שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה קכב
שאלה. מעשה שהיה ששה יהודים בבצי' א' עובדים מקורפו בסייר' ולקחו אותם השוללים והרגו מהם ד' ונשארו ב' הא' מוכה על צלעותיו מכה נחלה שכפי דברי היהודי שנשאר עמו היה מסוכן מאד סוף דבר הלכו השוללים עם הב' היהודים מהלך קרוב למ' מיל רחוק מהמקום שהרגו הד' יהודים ונתועדו השוללים להשליך בים היהודי המוכה באמרם כיון שסופו למות מהמכה אין תועלת ממנו וכן קשרו ב' ידיו מלפניו עם ריזה א' והשליכוהו בים לפני היהודי האחד כל זה העיד היהודי הנשאר בפני ב"ד בת"ע שהעיד בפני ב"ד במותב תלתא כחדא הוינ' אנחנא דייני דחתימי לתתא כד אתא קדמנ' היקר כה"ר משה גארטין יצ"ו בכה"ר יוסף גרטין והעיד בת"ע באם לא יגיד וכו' וכך אמר לנא איך עתה כמו י' חדשים שבא אלי יון א' ואמר לי איך בכפר אחד שהייתי רועה צאן מהשר קירין ראיתי אני וחברי שהיה עמי איש א' שצפה על פני המים והלכנו והוצאנו אותו מתוך הים והיו ידיו קשורות מלפניו עם ריזא א' ועדיין היה גוסס והיה יפה תואר ויפה מראה וכשהוצאנו אותו מהים מיד מת והפשטנו אותו כולו וראינו שהיה איש יהודי וכן השלכנו אותו בחוף בים והנחנו אותו שם כל זה העיד כה"ר משה הנ"ל ברצונו הגמור בלי שום אונס שבעולם ששמע אותו מפי היון הנ"ל מל"ת וזה היה יום ו' בשבת י' ימים לחדש מנחם שנת הש"ן ליצירה פה עיר אי קורפו דיתבא על ימא ועל מי בארות בפנינו הדיינים ח"מ והכל שריר ובריר וקים יעקב בכ"ד שלמה לבית נחמולי ז"ל דיין מימון בנ"ד יעקב ויואנטי ז"ל דיין יוסף בכ"ר אליה דינטי זצ"ל דיין ונסתפקו אם אשתו של המושלך בים הנזכר מותרת לינשא אם לאו:
תשובה. שאילתא הדא איתשאלא קמן בקושטאנטינ' רבתי אשתקד ואשתמיטנ' לגלויי דעתאי בה ממאי דאחמירו רבנן על מאן דמורה היתרא לכתחלה על מאן דנטבע בעלה במים דאין להם סוף אע"ג דלא סביר' לי דעל כי האי נדון איתאמר' מילתא כמא דבעינא למכתב בס"ד. איבר' דלכאורה תמיהא מילתא למשריא להתנסבא לכתחל' לא מיבעי' מחדא סהדותא באנפי נפשי' מהני תרתי דאי נחתינן למשריא מעדות הישראל לא מבעי' למאן דסבר דנטבע במים דאין להם סוף אם לא שהא העד עליו עד כדי שתצא נפשו אפי' דיעבד אם נשאת תצא דלא אמרו אם נשאת לא תצא אלא היכ' דשה' עליו עד שתצא נפשו ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא אלא אפי' למאן דסבר דלא בעינן דלשהי עלי' היינו לשלא תצא אם נשאת אבל לכתחלה ודאי אסיר' ותו דהא הרמב"ם ז"ל כ' בפי' דאפי' עד דקא מסהיד דטבע ומת אם לא אמר קברתיו אין משיאין את אשתו ואי אתינן למשרי' מעדות הגוי מל"ת לא שמו ולא שם עירו ידע ולא סי' מובהק בגופי' אלא בריזא שבידיו דהוי כנותן סי' בכליו דבשום גוונ' לא סגי כו' וקברתיו נמי לא קאמר ואע"ג דלא מצרכי דלימא קברתיו אלא הרי"ף והרמב"ם הא כמה רבוות' כתבו דמסתפו לאקולי במאי דאחמירו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דתרויהו עמודי ההוראה ומי יקל ראשו כנגדם ואפי' אי אתינא לצרופי עדותיה דגוי מל"ת בסהדותא דישראל לא סגי למשריה להתנסבא לכתחלה דאכתי מים שאין להם סוף נינהו וחומרא דקברתיו נמוי באתריה קאי ואמטו להכי פרישנ' מלעיולי נפשין בהאי שריות' והשת' הכא בארעא דישראל איתערת רוחי ושפר קדמי להחויא דעתין דילמ' קדם מלכא עלאה זכו ישתכח לי על דנא משום עגונה. תנן פ' האשה בתר' אין מעידין עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכל' בו ומקשו בגמר' למימר' דמגוייד חיי ורמינהי אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי לא מטמא הא מחיי לא חיי אמר אביי לא קשי' הא רשב"א הא רבנן דתני' מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רשב"א אמר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות ופריך ומי מצית מוקמ' לה כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכוב' ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא ומשני שאני מיא דמרזו מכה רבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל ע"כ בגמ'. ולפום כללא דק"ל הלכתא כסתם משנה ויחיד ורבים הלכה כרבים ואביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם סלק' הלכתא הכי דאי ידעינן דאתגייד בסכין דלא הויא מלובנ' מעידין עליו כרבנן דרשב"א והיא סברת הרמ"ה כדמייתי לה הטור וז"ל דוקא שראוהו מגוייד בסכין המלובנ' באור וה"ה נמי בסכין שאינה מלובנ' ונכוה אחר כך כדקאמר רשב"א מפני שיכול לכוות ולחיות אח"כ אבל אם נחקרו גידי שוקיו ולא נכוה מעידין עליו כרבנן דפליגי עליה דרשב"א עכ"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל והיכא דראוהו מגוייד ואינו ידוע אם בחרב מלובנ' אי לא אזלינן לחומר' ואין מעידין עליו וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם אפי' מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחי' עכ"ל. וה"ה משמע ליה דסבר הרשב"א דרבא לא פליג עליה דירושלמי דמאי דקאמר רבא בסכין מלובנת כלומר בחשש סכין מלובנת וחלק עליו ה"ה שכ' וז"ל ואני אומר שאין נראה כן מן הגמ' מדקתני מעידין על המגוייד סתמא ורבא נמי הל"ל מתניתין בחשש סכין מלובנת וד"ה אלא משמע דלרבנן מעידין על המגוייד בסתמא כל זמן שלא נודע שנתגייד בחרב מלובנת אבל בידוע אין מעידין והירושלמי פליג אגמר' דילן כנ"ל ע"כ ותמיהא לי עליה דה"ה דמעייל נפשיה למימר דהרשב"א סבר דרבא והירושלמי לא פליגי ודחי דעת הרשב"א ופליג עליה מטעמי דמוכחי ואמאי לא חש עליה דהרשב"א דגבר' רבה כותיה אסיק אדעתיה הנהו פרכי דפריך איהו לאוכחי דפליגי ותו דהא הרשב"א לא אדכר סברא דרבא כלל אלא ודאי דמאי דפסק הרשב"א לא הוה אלא מסברת הירושלמי דהא בפי' אייתי ראיה מניה איברא דא"ל דלישנא דהרשב"א אכרעיה דכתב והיכא דראוהו מגוייד ואינו ידוע אם בחרב מלובנת ותו מאי דקאמר והיכא משמע דעל מימרא דידוע איירי תחלה ואתא לאוסופי עלה היכא דאין ידוע ומאן שמעת ליה דקאמר לישנא דמשמע ודאי מלובנת אלא רבא ועלה קאמר והיכא דראוהו ואין ידוע כו' כלומר משמע לישני' שתהיה כודאי הוי' מלובנת ואי לא הוי ודאי אלא דאין ידוע אם בסכין מלובנת וכו' מה נדון ביה אזלינן לחומרא ותו דייק לישניה במאי דכתב וכן מפורש בירושלמי ולא קאמר וכן אמר בירושלמי מאי לישנא דמפורש דקאמר אלא הכי קאמר מאי דאמינ' עליה דרבא דאע"ג דמלישניה משמע דבודאי מלובנת מיירי אפ"ה היכא דאין ידוע אמינא דאין מעידין אעפ"י דאין זה מפורש בלישנא דרבא כן מפורש בירושלמי מאי דהוה סתים בדברי רבא כלומר ומניה ילפינן לרבא דמאי דק דקאמר בסכין מלובנת היינו כלומר בחשש סכין מלובנת ולא פליג אירושלמי דאפושי מחלוקת לא מפשינן. אבל מאי דאיכא לספוקי בודאי הוא בהרי"ף ז"ל מאי דעתיה בראוהו מגוייד וכן בהרא"ש ז"ל דתרוייהו (כתבו משנה כצורת' אין מעידין על המגוייד ולא מייתי מתרי אוקמתי דגמ' כלום לא אוקמת' דאביי דמוקי למתניתין כרשב"א ולא אוקמת' דרב' דאוקי בסכין מלובנת והנהו אוקמתי איצטריכו משום דמתניתין כצורתה קשי' עלה דמתניתין דאהלות כדרמי גמ' ורמינהי וכו' וא"כ היכי הרי"ף לא מייתי שום אוקמת' ומייתי מתניתין כצורתה דא"א דאיהי כפשט' דא"כ קשו סתמי אהדדי ואי דעת הרי"ף והרא"ש כדעת הירושלמי וסברי דפליג אגמ' דילן קשי חדא דה"ל לאתויי הירושלמי ותו דהא אורחיה דהרי"ף למדחי הירושלמי מקמי גמ' דילן משום דאחרונים הוו בבלאי והלכת' כבתראה ודעת מה"ר זלה"ה בב"י דדעת ההלכות דרבא כירושלמי ומאי דקאמר בסכין מלובנת היינו בחשש סכין מלובנת אבל א"כ ה"ל לאתויי תרויהו סברת רבא והירושלמי כדאקשינן. ומסתברא דהרי"ף ז"ל גמ' דילן קשי' ליה דחמא תרי סוגיי דגמר' דסתרן אהדדי דהא בהך פירקא דהאשה בתרא על מתניתין דאין מעידין על המגוייד דגמ' רמי עלה ממתניתין דאהלות ומייתי סבר' דמוקי אביי מתניתין כרשב"א דחייש לתרופה דאפשר למעבד ליה כדקאמר רשב"א דאפשר לכוות ולחיות ובתר הכי אוקמתא דרבא דמתניתין בסכין מלובנת דפשט' דמילתא היא דאי אינה מלובנת לא חיישינן למאי דאפשר לכוות ולחיות או רפואה אחריתי וסתמא דמילתא דהלכת' כרבא ודלא כרשב"א דחייש לרפואה דבתר הכי ואלו בפירקא דלעיל פ' האשה שלום עלה דמתניתין דהתם שלום בינה לבינו ומלחמה בעולם גרסינן אמר רבא מאי טעמא דמלחמה משום דאמרה בדדמי סלקא דעתיה בכל הני דאיקטול הוא פליט את"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיה זמנין דמחו ליה בגירא או ברומח' וסברא ודאי מת ואיכא דעבד סמתרי וחיה ע"כ ומדלא קאמר זמנין דמחו ליה בגיר' ורומחא וסבר' דהוא מכה דלא חיי בה וזמנין דהוי' מכה דלא מיית בה וקאמר היכא שעביד סמתרי משמע דאפילו במכה דאית בה כדי להמית קאמר דאפשר למעבד ליה רפואה דהיינו סברת רשב"א דקאמר מפני שיכול לכוות ולחיות דמיירי במגוייד במקום דלא חיי כמו שמכריעים התוספות וא"כ קשי' סוגי' דפ' האשה שלום לסוגיי' דפ' האשה בתר' דמהתם משמע דתנא דמתניתין סבר כרשב"א דחיישי לרפואה דאפשר למעבד ומסוגי' דהאשה בתרא דמוקי רבא דמסתמא הלכתא כוותיה מתניתין בסכין מלובנת דמשמע דאי איכא מלובנת מעידין כרבנן ולא חיישינן לתרופה דאפשר למעבד כדקאמר רשב"א. וברם דאי תרתי סוגיי הוו סתם גמ' כדאשכחן בדוכתי טובא בגמ' סוגיי מתחלפי אהדדי הוינ' אמרין דהרי"ף ז"ל דחה סוגי' דהאשה בתרא מקמי סוגי' דהאשה שלום ומ"ה אשמיט כל סוגי' דההוא פירקא דהאשה בתר' דמסיק בה אוקמת' דרבא דמתני' בסכין מלובנת דהוה משמע מינה דבשאין מלובנת מעידין וכתב סוגי' דהאשה שלום דהיכא דמחו ליה בגירא ורומח' דאיכא דעבד סמתרי וחיי וגירא ורומחא היינו מגוייד כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א דאהלות והיינו סברא דרשב"א דחייש לתרופה ואע"ג דדחי סוגי' דמתאמר' באתרא עלה דמתניתין במגוייד מקמי סוגי' דפ' האשה שלום אינו מן התימא כי הא דכתיב' גבי מאי דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ז דאישות דפסק דהאומר הרי את מקודשת ע"מ שירצה אבא היינו עד שיאמר אין וקשיא עליה טובא דהא בגמ' עלה דההיא מתניתין בפ' האומר דתנן הרי את מקודשת ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודש' בעי בגמ' מאי רצה האב אי נימא דאמ' אין אימא מציעת' מת מת האב אינה מקודשת והא לא אמר אין אלא ע"מ שישתוק אבא אימא סיפא מת הבן וכו' ומסקנ' דגמ' דהיינו ע"מ שלא ימחה אבא ורצה האב היינו שלא מיחה והרמב"ם ז"ל דחה תרי אוקמתי דגמ' דאינהו שישתוק או שלא ימחה ופסק מאי דדחי גמרא לגמרי דהיינו שיאמר אין וכן הרשב"א נמי פסק כותיה וסבירא לי דהרמב"ם ז"ל סוגי' אחרינ' אשכח ופסק כותה דהיא פ"ק דקידושין דגרסי' התם כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת וקא' גמ' מאי רצתה ומאי לא רצתה אלימ' דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא מכלל דריש' כי אמר' לא נמי הוו קדושין אמאי והא קאמרה לא אלא לאו רצתה דאמר' אין לא רצתה דשתקה. ותו גרסי' התם ומנא תימרא דשאני לן בין שדיך ללא שדיך דתניא אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליך וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימ' דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא וכו' עד אלא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיק' כו' הרי כלא ההיא סוגיא דגמ' ריהט' בפשיטות דלישנא דרצתה דקתני בבריית' היינו דאמרה אין ולא רצתה דאישתיק' וא"כ רצה או לא רצה דמתני' דהאומר נמי הוי רצה דאמר אין לא רצה דאשתיק ומ"ה כ' הרמב"ם ז"ל האומר ע"מ שירצה אבא רצה האב כו' שאמר אין שדחה סוגי' דאתאמרת באתר' מקמי ההיא דפ"ק דריהט' כלא סוגיא דרצתה היינו שתאמר אין לא רצתה ששתקה הילכך ק"ו הדברים אי במאי דדחי גמר' בפירוש דמאי דקאמר ע"מ שירצה אבא רצה האב וכו' אין פירושו שיאמר אין אלא שישתוק או שלא ימחא סבר הרמב"ם שפירושו הוא שיאמר אין דמשום סוגי' אחריתי דמשמע מינה דרצה הוא שיאמר אין כ"ש הכא דלא אתמר בפי' פ' האשה בתרא דהלכה כרבא דמאן דקתני אין מעידין על המגוייד מיירי דוקא בסכין מלובנת אבל בשאינה מלובנת מעידין אלא דק"ל מן הסתם דהלכה כרבא לגבי אביי דודאי דדחינן לזה מקמי סוגי' דפ' האשה שלום דמפרש גמר' טעמא דמתני' דשלום בינו לבינה ומלחמה בעולם דהיינו משום דזמנין דמחו ליה בגירא ורומחא וסברא דמיית ואיכ' דעביד סמתרי וחיי ולא קאמר דסברא שהיא מכות מות ואינן של מות משמע דאפי' שיהיו מכות מות אפשר דעביד להו רפואה והיינו סברא דרשב"א דמוקי ליה אביי למתני' כותי' ומהאי טעמ' אשמיט הריא"ף סוגי' דהאשה בתרא דסמיך אמאי דכ' בפירק' דלעיל דחיישי' לרפואה כרשב"א דחייש דאפשר לכוות ולחיות והיינו נמי סברת הרא"ש ז"ל שהשמיטה גם הוא. אבל כולי האי לא סגי אלא אי תרי סוגיי דגמ' הוו סתמ' דגמ' א"נ תרי אמוראי דמר אמר סוגי' חדא ומר אמר חדא אבל הכא סוגי' דהאשה שלום וסוגי' דהאשה בתר' חד אמורא הוא דקאמר להו דהא רבא הוא דקא' פ' האשה שלום זמנין דמחו לי' בגיר' ורומח' וסברא דמת ואיכ' דעבד ליה סמתרי וחיי וכמה דכתיבנ' דמל"ת קאמר זמנין דמחו ליה וסבר' דהוו מכות מות ואינן כך וקא' איכ' דעבד וכו' משמע דאפי' במכות מות דהיינו מגוייד חיישינן לתרופ' כרשב"א דקא' אפשר לכוות ולחיות ורבא גופי' הוא דקא' בסוגי' דהאשה בתר' דמתני' דאין מעידין על המגוייד בסכין מלובנת וד"ה דמשמע דכשאינ' מלובנת מעידין כרבנן דרשב"א דלא חיישי לרפואה דיכול לכוות ולחיות הרי דקשי' לרבא דידיה אדידיה וליכ' למימר דדוק' באשה דקא מעידה על בעל' הוא דקא מחמיר רבא וחייש לסמתרי אבל בעד דעלמ' לא אחמיר כולי האי ומ"ה מגוייד בסכין שאינה מלובנת סבר דמעידין ולא חיישי' לסמתרי או לכוות וכו' דאם כן משמע דפשיט' ליה לרבא דשאני לן במת במלחמה בין עדות אשה על בעלה לעד אחרינ' דאשה לא מהימנ' ועד אחר מהימן וא"א דהא אבעי' בגמ' אי עד א' מהימן במלחמה או הוי כאשה דאמר' בדדמי ובעו למפשט' מהא דר"ע דאמר כשירדתי לנהרדע' בעיבור השנה מצאתי נחמי' איש בידלי ואמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בא"י על פי עד א' אלא ר' יהוד' בן בבא ונמתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים המדינה הזאת משובשת בגייסות כך מקובלני מר"ג הזקן שמשיאין האשה ע"פ עד א' מאי מדינה משובשת בגייסות לאו אע"ג דמדינה משובשת בגייסות כך מקובלני שמשיאין ע"פ עד אחד אלמא עד אחד מהימן במלחמה ומוכיח רבא בגמר' דאין משם ראי' ועדיין תבעי לן ואם אית' דרבא פשיט' ליה דשאני לן בין אשה על בעל' לאיניש דעלמא מעיקרא אפי' בעי' ליכא. איברא דאיכ' לדחויי להך ראיה דדלמא באשה פשיטא ליה דחיישי' אבל באיניש אחרינא מספק' ליה אבל בלאו הכי אין סברא לחלק בין אשה לאיניש אחרינ' אלא במלתא דתליא בסבר' דאשה אמר בדדמי טפי מגברא אבל במלתא דתליא ברפואה אי חיישי' דאיכא מאן דעבד רפואה דאיהי חשש' דחוששין ב"ד דילמא יעשו לו רפואה ויחי' או לא לא שאני לן בין גבר' לאיתת' דאנן הוא דחיישי' דהא בין בגבר' בין באיתתא פליגי רשב"א ורבנן על המגוייד אי מעידין ולא חיישינן לכוות ולחיות דאי סברא דרבנן אם אין מעידין משום דיכול לכוות ולחיות כרשב"א והדרא קושיא לדוכתא דקשיא דרבא ארבא וצריכינן למימר דמאי דקאמר רבא בפ' האשה בתרא דמתני' דקתני אין מעידין על המגוייד בסכין מלובנת וד"ה לא קאמר הכי אלא דבעי לאהדורי לאוקומי למתני' כד"ה אבל מ"מ רבא גופי' חייש לסברת רשב"א דחייש למאי דאפשר למעבד ליה רפואה בכויה או סמתרי וגלי דעתי' רבא דחייש לרפואה במאי דקאמר בפ' האשה שלום דטעמ' דשלום בינו לבינה ומלחמה בעולם משום דאמרה בדדמי דסלק' דעתא כל הני איקטול ואיהו פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינ' נטרא עד דחזיא זמנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסבר' ודאי מת ואיכא דעבד סמתרי וחיי הרי דהתם גלי דעתי' רבא דחייש לרפואה כרשב"א אלא דבתר הכי בפירקא בתר' מוקי למתני' כד"ה וסמיך למאי דקאמר התם דאפ"ה חייש לסברת רשב"א והשתא בהכי איתברר לן טעמא דהרי"ף דמייתי משנה דהאשה בתרא כצורת' דפשטא דמתניתין כרשב"א ואיכמיט כל סוגיא דגמרא אוקמתא דאביי ואוקמת' דרבא משום דאיהו כ' לעיל מימרא דרבא דחייש לסמתרי כרשב"א דסבר הרי"ף דמהאי סבר' עשה רבא עיקר ולא קאמר בתר הכי בסכין מלובנת אלא דהדר לאוקומי סתם מתני' כד"ה ומש"ה הרי"ף בתר דכ' ההיא מימרא פרק האשה שלום סמך עלה ולא אייתי אוקמתא דרבא בהאשה בתר' אלא צורת' דמתני' דפשטא היא דחייש לרפואה כרשב"א והרמב"ם ז"ל שלא כתב דין מגוייד לא דין המשנה ולא חדא מתרי אוקמתי דגמר' כמו שתמה עליו ה"ה דאע"ג דמה"ר זלה"ה בב"י כתב דבמאי דכתב הרמב"ם ז"ל ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"ג דדקרוהו או ירו בו חצים אין מעידין עליו שמת בזה כיון אדין אין מעידין על המגוייד כפשט' דמתני' דמשמע אפי' אינה מלובנת דחייש לכוות ולחיות כרשב"א כמה דכתיבנ' דאפי' רבא גופי' חייש לסמתרי ולהוכוחי טפי הך סבר' ממאי דקאמר רבא זמנין דמחו ליה בגירא או רומחא ואיכא דעביד סמתרי דמהתם מוכח דחייש רבא לתרופ' כרשב"א מש"ה אמר ההוא לישנא דדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת והיינו מגוייד כמו"ש הרמב"ם ז"ל בפרק א' דאהלות מגוייד חתוך או מדוקר ואע"ג דבלישנ' דהרמב"ם אית לן קושיי ופירוקי לא בעי' השתא לאורוכי דכללא דמילת' היא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א מחמרי טפי מהרמ"ה דלהרמ"ה היכא דאתגייד בסכין מלובנת דוקא הוא דאין מעידין אבל אי איתגייד בשאינה מלובנת מעידין ולא חייש דילמא יכוו אותו ואתסי אא"כ ידוע שכוואוהו אח"כ ולכל הני רברבי אפי' בסכין שאינה מלובנת אין מעידין מספק דחיישינן אמאי דאפשר ליכוות ולחיות. והשתא בהכי נחתינן לנ"ד דהא דאסהיד היהודי דאשתאר עמיה שהרגו הד' והאחד נשאר מוכה על צלעותיו מכה נחלה עד גדר שאומרים הב"ד מקבלי העדות שיראה לפי דבריו שהי' מסוכן מאד ועוד שהשוללים אמרו כיון שסופו למות אין תועלת ממנו ושעל כן השליכוהו לים בידיו קשורות בריזא א' נראה ודאי דהיינו מגוייד כמו שפרש"י בחבורות חרב. והרמב"ם שפי' מדוקר דאפי' למאי דנראה מרוב הפוסקים דמגוייד דמיירי ביה בגמ' היינו מגוייד דלא חיי, אם לא שיכוו המכה ובפירוש נראה בנ"ד מלשון העדות דההו' גברא נמי לא הוה חיי במכות שבצלעותיו שהיתה מכה נחלה שהיה מסוכן מאד כי לישנא דמסוכן לחוד משמע קרוב אל המות מאל החיים הילכך במאי דאוסיפו ואמר מאד ודאי לטפויי אתא היינו דודאי אם לא ע"י כויה לא חיי ועוד שבפירוש אמרו השוללים כיון שסופו למות מהמנה אין תועלת ממנו יראה שהיתה מציאותה באופן שלא היה חי ממנה כגון שהיתה נוגעת ללב או חתוך מגיע לאברים פנימיים שנקיבתה במשהו או חתוך חיתוך רחב שא' אפשר לחיות ממנה דממאי דלא אמרו שהיתה מכתו קשה להרפא אלא החליטו ואמרו כיון שסופו למות יראה שהכירו שהיתה מכת מות והיינו מגוייד ואפשר דטפי מניה דהתם מיירי במאי דיכול לכוות ולחיות והכא אפשר דאף בכוות לא חיי או לפחות הוי דנוסיה וא"כ אע"ג דאם לא הוו רמו יתיה בימא אין מתירין את אשתו דהא מגוייד אין מעידין עליו שמת כדכתיבנא אפי' דלא הוה בסכין מלובנת ולא כווהו את מכתו. אבל כיון דרמו יתיה לים כשהוא מגוייד מסתברא דודאי דאשתו מותרת דהא גרסינן בגמ' עלה דאוקמת' דאביי דמוקי למתני' כרשב"א דקאמר אין מעידין על המגוייד מפני שיכול לכוות ולחיות פריך גמרא ומי מצית מוקמת לה כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא ופרש"י ז"ל הואיל ומים שאין להם סוף חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא ראוהו קתני מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגויד לא חיי ומשני שאני מיא דמרזו מכה ופרש"י מחזיקות ומגדילות כאב המכה ע"כ. הרי דאע"ג דלרשב"א מגוייד אין מעידין עליו כיון דאפשר לכוות ולחיות מודה שאם המגוייד הוא בים דמעידין עליו ותנשא אשתו משום דמיא מרזו מכה וממיתין אותו ודאי הילכך בנ"ד נמי דהוה מגוייד כדכתיבנא כיון דהשליכוהו לים ודאי מת דמיא מרזו מכה. והך סברא נקיט לה גמר' לכ"ע דהא לקמן בגמ' עלה הא דקאמר ר' יהודה בן בבא לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין דשקיל וטרי גמר' אי ר' יהודה לקולא או לחומרא פליג קאמר שאני מיא דצמתי פריך וקאמר והאמרת דמיא מרזו מכה ומשני ה"מ היכא דאיכ' מכה אבל היכא דליכ' מכה מצמת צמית משמע דלאו לרשב"א לחודיה הויא הך סברא דמיא מרזו מכה אלא לכ"ע דהא סתם גמר' מקשי מינה במילתא אחריתי ומשום הך סברא מפליג אפילו במיא גופא בין היכא דאיכ' מכה להיכא דליכא מכה דהיכא דליכ' מצמית צמתי מיא והיכ' דאיכא מכה מרזו והכי משמע מלישנא דהרי"ף ז"ל שכתב וז"ל אבל במים אפשר דשהא ד' או ה' ימים ואינו משתנה דמיא היכא דליכא מכה מצמית צמתי ע"כ הרי כתב בפירוש דדוקא היכא דליכא מכה הוא דצמתי כלומ' דאלו היכא דאיכ' מכה אדרבה מרזו והיינו מאי דכתיבנא דמיא מרזו מכה. הילכך נ"מ דכיון דמגוייד שהושלך לים מים ממהרים להמיתו טפי ממי שהושלך לים בלי מכה אע"ג דמי שטבע בה לא תנשא לכתחלה הך דהושלך מוכה תנשא אשתו לכתחלה. איברא דבמאי שטבע במים שאין להם סוף איכא פלוגת' דרבוותא אי מאי דאסיקו בגמ' דבמים שאין להם סוף לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא אי מיירי היכא דמי שראהו טובע לא שהא עליו עד שיעור שתצא נפשו או אפי' כשהעד שהה עד כדי יציאת נפשו ולא עלה שמלשון הרמב"ם ז"ל מדקדק ה"ה דבעינן ששהא עליו העד עד כדי יציאת נפשו ואח"כ יעיד והכי כתב הריב"ש בפי' דבשהא עליו עד כדי יציאת נפשו ולא עלה הוא דאמרי' דלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא אבל אם לא שהא עליו אפילו נשאת בדיעבד תצא וכן הרשב"א דבעי' דלשהא עליו עד שתצא נפשו. ואע"ג דבגמ' לא אתפרש דבעינן כולי האי סבירא לי דנפקא להו ממאי דאמרי' בגמ' היכי דמי מים שיש להם סוף אמר אביי כל שעומד ורואה מד' רוחותיו וכ"כ וכ"כ הרמב"ם כל שעומד ורואה כל סביביו ושהא כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד שמת ומשיאין את אשתו ע"כ. וא"כ אמור מעתה אם ההפרש בין מים שא"לס למים שיש להם סוף לא הוה אלא כשלא שהא עד שתצא נפשו ולא ראהו שעלה אבל אם שהא במים שאין להם סוף עד כדיי יציאת נפשו ולא עלה לא תנשא לכתחלה א"כ נמצא דאין הפרש ביניהם כלל דבתרויהו אין משיאין לכתחלה אלא ודאי דבמאי דמשיאין לכתחלה במים שיש להם סוף דהיינו בעומד ורואה כדי שתצא נפשו בההוא גוונא גופי' אין משיאין לכתחלה בשאין להם סוף מהכא נראה לי דנפקא להו להנהו רבוותא דבמים שאין להם סוף בעי' שיראה אותו עד כדי צאת נפשו ובהכי הוא דאם נשאת לא תצא כדכתיבנא. וכ"ת כיון דלכל הני רבוותא בעינן דשהא העד עליו עד כדי שתצא נפשו כדי שאם נשאת לא תצא א"כ בנ"ד דרמו יתיה בימא בתר דהוכה דילמ' דלא אסקינן במאי דרמו יתיה במיא אלא חד דרגא דאלו הושלך בים בני מכה אם שהא העד עליו עד כדי שתצא נפשו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא ואם לא שהה העד עליו הך שיעור' אם נשאת תצא ובנ"ד דלא אתפרש אי שהא העד עליו מסקינן חד דרגא במאי דרמו יתי' במיא דמוזו מכה דאפי' דלא שהא העד עליו חשבינן ליה כאלו שהא העד עליו כדי דבדיעב' אם נשאת לא תצא אבל לעולם דלכתחל' לא תנשא ותו דהא הרמב"ם ז"ל כ' וז"ל עד א' או' ראיתיו שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברי' אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנש' על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ וא"כ בנ"ד שלא אמר שמת וקברו נראה דלא תנשא לכתחלה להרמב"ם ז"ל והוא דעת הרי"ף אפי' בשני עדים אבל [לאו] מילת' הוא דבמאי דכתיבנ' דהאי גברא המוכה דנ"ד דמי למגויוד דגמ' מאי דהושלך במים דמרזו מכה מהני לכ"ע לינש' לכתחלה ואפי' דלא אמר קברתיו דהא בגמ' עלה דאוקמת' דאביי דמוקי מתני' דאין מעידין על המגוייד כרשב"א דבריית' דקאמר אין מעידין על המגוייד כיון דאפשר לכוות ולחיות מקשה בגמ' ומי מצית מוקמ' לה כרשב"א והא קתני סיפ' מעשה בעסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא כלומ' דאי כרשב"א למה תנש' לכתחלה הא אלו היו מוציאין את גופו היה אפשר לכוות מקום החתך ולחיות ומשני שאני מיא דמרזו מכה כלומ' ומ"ה תנשא לכתחלה ואם אית' דאין הפרש בין מגוייד שהו' במים לבלתי מגוייד דכי היכי דבבלתי מוכה לא תנש' לכתחלה אפי' דשהא עליו העד כדי שתצא נפשו ה"נ במגוייד שהושלך לים לא מהני טעמא דמיא מרזו מכה אלא לדיעב' שלא תצא אבל מ"מ לכתחלה לא תנש' ובעי' נמי דלימא קברתיו מאי משני שאני מיא דמרזו מכה הוה לי' לאקשויי אכתי לא תנשא לכתחלה ונבעי דלימא קברתיו כבלתי מוכה שטבע בים אלא ודאי דטעמא דמיא מרזו מכה מהני' אפי' לינשא לכתחלה למוכה ומגויד היינו מוכה דמ"ה היו מקשי' ממגוייד דרשב"א לההו' מעשה דעסיא ונ"ד הא כתיבנ' דהיינו מגוייד כי ההוא ודעסיא דמקשי מני' למגוייד וכי היכי דהתם טעמ' דמיא מרזו מכה מספיק להשיאה לכתחלה בנ"ד נמי דכוות' הך אתתא שריא להתנסב' ומ"ה הרי"ף והרמב"ם כתבו ההו' מעשה דעסיא ששלשלוהו לים ועלתה בידם רגלו מן הארכובה ולמעלה דתנשא לכתחלה ולא הצריכו דלימא קברתיו כאשר הצריכו למעיד על בלתי מוכה שהושלך בים בפי'. ובמאי דכתיבנא אפי' נחשיב לסהדותי' דארמאי כאן דליתי' איכא למשרי' להך איתת' שריותא מעלי' ואי נצרפיה לסהדות' דארמאי לשל ישראל אל אפי' לא נחשיביה להך מוכה למגוייד דגמר' איכ' טעמא אחריתי למשריא אלא דלא בעינן השתא לאורוכי ואיתתא דא שריא להתנסבא לכתחלה כדכתיבנ' זהו הנלע"ד וחתמתי שמי:
בהיות אמת שזה הלשון כתוב לאבא מארי זלה"ה במקום אחר יותר נכון וכעת לא נזדמן לי פה ויניציאה כ"א זו המהדורא קמא ושמתי אותה בדפוס: