שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה עג
שאלה. מעשה שהי' כך היה באה גזרת המלך יר"ה אל דיין העיר יבחר לו ב' או ג' עשירי עם יהיה בהם כח לעמוד במלאכת המלך ובתואנ' זאת דיין העיר בקש לאכול ממונם של ישראל עד שהי' תופש א' ומביאו במצור ובמצוק למען יפדה נפשו ויקר פדיונו בעיניו וכן היה עושה לשני ולג' עד שהי' מכלה ממונם של ישראל וקרה מקרה שתפש איש א' מבני עמנו וענה בכבל רגלו וביסורין קשים באמור אליו יביא לו אחיו שהוא ראוי למלאכת המלך ויהי כאשר ראה כי כל יום ויום קללתו מרוב' מחברו וכל טענות והתנצלות איננו שוה כנגדו חפש ובדק אחר אחיו והביאו לפני הדיין ומסר אותו בידו וגם הוא ברזל באה נפשו עד שבא אחיו הנז' ורצה לפקח על הענין הזה להציל מצרה נפש אחיו ואמר לדיין שלא הי' ראוי והגון ולא ספק בידו לעמוד במלאכה ההיא וכשראה זה הדיין אמר לו שיביא איש אחר יהי' ראוי ויהי' כח בידו תחת אחיו וזה לו כדי לאפושי גברא למען יפדה אותו באחרים ויהי כשמעם את דברי הדיין שהולך עמו והביאו הדיין ג"כ לו במצור ובמצוק וכשראה ככה וראה להתפשר עם הדיין העשיר ההוא ונתפשר עמו והניחו לילך לו אל נפשו. ויהי לימי' בקש הנמסר לעמוד בדין עם המוסר ובררו ביניהם ג' חכמים ב' דיינים וא' מכריע ביניהם ובעמדם לפניהם לדין עברו ביניהם דברים אלו ונתקבל בפני דיינים אחרים כל מה שעבר לשם. וז"ל המעשה ב"ד אות באות תיבה בתיבה בפנינו ב"ד ח"מ בא הנבון ונעלה ה"ר ראובן יצ"ו ואחר האיומים העיד בת"ע איך נמצא באותו מקום כשעמדו בדין שמעון ולוי לפני החכמים השלמים אשר הובררו לדון ביניהם ושמע שאמר שמעון ללוי גוי גמור למה עכרתני למסרני ביד האומות על לא חמס בכפי והשיב לו לוי אביך היה התוגר שהמיר דתו אז חזר ואמר לו שמעון ממזר בר הנדה בכבוד אבי אתה נוגע ידוע הו' ומפורסם לכל שלא הלך בפראנ"קיאה רק כדי להביא את אמו ואת אחיו אז קם נפתלי הדיין הנברר מצד המוסר בחרי אף נגר שמעון ואמר לו רשע גמור הרי אני מחרים ומנדה אותך והריני גוזר עליך נדוי שתחלוץ מנעליך ותשב בנדוי ואז חש שמעון לנדויו וחלץ מנעליו וישב בנדוי. אז קם החכם דן הנברר מצד האחר ונדה את לוי על אשר מסר והלשון את שמעון אז חזר נפתלי החכם הנזכר בחרון אפו שתים ונדה את החכם דן הנזכר ואמר עוד בפנינו ראובן הנזכר כי אחר שנדה נפתלי את דן הנז' נטרד בזה ולא שת לבו לפרטי הדברים אשר עברו אחר זה לבד זה זוכר באמת שאמר שמעון לנפתלי הנז' לכן לא רציתי אני לבא לפניך לעמוד בדין יען ראיתי פניך מועדות לפנות כנגדי. וששמע עוד ראובן הנז' מפי נפתלי החכם שאמר בל' לעז קי אריביינטין טודוש לוש חכמים עם לוי. שוב בא לפנינו יהוד' והעיד בת"ע אחר האיום כראוי וכו' איך נמצא במקום הנ"ל גם הוא ושמע שאמר נפתלי החכם הנז' לשמעון הנז' למה לא רצית לבא לפני לדין והשיב לו שמעון הנז' לפי שאינך מרביץ תורה בשוק קהל אז השיב לו וכה אמר רשע וכי יש חכם אחר זולתי שיודע לדון ד"ת במקום הזה אז אמר לו שמעון הנז' וכי אתה רב על כל החכמים במקום הזה אז אמר נפתלי החכם הנז' בכעס גדול אני משה רבינו אני משה רבינו פעמים שלש וחרף את כל החכמים. שוב בא בפנינו יששכר ולהיות שלא היה רוצה להעיד על מה ששמע כי אמר שלמד עם נפתלי החכם הנז' והי' רבו גזרנו עליו גזרת החור' שיעיד יגיד קושט דברי אמת כל מה ששמע כי במקום שיש חלול ה' אין חולקים כבוד לרב ואז העיד בת"ע איך החכם נפתלי הנז' אמר לשמעון הנז' למה לא רצית לבא לפני לדין והשיב לו שמעון הנז' לפי שהייתי ירא ממך שתהי' מעיד לעזור ללוי הנז' יש לך קרוב דעת עמו. אז קם החכם נפתלי הנז' וקפץ ונשבע בהיכל הקדש שכל דברי לוי הנז' הם אמת כתורת מר"עה ושהשקר של לוי הנז' הוא יותר אמת מהאמת של שמעון הנז' ואמר עוד בפנינו יששכר העד הנז' שאמר להחכם נפתלי הנז' הנה כבודך נברר מצד לוי והחכם דן מצד שמעון הנז' והחכם גד אמצעי ביניכם למען השם שיגמר הדבר על ידכם ואז השיב לו החכם נפתלי בחרון אפו שלש ואמר בל' לעז אריביינטי לוי עם כל החכמים וכו'. כל הנ"ל העידו כל העדים הנז' לעיל היום יום פ' כ"כ ימים לחדש פלו' וכ"כ זמן ליצירה. אברהם דיין. משה דיין. יעקב דיין:
ראשי אלפי ישראל הרמים והנשאים יושבי על מדין בכ"מ אשר שמה ישבו כסאות למשפט לתורה ולתעודה יורונו יודיעונו יאמרו לנו מה דינו של נפתלי זה. והנה ר' טרפון שרא' בעל הכרם שהי' מוליך אותי להריגה על לא חמס עשה ועל שהציל את נפשו בהודעת שמו נתעצב ונצטער כל ימיו על שנשתמש בכבוד התור'. זה שלא לעזר ולא להועיל כ"א לבשת וגם לחרפה כדי למלאת יצרו זדון לבו השיאו פער פיהו נבלי חק להטיל דברים אשר יש בהם כמה מיני אשמות חבילות חבילות אשם מעילות אשם חרופים וגדופים אשם שבועות במה יכופר עונו כדי דלישקול מטרפסיה בהאי עלמא ובפרט כי שמעון הנמסר מוחזק לאדם כשר ירא אלהים וסר מרע. ולוי בעל דינו לבליעל קשה מעללים. אתאנו לחלות פני מעכ"ת כל א' וא' יכתוב ידו לה' לכבוד שמו ולא יאמרו הני צורבי מרבנן מחנפי אהדדי ונמצא ש"ש מתחלל ח"ו כ"ש דהאי לאו צורבא מרבנן הוי אלא עולבנ' דרבנן ואין זה מעין אם ראית ת"ח עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו וכו' שודאי עשה תשובה וכו' שזה היה בפרסום ותשובתו צריכ' ג"כ להיות בפרסום:
תשובה. אם מעשה שהי' כך הי' ככל הכתוב בשאלה הנה נפתלי הדיין הלזה עם שלא נודע אצלנו מנו ולא ידענ' ליה ואפשר דגבר' רבה הוא ודיין מומח' הנה בדבר הזה הוא עשה שלא כהוגן לא באחת ולא בשתים בדברים פשוטים דאי צורבא מדרבנן הוא ירא וישפוט ויראה טרפ' לעצמו ואין ספק כי לא מהעדר חכמה כרע נפל והמכשלה הזאת תחת ידו אלא כהאי תיגרא דמיא לבידקא דמי' כיון דרווח רווח ומעט אשר הי' לפנינו ויפרוץ לרוב והדבר הקשה שממנו הושתת כל ריב וכל נגע הלא הוא כי נתקע להיפך בזכות מי שבררו ללחום מלחמתו לאהבה אותו ולשנא את אויבו עד נעש' הנוגע בו כנוגע בכבודו ובא לכלל כעס ובא לכלל טעות. והנה גם שיש התלות בדברי רש"י ז"ל שיש להפך בזכות מי שביררו שכ' פז"ב על הא דאיתמר מתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו א' וכו' יצא הדין לאמתו דצייתי בעלי דינים וסברי הרי אני בררתי לי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך כו' אישתמטיתי' מאי דכ' עלי' הרא"ש ז"ל וז"ל לפי שיש טועים בדברי רש"י ולומדים ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות מי שביררו ועומד במקומו להפך דברים וכו' ונהגו כמה אנשים לברור להם דיין בעל תחבולות ונתלו בדברי רש"י וכו' וחליל' וחס שלא דקדקו בדברי רש"י וכו' ובגלל הדבר הזה אשר שת הדיין נפתלי את לבו לעמוד במקום מי שביררו עזב את דבר הדין אשר נבררו לכך ודאג על דבר כבוד מי שביררו בקנאו את קנאתו ובא לכלל כעס לכבוד המוסר וניד' את שמעון ולא שת לבו כי מלבד אשר שמעון הנמסר בהול על ממונו וצערו שמסרו לוי ביד תוגרמים הא לאו בר נדוי הוא על שקרא אותו ממזר דהא ברית' מפורשת היא הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את המ' ופרש"י ז"ל הקורא לחברו עבד כנען יהא בנדוי מנדין אותו שמזלזל בישראל על כך אף הם יזלזלו בו סופג את המ' קנס' מכת מרדות וניחא ליה מנידוי עכ"ל הרי שאינו מחייב נדוי אלא נגדא והוא משום דניחא ליה דקיל הוא מזלזול נדוי וכדאמרינן ממנו אנגדא ולא ממנו אשמת' וכולי האי לא מזלזלינן אלא בקור' אותו עבד שהוציאו מכלל ישראל כדמשמע מלשון רש"י וכן הרמב"ם ז"ל והטור שמנו כ"ד מחוייבי נדוי מנו הקורא עבד ולא הקורא ממזר ואפילו הרשב"א ז"ל שהחמיר בתשובה על התשובה הצריכה למי שקרא ממזר בן ממזר לבחור בן טובים לא חייבו נדוי כלל כמפורש סי' תתנ"ה:
וכ"ש שמתוך הענין המפורש בשאלה נראה שאהבת לוי את שביררו ושנאת שמעון שלא רצה לדון לפניו קלקלו השור' שהרי הי' מתרעם על שמעון ואומר לו למה לא רצית לעמוד לפני לדין ועל שהשיב לו מפני שלא הי' חכם על שום קהל כעס עליו וקראו רשע ועל לוי שביררו נשבע שהשקר שלו היה אמת מאמתתו של שמעון ונידה את דן הדיין על שברר אותו. והנה הטור הביא ירושלמי וז"ל זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אינו נדוי וכתב אבי העזרי לא ידענא מאי פירוש' דהאי מילתא דהא מנדין לכבוד הרב ושמא ה"פ שנידה כהלכה ומיהו לא נתכוון אלא לרווח שלו שישתכר בהתרת הנדוי ומתוך כך כתב בתרומת הדשן וז"ל חכם אחד שונא לב"ה מאד ונכשל אותו ב"ה במלתא דחייב עלי' נדוי כהלכה אבל הכל מכירים ומרגישים שלא נידה אותו רק מחמת שנאה כי היו אחרים שנכשלו ג"כ באותו ענין ולא אשגח בהו לנדותם יראה שיש להביא ראיה דאין נדויו נדוי כה"ג מהא דאמרינן בירושלמי ומייתי לה בהג"מ וביורה דעה ת"ח שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נדויו נדוי וכתב ביורה דעה בשם אבי"ה לא ידענ' מהו לצורך עצמו וכו' ונראה דנ"ד להא דמי' דמה לי מכוין להשתכר בהתרתו ממון ומ"ל אם מכוין כדי לנקום נקמתו ממנו ולהכניע שונאו גם זה שכרו אתו לעשות נחת רוח ליצרו דנראה טעם הדבר וכו' שלא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת ואל"כ אין ממש באותו נדוי ואע"ג דבהג"מ מפרש ההיא דירושלמי בענין אחר לדברי ראבי"ה יש לסמוך עכ"ל. וא"כ בנ"ד איכ' תרתי חדא שלא הי' שמעון בר נדוי ועוד שאפי' הי' בר נדוי לא נתנדה כפי הנ"ד רק מחמת כעס ושנאה על שלא רצה לדון לפניו וגם שחירף את לוי שבירר אותו ומה גם אם לא נעלם מעיני הדיין שלוי הי' מוסר ואעפ"י כן לא נדהו על מסירותו ונדה את שמעון על דבריו שמורה כי בשנא' יהדפנו וגם שמהרי"ק כ' שורש כ"ה שמצא כ' בשם מהר"ם פירוש אחר בירושלמי הנז' הא מיהת גם למהר"ם אינו נידוי כי הי' שלא כהלכ'. וגם מה שעמד וינאץ בזעם אפו את דן הדיין הוא מר ממות כי עם היות שלא לכך נבררו רק על עסקי הממון והי' ראוי ימתין הדיין דן עד גמר הדין ואח"כ יטפלו על דבר הרעה אשר עשה לוי ולא עתה אחרי נדות שכנגדו את שמעון שנרא' כמעט שגמול הוא משלם כלומר אתה נדית את שלי אני אנדה את שלך אעפ"י כן אם המסירות היה נודע כנרא' מהשאלה ראוי הי' לנדותו כי הלא א' ממחוייבי נדוי הוא המזלזל בדבר א' אפי' מד"ס כדאמרי' בברכות את מי נדו את ר"א בן חנך שפקפק בנטילת ידים ובמסכת ערובין רבינא שמתיה לההוא גברא דקטר חמרא בצוניתא בשבתא וכ"ש העובר על דבר תורה וכמו שכתב הרמב"ם והעתיק הטור לשונו בכ"ד מחוייבי נדוי שהא' מהם הוא המזלזל בדבר א' מד"ס ואצ"ל מדברי תורה עכ"ל. והשתא אם המזלזל על דבר קל הוא בר נדוי המוסר שהוא חמור שקודם עשותו אשר זמם באומ' אלך ואמסור הותר דמו כעובדא דרב הונא בההוא דקאמר מחוינא ומחוינא וקם ושמטי' לקועי' מני' וכעובד' דרב שילא בהרוא' ולא עוד אלא שאמרו שהקודם להורגו זכה לשמים והוא מכת שאין להם חלק לע"ה דהא בפ' בתרא דיומ' מנו אותו חכמים עם אותם שיורדים לגהינם ונדונים שם לדורי דורות ועליהן אמר הכ' כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וכמ"ש בהרמב"ם ז"ל בהלכות עדות וז"ל המוסרים וכו' לא הוצרכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו פחותים הם מן התוגרמים שהתוגרמים לא מעלים ולא מורידים ויש לחסידיהם חלק לע"ה ואלו מורידין ולא מעלין ואין להם חלק לע"ה ובהלכות ממרים כ' וז"ל המוסרים אינן בכלל ישראל ואין צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג א' מהם עשה מצוה גדולה והסיר המכשול וכן בהלכות חובל כתב מותר להרוג המוסר בכ"מ ואפי' בזמן הזה ומותר להורגו קודם שימסור וכו' וכל הקודם להורגו זכה ע"כ וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה שהרודף למסור ממון חברו ליד תוגר השוו אותו חכמים לרודף אחר גופו להורגו כו' ואין מיתתם תלויה בעדים ועדה אלא בראיית כל אדם שרואה אותם שחייב להורגם. ואם כן בנדון דידן אם זה המוסר הוחזק לעשות כדבר הרע הזה ודאי שאפי' להורגו הוא מצו' כ"ש לנדותו וכמ"ש הריב"ש סימן ע"ט אחר שכ' שמצוה להורגו כ' וראוי להבדילו לרעה מכל שבטי ישראל אם לא יתקן וכו' ואם לא הוחזק בכך גם שהיה אחר מעשה ואסור להורגו לפחות ראוי לנדותו כי לא גרע מסירות החמור ממז זל במילתא דרבנן ומה גם אשר התמכר לעשות הרע בפרהסי' שהלך הוא ושוטרי הערכאות לחפשו במחבואים אשר יתחבא שם ולכן הדיין נפתלי שלא בכין נידה אותו. ואם יתאנה לאמר שהוא לא הי' מחזיק את לוי בחזקת מוסר והי' מסתפק בדבר עד שיועד לפניהם או שהי' ודאי לו שהי' שקר ולא מסרו לוי לא מפני שהי' בריא לו שלא הי' מוסר יתחייב נדוי הדיין דן כי הוא היה בדעתו שהיה מוסר והיה לו להמתין עד יתברר הדבר. ועוד שאפי' היה מתברר אח"כ שלא מסרו ואפי' לא ידע החכם שנידהו שהיה מוסר אלא כמסתפק או אפי' ידע שלא היה מוסר ונידהו שלא כדין לא היה לו לנפתלי לנדותו חדא שהמנדה הוה ת"ח והמתנדה אינו תלמיד חכם ועוד שלא השיב לו שמעון הנדוי שלא אמר אדרבא וכתב הראב"ד שב' הדברים צריך. א' שיאמר לו אדרבא ושיהא המתנדה גדול ממנו בחכמה או שיהיה ספק לנו אם המתנדה גדול הימנו שאז יש לחוש לנדויו שמפ' עובדא דר"ל בשהלך המתנדה שהשיב לו אדרבא ולא ידעינן שמא הוא גדול הימנו וז"ל הראב"ד המנדה חברו שלא כדין וא"ל חברו אדרבא כו' דוקא שמחזיר לו אדרבא הוא גברא רבה או אין אנו יודעים מי הוא דשמא הוא יותר גדול מהמנדה אבל אם המנדה שלא כדין הוא ת"ח ומחזיר לו הנדוי ואו' לו אדרבא אינו ת"ח אין המנדה שלא כדין מנודה וכ"כ שאפי' כשאין המנדה ת"ח אין ב"ד חייב לנדותו אלא כשהמתנדה חושש לכבודו ומנדהו עכ"ל וכ"כ ר"י. וגם מהרי"ק בשורש קכ"ח ובשורש ק"ע כתב בשם המרדכי ומבעל הלכות נדוי כי לא שייך למימר אדרבא לחכם שכנגדו אלא אם המתנדה צורבא מדרבנן אבל ע"ה ל"ל למימר אדרבה ונדויו נדוי וההוא דר"ל בחזקת צורבא מרבנן אוקמינן ליה עכ"ל. וא"כ בהאי נדון לא היה דן חייב נדוי אפילו אם היה נדויו שלא כדין דהא לא השיב לו אדרבה ועוד שהמתנדה לא היה ת"ח והמנדה היה ת"ח. וכן הרמ"ך בשם הרמב"ן כתב על ההיא דהמנדה מי שאינו חייב נדוי מנדין אותו ובלבד שיהא זה שאינו חייב נדוי ת"ח אבל אם אינו ת"ח למה יהא חייב נדוי המנדה הלא אם ביזה ת"ח לע"ה בכל בזיונות שבעולם אין מנדין אותו ומההיא דר"ל אין להביא ראיה דשמא נידה ת"ח גדול הימנו תדע שהצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מספקים אותו באדם גדול למה ילך לפני נשיא יתיר לו פחות שבהם כן נראה עיקר וכן שמעתי שמורים חכמים לתלמידים אבל לא דרשי ליה בפירקא ע"כ הרי שלדעת הרמ"ך והרמב"ן והראב"ד ור"י והמרדכי משם בעל הלכות נדוי חייב נדוי הדיין דן על שנידה את לוי אפי' אם היה הנדוי שלא כדין לגמרי ואע"ג שמלשון הרמב"ם נר' שאינו מחלק אלא שבכל גוונא חייבים ב"ד לנדות את המנדה שלא כדין כאשר דקדק מהרי"ק מלשונו וכ"נ דעת הטור שסתם בנ"ד שהיה בריא לו לפי דעתו שלוי היה מוסר לא מקרי מנדה שלא כדין כמ"ש שבנדון זה אין על דן שום חיוב נדוי כלל. ועוד מה זה מיהר לקפוץ ולנדות ת"ח בפרהסיא על לא חמס רק על דבר כבוד מוסר א' וגם בהיותו לבדו בלי קבוץ ומעמד ב"ד בהיות שאפי' ת"ח שסרח אפי' אנגדא ממנו ולא לקפוץ מאליו וכ"ש אשמתא והנה אפי' כשהת"ח חייב נדוי כ' הרמב"ם וז"ל כל ת"ח שנתחייב נדוי אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחים מדבר זה ונשמטים ממנו וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות ת"ח וכו' ואפי' מכת מרדות נמנים עליו להלקותו עכ"ל ואיה חסידותיה דמר זוטרא דאפי' כשהיה חכם מתחייב שמתא שמת נפשיה והדר משמת לדידיה כדאיתא פ' אלו מגלחין וכ"ש כה"ג שלא נתחייב שמתא ונתנדה שלא כדין. הנה זה הוא הנוגע אל דבר הדיינים והבעלי הדין אמנם על אשר פשתה הצרעת להקל ראשו נגד כל החכמים לומר שיתבקעו כלם בעדות ראובן ויששכר ולחרפם ולגדפם בעדות יהודה ואומר אני משה רבנו אני משה רבנו ולישבע שבועת הבאי ההיא הנה אלו דברים שאין להם שעור וכן כל אלה יפעל עשות מהדיינות שררה והיות הנברר מבעל דין א' כשומר לראשו אומר בלבו כי ע"כ בא בצל קורתו להפך בזכותו וללחום מלחמתו ולריב את ריבו אתו ואוי לנו מיום הדין כי ע"כ יצא משפט מעוקל כי הן זאת ראתה עיני היסבה כל הרעה הזאת כי בראות עוזר שכשל עזור ונקלה לוי הנלוה אליו לעיניו קם עמד להכניע קמיו ומי נדוי זרק עליו והשפל השפילו עד ארץ הגיעו חלוץ הנעל אשר לא כדת וכאשר ראה אח"כ כי התמרמר שר צבא שמעון להפיל את לוי אז גם על שר צבאו העביר כוס למען יראה שמעון כי נפל גבורו ואז יכנע תחת רגל לוי אשר לא כתורת ה' ויצא חוטר מגזע הזה עשה איסור מוסיף להוסיף חטאת מיחיד לחכם א' ממנו עלה לאיסור כולל כל החכמים בבת א'. והנה אין ספק כי גם הוא חכם ודיין ולא יבצר ממנו כי אשר לא טוב עשה ועיניו בראשו ומידע ידע דניחא ליה למשקל מטרפסיה בהאי עלמא ונהג בנפשיה נזיפותא כי אם ראית ת"ח וכו' ולהיות מה שעשה בפרסום ע"כ כלביא יקום בקהל לבקש מחילה ותהיה הוראה שנהג או שינהוג מעצמו נזיפותא כדין וכהלכה ואל אלי"ם ה' ישפות לנו שלום על ישראל אמן זהו הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי: