר במקום עישור נכסים כדי שיקפוץ כו' ויתר חילוקי' יש לחלק ועת לקצר רחוי"ל לכ"ת כנ'. אהובי משה טרוד משה לוי מינץ:

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה