שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה עח
שאלה. מעשה בא לפנינו על ראובן שהלך מא"י לח"ל והניח אשתו עגונה ועבר על שבועתו הכתובה בשטר כתובה שלא ללכת ממקום פלוני והלאה אם לא שיניח גט לאשתו ואחר היותו שנתים שלח כתב לאביו הדר במקום שדרה שם אשתו וז"ל כתבו בל' לע"ז שי קיירי סו גט שילו מאנדארי מאש אדי שיאור די מודו קינו שי פיינשין קידאר קון טודא מי האזיינדא פורקי נו טובי ביין קון אילייוש אישקריבימי טודו לוקי פאשא שי קיזיירין קונטינטארשי מאנדאמילו אדיזיר אי מיטי לא כתובה אין פודיר דיאיל חכם פלו' אי זינגא קארטא פ' ירמאדא די שו מאנו אי ב' או ג' די לא מאהלה אי יו לי מאנדרי שו גט אי שינו שי פאשי קי אאיל קאבו די איל מונדו מי אירי קי נו שיפאן די מי קינו קיירו אישטאר קון טאל ג' ינטי עכ"ל אח"כ מסר אבי האשה השטר כתובה ביד החכם הנזכר אחר שהיא מסרה מודעא שרירא וקיימא שמחמת אונס פן יניחנה עגונה כל ימיה כי יברח בעלה למרחקי ארץ כאשר כתב הוא לאביו וגם קודם מסירת הכתובה הכתיבה טופס הכתובה ע"י ב"ד והניחה הטופס בידם ואחר ימים שלח לה בעלה גט כריתות בלי שום תנאי וזה נוסח המעשה ב"ד שבא ממקום שנשתלח הגט וכן אמר לו הולך גט זה לאשתי פלונית בכ"מ שתמצאנה ותהי ידך כידי וכו' ומיד כשיגיע הגט לידה מידך או מיד שלוחך תהא מגורשת ממני ומותרת לכ"א וחתומי' בו ג' גדולי דייני העיר בלי שום זכר תנאי ולא שום גלוי דעת לתלות בו ענין הגט ויתנהו השליח בידה בפני ב"ד אחרי כותבה שטר מחילה ותתן ביד אבי בעלה כי סמכה על המודעא וטופס שטר כתובתה שבידה. וזה נוסח המעשה ב"ד שכתבו הב"ד שניתן הגט בפניהם ואמר פלוני השליח שהגט ההוא מסרו בידו פלוני המגרש בפני הב"ד החכם פלוני וכו' וכשמסרו בידו מינהו ועשאו שליח הולכה כדי להוליכו לאשה פלונית וכו' המתגרשת שיתנהו לה בכ"מ שימצאנה בלי שום תנאי כלל לא בגט ולא בדבר אחר כ"א בגט כריתות שתהא מגורשת ממנו בו ומותרת לכ"א מיד כשיגיע לידה וכו' וכך אמר לה כשמסרו בידה הרי זה גיטך וכו' ומסרו בידה בלי שום תנאי כלל וכו' ע"כ תורף המעשה ב"ד. ויהי היום ותתבע האשה בב"ד שיגבו לה כתובתה מבית שיש לבעלה במקום שהיא דרה שמה ויוציא אבי בעלה שטר מחילה והכתובה קרועה ותוציא האשה שטר מודעא וטופס כת כתיבתה ויתעצמו בדין והוצרכנו ליזקק על הגט אם הוא כשר מפני מה שכתב ראובן לאביו שלא היה נותנו אם לא מוסרים הכתובה ביד פלוני שהכוונה היא שתמחול לו הכתובה ועל דעת כן נתן לה הגט ולא נעשתה כוונתו מפני המודעא וגם על תביעת כתובה ונבא כעת אל ענין הגט. הנה על המעשה הלז כתבתי בימים שעברו אך היה למקוטעים משום מעשה שהיה והנני שב מקצר ועולה כל הנמצא כתוב בפעמים שלש שקדמו למען ירוץ קורא בו. ואומר כי הנה תליית הגט באי זה דבר אפשר בא' מג' דרכים או ע"י תנאי כפול ושאר הלכות התנאי או ע"י תנאי שאינו כפול או ע"י גילוי דעתא והאי גילוי דעתא אפשר יהיה קודם אל המעשה או בשעת המעשה. והנה אם נ"ד היה תנאי כפול לכ"ע היה הגט בטל אם לא נתקיים התנאי אבל תנאי כפול ודאי לא הוי כי לא היה מה שכפל לומר ואם לא תתן הכתובה ביד פלוני לא תתגרש כ"א אם לא תרצה אלך למקום שלא ימצאונני ואי לתנאי שאינו כפול מדמינן ליה באנו למחלוקת גדולי עולם כי לדעת גאונים הראשונים והתוספות והרמב"ם והשאלתות והעיטור וה"ג והרא"ש והטור ורא"ם ז"ל דסברי דבין בגטין וקדושין בין בדיני ממונות קי"ל דבעי תנאי כפול ושאר תנאי התנאי ואם לאו הוי תנאי בטל ומעשה קיים ה"נ בנ"ד התנאי בטל ומעשה קיים ולדעת גאונים אחרונים והרי"ף ורשב"ם ולהרמב"ן והרשב"א לפמ"ש ה"ה שנ"ד שגם הם סוברים כן כי לא כפל תנאי תנאה חיישינן לה כמו"ש ה"ה לדעתם פ"ו דהלכות אישות. אבל נ"ד אפילו תנאי שאינו כפול לא מיקרי שהרי לא תלה הגרושין בתנאי לומר אם תתן כתובה ביד פלוני יהא גט וכיוצא בלשון זה אלא שמדבר אם ירצה לגרש או להניחה עגונה דקאמר אם תרצה גיטה אשלחנו לה אך באופן שלא יחשבו שישארו בכל נכסי ותגלו אזני אם תרצה ותתן הכתובה ביד פלוני ואם לאו אלך וכו' הנה בפירוש שאינו דרך בגרושין אלא שאומר לאביו שאם יתרצו בדרך זה גם הוא יתרצה לגרש ואף גם זה לא בפני שליח או עדים אלא לאביו וכתב מה"ר ז"ל בשם הר"ש בר צמח בכה"ג דלא מהני סי' קל"ד כדבעי' למימר קמן. איברא דגילוי דעתא נראה דהוי דגלי דעתי' דאדעת' שתשליש השטר כתובה ביד פלוני קא בעי לגרש ואי מאי דאיפליגו אביי ורבא אי גילוי דעת' בגיט' מילתא הוי אי לא הוי בכל גוונא דגילוי דעתא בנ"ד הוי גיטא דהא ק"ל כאביי דגילוי דעת' לאו מילת' היא דהאי היא גי"מל דיע"ל קג"ם אך אם בעל דין יחלוק ויאמר דע"כ ל"פ אלא בגילוי דעת' דבטולי גיט' אבל בגילוי דעתא דקא מגלי בעל דעתיה בשעת נתינת הגט לשליח או לאשה לכ"ע גילוי דעתא מילת' הוי דבהכי לממונא מדמינן ליה דגלוי דעת' הוי כתנאי שנעשה כהלכתו בכל תנאיו דעדיף מתנאי שאינו כפול מידי דהו' אהא דגרסי' פרק האיש מקדש ההוא גבר' דזבין נכסיה אדעת' למיסק לא"י דאי בעידנ' דזבין לא אמר דאדעת' דהכי זבין לא מצי הדר ביה דהוו דברים שבלב ואינן דברים אבל אי בעידנ' דזבין אמר דאדעת' למיסק לא"י קא זבין ואיתיליד אונס' דאורח' מצי הדר זביניה דגילוי דעת' מילת' היא וכן ההו' דזבין נכסיה בשנת בצורת למיזבן חיטי ואח"כ המטיר או באו חטים והוזלו שאם גיל' דעתו בשעת המכר הוי כמו תנאי גמור ומצי הדר ביה וכמו"ש הרמב"ם ז"ל וז"ל מי שמכר חצרו או שדהו ופי' בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטים בדמי חצרו הרי כמוכר על תנאי לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר או באו חטים והוזלו או נמנע הדרך לילך לאותה הארץ כו' עד הרי זה מחזיר אותן הדמים ותחזור לו הקרקע שהרי פי' שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה עכ"ל. ואם כך הוא דבגטין נמי אמרי' דגילוי דעת' דשעת גרושין מהני כבדיני ממונות צריכי למיקם עלה דמילתא אי בנ"ד אמרי' דההו' גילוי דעת' מהני אי לא. והן אמת דאפי' את"ל דגילוי דעת' כי האי הוי ממון וגטין שוין אע"פ כן האי גילוי דעת' דנ"ד לאו כלום הוא דהא בהנהו דכתיבנ' מההו' דזבין אדעת' למיסק לא"י וכההו' עובד' דזבן נכסי למזבן חיטי בזמן בצורת שהם ב' הדברים שהבי' הרמב"ם ז"ל כתבו התוס' והרא"ש ז"ל דאע"ג דגילה דעתו קודם המכר דאדעת' למיסק לא"י או אדעת' למזבן חיטי מפני הבצורת אם לא חזר לאומרו בשעת מעשה לאו כלום הוא ותו לא מצי הדר וכ"כ ה"ה פי"א דמכירה וז"ל אע"פ שקודם מכירה אמר שהו' רוצה למכור על דעת לעשות כך וכך כיון דבשעת מכירה לא אמר אינו חוזר וזה דעת המחבר שכ' למעלה בשעת המכירה עכ"ל. וא"כ בנ"ד כיון דבשעת מעשה לא קא' ולא מידי אלא מקמי הכי כשכתב לאביו ובשעת כתיבת הגט ומסירה לשליח לא גילה דעתו דמשום שהכתובה ביד פלו' הוא מגרש לאו מילת' הוא מאי דגלי דעתיה מעיקר'. ול"ל דכיון שכ' לו אביו או מי שהיתה הכתובה ביד פלו' מש"ה לא הוצרך להזכיר הדבר דהא לית' אי בעית אימ' סבר' אב"א ראיה אב"א סבר' דהא אם לא היה הוא כותב שום דבר לאביו והיה אביו או זולתו כותב לו כתב הנה אשתך מסרה הכתובה בידי כתוב לה גט ובא הוא וכתב ומסר לשליח ולא גלה דעתו כלל ואח"כ נמצא כי מה שמסרה הכתובה ביד אותו פלו' היה בערמה כי הטפיסה אותה וכתבה מודע' ראויה האם נאמר שיהי' הגט בטל מפני שלא נתן אלא אדעת' שהיתה מסירת הכתובה מועלת לו לא היא דהא תנן המוצי' את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ואמרי' בגמ' דאי אמר לה בשעת גרושין משום נדר אני מוציאך משום שם רע אני מוציאך מצי מקלקל לה ולומר אם נמצאו אחר כך דברים בדאים אלו הייתי יודע שהדברים בדאים לא הייתי מגרשך ואם לא אמר לה הכי בשעת גרושין לא מצי לקלקל לה ואם איתא אמאי לא מצי מקלקל לה הרי כ"ע ידעי דמשום שעלה בדעתו שלא היו הדברים בדאים גרש ואעפ"כ כיון שלא פי' בשעת גרושין לאו מילתא הוא ה"נ בנ"ד אם לא הי' אומר הוא דבר מתחלה והי' הוא מגרש על סמך מה שכתבו לו שהכתובה היתה ביד שליש וחשב המשלח והמגרש שהי' על דעת מחילה ונמצאו הדברים בדאין היה הגט כשר ונותן כתובה וא"כ על אי זה סמך אנו אומרים שיועיל לו אע"פ שלא הזכיר דבר בשעת מעשה הוי אומר על סמך מ"ש לאביו מתחלה והרי הדברים ההם אחר שאינן אלא גילוי דעת קודם המעשה הוה להו כמאן דליתנהו והיכי נעביד מהם עקר כאלו היו בשעת מעשה האם נאמר דמה שכתבו לו שנמסרה הכתובה ביד פלוני שע"י כן הגלוי דעת שהי' קודם המעשה חוזר וניעור זה לא חשב אנוש. ול"ל דכיון שע"י גלוי דעת שגילה לאביו והוא דבר עם האשה נמשך שכתב לה גט הוי כאלו היה הגילוי דעת בשעת מעשה דהא ליתא שהרי מה שכתבו המפרשי' בההוא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לא"י שאם גילה דעתו קודם המכר דלא מהני אם לא חזר לגלות בשעת המכר מי לא עסקי' דאע"ג דקאמר לסרסור אני רוצה לעלות לא"י דבר עם פלוני שיקנה נכסי והלך ודבר לו ונעשה המכר ואעפ"כ אמרינן דכיון שלא הזכיר בשעת המכר לאו כלום הוא וא"כ ה"נ דכותה כיון שאינו תנאי אלא גילוי דעתא בעלמא. הנה זה הוא מסברא וגם יש ראי' דהא עלה דמתניתין דפ' השולח דתנן המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר אמרינן עלה בגמרא אמר רב יוסף בר מניומי אר"נ והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה ואי לא לא מצי מקלקל לה ופרש"י ז"ל שלא יקלקלנה על בעלה לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שהדברים בדאים או שהנדר יש לו הפרה לא הייתי מגרשך ע"כ והנה לעיל בלשון המשנה פרש"י ז"ל וז"ל משום נדר שנדרה, ואמר אי אפשי באשה נדרנית עכ"ל. נראה דכשבא לגרשה נתן טעם לדבר ואמר אי אפשי באשה נדרנית והנה אין לך גילוי דעת גדול מזה ואמר אותו סמוך לכתיבת הגט דומה לנ"ד שאמר גילוי הדעת קודם לכתיבת הגט ומעתה נימא דכי היכי דהתם אע"ג דגלה דעתיה קודם לכתיבת הגט לומר שע"כ היה מגרש' אעפ"י כן אם לא חזר ואמר בשעת נתינת הגט משום נדר אני מוציאך לא מצי מקלקל לה ול"א דסמך אמאי דקאמר מעיקרא כשבא להכתיב לה גט אי אפשי באשה נדרנית דאפי' הכי מצריכינן ליה לחזור ולומר בעת נתינת הגט משום נדר אני מוציאך א"כ בנ"ד נמי לא נסמוך אמאי דגלי דעתיה מעיקרא דבמסיר' הכתובה היתה תלויה כתיבת הגט מאי אמרת דמשום דמאי דתלה הדבר בו כבר היה שכתבו לו שנמסרה הכתובה ביד פלוני ה"נ הנדר שתלה בו הגט כבר היה ואפ"ה אמרי' דצריך לחזור ולומר בשעת נתינה ול"א כיון דמה שבו תלה הגט הוא דבר הווה וידוע לכל מש"ה לא חזר להזכירו וכן נמי ההיא דמשום שם רע אני מוציאך מי לא עסקינן שבא לב"ד ואמר כתבו גט לאשתי שאי אפשי באשה שיש לה שם רע ואע"פ כן אנו מצריכים שיחזור ויאמר בעת נתינת הגט משום שם רע אני מוציאך ול"א כיון שגלה דעתו מעיקרא והשתא הדבר ידוע כי השם רע במקומו עומד ע"כ לא חזר להזכירו בעת הנתינ' כי כך הוא התם מה שהשם רע שבו תלה הגרושין שהוא ידוע מה שבמקומו עומד כמו בנ"ד מה שכתבו לו שמה שגלה דעתו שבו היו תלוי' הגרושין שהו' מסירת הכתובה לפלו' וכי היכי דהתם ל"א שסמך על הכתיבה שכתבו לו ושע"כ לא חש להזכיר ה"נ יאמר שסמך על שם רע המפורסם ולא חש להזכירו ויותר היה ראוי לסמוך על פרסום השם רע או על היותה נדרנית שהוא ודאי שהיא נדרנית מלסמוך על מ"ש לו אביו שנמסר השטר וכי היכי דהתם לא אמרינן דמשום שאמר מתחלה אי אפשי באשה נדרנית או בבעלת שם רע לא חש להזכיר בעת הנתינה ה"נ לא נאמר שנסמוך על מ"ש לו אביו לבלתי הזכיר הדבר בעת השליחות. ול"ל דמאי דכ' רש"י ז"ל ואמר אי אפשי באשה נדרנית לאו דאמר הכי מעיקרא דמ"ה בא לגרשה אלא היינו מאי דקאמר ר"נ בגמרא והוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך דמהשתא אומר לנו אוקמת' דגמר' דא"ה מאי אי אפשי וכו' משום נדר אני מוציאך מבעי לי' למימר ועוד דא"כ גבי שם רע הוה ליה לרש"י למימר ואמר אי אפשי בבעלת שם רע דהא אוקמת' דגמר' בתרוייהו איתמר בשם רע ובנדר ועוד שא"כ לא היה לו לרש"י לתפוס בתיב' משום נדר אלא כתיבה לא יחזיר דנימ' שבא לתת טעם תדע למה לא יחזיר משום דאמר אי אפשי וכו' דהיינו משום שלא יקלקלנה אלא ודאי דלא קאמר רש"י אלא שהו' אמר כשבא לגרשה אי אפשי וכו' כלומר ולכך אני רוצה לכתוב לה גט ומה שהוצרך לאומרו הוא לומר שאומר משום נדר אינו מדוקדק שהוא על נדר א' אלא שהי' פרוצה בנדרים ואגב אורחין נלמוד שמה שגלה דעתו שע"כ בא לגרש לא הוי גלוי מלת' אי לא הדר לגלות בעת נתינת הגט כדאמרן. וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל במ"ש משום נדר לא יחזיר שאין הדבר שטעה בעלה וחשב שלא היה היתר לנדר' ונמצא לה היתר אח"כ אלא שהיתה פרוצה בנדרים וכאשר חשב כן הוא כי פרוצה בנדרים היתה עמו ואין החשש אלא שמא תעשה תשובה אחר שתנשא לאחר נמצא שבשעת גירושין כ"כ הוא ודאי מה שבשבילו תלוי הגט כמו שהוא ודאי היות הכתובה ביד האיש ההוא ואעפי"כ אם לא גלה דעתו בשעת גרושין דאמר משום שם רע אני מוציאך אינו יכול לקלקלה כמ"ש ה"ה לדעת הרמב"ם שאינו יכול לקלקלה אלא בדאמר הכי. ועוד ראי' מהא דגרסינן פ' אלמנה נזונת בההוא דזבין ארע' משום בצורת' והביאו הרמב"ם ז"ל כמו שהעתקנו לשונו למעלה שמכר חצרו בשביל המטר שנמנע ואמר שאם אח"כ בא המטר או באו חטין חוזר בו אם גלה דעתו בעת המכירה פלנך הוא מוכר לקנות חטים על שאינו ממטיר והנה התו' פירשו שם שאפי' אמר כך קודם המכיר' אם לא חזר לומר לו בעת המכר אינו פוזר וכן דקדק ה"ה מל' הרמב"ם שאמר בשעת המכירה כמו שכתב' למעלה ואם אית' דמשום מאי שכתבו לו אביו או הנפקד שכבר ניתן השטר כתובה ביד פלוני מש"ה סמכינן אמאי דגילה דעתו מעיקר' אע"ג דבעת כתיבת הגט ונתינתו לשליח לא הזכיר דבר א"כ התם נמי כשאמר לו מתחלה דמשום מניעת המטר היה מוכר למה מצריכין ליה לחזור לאומרו בעת הקנין ולא אמרינן מאי שלא חזר לאומרו הוא משום דבשעת המכר מניעת המטר הווה ונגלית לכל ומה צורך להזכיר וק"ו הדברים ומה אם משום דמאי דתלה ביה הגירושין נכתב לו בכתב על יד איש א' שכבר היה אמרי' דע"ז סמך שלא להזכירו בעת המעשה כ"ש התם שמניעת הגשמים אינו נודע לו ע"י אחר כ"א גלוי וידוע לעיני השמש ומכ"ש שלא היה צריך לחזור ולהזכירו בשעת מעשה ואפ"ה כתבו התוס' והרא"ש וה"ה לדעת הרמב"ם גם הוא ככל שאר פוסקים שאם לא חזר לאומרו בעת המכר לאו כלום הוא וא"כ ה"נ כ"ש הוא כיון דבנ"ד אינו תנאי אלא גילוי דעתא כדכתיבנא. ול"ל דנ"ד לא דמי לההוא דגלי דעתיה דזבין אדעת' למיסק לא"י קודם המכר או דזבין ארע' על מניעת המטר שהצריכו לחזור ולגלות דעתו בעת המכר משום דהתם אין לו על מה לסמוך אלא בגילוי דעתא דקאמר מקמי הכי בלחוד מש"ה מצריכינן ליה דליהדר לגלויי דעתא בתר הכי בשעת מעשה אבל בנ"ד כיון שכתבו לו שהכתובה היתה ביד שליש חשיב אנפשיה כאלו דמי הנדוניא מנחא בכיסתיה וכאלו נתבטל חובו ומש"ה לא חש להזכירו בשעת המעש' כי כבר היה בידו ליתא דהא כיון שכתב לה בכת' שבידה שאם לא תרצה שיברח למקום שלא ימצאוהו ותעגן כל ימיה שאין לך אונס גדול מזה הוה לי' לאסוקי אדעתי' שאפי' תמחול מ"מ אין המחילה כלום שהיא מחמת אונס אפי' לא הטפיסה שטר כתובה ולא כתבה מודעא כמ"ש מה"ר ז"ל בשם הרשב"א ז"ל סימן ר"ה וז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה על אשה שמחלה קצת כתובתה למעלה מחמת האונס שאעפ"י שלא מסרה מודעא אין המחילה כלום עכ"ל ועוד כ' מה"ר ז"ל שם וז"ל והיכא שאנסוהו עד שנתן ולא מסר מודעא כיון שעדים מעידים שהיה אנוס המתנה בטלה וכ"כ התוס' והרא"ש דדוקא תלויה וזבין הוי זביניה זביני אבל תלויה ויהיב לא הוי מתנה אפילו לא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה וכן כתב רבינו ירוחם וכ"כ מהרי"ק בשם רבינו אפרים וכ"כ הר"ן וכו' ע"כ.. וידוע כי המחילה כמתנה. וא"כ בנ"ד לא הוי כאלו מנחא בכיסתיה דאדרבא כיון דהוה ידע האונס שכתב לה אפילו שכתבו לו שמסרה כתובה או אפילו היו כותבין לו שמחלה כיון דהיא אנוסה אין המחילה כלום והוה ליה כאסף רוח בחפניו וא"כ האי גילוי דעתא לא עדיף מכל גילוי דעתא דקודם מעשה וא"כ כי היכי דבעלמא גילוי דעתא דקודם מעשה לאו כלום הוא אם לא חזר לגלות דעתו בשעת מעשה ה"נ הוה ליה לחזור ולגלות דעתיה בשעת מעשה ולתלות הגט במחילה באופן שלא ישחקו עליו ומדלא עבד הכי אמרינן דגמר וגרש בכל גוונא. ועוד שאפילו לא היה האונס אחר שמחילה הוא כמתנה שא"צ אלא גילוי דעתא בעלמ' שאינה מוחלת מרצונה ודאי דהוה ליה לאסוקי אדעתי' דאע"ג דכתבו לו שמסרה שטר כתיבה או אפילו כתבו לו שמחלה לו דילמא אמרה שלא מדעתי אני מוחלה בפני ב' דדברים כאלו שכיחי ושכיחי כי מה לה להפסיד נדוניא וכתובה ותוס' לגמרי ואם כן לאו כמונח בכיסו הוא והוה ליה לחזור ולגלות דעתו בעת מסירת הגט לשליח דהא לא הוה בטוח לסמוך במאי דגלי דעתיה קודם מעשה דהא לא עדיף האי גלוי דעתא מקמי מעשה מההוא גלוי דעתא דההוא דזבין ארעת' למיסק וכו' דאמר קודם מעשה ומצריכינן ליה לאהדורי בשעת מעשה אלא ודאי דאמרינן דאדרבה בתר דכתב הכתב ההוא לאביו נראה בעיניו כי רע המעשה ההוא לעשוק את אשתו ולגזול לה כל סכום כתובתה וגמר בדעתו שאפילו שמסרה מודע' הוא מתרצה לגרש ומ"ה לא חזר לגלות הדבר לב"ד או לשליח שמסר את הגט. ועוד דל"ל כמאן דמנחא בכיסתיה אלא אי הוה שטר מחילה ביד שליש אבל הכא לא הוה אלא כתובה דל"א בהכי שלבו סמוך כאלו נמחלה הכתובה דהא מסירת שטר כתובה אינה אלא משכונא בעלמ' שכשישלח הגט תכתוב לו מחילה אך משכונ' דשטר' לאו כלום היא דהא אפילו מתפיס זכיותיו בב"ד לא מהני אלא כשקנו מידו בב"ד חשוב דליבטלן זכוותיה מעכשו כמוסכם מכל הפוסקים עלה דמתניתין בהפורע מקצת חובו והשליש את שטרו ואם כן בנ"ד שלא קנו ממנה בב"ד חשוב שאם ישלח לה גט שתבטל זכותה שבשטר כתובה מעכשו לא מהני' מסירת שטר כתובתה בלחוד ואם כן אין מסירת' כמונח' מחילה בניסתיה ולא כלום היא ועדיין צריך שתמחול לו מחדש דלאו כמנחא בכסתיה היא ואם כן הוה ליה למגלי דעתיה בשעת מעשה לומר דאדעת' שתמחול לו נותן הגט דסמיכתו על מסירת הכתובה הבל הוא אפילו לא היו מוסרים מודעא ואם כן היה לו להודיעו כשנתן הגט אלא ודאי דגמר וגרש. ועוד טעמא אחרינ' שהרי כתב מה"ר ז"ל בב"י סימן קל"ד בשם הרשב"ץ וז"ל שאפילו אמר בפירוש לדודו הריני אנוס בגט זה ואי אפשי בו או שאר לשונות הפוסלים בגט אפ"ה אין זה גט בטל מפני אותם הדברים כיון שלא היו דבריו לעדים כמוסר עדות אליהם והאריך בזה עד אבל דברים שאמר לאחרים כגון זה שהיה מדבר עם דודו אעפ"י ששומעים הדברים כיון שלא היה דברו עמהם אפילו גלוי דעתא לא הוי וכ"ש לדידן דק"ל כנחמני דגלויי דעתא לאו מילת' היא שאין כאן בית מיחוש עכ"ל. הרי שכתב שאפילו בשעת מעשה גלויי מילת' לדודו אפילו שמעו אחרים לאו מילתא היא אפילו לרבא וכ"ש לאביי דקי"ל כותיה כיון שלא אמר כן לעדים כמוסר דבריו כ"ש אם היה גלוי דעת כזה קודם מעשה שהוה ליה כמאן דליתי' והיינו דנ"ד שהיה מדבר עם אביו בכתבו ולא לעדים והי' זמן קודם המעשה דודאי היה כלא היה וא"כ דל מהכא אותו הגלוי דעת לא נשאר אלא מה שכתבו לו שנמסרה הכתובה ביד פלו' בלי שום גלוי דעת כי אשר קדם כלא היה דבהכי ודאי כיון שלא חזר לגלות דעתו בשעת מעשה אע"ג שנודע שמסירת הכתיבה בה היתה ע"י הטפיסה במסירה מודע' הגט קיים ומשלם כתובה דהוי כמוצי' את אשתו משום רע אני מוציאך דלא מצי מקלקל לה אחר כך ולומר אם הייתי יודע שהדברים בדאים לא הייתי מגרשך כדכתיבנא לעיל. ובר מן דין ובר מן דין איכ' טעמ' אחרינ' והיא דהא מ"ש לאבוהי הא אתקיים דמאי דקאמר דליתמסר כתובה לפלו' הא איתמסר' מאי איכ' למימר דלא איתקיימ' מחילה הא איהו לא כתב באיגרתי' מחילה אלא שתמסור כתובה ואי דעתיה הוה שתמחול לא מתקנינן דבוריה כדכתב הרמב"ן ז"ל בתשו' גבי ש"מ שצוה מחמת מיתה לתת שטר פלו' לפלו' דאע"ג דודאי בדעתו הוא שיקנה הוא וכל שעבודו לא מתקנינן דבוריה ואין לו אלא הנייר כיון דלא קאמר איהו וכל שעבודיה וכן כתב ה"ה בשם הרשב"א ואפילו הרמב"ם ז"ל דכתב דבש"מ הוה ליה כאלו אמר בבריא מודה ובנ"ד בריא הוא ולית לן אלא מאי דקאמר ולא דברים שבלב ונתינת שטר כתובה קאמר והא איתקיים ואם כן אפילו לא הות עבד' מחילה היה הגט קיים ותהוי מודע' זו כאלו לא מחלה כלל וקיימ' דברי בעלה ולא מה שבלב ויהיה הגט קיים. ועוד יש טעם אחר שהרי מלשון הכתב מפורש שמעולם לא שאל מחילת כתובה אלא פשרה שהרי כתב שיהיה באופן שלא יאכלו כל נכסיו שמשמע כ"א מקצתן וע"ז צוה להשליש הכתובה לבטחון ופשרה ואם כן אם דעתו היה אחר כך שתמחול לו היה לו להזכירו בעת השליחות כי הוא דבר חדש ואפי' נאמר שכתב לו אביו שנתרצית למחול כיון שהו' יותר ממה שגלה דעתו היה לו להזכירו עתה או לפחות לחוש שמא מסרה מודע' כיון שמוותרת יותר משאלתו. והנה כל זה כתבנו בהנחה שגלוי דעת' בגיט' דמי לגילוי דעתא בממונ' דע"כ ל"פ אביי ורבא אלא בגילוי דעת' דבטול הגט כההוא דגידול בר רעילאי וההו' דקאמר ברוך הטוב והמטיב אבל בגלוי דעתא בשעת מעשה שהו' נתינת הגט לשליח או לאשה גילוי דעתא מילת' היא לכ"ע בגטין ובממון ואפ"ה בנ"ד הגט קיים. והן אמת כי לא איכפת לי אי גילוי דעת' בגיט' מילת' הוי אי לא דהא אפילו תימ' דגילוי דעת' בגיט'. בשעת מעשה הגרושין מילת' היא בנ"ד דהוה גילוי דעת' קודם המעשה לאו מילת' היא לכ"ע אלא דאף ע"ג דלא צריכינן להכי בנ"ד כיון דאתא לידן בעינן לברורי מילת' לעמוד על אמיתן של דברים. ואמינ' דקושט' דמילת' דאפילו גילוי מילתא בעת מסירת הגט לאשה גילוי דעת' לאו מילת' היא ולא אמרו דגילוי דעתא בשעת מעשה מלת' היא אלא בממון כי ההוא דזבין נכסי אדעת' למיסק לא"י וכדכתיבנ' ואע"ג דלנ"ד לא צריכי' להכי משום דהאי גילוי מילת' דנ"ד לא הוה בשעת מעשה אפ"ה חזינ' למיקם עלה דמילת' למידן דינא דנ"ד מק"ו כדאמרן. והנה זה לשון ה"ה פ"ו דהלכות אישות ודע שלדעת רבנו והגאונים הראשונים יותר הוא מועיל בדיני ממון גילוי דעת' או אומדנ' דמוכח מתנאי שלא נעשה כתיקונו וכ"כ התוס' וזה מוכרח מכמה דינים שנתבארו בדברי רבינו וכו' עכ"ל. הרי שלא אמרו דגילוי דעת מהני כתנאי גמור אלא בדיני ממונות. ועוד ראיה דהא עלה דההיא דהמוצי' את אשתו משום רע וכו' דאמרינן בגמ' והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך וכו' כתבו הרא"ש והטור דמיירי בשכפל תנאו וכן הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וכן הרשב"א ז"ל פ' השולח קאמר דאפילו לעז בעלמא לרבי מאיר ליכא אלא בדכפל למילתיה כגון דאמר לה הוי יודעת דמשום שם רע אני מוציאך שאלו לא היה הנדר ושם רע לא הייתי מוציאך אבל אם היה כופל התנאי כגון דאמר לה על מנת שהיה הנדר נדר ואם לא היה הנדר נדר לא יהיה גט הגט בטל לגמרי עד כאן. ואילו גילוי דעתא בגיטא הוי כתנאי כפול כמו בממונא כההיא דזבין נכסי אדעת' למיסק לארע' דישראל וההוא דזבין נכסי ולא איצטריכו ליה זוזי דפ' אלמנה למה כדכפליה לתנאיה הוי גט בטל ואי כפליה למילתיה שלא אמר אלא משום נדר אני מוציאך או משום שם רע אני מוציאך ולא כפליה אפי' לעז ליכא ואם איתא דגילוי דעתא בגיט' הוי כתנאי גמור כבממון א"כ אפי' לא אמר אלא משום שם רע אני מוציאך ולא כפל למילתיה היה ראוי שיהיה הגט בטל וקאמר דאפי' לעז ליכא כלל וכ"כ קשה להם לומר דגילוי דעתא בגיט' מילתא היא דאע"ג דפשיטא דשמעת' לא הוי אלא גילוי דעת' בעלמ' דהיינו משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך בלבד ולא כפליה לא למילתיה ולא לתנאיה ואפ"ה אמרו דלא איירי אלא בדאיכא כפילה כדאמרן הרי בפי' דלדעת הרשב"א והרא"ש והטור וכל בעלי סברתם דבגיט' לא מהני גילוי דעתא אפי' במעשה נתינת הגט והכי הוא דעת בעלי התוס' בפי' שכתבו על ההיא שמעת' וז"ל דאי אמר לה הכי מצי מקלקל לה נראה דחששא זו אינה כ"א לעז בעלמ' ולא שיהיה ממש גט בטל ובניה ממזרים דהא לא אמר ע"מ דאע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת כמו שטר מברחת בהאשה שנפלו וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דפ' אלמנה נזונת הכא ל"ל הכי מדבעי לר' מאיר תנאי כפול לכך נראה דלא אתי אלא לעז בעלמא שיוציא עליה לעז כדי להחזירה אע"ג דכבר נשאת לאחר שרי' ליה דזנות דשוגג הוא לכך אמרו חכמים דלא יחזור דהשתא שוב לא יוציא לעז וכו' עד ולר"מ דבעי תנאי כפול כי לא כפליה למילתיה אפי' לעז ליכא והא דקאמר ר"מ כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר היינו בדכפליה למילתיה ולא כפליה למנאיה דאי כפליה לתנאי אין מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא קלקול' עכ"ל התוס' ז"ל הנה כלל דבריהם דהיכא דגלי דעתיה בשעת נתינת הגט דקאמר משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך ולא כפל למילתיה דהיינו גלוי דעתא בגיט' לרבנן ליכא אלא לעז בעלמ' ולר"מ אפילו לעז בעלמא ליכא ואי כפליה למילתיה דהיינו כמ"ש בשם הרשב"א עלה דהא בתוס' שאמר משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך שאלו לא היה הנדר או השם רע לא הייתי מוציאך לר"מ לעז בעלמ' איכא ואי כפל התנאי שאמר אם הנדר או השם רע אמת יהא גט ואי לא לא יהא גט מצי מקלקל והוי גט בטל ובני' ממזרים כשיהיו הדברים בדאין. הרי בפי' דגילוי דעתא בגיט' אפי' בעת נתינת הגט לאו מלתא היא לדעת התוס' וא"כ מה שמצינו בממון דהוי כמו תנאי כפול היינו בממונא דוקא כמ"ש ה"ה בשם התוס' כמ"ש והן אמת כי יש מקום לטעות בדעת התוס' לומר שדעתם דבגיטא גילוי דעתא מהני כתנאי כפל כמו בממונא והוא ממ"ש הרשב"א ז"ל פ' מי שאחזו וז"ל אתקין שמואל בגיט' דש"מ אם לא מתי לא יהא גט וכו' ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינא תנאי קודם למעשה שאלו בתוס' בשלמא כשאין תנאי קודם למעשה אין התנאי מועיל לפי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אלא המעשה היאך הוא מתקיים בהרי גלה בדעתו שאינו רוצה שיתקיים המעשה כ"א בקיום התנאי ועוד מתנת ש"מ דקי"ל דאם עמד חוזר ואע"ג שכתוב בה קנין דאומדין דעתו שלא צוה אלא על דעת שימות מ"מ הרי אין כאן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה וכן במברחת וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי דבכלהו אזלינן בתר אומדנ' ומ"ש הכא וי"ל דטפי עדיף גילוי הדעת לבד מתנאי שלא כהלכתו דכיון שהתנה ולא התנה כהלכתו הרי גלה בדעתו שאינו נו חושש בקיומו ואינו רוצה בבטול המעשה אעפ"י שמתבטל תנאו ע"כ. והנה מי שראה דברי התוס' שאלתם ותשובתם מועתקים בלשון הרשב"א על ההיא דאתקין שמואל בגיט' לפום ריהטא יבין כי לדעת התוס' גלוי דעת' בגיטא עדיף מתנאי שאינו כפול והוי כתנאי כפול בכל שאר משפטי התנאים כמו בממון והוא שקר שא"כ סותרת דברי עצמן שכתבו פ' השולח כי שם כתבו דגילוי דעת' בגיטא לר"מ אפי' לעז בעלמא ליכא אי לא כפליה למלתיה דאז לעז בעלמ' בלחוד איכא כדכתיבנא והכא השאלה והתשובה דאינהי אליבא דר"מ דבעי תנאי כפול וקאמרו דגילוי דעת' בגיטא עדיף מתנאי שאינו כהלכתו דהיינו שהוא כתנאי גמור כפול ובכל שאר משפטי התנאי ולעיל פ' השולח כתבו דלאו כלום הוא ואפי' לעז בעלמא ליכא נמצא שסותרין דברי עצמן מן הקצה אל הקצה והתם מיירי על גילוי דעתא דנתינת הגט לאשה כמו הכא בהא דתקין שמואל בגיטא דש"מ וכו' ולא בלבד יש קושיא מהתירוץ כ"א גם מהשאלה ששאלו המעשה היאך מתקיים שהרי גלה בדעתו וכו' כי מה זו שאלה האם בחדא מסכתא שכחו דברי עצמן מפ' השולח לפ' מי שאחזו כי שם כתבו דבגיטא גילוי דעתא לאו מלתא היא ומה מקום לשאלה זו וכ"ש בתירוץ דמשנו הפך סברתם אבל קושטא דמילתא היא כמו שמעיד ה"ה פ"י דאישות דדעת התוס' שאמרו דגילוי דעתא הוי עדיף מתנאי שלא כהלכתו והוי כתנאי שלם הוי בממון דוקא כמו שהעתקנו לשונו למעלה. הרי בפי' שמעיד ה"ה שלא אמרו התוס' דגילוי דעתא עדיף מתנאי שאינו כפול אלא בממון וכן מפורש בהאיש מקדש בדבריהם. וכן הרא"ש ז"ל פ' י"נ מביא דברי התוס' באורך מ"ש פ' האיש מקדש ופ' מי שאחזו ובמסקנא דמלתא מזכיר הג' חלוקים שמחלקין התוס' בפ' האיש מקדש וז"ל הרא"ש ושלשה חלוקים ישנן בענין ממון יש דברים שהדעת מכרעת כ"כ דאזלינן בתר אומדנ' ואפילו גילוי דעתא לא בעינא כגון וכו' ויש דברים דבעינן גילוי דעתא כי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק וכו' ואפי' תנאי לא בעי אבל בכל שאר מילי דבעינן תנאי כפול אי לא כפליה תנאי בטל ומעשה קיים ע"כ הרי שהרא"ש ז"ל הוא עד שני על דעת התוס' דגילוי דעתא דבשעת נתינת הגט לאו מילתא היא מלבד עדות עצמן ממ"ש פ' האיש מקדש ופ' השולח כדכתיבנא וא"כ מה ששאלו בתוס' והשיבו לאו בגיטא איירו כלל אלא בממונא וקא מקשו מממונא לממונא משום דאינהו סברי כהרמב"ם דתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה הוי בין בגיטין וקדושין בין בממון ומ"ה קשי להו מממון לממון ועל ממון קא מתרץ דהוי גלוי דעתא כתנאי כהלכתו אבל לא בגיטא ומאי שלא פירשו דבממונא קא איירו הוא דאינהו לא קבעו שאלה ותשובה זו על האי מימרא דשמואל דאתקין בגיטא אם לא מתי כו' אלא על מימרא דפ' האיש מקדש ההוא דזבין כל נכסיה אדעת' למיסק לא"י דהוה ממונא ועלה דההיא דאיהי ממונא קבעו הקושי' והתירוץ דהא עלה דהא דשמואל אתקין בגיטא כתבו בתוס' פ' האיש מקדש אפרש והניח הקושי' והתירוץ אל הפ' ההוא ושם קבעוה על מילתא דממונא אלא דהרשב"א העתיק השאלה והתשובה בכאן מאן דחזא דמייתי דברים עלה דהא דאתקין שמואל סבר דעלה דהאי מימרא קבעו השאלה והתשו' ולא היא כדאמרן. ומה שהביא הרשב"א השאלה והתשו' בכאן מסתברא משום דבפירו' דתנאי קודם למעשה איכא פלוגתא דהרמב"ם וסיעתו מפרשי' שיאמ' התנאי ואח"כ יתן הגט או הקדושין ולפי פי' זה מאי דאקשו בתו' לאו מילת' הי' דמאי דקאמרי הרי גלה בדעתו שאינו רוצה שיתקיים המעשה כ"א בקיום התנאי דהא כיון דלא גלה בדעתו אלא אחר המעשה מה יועיל מה שמגלה דעתו אח"כ אבל אי קושי' היא היינו אי פירוש' דתנאי קודם למעשה הוי שיזכיר התנאי קודם הזכרת המעשה ובהכי מקשו שפיר דהא והא הוי קודם פעולת המעשה ומאן מוכח דפירושא דתנאי קודם למעשה הוי באמירה מאי דעלה דאתקין שמואל בגיט' וכו' מקשו בגמרא ולימ' יהא גט אם לא מתי ומשני בעי' תנאי קודם למעשה הרי כי תנאי קודם למעשה היינו שיאמר תחלה אם לא מתי שהמית' היא התנאי קודם שיאמר לא יהא גט שהיות גט הוא המעשה ומש"ה עלה דהא דמוכח דמעשה קודם לתנאי הוי באמירה שהכל הוא קודם נתינת הגט דבהאי פירוש' שייכ' שאלת התו' עלה אייתי הרשב"א ז"ל שאלת ותשובת התו' אבל לא משום דתו' איירו בגטין כלל אלא בממון כדכתיבנ'. והנה פרק השולח עלה דההיא דהמוציא את אשתו משום שם רע וכו' וקאמרי בגמ' והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך וכו' דאי אמר הכי מצי לקלקל לה וכו' שיאמר אלו הייתי יודע שהדברים בדאין לא הייתי מגרשך ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וז"ל הרשב"א נמצא גט בטל ובניה ממזרים פי' לאו בטל ממש קאמר דהא לאו תנאי גמור הוא וכ"ת גילוי הדעת יש וכל גילוי הדעת כתנאי גמור הוא וכאותו שאמרו פרק האיש מקדש בקדושין בההוא דזבן ארע' אדעת' למיסק לא"י וכדאמרי נמי גבי ההו' דזבין ולא אצטריכו לי' זוזי לא היא דהא אמרינן לקמן מאן חכמים ר"מ דאמר בעי' תנאי כפול והב"ע בדלא כפלי' לתנאי' ואי משום גילוי הדעת קא אתית לא שייך תנאי כפול ביה ועוד דאת"ל דאיכא תנאי או גלוי דעת הראוי לבטל את הגט כי אמרינן ליה שאינו יכול להחזיר מאי הוי ע"כ כיון שהתנה או שגלה דעתו אם נמצאו דברים בדאין גט בטל ובניה ממזרים ואי איהו שתיק אנן לא שתקינן וכו' עד ע"כ פירשו בתוס' דלאו דוקא בטל קאמר ממש אלא שחשו חכמים ללעז שמא יוציא עליה לעז לומר שבדעתו היה לתנאי גמור והא דתניא בבריית' נמצא גט בטל ובניה ממזרים לפי דברו קאמר כלומר שהוא יוציא עליה לומר שהגט בטל ובניה ממזרים וכו' עכ"ל. והנה לפום ריהט' משמע מדבריו דגילוי דעתא דבעת נתינת הגט מילתא היא דהא קאמר וכ"ת גילוי הדעת יש וכל גילוי הדעת כתנאי גמור הוא וכו' משמע דהכי ס"ל דגילוי דעתא בגיט' כתנאי גמור הוא וכן נמי ממאי דאיכ' גילוי הדעת הראוי לבטל את הגט דהיינו כתנאי כהלכתו. אבל אין זו הבנת דבריו ולמיקם עלה דמילת' נידוק לישני' מאי קאמר וכ"ת גילוי הדעת יש וכו' דאי פירוש' דמילת' היא דעד השתא סלק' דעתין דליכא גילוי הדעת ואתא למימר וכ"ת שיש גילוי הדעת ובהיות גילוי הדעת הדין הוא שכל גילוי הדעת הוא כתנאי גמור אי אפשר שהפי' הוא כך דהא אין ספק שגילוי הדעת יש דהא קאמר והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך והיינו גילוי הדעת ועלה קאמר דמש"ה מצי מקלקל לה והיכי קאמר וכ"ת גילוי הדעת יש הרי בהכי עסקינן וכן אמר הוא בפי' במאי דקאמר פי' לאו בטל ממש קאמר דלאו תנאי גמור הוא דמשמע דתנאי גמור הוא דליכא אבל גילוי דעתא מיהא איכא ואיך יאמר אח"כ וכ"ת גילוי הדעת יש הא ודאי דבהכי קא מיירי דהיינו משום שם רע אני מוציאך וכו' ועוד מאי קא משני לא היא דהא אמרינן וכו' אי פירוש' דמילתא הוא לא היא כלומר שלא יש גילוי הדעת א"א שהרי בפי' איתמר דבאמר לה משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך דהיינו גילוי הדעת ואיך יאמר דלא היא ועוד מאי קאמר ואי משום גילוי הדעת קא אתית לה לא שייך תנאי כפול ביה דמשמע אלא ודאי דלא מיירו בדאיכא גילוי הדעת הרי א"א דלא מיירי בהכי דהכי הויא אוקמת' דגמ' בפי' ועוד מאי קאמר דהא אמרי' לקמן מאן חכמים ר"מ דאמר בעי' תנאי כפול וכו' דהיינו דמתני' דקאמר משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר הוא בדכפל ומתני' דהמוציא את אשתו משום איילונית דקאמר יחזיר היינו בדלא כפל ואי פירש דבריו הוא בהא דתנן משום שם רע לא יחזיר היינו בדכפל תנאיה ולא בדקאמר לה גילוי מילת' בלבד דהיינו משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך א"ה היכי קאמר פירוש לאו בטל ממש הוא ולמה לא יהא בטל ממש כיון דכפל תנאיה וכמו שאומר הרשב"א גופיה בסוף דבריו אבל אם התנה תנאי גמור וכו' היה הגט בטל ועוד נדייק לישניה דקאמר ואי משום גילוי הדעת קא אתי' לה והל"ל ואי בגילוי הדעת קא מיירו ועוד שאם סברת הרשב"א היא דגילוי הדעת כי האי דהיינו בשעת נתינת הגט הוי כתנאי גמור כדמשמע הכא קשה דידיה אדידיה דהא קא מסיק מילתיה ואמר דמאי דקאמר ר"מ הכא דאיכ' לעז בעלמא היינו בדכפליה למילתיה וכגון דאמר לה הוי יודעת דמשום שם רע אני מוציאך שאלו לא היה הנדר והשם רע לא הייתי מוציאך דהיינו שאם היה אומר לה משום שם רע אני מוציאך בלבד ולא היה כופל אפי' לעז לא הוי אע"ג דהוי גילוי מילת' בנתינת הגט ובתר הכי מסיים וקאמר אבל אם התנה תנאי גמור כגון דאמר לה ע"מ שהנדר נדר ואם לא היה הנדר נדר לא יהא גט היה הגט בטל ואם בפתח דבריו קאמר דבגילוי דעת הוי כתנאי גמור שהגט בטל ומסיים דבריו ואמר דבתנאי גמור הוי הגט בטל ובגילוי הדעת אי לא כפליה למילתיה אפי' לעז בעלמא ליכא. אבל פירושא דמילתיה דהרשב"א ז"ל זה הוא ונדייק לישניה דקאמר וכ"ת גילוי הדעת יש ולא אמר וכ"ת דגילוי הדעת יש דהוה משמע שבא לחדש היות שם מציאות גילוי הדעת אבל הכי קאמר נמצא גט בטל וכו' פי' וכו' והוא כי קשיא ליה להרשב"א דמאחר דאוקי בגמ' דמיירי בדקאמר לה משום שם רע אני מוציאך וכו' דהיינו גילוי דעת בגיטא היכי קאמר דמצי מקלקל לה לומר אילו הייתי יודע שהדברים בדאין וכו' נמצא גט בטל ובניה ממזרים והרי גילוי דעתא בגיטא לאו מילת' היא והיכי דיינינן ליה כתנאי גמור להיות הגט בטל וע"ז אמר וכ"ת גילוי הדעת יש כלומר כיון דגילוי הדעת יש ודאי כדאוקי בגמ' דאמר לה משום שם רע אני מוציאך תבא לומר וכל גילוי הדעת כתנאי גמור הוא וכאותה שאמרו בקדושין בההוא דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י שהוא שתאמר דממונא וגיטי שוין בהאי גילוי דעתא משום דהוי בשעת מעשה דתימר דלא דמי לההוא דאיפליגו ביה אביי ורבא דהוי בבטולא דגט לא היא דהא מוקי בגמ' מאן חכמים ר"מ וכו' ואי משום גילוי הדעת קא אתית ליה דהיינו שמה שהגט בטל היינו מטעמא דגלי דעתיה דקאמר משום שם רע אני מוציאך דהוי כתנאי כפול א"כ לא שייך נפילה אלא ודאי דגילוי דעתא אינו כתנאי לבטולי גיטא אע"ג דאיתי' והיינו דקאמר ועוד דאת"ל דאיכא תנאי או גילוי הדעת הראוי לבטל את הגט וכו' לומר את"ל משא"כ שיש תנאי או גילוי דעת הראוי לבטל שהוא שתחלק בין מאי דאיפליגו ביה אביי ורבא ותאמר שיש גילוי דעת מספיק לבטל הגט דהיינו מה שמגלה דעתו בשעת נתינה כי האי דקאמר משום נדר כו' משום שם רע וכו' א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שאמרו שלא יחזיר כדי שלא יערער כיון שאם גלה דעתו הגט בטל ואי איהו שתיק אנן לא שתקינן אלא ודאי דגלוי דעתא לאו מלתא היא אפילו ללעז בעלמא אלא היכא דכפליה למילתיה דקאמר לה הוי יודעת דמשום שם רע אני מוציאך שאלו לא היה הנדר או השם רע לא הייתי מוציאך מש"ה הוי לעז בעלמ' ותקנו הלעז במה שאומרים לו שלא יחזיר שעתה יתייאש מלהוציא לעז אבל אי לא כפליה אלא דקאמר משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך בלבד דהוי גלוי דעתא בגיט' אע"ג דאיהו בשעת נתינת הגט אפי' לעז ליכ' ומה שאמרו בגמ' והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך וחששו ללעז בעלמ' היינו בדכפליה ומאי דאוקמוה בגמ' למתני' דלא יחזיר ובדכפליה לאו בדכפל תנאה דאמר אם השם רע או הנדר אמת יהא גט ואם לאו לא יהא גט דבהכי אם נמצאו דברים בדאים הגט בטל לגמרי ולא בהכי עסקינן אלא דקאמר לה משום שם רע אני מוציאך וכו' ובדכפליה למילתיה דמש"ה מהני מאי דאמרו לו שלא יחזיר כדי שלא יבא לערער שאם היה תנאי גמור אפי' אי הוא שתיק אנן לא שתקינן והוי גט בטל במפורש כל זה בלשונו והוא דרך התוס' שכתבנו למעלה. נמצינו למדין מדברי התוס' ומדברי הרשב"א ז"ל דגילוי דעתא בגיטא אפי' בעת נתינת הגט לאשה לאו כלום הוא אלא אי כפליה למילתיה איכא לעז בעלמא ובתנאי כפול כהלכתו אם נמצאו דברים בדאים הגט בטל מש"כ בממונ' דאפי' גילוי דעתא כשהיה בשעת מעשה הוי כתנאי גמור כהלכתו וא"כ בנ"ד אפי' הוא גילוי דעתא בשעת מעשה לא הוה אלא חשש לעז כ"ש דהוה הגילוי דעת מתחלה דלאו כלום היא לכ"ע כדכתיבנא:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"י דגרושין וז"ל המוציא את אשתו משום שם רע או משום שהיא פרוצה בנדרים אומרים לו הודיעה שמפני זה אתה מוציאה כדי ליסרה ודע שאין אתה מחזירה לעולם ומפני מה המוציא את זו לא יחזירה לעולם גזירה שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע לפיכך אומרים לו גמור בלבך לגרשה שאין זו חוזרת לך לעולם וכן המוציא את אשתו משום אילונית או משום שרואה דם בכל עת תשמיש ה"ז לא יחזיר לעולם שמא תנשא כאחר ותלד האילונית ותתרפא הנדה ויאמר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל והבנים ממזרים עכ"ל. הנה יראה מדבריו ז"ל שגילוי דעתא בגיטא הוי:
כמגרש על תנאי שהרי כתב ונמצ' כמגרש על תנאי והוא כמ"ש ה"ה שמ"ש ז"ל שיכול לומר אלו הייתי יודע וכו' הוא' בשגלה דעתו ואמר לה משום שם רע אני מוציאך וכו' והן אמת כי זה הוא הפך ממה שכתב בפירוש המשנה דבעינן תנאי כפול ומה שאמרו שיכול לומר אלו הייתי יודע שהדברים בדאין לא הייתי מגרשה היינו בשכפל תנאו ואמר משום שם רע וכו' ואם לאו לא יהא גט אבל גילוי דעת לחודיה לאו כלום הוא והיינו משום דאיכ' תרי לישני בגמ' ובפי' המשנה פסק כלישנא קמא דקאמר והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך וכו' ובספרו פסק נמי בלישנא בתרא שהוא וצ"ל לה משום שם רע אני מוציאך וכו':
איברא דמסתבר' דהרמב"ם ז"ל גופיה:
ממאי דכתב בי"ד עשה עיקר ממ"ש בפי' המשנה וא"כ נקטינן:
אליביה ונ"מ דדעתיה בגיטין כדעת התוס' ז"ל בממון דגילוי דעתא עדיף מתנאי שאינו כפול והוי כתנאי כפול. אבל למיקם עלה דמילתא בסברת הרמב"ם ז"ל חזינ' למידק דהא אי אתני תנאי כפול ואמר משום שיש ליך שם רע אני מגרשך ואם השם רע אינו אמת לא יהא גט דכותא גבי נדר משום שאת נדרנית אני מגרשך ואם לאו לא יהא גט ואחר שנשאת לאחר חזרה בתשובה והתנהגה בצניעות משם והלאה והנדרנית שמרה עצמה מלידור עוד מאז והלאה האם נאמר שהגט' בטל לאו הכי הוא ודאי דהא התנאי קיים כי אמת הוא גם עתה שבעודה עם בעלה הראשון פרוצה ובעלת שם רע היתה אלא שעם הב' חזרה בתשובה וכן הנדרנית אמת כי היא פרוצה בנדרים היתה אלא שעתה חזרה בתשובה תחת בעלה השני וא"כ איך ע"י גילוי דעת בלבד שלא אמר לה אלא משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך בלחוד אמרינן שעם היות שהשם רע היה אמת והיותה נדרנית בהיותה עם הראשון היה אמת אעפ"כ משום שחזרה בתשובה אחר שנשאת לשני יהיה כ"כ כח בגילוי דעת לבטל הגט למפרע עם היות כי השם רע והיותה נדרנית עמי אמת היה נמצא כי גדול כח הגילוי דעת מתנאי כפול זה לא חשב אנוש. כי בשלמ' לדעת האומרים שענין השם רע הוא כי אח"כ נודע כי השם רע הראשון לא היה אמת וכן בהמוציא משום נדר שעלה בדעתו שלא היה לנדר ההוא הפרה ואח"כ נודע שיש לו הפרה ניחא שיועיל הגילוי דעת היכא דאישתכח הדבר הראשון שהיה שקר אבל להרמב"ם ז"ל שכל הראשון עודנו אמת אלא שעתה חזרה בתשובה שנאמר שיועיל הגילוי דעת גם לזה אין הדעת סובלו שהוא יותר מתנאי כפול. והנה קושיא זו יותר גדולה באילונית שאפילו בלא גילוי דעת קאמר דמצי לקלקל דהא באילונית לא אמר דקאמר לה משום אילונית אני מוציאך ונ"ל שסמך אמאי דכתב מקמי הכי במוצי' משום שם רע ומשום נדר שאומר לה משום כך וכך אני מוציאך והיינו וכן דקאמר דמשמע וכן כמו הקודם דהא ליתא מתרי טעמי חדא דהא טעמא דכתב בקדמיית' דהיינו ליסרה אותה לא שייך באילונית ועוד דהא קא מדמי לה למוציא משום שרואה דם תמיד ובההיא לא אמר שיאמר לה דבר וכ"נ מהגמ' כי לא אמרו שיאמר לה משום אילונית אני מוציאך כמו שאמרו במשום שם רע ובמשום נדר. ול"ל דטעמא דאילונית דאפילו בלא גילוי דעתא מצי לקלקלה משום דהויא מילתא דהויא לה כבד ואינו תנאי או גילוי על דבר עתיד מש"ה סמך על הדבר שכבר הוא ולא אצטריך לגלויי דעתיה דהא במוציא משום שם רע ומשום נדר הוא דבר עבר והווה ומצריך לגלויי דעתא ואי לא גלי דעתי' ואמר משום שם רע אני מוציאך וכו' לא מצי מקלקל לה ועוד שהרי המקדש בע"מ שאני כהן שאני לוי שאני צדיק וכו' בכלהו בבי אי גלי דעתי' או דאתני תנאי שאינו כפול הוי תנאי בטל ומעשה קיים לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר דאו' ע"מ אינו צריך לכפול התנאי ולא להן קודם ללאו כו' ויליף לה מכל הנהו מתניית' שאמר ע"מ ולא הזכירו שום כפל וא"כ כל אותן משניות ע"מ שאני כהן ע"מ שאני לוי וכו' היינו דוקא באומ' ע"מ או שהתנה באם וכפל התנאי הא לאו הכי לא הוי תנאה ומעשה קיים ואם אית' דמתני במה שעבר והווה א"צ כפל אלא גילוי דעת בעלמא למה לי ע"מ או תנאי כפול ליסגי בגלוי דעתא לחודיה אלא ודאי דלא שנא. אבל מסתברא דקושטא דמילתא היא דהכל תלוי לפי מה שהוא ענין והוא כי יש דבר שהגט בעצמו תלוי בו שמציאות הגרושין הן בשבילו וזה מתחלק לשתי חלוקות א' שאם יהי' נשוי לאשה ההי' יבא לידי עבירה והיינו המוציא את אשתו משום שרואה דם בכל עת תשמיש שנית שבהיותו נשוי לאשה ההיא הוא מבטל מצות עשה והיינו המוצי' את אשתו משום אילונית כי בהיותו שרוי עמה הוא מתבטל מפריה ורביה שהצד השוה שבשתיהן הוא שמצוה עליו לגרש וע"כ בשתיהן אין צריך אפי' לגילוי דעתא דודאי מש"ה קא מגרש ויש דבר שני והוא שאין בו לא ביטול מצות עשה ולא עבירה אלא דבר שדרך רוב העולם מקפידים בדבר וכל עקר נתינת הגט הוא בשביל אותו הדבר והיינו מוצי' את אשתו משום שם רע ומשום היותה פרוצה בנדרים ומש"ה בעינן גילוי דעת' משום שאין בהם ביטול מצוה או עבירה אבל גילוי דעת מספיק בלי תנאי גמור כיון דכל עקר הכל אינו אלא בשביל כך ואם לא הי' זה לא היה מגרשה ודאי ודרך העולם הוא להקפיד בכך אבל בשאר תנאים דעלמ' כגון הרי זה גטך אם תתני לי כך וכך כיון שאינו דבר שיש בו בטול מצוה ולא הקפד' לרוב העולם אלא דבר בחיריי לפרטי בני אדם צריך תנאי גמור וכ"ש בהא דנ"ד שהו' דבר עבירה שבא לגלות דעתו שרוצה לעשוק לה נדוני' כתוב' ותוס' דלא סגי בגילוי דעתא וכ"ש כמ"ש כי היה הגלוי דעת מקמי השליחות כמה זמן שהדעת נותנת שהחי נתן אל לבו כי רע עליו המעשה וגמר וגרש לגמרי. והנה עלה דהא דגרסי' פ' הרבית מההוא ש"מ דכ' גיטא לדביתהו אנגיד ואתנח אמרה ליה אמאי קא מיתנחת אי קיימת דידך אנא אמר ר' זביד פטומי מילי בעלמ' היא וכו' כ' רבנו ירוחם נתיב כ"ד ח"ד וז"ל ופי' ר"ח ומיירי שנתרצ' וגמר בפיו ובדעתו לגרש בלא תנאי והיא באת לנחם אותו בדבריה שאם מתחלה אמר' היא כן ונראה שהוא סמך על דבריה אפי' לא חזר להתנות בפירוש כמו שאמר' היא חיישינן שמא לא גמר לגרש אלא כמו שאמרה היא הוי כמו תנאי עכ"ל. נרא' בפי' דדעת ר"ח דגילוי דעת' בגיטא בשעת גרושין מילת' היא. אבל אין למדין משם לדין אחר כלל דר"ח ז"ל לטעמי' אזיל דסביר' ליה דהא דקאמר ר"ה בפ' מי שאחזו ש"מ גטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר גטו נמי אם עמד חוזר מיירי בסתם ש"מ דמגרש משום שהדבר ידוע בודאי דלא מגרש אלא מפני המית' שלא תפול לפני יבם וסתמו כפירושו שאם יעמוד יחזור ואע"ג דלא סבר כר"ה דאי הוה ס"ל כותי' מאי אירי' שאמר' היא מתחל' כך ונרא' שהוא סמך על דבריה הא אפי' שלא אמר' כלום אם עמד חוזר אלא סבר כרב' ורבא דאמרינן התם עלה רבה ורבא לא סביר' להו הא דר"ה גזיר' שמא יאמרו יש גט לא"מ אפי' הכי כיון דלדעת ר"ח מאי דקאמר ר"ה אם עמד חוזר מיירי במגרש סתם משום דסתמו כפירושו דכ"ע ידעי דאין ש"מ מגרש אלא מפני המית' א"כ רבה ורבא דאמרי גזיר' שמא יאמרו כו' אינהו נמי סברי הכי מדינ' בסתם אם עמד חוזר דסתמו כפירושו אלא דמשום גזיר' שמא יאמרו יש גט לאח"מ הוא דאמרי דבסתם אינו חוזר וא"כ לדידהו בגילוי מילת' בעלמ' כגון שאמרה היא תחל' ונראה שסמך לדברי' סגי בהכי לשלא יאמרו יש גט לא"מ אבל בגיטא דבריא דלא שייך האי טעמ' לא קאמר ר"ח. וכ"ת א"כ לבעלי התוס' ז"ל שאמרו דמאי דקאמר ר"ה אם עמד חוזר היינו באומרו מהיום אם מתי ואפ"ה כתבו עלה דרב זביד דקאמר פטומי מילי הוא וז"ל וכן בסמוך מיירי שנתרצ' וגמר בדעתו ובפניו לגרש בלא תנאי והיא באת לנחמו בדברים עכ"ל. משמע דבסתם היו מועילים דבריה וגילוי דעתה מילת' היא והן אמת שאם היינו למדים זה מל' זה של תוס' היו התוס' סותרים דברי עצמם שכתבנו למעלה שלא אמרו דגילוי דעת' מילת' היא אלא בממונ' אבל אין מכאן ראי' כלל ולמיקם עלה דמילת' איכ' למידק בלישנ' דתוס' דהא מדמו פטומי מילי בההו' דזבן ארע' שלא באחריות וחזיי' דהוו' עציב ואמר ליה חברי' אמאי עציבת אי טרפו לה מינך מגבינ' לך וכו' לפטומי מילי בגיט' שכתבו דבההו' דזבין כו' מיירי שעמדו על סוף לקנות שלא באחריות ולהכי הוא פטומי מילי בעלמ' אבל אם בתחלת הדברים פתח המוכר קנה לך שדי דאי טרפו לך מינך וכו' לא הוו פטומי מילי אלא תנאי גמור כי בודאי לא נתכוון ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר ונפק' מינה למ"ד לאו טעות סופר היא או לשאר תנאים וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפניו לגרש בלא תנאי' והיא באת לנחמו בדברים ע"כ. ואיכא למידק מי הכריח אל התוספות לומר בין בממון בין בגיטין דלא אמרינן פטומי מילי אלא היכא דמתתלה גמר ופירש שרצה לקנות שלא באחריות ובגיטא גמר בדעתו ופירש לגרש בלא תנאי דילמא דאפי' בסתם נמי כיון דקונה לא אמר דבר שקונה באחריות אלא מוכר לחודי' וקיימינן אליבא דמ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא אמרינן נמי פטומי מילי נינהו שהיה מבטיחו וכן בגרושין בסתם אפי' אמרה מקמי כתיבת הגט אי קיימת דידך אנא והוא שתק כיון דבדידיה תלי' למשדי תנאה ואיהו שתיק נימא דפטומי מילי נינהו. אבל טעמא דמילתא אמינא דמדוייק בלישנא דכתבו אם בתחלת הדברים פתח המוכר קנה לך שדי דאי טרפי לה מינך וכו' לא הוו פטומי מילי כו' כי בודאי לא נתכוון ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר ע"כ. ולמה חזרו התוס' לומר כמו שפתח לו המוכר הרי אמרו אם בתחלת הדברים פתח המוכר אלא ודאי נראה דעת התוס' הוא דבין בממון בין בגט אם בתחלת המעשה מקדים מעצמו המוכר ואומר קנה לך שדי דאי טרפי מינך מגבינ' לך שופרא שבח' ופירי והקונה שומע תועלתו מפי המוכר לא בשופטני עסקינן שאינו חפץ בהנאת עצמו דל"ל שחשב שהי' מנחמו בדברים שא"כ למה התחיל מעצמו אלא ודאי שבכל לבו הוא אומר וע"כ הקונה לא הוצרך לדבר דבר כי אמר מי הכריחו למוכר להקדים הטבה זו אחר שהאחריות אינה טעות סופר והיה המכר נעשה סתם בלא אחריות אלא ודאי שבכל לבו הוא אומר וע"כ א"צ להזכיר דבר ובודאי שע"ז סמך דעתו וזהו שחזרו התוס' ואמרו כמו שפתח לו המוכר כלומר כי בזה הדבר תלוי כי במה שפתח הוא מה שהוא תועלת המוכר שיורה שבלב שלם הוא אומר ע"ז סמך המוכר ולא הוצרך להתנות וגם היו הדברים בעת המעשה שעל דבריו עמד ומכר בסמוך וכן בגט כי אם בתחלת כתיבת הגט התחיל לומר מה שהוא הנאתו מאיליה קודם הדבר אחר שיש שני דברים אחר שהוא הנאתו וגם היא התחילה לאומרו מעצמה דודאי לאו פטומי מילי נינהו אלא בכל לבה וסמוך לדבריה כתב ונתן הגט ודאי דאמרי' שמה שהכתוב על דבריה את הגט כי ע"ז סמך כי ראה שהיא התחילה במה שהיא תועלתו מאליה ודאי שאינן פטומי מילי ומשום הכי הוי כתנאי ונפקא מינה שאם היתה אומרת היא מעצמה גרש אותי ואמחול לך כתובתי ועמד על דבריה אלה וכתב גט וגרש אמרינן נמי שעל זה סמך מה שאין כן בנדון דידן שהוא היחל לגלות דעתו ולא היא וגם לא היה סמוך לכתיבת הגט ודאי שמה שגלה דעת בכתב שכתב לאביו לאו מילת' היא כדכתיבנ'. כלל הדברים דההיא איתת' לכ"ע שריא לעלמ' בלי פקפוק כלל. והנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמי שמי: