שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה קלד
שאלה. ילמדנו רבנו זבולון לחוף ימים ישכון ושלח לו ראובן סך סחורה וצוה לו בכתב ידו ישים אותה סחורה בפונדק א' עד עת בואו וזבולון עשה כאשר צוה לו ראובן ושם הסחורה הנזכר בפונדק אחד וקודם בוא ראובן בעל הסחורה הנזכר הוצרך והוכרח ללכת אל ארץ אחרת ובעת הליכתו הדלת סגר אחריו והניח המפתח ביד הנער משרתו וצוה לו לבלתי תת המפתח ביד שום נברא בעולם כ"א ביד ראובן בעל הסחורה הנזכר ויהי בימים ויבוא שמעון ויקח כל אותה הסחורה וישם אותה בספינה א' מפרשת דרך ים למחוז חפץ ראובן בעל הסחורה הנזכר ויהי בדרך נטרפה ונשברה הספינה הנזכר ונטבעה סחורת ראובן הנזכר קרוב ליבשה מקום אשר שם נשברה הספינה והצילו מהסחורה הנזכר מה שיכלו והשאר טובע וצולל כעופרת במים אדירים וכפי הנשמע שנתחייב שמעון הנזכר לרב החובל של הספינה הנזכר לתת לו משא לספינתו כאשר תוכל שאת ובזאת הסיבה הכניס עצמו בתגר זה ויהי כשמוע ראובן את כל המאורע ויחרד חרדה גדולה וילך לו הלוך וצעוק וצווח ככרוכיא על שמעון על המעשה הרע שעשה לשום סחורתו ויעמידהו לדין וטען עליו על מה ועל מה עשה לו הרע הגדול הזה כי רע עליו המעשה שעשה ששם הסחורה שלא ברשותו וגם בלא דעת נפש בעליו לא טוב ושמעון טען והשיב לו ואמר כי הוא לא ראה ולא ידע ולא נגע בסחורתו אלא שרב החובל עצמו לקח אותה ושמה בספינתו וטען שנית ואמר שבפניו נתפשר ראובן עם רב החובל ונתרצה לשום סחורתו בספינה הנזכר והשיב לו ראובן כי ח"ו לא נהיה כדבר הזה ומעשה שהיה כך היה שהוא בא אליו עם רב החובל לחלות פניו ישים סחורתו שם באותה הספינה הוא השיב לה' כי שמע דיבת רבים אומרים על אותה ספינה היותה ישנה ומעותדת וראויה להשבר וכעת אין בפיו מילין עד שילך ויראה בעיניו השתי ספינות והדבר אשר ישים ה' בפיו אותו ידבר ולאמת ראובן דבריו אלו הוציא מעשה ב"ד מקבלת עדיות שנתקבלו בפני ב"ד חשוב על ענין זה וזה תוארו. העיד לוי איך גם הוא נמצא עם זבולון כשבאה הסחורה הנז' וראה ביד מביאי הסחורה הנז' כתב יד ראובן שלוח לזבולון מזכירו ומזהירו שבשום צד לא ישים דבר מסחורתו בשום ספינה עד אשר יבוא הוא וכעת היה מחלה פניו ישים אות' הסחורה בפונדק עם שאר הסחורה שהיה לו שם מקדמת דנא. העיד יהודה שראה רב החובל ולשמעון הנז' ואיש יהודי א' עמו הולכים דרך ישרה למקום הפונדקאות שהסחורות בתוכה וסחורת ראובן בא' מהם ותכף בא הנער משרת זבולון ואמר לו לא ידעתי מה לעשות כי המפתח היה בידי שהפקידה בידי זבולון בעת הליכתו והוא צוה לי לבל אתן אותה כי אם ביד ראובן בעל הסחורה ועתה אומרים שאם לא אתן להם המפתח שיפתחו הדלת בעץ א' ואמר לו הזהר והשמר ואל תעבור על דברי זבולון ואז הנער הנז' הלך לו עם המפתח ושראה מעט עץ ביד שמעון הנזכ' ובה שעתה בא שמעון ואיש יהודי שהיה עמו עם הראיז וצוו והוציאו הברזל מהמגאזין וטענו אותו בספינ' הנז' ושמעון עם הראיז הלכו להם לארץ מושבו והאיש יהודי ג"כ הלך לו לארץ אחרת ושאחר שני ימים באו לו ליהודה המעיד כתבי' מראובן הנ"ל עם יותר סחורה והיה מבקש ומחלה פניו יקבל אותה הסחורה השלוח' לו עתה עם כל שאר סחורתו שהיה שם מקודם והכל כא' ישים בספינה פלוני שהיתה שם זולת ספינת רב החובל הנזכר ושהשיב לו כי כן עשה לו ככל אשר צוה בסחורה השלוחה לו עתה אבל הסחורה הראשונה שכבר שמו וטענו אותה בספינה האחרת שמעון ואיש יהודי עם רב החובל של הספינה עצמה ואין אחר מעשה כלום גם העיד יששכר שבהיותו שם בארץ מגורי שמעון ראה את בנימין שהיה מוכיח לשמעון על אשר הרע לעשות וכן היה. אומר למה, ככה עשית לשים את סחורת ראובן בספינה האחרת שלא מדעתו אשר הראו לך כתבו והיה משיב לו ואומר שמעון הנז' כבר שמתי אותו לפי שבמקום הכתב שהיה כתוב בו לבל יושם סחורתו בספינה זו היה אחורי הכ' ועכ"ז חזר בנימין להוכיחו ואמר לו לא טוב עשית עכ"ל העדיות שהעידו ונתקבלו עדותן בפני ב"ד חשוב כמדובר ונכתב ונחתם כדת מה לעשות לזכות ולראיה ולמופת בין האנשים האלה ועתה יורנו מורנו מאור עינינו את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והיכי לדייני דייני להאי דינא ע"כ נוסח השאלה אשר נשאלה בימים חלפו למו לרב א' מרבני העיר להשיב עליה שסדרה ראובן בעל הסחורה וכתב בה קצת מתשובות שמעון וזה היה קודם בוא פה שמעון וקודם עומדת לדין כי רצה ראובן להיות לו. תשובת שאלתו עמו כשיעמוד לדין עם שמעון כשיבוא ועתה באלו הימים שעברו בא שמעון פה ותבעו לדין פה לפני חכם א' מחכמי העיר ושמעון השיב לו קצת מהטענות הנז' ועוד אמר לו כי יש לו טענות אחרות להשיב לו כשיחזרו ויעמדו לדין כאשר נזכיר' להלן בע"ה ואז הוציא ראובן בפני החכם ההוא המעשה ב"ד מקבלת העדיות הנז' התחום מיד הב"ד עצמו שנתקבלו בפניהם וכפי הנראה יש הפרש בין ל' המעשה ב"ד הנז' ובין ל' העדויות הנז"ל בשאלה וגם הב"ד שחתמו במעשה ב"ד ההוא לא חתמו כדרך החותמי' בכל מעשה ב"ד וכיוצא בו כ"א כתבו מכתב ידם כל א' תוספ' דברי' בחתימת' כדרך כדרך החותמי' בהלכות וכדי לברר הדברי' אזכיר פרטי האנשים הנזכר בשאלה זו בפרטן מי הם. ראובן הנזכר הוא כר' מנשה פיגו ושמעון הנזכר הוא ה"ר משה הירחי והאיש יהודי שהיה עמו הנזכר בעדות יהודה הוא החכם ה"ר משה ברוך ורב החובל הוא רב החובל מספינה הא"גא של הרגליים והספינה האחרת שהיה רוצה כ"ר מנשה לשום בה סחורותיו היה ספינת קייפניק ראיס ולוי העד הראשון הוא ה"ר שמואל שאווארייגו ויהודה העד הב' הוא ה"ר יהודה אבולאפיי' ויששכר העד הג' הוא כר"ש אלחריף ובנימין הנזכר בעדותו שהיה מוכיח לשמעון הוא ה"ר משה ן' שאנ"גו וזבולון הוא כר' אהרן די שיאש ונערו משרתו הוא מנחם. ועדויות אלו נתקבלו שלא בפני הבע"ד כנראה מתוך המעשה ב"ד. והנה נוסח העדויות עצמה מלה במלה כאשר המה כתובים במעשה ב"ר עצמו שהוציא עתה כר' מנשה הנ"ל בפני החכם אשר התחילו לעמוד לפניו ולדון החתומים מיד הב"ד עצמו שנתקבלו בפניהם עם לשון חתימותיהם במותב תלת' כחדא בי דינא הוינא יתיבין אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנ' כר' מנשה בר' יצסק פי"גו מ"ק ואמר לנא דעו רבותי כי יש לי עדות לקבל והעדיות הולכים לדרכם למדינת הים בעת הזאת ואין צד ואופן להודיע לנתבע שלי יבוא יעידו בפניו לכן במטו מניכו תקבלו עדותן ובכן הוזקקנו לדבריו והביא בפנינו העדים ואלו דבריהם. העיד כר' שמואל שאוארייגו שראה ברודושטו השנה הזאת הוא וכ"ר יצחק קא' קא"גי"ני עגלות נושאות משאות מברזל מה"ר מנשה הנ"ל וביד החמרים כתב יד מה"ד מנשה הנ"ל שלוח לה"ר אהרן די שיאש וקרא הכתב ההוא כר' יצחק הנ"ל והיה כתוב בו שהברזל ההוא שמחלה פניו ישימהו במאגאזין עם הברזל האחר ושבשום צד לא ישימהו בשום ספינה עד אשר יבוא הוא ע"כ. העיד הישיש כר' יהודא אבולפייא שבהיותו ברודושטו שנ' זאת בהוגארה שלו אמרו שכבר באו הראיס מספינה האגא והחכם ה"ר משה ברוך וה"ר משה הירחי ואחר שעה ראה הוא אותם לנזכר הראיס והחכם כה"ר משה ברוך וה"ר משה והלכו הם דרך ישרה למאגאזיני' אשר היה בהם ברזל ותכף בא בחור אחד איש יהודי שמו מנחם והוא ניכר בא' מעיניו ואמר לו יש לי מפתח ממאגאזין אחד אשר בו יש ברזל מה"ר מנשה הנ"ל שהניח בידי ה"ר אהרן הנ"ל ושלא אתן המפתח ההוא רק ביד בעל הברזל כר' מנשה הנ"ל ואמר הוא לבחור הנ"ל מנחם כן תעשה לא תתן המפתח רק ביד הבעל ושאמר לו הבחור מנחם הנ"ל אם לא אתן המפתח אומרים שיפתחו בעץ א' וראה מעט עץ ביד כר' משה ירחי הנ"ל והבחור מנחם הנ"ל הלך לו עם המפתח ושבאותה שעה הנ"ל החכם ה"ר משה וה"ר משה עם הראיס צוו והוציאו או הברזל מהמאגאזין ושמו אותו בספינת הראיס הנ"ל והראיס עם ה"ר משה הלכו לאנדריאנופלו והחכם ה"ר משה הלך לו לקושטאנטינא אנטינא ואחר כל אלה הדברים אחר שני ימים באו חמרים עם עגלות ובא היילקין ראיס מספינה האגא והביא לו חבילה של כתבים ואמר לו הנה אלו הכתבים באים לך תראה מה טיבם ושבתוך הכתבים ההם באים שני כתבים א' מה"ר מנשה הנ"ל וכתב אחר מה"ר משה ן' שאנגולו והשני כתבים הנזכר היו בסגנון א' רק שה"ר משה ן' שאנ"גו הנ"ל היה כותב באריכות יותר מה"ר מנשה וה"ר מנשה היה כותב לו בכתבו שיעשה ככל אשר כ' לו ה"ר משה ן' שאנ"גו ושהיו כותבים לו בכתבים ההם ה"ר מנשה וה"ר משה ן' שאנג"ו שהיו שולחים לו בעגלות ההם נ' שקים מלאים צמר וחמשה תיבות מלאות א"זירו וד' מינקיש מאנטאש וט"ו פאניש עופרת וג' סלים מלאים מדברים של ברזל ושני טונקיש ממטלטלים מביתו ובסוף מה"ר משה ן' שאנ"גו היה כותב לו שסך ככרי ברזל שהיה לו לכה"ר מנש' הנ"ל במאגאזין א' ברודושטו מקום מושבו שישימהו עם כל הסחורה הנ"ל בספינת קייפיניק ראיס ושהסחורות הנ"ל ששלחו לו שם בספינה מקייפיני' הנ"ל אבל הברזל כבר שמו כר' משה ירחי והחכם כה"ר משה ברוך הנ"ל בספינת האגא הנ"ל ושבדברים האלה השיב הוא בתשו' לה"ר משה ן' שאנג"ו הנ"ל ע"כ ואנן בי דינא כל הדברים הכתובים לעיל שמענו מפי העדים הנ"ל מלה במלה וכתבנו וחתמנו פה שמותינו להיות לעדות ולראיה ביד ה"ר מנשה והיה זה פה העיר' גאליפול ביום א' כ"א לחדש אלול משנת ה' אלפים וג' מאות וי"א ליצירה והכל שריר ברור וקים. להיותי טרוד טרד' שאינ' של מצו' לא בא מידי לסדר מה ששמעתי לפי מה שהשעה צריכ' וחליפי פני החכם הלזה יכתוב מה שעיניכם רואות נאום נרצעכם שמואל עטיאה מהבל ימעט הצעיר עשה ן' פישי, הצעיר כותב לפי השעה נרצעכם יהודה בכר' שניור ן' שאנ"גו ע"כ טופס המעשה ב"ד הא'. וזהו טופס המעשה ב"ד השני במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ה"ר מנשה בכ"ר יצחק פיגו מ"ק ואמר לנו דעו רבותי איך יש לי עדות לקבל והעד הולך לדרכו למדינת הים בעת הזאת ואין צד ואופן להודיע לנתבע שלי יבוא ויעידו בפניו לכן במטו מניינו קבלו עדותו ובכן הוזקקנו לדבריו והביא בפנינו העד אלו דבריו העיד הנבון כר' שמואל אלחריף שבהיותו באדריאנופלת השנה הזאת בקירבאסר' של המירסירוש בחנות כר' חיים פיזאנטי בא כה"ר משה ירחי בשובו ברודושטו ונמצא שם עם כה"ר משה ן' שאנ"גו והיה מוכיח כה"ר משה ן' שאנ"גו לה"ר משה ירחי למה שם הברזל שהיה לו לה"ר מנשה הנ"ל ברודושטו במאגאזין בספינה האגא שלא מדעת מה"ר מנשה הנ"ל אחרי שראה כ' ושהשיב לו ה"ר משה הירחי לה"ר משה ן' שאנ"גו כבר שמתי אותו לפי שבמקום אשר היה כתוב בכתבך שלא אשים הברזל הנ"ל בספינה הנ"ל היה באחורי הכ' שהשיב ה"ר משה ן' שאנ"גו לה"ר משה ירחי לא עשית טוב ע"כ ואנן בי דינא כל הדברים הכתובים לעיל שמענו מפי העד הנ"ל מלה במלה וכתבנו וחתמנו פה שמותינו להיותו לעדות ולראי' ביד ה"ר מנשה והיה זה ביום הראשון כ"א יום לחדש אלול משנת ה' אלפים וג' מאות ואחד עשר ליציר' פה העירה ג'אליפול והכל שריר וקים. לנחץ המופלג מצורף עם טרדת לבבי לא בא מידי לסדר מה ששמעתי מהעדויות שזה אחד מהם וחיליתי פני החכם הלזה יכתוב מה שעיניכם רואות נרצעכם שמואל עטיאה. מהבל ימעט הצעיר משה בן פישי הצעיר כותב כפי השעה יהודה בכ"ר שניור ן' שאנ"גו ע"כ תופס כל העדויות מלה במלה עם חתימות הדיינים הנז' כנז'. והנה שבירת הספינה לא נשברה מחמת היותה ישנה ומעותדת להשבר כטענת כר' מנשה הנ"ל בשאלתו רק מקרה קרה בפתע פתאום שפגעה בקרקעית הים במקום הנקרא בוכאגדה קרוב ליבשה שטעה הקיבריניצו ונשברה ומקום בוכאגדה זה אחר הרבה מגאליפול ומהקאטיליווש לצד רודיש והנה תביעת ה"ר מנשה ותשו' ה"ר משה הם אלו תובע ה"ר מנשה שיפרע לו הברזל שנטבע בספינה הנז' מאחר ששם אותו שלא מדעתו וה"ר משה משיב לו מה שהשיב למעלה שמעולם לא ראה ולא ידע ולא נגע בסחורתו אלא הראיס לקח הברזל ושם אותו בספינתו מפני שראה שאמר לו ה"ר מנשה שילך ויראה בעיניו השתי ספינות והדבר אשר ישים ה' בפיו אותו ידבר ונתעכב כר' מנשה ולא בא לשם ובזה היה לו צד לראיס לשים הברזל בספינה ושלא נתחייב הוא מעולם לתת משא הספינה עוד טען כי כן הוא מנהג בין הראיסיס שהראשון שיבוא לטעון ספינתו הוא לוקח כל הסחורות שיש במאגאזינית מוכנת ללכת לאותו המחוז וטוענם בספינתו שלא מדעת הבעלים בפרט זה הראיס שהיה של האגא של הרגליים והיה לו מעלה עם האגא ובשביל כבוד האגא היו נותנים לו כל הסחורות שיטעון אותם בספינתו וכ"ש שדבר כבר עמו כנז'. ועל עדות כר' יהודה הנ"ל טען שיוכל להיות שכר' יהודה הנ"ל ראה אותם כשהלכו אבל לא נמצא כר' יהודה שם כשפתח הראיס המאגאזין וטען הברזל בספינה על כי הוא נשמט מן הראיס ולא רצה להראות לו פנים בעבור שהיה הראיס מכיר אותו שהיה הוא טוען סחורותיו בספינת קייפיניק ואם לא היה שם כשפתחו המאגאזין איך ראה שהם צוו ואם העיד שצוו יהיה כי כשידע שנטען הברזל חשב כיון שראה אותם הולכים עם הראיס כי הם ציוו וגם הנער מנחם הנ"ל מעולם לא נראה בפני הראיס כי היה ג"כ נשמט ממנו וחשב כשראה אותם עם הראיס שהם צוו ולא היה כך אלא הראי' הוליכם עמו כדי שיראו הברזל שהיה מוציא מן המאגאזין כמה היה כדי שלא יאמר כר' מנשה שהוליך יותר או שהיה במאגאזין סחורות אחרות ולקחם כי כן מנהג הראיזיש כשפותחים אי זה מאגאזין שלא בפני הבעלים. ועל עדות ה"ר שמואל אלחדיף השיב ה"ר משה כי איך אפשר שהיה מוכיח אותו על הברזל אחרי אשר ראה כתבו והרי למעלה בעדות כר' יהודה כתוב שאחרי שני ימים שנטען הברזל ושחזר הוא עם הראי"ז למקומו בא הכתב ואיך היה הוא יכול להשיב לה"ר משה ן' שאנ"גו כבר שמתי אותו לפי שבמקום שהיה כתוב בכתבך שלא אשים היה באחורי הכתב אם הכתב לא הגיע. אלא אחר שני ימים שנטען הברזל ושהלך הוא משם ומעולם לא ראה הכתב ההוא ע"כ תביעת כר' מנשה ותשובות ה"ר משה ועתה יורנו מורה צדק אם חייב דש שמעון או לאו ושכרו כפול מהשמים:
תשובה. הנה כל רואה עדויות הללו על ה"ר משה לכאורה ודאי יחייב אותו לשלם מחדא מתלת טעמי אי משום ליתא דמסירות' ואי בעית אימא משום ליתא דגזלנות' ואב"ע משום ליתא דדינא דגרמי וקי"ל כר"מ ומאן דלא דאין דינא דגרמי לאו דיינא הוא משום מסירות' שהרי הראה הברזל לראיס והביאו שמה וגרסי' בגמ' ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי דבי ריש גלות' אתיא לקמי' דר"נ חייבי' לשלומי מהא דתנן ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה וכן אמר רבה ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי ותנן נמי המעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב והנה ה"ר משה לפי העדיות הביא את הראיס והעמידו והראה לו הברזל ואפי' משום ליתא דגזלנות' שהרי נראה שנשא ונתן ביד ומדאגביהו קניא ונעשה גזלן עליו וצריך השבה כי הא דגרסי' פרק הגוזל קמא אמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור כו' והני מילי דאדיי' אדויי אבל שקלי' בידי' מיגזל גזלי' השבה בעי מיעבד ע"כ. ואם כן בנ"ד הרי מעיד העד שה"ר משה צוה והוציא הוי גזלן עליו והשבה בעי. ועוד שהרי הרי"ף והרמב"ם ז"ל סברי שאפילו מי שאנסוהו גוים להראות ממון חברו שאם הראה פטור אם נשא ונתן ביד חייב וא"כ כיון שה"ר משה נשא ונתן ביד חייב ויש עליו מזה ב' עדים ה"ר ר' יהודה וה"ר שמואל שמעיד שהודה שהוא שם הברזל בספינה דמשמע בידו והוי גזלן עליו או ע"י מסירותו והוי מוסר וחייב. א"נ אפי' לא נשא ונתן ביד הרי בגרמתו בא הנזק וחייב משום דינא דגרמי כי הא דהדוחף מטבע של חברו לים דאע"ג דאדיי' אדויי דלא שקלי בידיה ובר אמוראה יכול למשקליה מהים חייב כדעת ר"ח והרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים שכתבו שאין הלכה כרבה דפטר משום דאיהו לא דאין דינא דגרמי וכן בפוחם מטבע של חברו אע"פ שלא חסרו וכולה גווני דמתפרשי בגמרא ובכל הפוסקים ובנ"ד נמי לא גרע מגרמא שע"י היתה גרמת איבוד הברזל וכ"ת דהא דנ"ד גרמא בנזקין הוא ולא דינא דגרמי דהא לא בריא היזקא שאינו כדוחף מטבע שמיד נופל לים ואי לא בר אמוראה לא יכול למשקליה ואי שהי התם נאבד ודאי וכן הפוחס מטבע או השורף שטרותיו של חברו דבכלהו ההיזק בא מיד. אבל הא דנ"ד דמי להא דרבה דגרסי' פ' כיצד אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן או קדם וסילקן פטור מ"ט בעדנא דשדייא פסוקי מפסקי בידיה ע"כ. וא"כ ה"נ דכוותא בשעה ששם הברזל בשפינה לא נאבד ופסקי גיריה ואחר כך אונס דלא שכיח הוא שנשברה הספינה ודמי ההוא אונס לבא אחר וסילקן דפטור. האי טעמא להרא"ש וכל האחרונים הפוסקים כרבה אבל הריא"ף ז"ל כתב עליה דרבה וז"ל מסתברא דלית הלכתא בהא כרבה משום דס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי כההוא דאמר פרק הגוזל קמא השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש וק"ל דלית הלכתא הכי דאמרי' אכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשור' לצלמא עכ"ל. וה"ה בהחובל פי' דברי הריא"ף דלית הלכתא כרבה וחייב הזורק שכתב וז"ל פי'. דבריו לדעת רבינו שאין בדברי רבה שפטר הזורק אלא אפי' הזורק חייב שהוא הגורם ראשון. וכן הרמב"ם ז"ל כתב ז"ל הזורק כלי של חברו מראש הגג ע"ג כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היה הגורם הראשון לשבירת הכלי ואם קדם אחר וסילקן שניהם חייבים הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה הזורק והמסלק עכ"ל. א"כ נראה דלהרי"ף והרמב"ם ז"ל אפי' מאי דלא בריא היזקי' וע"י מעשיו לא היה ניזוק כלל אלא ע"י מעשה שעשה אחר חייב הראשון אע"ג דלא ה"ל לאסוקיה אדעתיה דהא הזורק ע"ג כרים וכסתות לא מיחזק ודאי אי לאו דבא אחר וסילקן ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה דאתי אחר ולסלקינהו ואעפ"כ חייב הזורק וא"כ בנ"ד נמי אע"ג דלא אסיק אדעתיה דאיתבר ספינתא חייב שהרי הוא הגורם הראשון וא"כ לפ"ז אין לה"ר משה בית מנוס מכל הני טעמי וחייב לשלם מעידית שבנכסיו כמזיק. כי הא דכתב נ"י פרק האומנים גבי הנותן ערבון לחברו מכאן נלמוד דכל משלם מחמת דינא דגרמי משלם מעידית שבנכסיו כמזיק ואע"ג דחד סהדא דראיה וחד דהודאה ואימא מ"ד הא איפסיקא הלכתא כמ"ד מצטרפין. אבל כדמעיינן בהאי מילתא חזינא זכותא לה"ר משה למפטריה מכל הני גווני חיובי דכתיבנא חדא חדא. מאי דכתיבנא מטעמא דמסירותא דהיינו דאחוי אחויי דאיהו חדא מצדדי דדינא דגרמי ליתי' הכא כלל דהא ה"ר יהודה לא קא מסהיד כלל שהחכם וה"ר משה הודיעו את הראי"ז או הוליכוהו להראות לו הברזל אלא שדרך ישרה היו באים הריא"ז ופ' ופ' וכמו דאפשר דאינהו הוו קא מייתו ליה הכי נמי אפשר דאיהו הוה מייתי להו בטענת ה"ר משה שהביאה על מה שהיה מוציא כדרך הראאיז"ס לעשות וכ"ש דלישנא הכי דייק טפי דקאמר ראה אותם לנזכר הראי"ז והחכם וה"ר משה והלכו הם דרך ישרה דמשמע דאינהו הוו גדירי אבתרי' דרא"יז והוא הוה אזיל דרך ישרה כמאן דידע מעצמו איה מקום הסחורה ולא הלכו היהודים כדרך ההולכים להראות שמקדימים והולכים לפנים אלא מסתבר' טענתי' דה"ר משה שלקחם אותו להעיד על מה שלוקח מהמאגאזין אם מעט ואם הרבה וגם פתיחת המאגאזין לא נזכר בעדות מי פתחו אלא שראה את ה"ר משה וקנסא בידיה ולא יחוייב דמהו' עץ דידיה דאיהו פתחיה כי מה שראה שצוו והוציאו אפשר הוה אחר פתיחת האוצר ע"י אחד וה"ר יהודה לא ראה לבא קמן דאין בעדות ה"ר יהודה דבר נוגע לה"ר משה אלא מאומרו צוו והוציאו ואילך אבל לא מסהיד מידי מי הביא מי ומי פתח ואדרבא מלישניה משמע טפי שהרא"יז הביא הרי ברור דטעמא דאחווי אחויי ליתי' בהאי נדון כלל:
ומשום לתא דגזלנות' שנשא ונתן ביד דהוה מסירותא וגזילה כחדא כדכתיבנא לית' הכא דהא לישנא דצוו והוציאו אפשר לפרושי באנפי טובא או שהחכם וה"ר משה לבדם צוו ושניהם הוציאו או ששניהם צווו ואחרים המצווים הוציאו המיוחדים לכך כנערי הרא"יז ומשרתיו וכיוצא בהם או שאומר' צוו חוזר לכל הג' שהזכיר הרא"יז והחכם וה"ר משה ששלשתם צוו והוציאו זולתם או הם עצמם. והנה זה כלל גדול בדין המע"ה וכל לישנא דשטרא דמשתמע לתרי אנפי יד בעל השטר על התסתונה ולא תהוי לישנא דקבלת עדות בטרדת הדיין גדולה מלישנא דשטר מקויים וא"כ אפי' היו הפירושים הללו שקולים יד התובע על התחתונה. כ"ש שאם באנו לעמוד על תכונת הדבר לא מסתבר כלל דלישנא דצוו והוציאו הוא שהמצויים עצמם הם המוציאים שאין דרך המצווה לצוות ולעשות בעצמו וזה אחשוב דחקו לחכם החותם פן יחשדוהו שומע או רואה לשון צוו והוציאו דריהטא דלישנא משמע שהמצווים הוציאו ולא כן הוא רק שהם צוו ומוציאים הוציאו נערי הרא"יז או נושאי סבל ומהראוי לאיש חכם לבאר דבריו היטב ע"כ בבואו לחתום רצה להודיע שלא סדר הוא הלשון רק מי שעמו והדעת מחייב שאין דעתו רק שצוה המצוה והוציא המוציא ואיהו זר בלשון ודמי ללישנא דקרא לקצר ולסמוך מוך על המבין כמה דאת אמר בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי ישא את חיל דמשק שאומרו ישא אינו חוזר אל הנער הנזכר כי קטן הוא רק ישא הנושא וקצר במובן וה"נ צוו הנזכר והוציאו מוציאים הרי שאין משם הוכחה שנשא ונתן ביד. ושמא תאמר אולי הראי"ז לא היה נוטל בלי צוויו של ה"ר משה וציווי הוי כמעשה לאו כלום הוא דהא אי הוה ה"ר משה שליח או מורשה על הברזל מבעליו היה אפשר לומר דילמא בלי רשותיה לא הוה שקיל ואיהו דצוה הוא דקלייה ופשע אבל כיון דלא הוה ליה שייכות ביה אין צוויו מעלה או מוריד לרא"יז ליטול או להניח דהשתא איכא למימר מה נפשך אי קפיד רא"יז שלא ליטול בלי רשות בעליו אפי' יצוה ה"ר משה לא הי"ל ליטול שה"ר משה לאו בעליו איהו ואי לא קפיד אפי' לא הוה מצוה הוה שקיל ומה גם אחר שכבר בא באוצר מא"ל דהוי כמשיא עצה רעה ודילמא אי לאו איהו לא הוה שקיל לאו מילת' היא דהא גרמ' דניזקין הוא ופטור ובהדיא תני' פ' כיצד שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור והיינו דכוותיה. וכיוצא בזה כ' הרשב"א ז"ל בתשובה על מי שפתה ומסר עבד חברו לחכמי ישראל וגיירוהו בפני ג' כדין כל גר והפסיד את רבו וז"ל ואם פתהו שמעון להתגייר וקבל ממנו ונתגייר אין שמעון חייב כלום לרבו שהוא לא הזיקו בכלום והעבד הוא שנתגייר ברצונו והמשיא עצה להתגייר אינו חייב ולא מצינו בשום מקום משיא עצה ואפילו בנזקין שהוא חייב בדיני אדם ואפילו שוכר עדי שקר וכ"ש זה עכ"ל. וה"נ כתב הרמב"ן במאמר דינא דגרמי בפי' דכשנאנס בפני החפץ מה שמראה לו אחר וגורם לו שיקחנו גרמא בעלמא הוא ופטור. וכ"ש אמאי דקאמר צווי והוציאו חוזר לשלשתם שהראי"ז והחכם וה"ר משה צוו והמוציאים הוציאו דודאי פטורין החכם וה"ר משה דהא דמי למרבה בחבילות דאמרינן בפ"ק דב"ק היכי דמי אי דבלאו איהו לא אזלא פשיט' אלא דבלאו איהו אזלא מאי קא עביד ופי' רש"י ז"ל מאי קא עביד ואינו חייב כלום ע"כ הרי דבלאו איהו נעשה ההיזק הוי מחייב ואין בו ממש להתחייב וא"כ ה"נ אחר שהראי"ז מצוה אין סיוע צווים מעלה ומוריד. והנה במ"ש מסולק ה"ר משה מלתא דחיוב' דדינא דגרמי שאינו רק משיא עצה בלבד והיא גרמ' בלבד כדכתיבנא עוד אפשר שאפי' נימא דאיהו אחוויי אחוויי פטור אע"ג דמאן דאחוי הוא מוסר וחייב מדינא דגרמי. ולמיקם עלה דמילתא נשים לב מה בין גרמא בנזקין דפטור לדינא דגרמי דחייב והנה מצינו למפרשים ז"ל תלתא טעמי תרתי לר"י ז"ל וחדא לרי"צבא כדאיתא פ' לא יחפור בתוספות חדא דדינא דגרמי הוא שהוא עושה היזק בעצמו לממון חברו ב' דדינא דגרמי הוא שמשעת מעשה בא ההיזק ג' שגם שאינו בא בשעת מעשה הוא מצוי ורגיל לבא ולפיכך בנ"ד מכולהו טעמי פטור דהא כתיבנא דהכא לית ראיה שעשה בעצמו ההיזק לממון וכ"ש לתרי טעמי אחריני שהחזיקו בם הרא"ש והטור וכל הפוסקים כא' כי אין זה הרא"יז אנס שלוקח לעצמו הסחורה דנימא כמאי דאמרו במסור דמדאחוי ליה קלייה אך זה הרא"יז בא בשכרו ואלמלא אונס השבירה היה מגיע הברזל ביד בעליו למחוז חפצו וגם אם שבירת הספינה היה נארע מחמת יישונה וריעועא מחמת עצמה היה חייב מהטעם השלישי אך לא כן הוא רק אונס דלא שכיחא הוא שקרה לה כי גם ה"ר משה אינו טוען שמחמת היותה ישנה נתרעעה ונשברה מאלי' אלא שהיה חושש ושאמר לרא"יז שילך ויראנה אך לפי האמת לא כן היה כנודע שמחמת מקרה בלתי טהור נשברה וא"כ אצ"ל שמיד לא בא היזק כטעם הב' כ"א גם לא היה דבר מצוי ורגיל להשבר ולא ה"ל לאסוקי אדעתיה אונסא דלא שכיח:
וראיה מהא דגרסי' פ' הכונס ת"ר ד' דברים העושה אותם פטור מדיני אדם כו' הכופף קמת חברו בפני הדליקה כו' ובגמר' אמר מר הכופף כו' ה"ד אי לימא דמטי' ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ניחייב אלא דמטיא ברוח שאינו מצויה ע"כ הרי דהכופף קמתו של חברו בפני הדליקה כיון דלא אהנו מעשיו לאחזוקי ברוח מצויה אלא לגבי רוח שאינה מצויה פטור אע"ג דאי לא הוה כפיף לא הוה מטי לה דליק' אפילו ברוח שאינה מצויה פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתי' ה"נ דכוותא שבירת הספינה הוי כרוח שאינה מצויה דלא שכיח ולא אהנו מעשיו לאחזוקי במאי דשכיח והוי פטור. וכן הרא"ש ז"ל כתב בתשוב' וז"ל ראובן הי' לו חבית בר"ה ומצא אבן וסמכה עליה בא שמעון ולקח האבן כו' אין לפוטרו מטעם גרמא בנזיקין דהא בריא היזקא שודאי תתגלגל החבית אם אין לה על מה שתסמך עכ"ל. הרי שאם לא הי' ודאי מתגלגל מיד שא"א שתסמך גם שאחר זמן היתה גרמא בלבד ופטור. וגדולה. מזו גם כן מהתוס' שכתבו פרק הכונס שמה ששיסה בו את הנחש פטור היינו משום שאין הארס עדין בעולם ע"כ ק"ו הדברים אם מה שהוא עתיד לבא אחר שעה קלה למה שכעת אינו מקרי גרמא בעלמא ופטור כ"ש נ"ד ששבירת הספינה לא היתה עתיד' להיות כלל ואונסא דלא שכיח הוה לה. ויש ג"כ ראיה לזה ממאי דכתב הריב"ש בתשו' על ראובן שתפסוהו מחמת המלכות על דבר עלילה ובא שמעון ונטל חפיס' במעות מבית ראובן להצילו מהמלכות והחביא' בבית לוי ואחר כך נודע למלכות שבבית לוי הי' חפץ ראובן ותפסו את לוי והפסיד הממון מטעם שכל ממון ראובן למלכות ופטר הריב"ש את שמעון כי לטובה נתכוון ומי שהודיע למלכות הוא החייב וא"כ ה"נ בנ"ד ה"ר משה לטובה נתכוון ולא מחמת מעשיו נשבר' הספינה כי התם שלא הפסיד את לוי אלא מחמת המודיע אח"כ למלכות. והרשב"א כתב בתשובה ז"ל רואה אני לפטור את שמעון אם עבר והחזיר השטר לגוי לפי שאין כאן דינא דגרמי שאין ראובן מתחייב מיד בהחזקת השטר לגוי וכל שאינו ניזוק מיד אינו קרוי דינא דגרמי, אלא גרמא בנזקין ולא עוד אלא אפילו הי' ביד שמעון שטר פרוע ממש של ראובן ונתנו שמעון למלוה נ"ל שהוא פטור מדיני אדם מטעם זה שאמרתי עכ"ל הרי שאינו מחייב אלא כשההיזק בא מיד כ"ש בנ"ד שאפילו לא הי' ראוי לבא ואונס הוא שנתחדש לה דודאי פטור אך מה שקשה לזה הוא מ"ש למעלה שנראה מהרי"ף והרמב"ם שאפילו מאי דלא בריא היזקא ואינו עתיד לבא אלא ע"י מה שנתחדש אח"כ מחייבי דהא הזורק כלי ע"ג כרי' וכסתות דודאי לא מיתבר ע"י אם לא בא אחר וסילק הכרי' כתבו שהזורק חייב אבל מהרי"ף ז"ל לא קשה מידי דאיכא למימר דמאי דקאמר ומיסתברא דלית הלכתא בהא כרבה לא קאי אמאי דפטר הזורק אלא אפיטור' דאחר שסילק דבריא היזקה אבל לעולם דזורק פטור. והכי נרא' דמפר' ליה נ"י שכתב ז"ל והסכימו המפרשים לפסק הריא"ף ז"ל דכתב דלית הלכת' בהא כרבה דק"ל כמאן דדאין דינא דגרמי והא כיון דבריא היזקי' דינא דגרמי הוא ולא גרמא דנזקין הילכך הזורק פטור והמסלק חייב ע"כ. הרי בפי' כדכתיבנא. והכי נראה נמי דמפ' לה הראב"ד ז"ל שכתב בהשגות על מ"ש הרמב"ם דזורק חייב וז"ל א"א לא ראינו שבוש כזה והזורק לעולם פטור דפסק גירי' והמסלק אם הוא כדברי הרב חייב בדברי אחרים פטור עכ"ל הנה שמפרש כדעת הרב דהיינו הריא"ף ז"ל דזורק פטור ומסלק הוא דחייב והוא כמ"ש. וכן בתוס' פירשו דברי הרי"ף הכי וז"ל התוס' קדם וסילקן פי' רב אלפס דרבה לטעמיה דלית ליה דינא דגרמי ולא נרא' לר"י דהא גרמא הוא ופטור לכ"ע עכ"ל. הרי שדעתם דעל מי שקדם וסילקן מיירי הריא"ף ולא על הזורק. וכן בטורים בפי' שכתב על הרמב"ם שחייב הזורק והמסלק וז"ל ואני תמי' איך מחייב הזורק דבהדיא אמרינן בגמרא בעידנא דשדי פסוקי מפסק גירי' אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סילקו אחר ואם סילקו הוא לדעת רב אלפס חייב ולדעת ר"י פטור כו' הנה דלדעתו אין הרי"ף ז"ל מחייב הזורק אלא המסלק וכן הוא לשון הרא"ש ז"ל בפסקיו בב"ק נמצא דלדעת התוס' והראב"ד והרא"ש, ונ"י והטורים אין הרי"ף מחייב משום דלא בריא היזקא ואפילו ה"ה דפירש מילתיה דהרי"ף שכתב הזורק חייב לא אמר אלא לדעת הרמב"ם שכ"כ פי' דבריו לדעת רבינו כו' ואנן חזינן כמה רבוותא דלא מפרשי הכי אלא כדכתיבנא. ואפשר שאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דמחייב הזורק אפי' היכא דקדם אחר וסילקן בנ"ד פטור מחדא מתרי טעמי או משום דהתם עביד מעשה בידים והכא הא כתיבנא דהוציאו דקא מסהיד סהדא לאו אמצוים קאי א"נ דשאני התם דה"ל לאסוקי אדעתי' דכרים וכסתות לאו דוכתייהו בארעא ולאסתלוקי קיימי וא"כ מאי דבא אחר וסילקן לא חשבינן ליה כמילתא דלא שכיח ואע"ג דמאן דסילקן לאו בעל כרים הוה כיון דהא מיהא לאיסתלוקי קיימי פושע מיקרי אפי' לגבי אחר והיינו דאייתי בבא דסילקן בעל הכרים אע"ג דלא אידכר בגמ' שהוא כהצעה אל מה שהודי' אבל בנ"ד לא ה"ל לאסוקי אדעתי' דליתבר דכלהו ארכי להו להכי קיימי הנה שאף להרמב"ם אין מעדות ה"ר יהודה חיובא לה"ר משה תרי סהדי בההוא לישנא ועדות ה"ר שמואל נ"ל דלאו כלום הוא דהא פ' ז"ב על הא דתנינן אינו חייב עד שיאמרו בפנינו הודה שחייב לו ק"ק זוז אמרי' בגמר' מסייע ליה לר"י דא"רי א"ר צריך שיאמר אתם עדי איתמר נמי אר"י מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר לו תנהו לי אמר לו משטה אני בך פטור ואיפסיקא הילכתא הכי וא"כ בנ"ד שלא אמר אתם עדי לאו הודאה היא ומצי למימר משטה אני בך ואע"ג דכתב הרמב"ם וז"ל המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להם בדרך הודאה לא דרך שיחה אעפ"י שלא אמר אתם עדי ואעפ"י שאין התובע עמו הרי זה עדות. וכ"כ הרמ"ה וז"ל אם אמר הריני מודה בפניכם אצ"ל אתם עדי דתו לא מצי למימר משטה הייתי בך עכ"ל נראה שאף בלא אתם עדי הוא הודאה מילתא היא דהא הרמב"ם והרמ"ה נמי פסקו כר"י אר"י וכר"י דכתיבנא דאי לא אמר אתם עדי יכול למימר משטה כו' אלא שדעת' שאם בא להתחייב מעצמו בלב שלם בדברים שמראים שכוונתו להתחייב ולמסור עדות ולדעת הרמ"ה שאומר מודה אני בפניכם שהוא כאלו אמר אתם עדי וא"כ מי שעיניו בראשו הלא ירא' שבנ"ז אדרב' הוא בא לפטור עצמו ולומר שאינו חייב כלום שלא הי' כתוב רק מאחורי הכתב ואנן אחר דעתו גרירינן אם מראה שבכל לבו בא להתחייב אם לאו ושמא תאמר אדרב' ממה שהוצרך לבקש טענה להפסד משמע שאמת הוא לאו כלום הוא שהיינו ההשטא' ששחק בו והשיב לו כפי שיטתו וז"ל רש"י בפי' משטה אני בך שוחק הייתי בך בשביל שהיית שואל מה שלא הי' דכשם ששחקת בי לתובעני מה שאיני חייב לך גם אני השטתי בך והודתי עכ"ל. הרי בפי' מ"ש וברור הוא והכי משמע מהגהות שהביאו על לשון הרמב"ם שהזכרנו שאינה הודא' אא"כ הי' מתכוון למסור עדותו יכול לומר משטה הייתי. וכן נרא' מתשובת רבינו האיי וז"ל תבעוהו בדין בחפץ פלוני והשיב אינו שלך אלא של פלוני אינה הודא' להוציא השני מידו אפילו אמר הודא' זו בב"ד דכי אמרינן הודאה בב"ד אצ"ל אתם עדי ה"מ היכא דמכוין לאודויי בהא מילתא אבל הכא שיח' בעלמא הוא ולא הויא הודאה ע"כ. ואם איתא דאע"ג דמכוין לפטור עצמו אם מכלל דבריו יוצא חיוב שחייבינן ליה אמאי קאמר דאין הב' מוציא מידו הרי הודה בפי' ובב"ד דשל פלוני הוא. וכי תימא שאני התם שהודה את מי שלא טענו אבל הכא הוא משיב את התובע ולאו השטא' היא אדרב' איפכא הוא דהא כללא דמילתא היא למפרשים כדמייתי בטורים שהמודה בלי תביע' לא מצי למימר טענת השטא' אלא שלא להשביע את עצמו והמודה אחר תביעה הוא דמצי למימר משטה כו' כדכתב רש"י ז"ל כשם ששחקת בי לתובעני מה שאיני חייב שחקתי בך וכו' ואעפ"כ כתב רב האיי שאין הב' מוציא מידו הרי שאחר כוונתו הדבר תלוי והוא לא בא אלא לפטור עצמו לפיכך אמרי' דשיח' בעלמא הוא והשט' בו והכי דייק לישנא דקאמר ה"מ היכא דמכוין לאודויי דמשמע שאחר כונת הודאה אזלינן. ול דילמא דעת רב האיי כדעת הרא"ש ויתר הפוסקים דלא מהני רוץ הודא' בלא אתם עדי אבל להרמב"ם ז"ל מוציא הב' מידו דהא אפילו במודה בפני ב"ד שלכ"ע אצ"ל אתם עדי מיירי רבינו האיי. ואי תימא הרי אין ה"ר משה טוען טענת השטא' אלא שאומר להד"מ ובריתא שלימ' שנינו דאי לא טוען משטה כו' אין טוענין לו לאו מילתא היא דז"ל נ"י הרי"ף והרמב"ם פירשו דהא דאמרינן דקא טען איהו אף בדלא אהדר משטה אני בך מיירי אלא אפילו אמר לו להד"מ פטור והא דאמר אבל אנן לא טענינן ליה היינו לומר שאם מודה שהודה לו אלא שכופר בעיקר החוב חייב דכיון שהוא מודה בהודא' צריך ליתן טעם לדבריו למה הודה ואם לא טען אין טוענין לו עכ"ל. וכ"ש דגמ' ערוכ' היא אמר אביי ל"ש אלא דאמר משטה אני בך אבל אמר להד"מ הוחזק כפרן אמר רב פפא ברי' דרב אחא בר אדא הכי אמרינן משמי' דרבא כל מלתא דכדי לא דכירי אינשי ופרש"י כלומר ואותה הודא' דברי רוח היו שהשט' בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה ע"כ ואביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל ק"גם והכי איפסיקא הלכתא. וכן בטורים וז"ל אפילו משטה הייתי בך וטען לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן ואעפ"י שהודה בפני עדים כיון שלא היתה הודאתו הודא' לא נזכר דמידי דכרי לא דכירי אינשי עכ"ל ועוד טענה לבטל עדות הודא' זו שהרי הרא"ש ז"ל והטורים ונ"י בשם המפרשים הסכימו לחלק בין הודה אחר תביע' להודא' בלי תביעה אלא שבא מעצמו להתחייב ואמרו שכשבא מעצמו לא שייך ביה טענה השטא' אבל כשמודה אחר תביע' יוכל לומר כשם שתבעת מה שאיני חייב שחקתי בך והודתי לפי דבריך וכן נרא' דעת רש"י שכתב שוחק הייתי בשביל שהיית שואל מה שלא הי' וכו' משמע שאחר טענה מיירי מטעם שהתובע התחיל לשחוק בו וא"כ בנ"ד שה"ר משה השיב אחר שאלה לאו הודא' היא. ובהכי אפשר לומר דאף הרמב"ם מ"ש המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר דרך הודא' ולא דרך שיח' היינו שבא מעצמו בלב שלם לצאת ידי שמים בלי תביע' והכי דייק לישני' דקאמר ואמר להם וכו' משמע שמעצמו בא והכי דייק נמי דקאמר אעפ"י שאין התובע עמו דמשמע בין תובע עמו בין אינו עמו וכמו שכשאינו עמו ליכא תביע' ה"נ כשהוא עמו דאי כשהוא עמו הוא אף בתובע אותו מאי אעפ"י הרי אדרבא כשאינו עמו מבטל טענת השטא' שמודה מעצמו וגם או' שעדיין יכול לומר שלא להשביע משמע דבבא מעצמו מיירי דהא הסכימו כל המפרשים דבמודה על יד תביע' לא מצי למימר טענת שלא להשביע ואף הרמב"ם ז"ל לא יחלוק כמ"ש מוהר"ר ז"ל בספרו כלל הדברים שעדות ה"ר שמואל כמאן דליתי' דמי לכ"ע וא"כ אפי' הי' עדות ה"ר יהודא עדות גמור הוא עד א' ומה גם שהבל הביא גם הוא כדכתיבנא וא"כ כיון שאפילו עד א' אין לה"ר משה וגם התובע אינו טוען בריא רק על פי העדויות אפילו שבועה אינו חייב ה"ר משה אלא אם כן ירצה להחרים סתם כתקנת הגאונים הרשות ביד התובע זה הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי: