שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה סד
שאלה. ראובן מכר חזקת בית לשמעון מכח שטר מתנה שהיה לראובן מלוי ואחר שקבל קצת מעות משמעון והקנה לו בחליפין בא יהודה ואמר לראובן אם תרצה למכור לי אני אתן לך כל הסך מיד ובין כך ובין כך נודע איך זה ימים קודם לקניית ראובן מלוי כתב ונתן לוי דרך כלל כל חזקות שהיו לו בחצר ההוא לבנו יששכר אז הלך ראובן וקנה אותה החזקה הנז' מיששכר בן לוי הנז' וביום המחרת כתב והקנה ראובן אותה החזקה ליהודה וקבל מעותיו ולמקצת ימים ראובן רצה ללכת מהעיר בא שמעון ואמר לו אחר שמכרת החזק' ליהוד' החזיר החזיר לי המעו' המעו' שקבלת ממני אז בא ראובן והמחהו אצל יהודי א' שהיה חייב לו במעמד שלשתן אחר ימים ויהודה בא לדור בבית הנז' בא שמעון ואמר אי אפשי להניח חזקה שלי כי אני קניתי ראשונה ואע"פ שתבעתי המעות והמחה אותי אצל מי שחייב לו במע"ש לא קנה ממני והנני חוזר בי השיב יהודה ואמר כשקנית ממנו עדיין לא היה לראובן כלום בחזקה כי היתה ליששכר בן לוי ומה שאינו שלו מכר וכאשר היה עייל ונפיק חזר וקנה מיששכר ומיד מכר לי ועל טענה זו עם טענות אחרות עמדו לדין בפני ב' דיינים ולראיה איך כשמכר לוי לראובן כבר היתה נתונה ליששכר בנו יצא שטר בב"ד הנז' וזה נוסחו. בפנינו עדים ח"מ הודה לוי הודאה גמוה איך לא היה לו שום טענה וערעור ודין ודברים בחזקות החאן שכל כח ורשות שהיה לו בהן הכל נתן במתנה גמורה לבנו יששכר בעת שדוכיו ומעתה ומעכשיו סילק כל כחו ורשותו סילוק גמור ומסר אותו במתנה גמורה לבנו הנז' והוא אשר יהיה בעל דין דברים על כח שיש לו בחזקת החתן וקנינא מה"ר לוי הנז' קנין שלה במנה דכשר למקניא ביה יום ראשון י"ט לכסלו שנה הש"ל ליצירה וקים. פלוני עד. ופלוני עד ולא היה בו קיום בית דין ולא היו חתימותיו נכרות רק שאחד מהדיינים אותו שמצד שמעון אומר שהוא מכיר חתימת הא' מהם שהוא ת"ח ואת השני אין לו מכיר חתימתו. ויהי ממחרת והנה שטר אחר יצא ממתנת לוי לבנו יששכר וחתומים בו העדים עצמם שבשטר ועליו קיום ב"ד וזה נוסחו בפנינו עדים ח"מ הודה לוי הודאה וכו' איך אמת שכל כח וזכות ורשות שהי' לו בחזקות התאן הכל נתן במתנה גמורה לבנו יששכר בעת שדוכין וכה אמר לו זיל חזק וקני בחזקות החאן חזקה גמורה וקנין שלם מעתה ומעכשו לעד לעולם ומעכשו סילק לוי כחו וזכותו וכו' ומסר אותו במתנה גלויה ומפורסמת דלא להוי כמתנתא טמירתא וכו' ועוד אמר לנו לוי הנזכר שטר זה כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא וכו' ולקיום כל הנ"ל קנינו כו' והיה זה ביום ראשון י"ט לכסליו שנת הש"ל ליצירה וקים. פלוני עד:
פלוני עד ועליהם קיום ב"ד כראוי. והנה. עתה הדיין שמצד שמעון מתחזק לאמר כי מתנת לוי ליששכר בנו בטלה כי בשטר הראשון לא נכתב בו שהיתה מתנה גלויה ומפורסמת ולא זכה הבן והשטר הזה השני הוא מזוייף ומוציא לעז על הת"ח הנז' החתום בראשון ובב' באומרו שזייף עתה וחתם בשטר השני שכתוב בו מתנה גלויה ומפורסמת והעביר כל זה בעיר שהגיד וחזר והגיד ועבר על דת משה וישראל. ואני בעניי קנא קנאתי לה' ולכבוד תורת החכם איש אמונים המעיד ההוא המתחללת ואומר כי חלילה וחס לא במרד ולא במעל עשה הדבר כ"א ע"פ הדין והאמת מטעמי טובא. חדא דהני תרי שטרי לא פליגן אהדדי כלל דהא ע"כ ל"ק בגמ' ובפוסקים שצריך לכתוב בשטר מתנה גלויה ומפורסמת אלא בשטר' דגופא דעובדא דמתנה דבעי' דלסהדו היכי יהבה קמייהו אי הות טמירת' או גלוי' דהכי דייק לישנ' דגמ' זילו אטמורו וכתבו ליה או דקאמר תיתבו בשוק' ובברא ותכתבו ליה ונהני לישני טובא דמוכח דעל מתנה דיהיב קמיהו מיירי אבל בשטר הודאה שאמר ראובן לעדים כתבו וחתמו איך אני מודה שבזמן פלוני נתתי שדה פלוני לפלוני שלא אמר להם עתה ראובן וכך אמרתי לעדים בזמן ההוא תיתבו בשוק' וכו' אין בכך כלום והעדות קיים דלא נחתי השתא לאסהודי אגופ' דמתנה היכי הות אלא אהודאה דידיה שהודה שנתנה בזמן פלוני ומן הסתם שהמתנה שנעשית כתקנ' נעשית מידי דהוה אכל הודאות מכר וחוב דלא נחתינן לפרושי היכי הוה המכר או החוב בזמן שנעסה וזה ברור כשמש הזאת. והשתא השטר הראשון אין עליו תפיסה כלל שלא אמרו אלא איך הודה לפי הודאה גמורה איך לא היה לו עתה טענה וערעור בחזקות מחמת שכבר הכל נתן במתנה גמורה לבנו בעת שדוכיו עכ"ל הרי שלא אמרו אלא שהודה עתה שנתן אז בעת שדוכיו ומן הסתם שאז בעת השדוכין נעשה כראוי כי להיות שטר הודאה על מה שהיה בזמן שדוכיו לא נחתי השת' לפרושי גופ' דקניית המתנה באותו הזמן היכי הוה אף ע"ג דאפשר דקאמר להו לוי בעת ההודאה היכי הוה בשעת המתנה שהיתה גלויה וכו' ולא כתבוהו משום דהשתא לא נחתי להכי אבל בשטר השני פירשו יותר לומר שהודה ואמר להם איך אמת שכל כח ורשות שהיה לו בחזקות הכל נתן במתנה גמורה לבנו פלוני בעת שדוכיו וכי אמר לו זיל חזק וקני וכו' ומסר אותו במתנה גמורה גלויה וכו' שכל זה הוא לשון הוראתו בפניהם שכך אמר בעת השדוכין עד אומרו ועוד אמר לנו וכו' שהוא כי מתחלה הקנה לו בעת השדוכין בלשון זה ועוד לנו עתה אחר השדוכין חזר ואמר שגם שטר זה כתבוהו בשוק' וכו' והכי דייק לישנ' בפי' באומרו ועוד אמר לנו שטר זה כתבוהו וכו' כלל הדברים כי עיקר עדותן בב' נוסחאות השטר אינו אלא שהודה עתה איך בעת שדוכי בנו נתן לבנו החזקות אנא שבשטר האחד לא הכניסו עצמן לפרש דרך הקנאתו בעת השדוכין רק להעיד מה שעתה הודה ומן הסתם שהיתה המתנה בזמן ההוא בדרך מועיל אלא שבשני לשופר' דמילתא פירשו יותר שגם אמר להם מתנה גלוי' כו' בכלל הודאתו עם שלא היה צריך ומה שחוזר ואומר ועוד אמר לנו כו' בשטר השני עד סופו וכן בשטר הראשון מלשון אומרו ומעתה ומעכשיו סילק כו' הוא שלהחזיק הדבר חוזר ומקנה גם עתה שנית ולא מפני זה הורע כח המתנה מצד ההודאה על זמן השדוכין. וזה מלבד חלוק שבין שטר לשטר מוכרח בהבנת כל א' מניה וביה דאי לא תימא הכי של א' מהשטרות קשה דידיה אדידיה שנכנס בלשון הודאה על מתנה בזמן השדוכין ויצא בל' מקנה אותה עתה אלא ודאי כדאמרן שמודה על העבר וחוזר ומקנה עתה פעם שנית בחשבו שמחזיק יותר כדכתיבנא. ול"ל דאדרבה כיון דקשה דידיה אדידיה לא מכשרינן שטר' כי האי ובטל' לה המתנה דהא כ' הר"ן ז"ל בתשו' וז"ל כל שאנו יכולין לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת יש לנו לכוין דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זה את זה כדי שתהא עדותן מכוונת תולין זה בכל מה שאפשר וזה הוא ששנינו בפ' היו בודקין זה אומר ב' בחדש וזה אומר ג' עדותן קיימת עכ"ל. הרי בפירוש שעלינו לדחוק עצמנו שלא יוכחש העדות ולכוין ולתרץ הכוונה בכל מה שאפשר ומה גם עתה בל' שטרות אלו שהוא דרך ישרה שכך פירושם בהכרח בפירוש שתולין בהודאה על העבר בעת שדוכיו ואח"כ חוזר ומקנה עתה כמדובר. ועוד א"א שאפי' לא היה העדות על זמן עבר אלא שמעידים ב' עדים בשטר מתנה שניתנה בפניהם וכתבו סתם שלא הזכירו מתנה גלויה וכו' יכולים לחזור ולהגיד ע"פ או לכתוב שטר אחר ולומר כי אותה מתנה הכתיבה סתם גלויה ומפורסמת היתה אלא שטעו שלא פירשו הדבר ועתה מבררין ומפרשין דבריהם אפי' בשכ"י יוצא ממקום אחר. והענין כי יש הפרש בין שטר המתבטל מחמת דברים שנכתבו בו שפוסלים אותו ובאים העדים לומר שטעו במה שכתבו ושלא היה הדבר כן כי אז אם כ"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים דהוו חוזרים ומגידים אבל היכא דבטול השטר לא הוי אלא ממאי דלא כתיב ביה ואפשר דהויא השמטת הסופר או שהיה בכוונה כל כה"ג יכולים לחזור ולהעיד כי טעו בהשמטת הדבר ההוא ולא היו חוזרים ומגידים אלא מבררין ומפרשים דבריהם ומ"ה בנ"ד אי הוה כתיב בשטר ואמר לנו זילו איטמורו היו חוזרים ומגידים באומרם אח"כ שנתן מתנה גלוי' וכו' אבל בסתמ' מה שמסהדו שהשמיטו מ"ש מתנה גלויה לאו חזרה הויא וחוזרים וכותבים שטר איך היתה המתנה גלויה:
וראיה מתשו' הרשב"א ז"ל סי' אלף י"ב וז"ל ראובן שמשכן בית לשמעון וכתבו העדים בשטר שלא יהא רשות ללוה לסלקו מן המשכונה ולא כתבו זמן דאפי' כ"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר כך וכך היה תנאי וכותבין שטר ולא ה"ל עשו עדים שליחותן שהרי הם לא כתבו שלא יהא רשאי לכופו לעולם אלא לכופו סתם וכיון שכן הרי הם מבררין דבריהם עכ"ל. הא קמן גדולה מזו כי כמעט דמיא להכחשת המשמעות כי משמע לישנא דשלא יהא רשות ללוה לסלקו מן המשכונה לעולם משמע ואי לאו הני עדים היכי הוה דיינינן ליה שלא לסלקו לעולם ממשמעות הל' ואעפ"י כן אחר שלא כתבו בפירוש ל' שלילה שלא יהא רשאי לסלקו לאו חוזרים ומגידין מקרו וכותבין עתה שטר אחר בתנאי זה וכ"ש הכא שאין משמעות ל' השטר סותר עדותן השני אלא דמגלו מילת' שהשמיטו ממנו דלא הוו אלא מבררין בלבד. וגדולה מזו כ' הר"ן ז"ל אפי' לאפסולי שטרא מהימנו עדים היכא דלא סתרי לישנא דשטרא אלא דמגלו מה שלא פורש כי הכא וז"ל עלה דשטרי חוב המוקדמין גרסינן בירושלמי מאן מודע כלומר שהשטרות מוקדמין ר"ש ב"ר בא אמר בשם ר"י הן הן עדיו והאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן כשאומר לא חתמנו ברם הכא יכלין למימר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו וכ' עליו הר"ז הלוי ז"ל ומכאן אנו למדין שכל טעות שהעדים מצויין לטעות בו נאמנים הם בעצמן ואין בזה משום חוזר ומגיד כו' עד אבל הרמב"ן ז"ל כ' בפ' א"נ דהאי ירושלמי בשאין כ"י יוצא ממקום אחר קאי ואין כאן מקום להאריך בזה אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים למיטעי ביה לית ביה משום חוזר ומגיד עכ"ל הר"ן ז"ל. הרי דלדעת הרז"ה אפי' בשכ"י יוצא ממקום אחר דעת הירושלמי דהיכא דאין הסתיר' ניכרת בפירוש כי הא דנ"ד חוזרים ומגידין והר"ן נרא' דמסכים עמו ואף להרמב"ן ז"ל שאמר בשאין כ"י וכו' מיירי נ"ד הכי הוא כדבעי' למימר קמן אלא דעדיין לא שקלינן וטרינן אלא לו הונח שגם זה דנ"ד הוא בשכתב ידן יוצא ממקום אחר. ועוד דבנדון כי האי אמינא דודאי כ"ע מודו דלאו חוזר ומגיד מקרי אלא גלויי מילתא בעלמא דהא בגמ' מעיקרא אמרי' אמר רב יהודא האי מתנה טמירתא לא מגבינן בה ה"ד מתנה טמירתא אמ"ר יוסף דאמר להו לסהדי זילו איטמורו כו' אבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן ע"כ וכתב עלה רשב"ם וז"ל חיישינן לטמירת' ולא מגבינן בה ואי מגבינן לא מהדרינן עובדא והיינו דלא קאמר רב אשי לא מגבינן אלא חיישינן דספק הוא עכ"ל. הרי דדייק מדשני גמ' לישנא דקא' על מתנה טמירת' ולא קאמר הכי בסתמא דהתם הוי ודאי ואי מגבינן מהדרינן עובדא ובסתמ' לא מהדרינן עובדא דלא הוי אלא ספק וא"כ מילתא דפשיטא היא דכי אמרי עדים ע"פ דגלוי' היתה לאו חוזרין ומגידין הוו אלא מבררין הספק כיון דלא סתרי לישנ' דשטרא אלא גלויי מילתא הוי. כי הא דכ' הר"ן ז"ל בתשו' וז"ל היכא שאינו סותר עיקר דבריו הראשונים כגון שהדברים סתומים וסובלים ביאור א' מב' ענינים משמעות א' קרוב וא' רחוק אם העדים יכולים לחזור ולהגיד לבאר משמעות ל' הקרוב. והשיב כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כדי שלא תהי' עדות מוכחשת יש לנו לכוין דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זה את זה עכ"ל. הרי שיכולין להעיד ע"פ על משמעות הרחוק ודחינן למשמעות הקרוב משום דלא הוי סתירה ממש אלא גלויי ספיקא וכ"ש הכא דאדרב' יותר קרוב ושכיח הוי מתנה גמורה ממתנה טמירתא ומה גם עתה מאב לבנו ובעת שדוכיו שבעין יפה נותן ולא ברמאות מתנה טמירת' שראוי לקבל עדותם. וכ"ת התינח לדעת רשב"ם אבל למאן דסבר דשטר פסול מאי איכא למימר לאו מילתא היא דהא ששה מחלוקות בדבר א' מה שכתבו בתוס' בשם ר"ח דלפי גירסתו דסתמ' שאמרו בגמ' דחיישינן לטמירת' היינו היכא דקאמר לא תיתבו בשוקא וכו' וקרי לה סתמ' לגבי היכא דקאמר זילו איטמורו וכו' וכתבו התוס' דאליבי' מה שכותבין בשטרות מתנ' זו כתבוה בשוקא וכו' אינו אלא לשופרא דשטרא בעלמ' דבלאו הכי כשר. ב' מ"ש ה"ה שיש פוסקים שמפרשים דמאי דקאמר רב אשי חיישי' הא מיפסל לא פסלינן ונפקא מינה דהיכא דאתא נותן וערער ערעורו ערעור הא לא אתא וערער מגבינן ביה עכ"ל. ג' וגם הוא כתבו ה"ה וז"ל אבל קצת הגאונים ז"ל חלקו בזה ואמרו מדקאמר חיישינן ולא קאמר לא קני אלמא חששא היא ואיכא לדקדוקי עלה דמילתא כגון דפייס מניה חד גברא למיכתב ליה מתנ' וקא מדחי ליה זמנא בתר זמנא ובתר הכי אמר להו לסהדי כתובו ליה סתמ' דהתם ודאי איכא למיחש דדחויי בעלמא הוא דקא מדחי ליה אבל אי חזינן דכתב' מדעתא דנפשיה ליכא למיחש להאי חששא ולא מחזקינן ליה בסתמ' למתנ' טמירת' ומתנ' מעליית' היא כך כתוב בעטור בשם דרבוותא והרב בן מיגאש ז"ל כ' הכי קאמר רבינו הרב ז"ל וכך הורה בתשובותיו וגאון נמי מצינו לו תשוב' בענין זה וכך הורה עכ"ל ה"ה. ד' הוא דעת רשב"ם ז"ל דאפי' כתב' מדעת' דנפשי' ספיק' הוי ואין מגבין לו לכתחל' ואם הגבו לו לא מהדרינן עובד' כדכתיבנ' ומדלא קאמר דאי תפס לא מפקינן מניה אלא ואי מגבינן לא מהדרינן עובד' אשמועינן ודאי דאלים כוחא דשטרא ולא מבעיא היכא דתפס דאיכא מגו דיכול לומר מתנה נתנה לי או מכרה לי דלאו משום לתא דכח שטר מקיימינן בידיה אלא אפילו היכא דמכח שטרא הגבו לו ולא שייך מגו כיון דאנן אגבינן ויהיבנא ליה מחמת שטרא דא אעפי"כ לא מהדרינן עיבדא משום דספיקא הוי י ה' דעת הרמ"ה ז"ל דהיכא דשייך טעמ' דמגו דהיינו במטלטלין אי תפס לא מפקינן עניה. ו' דעת הרא"ש שכתב שאפי' אי תפס מפקינן מניה שדעתו כי השטר פסול כמ"ש בטור משמו אע"ג שהוא לא כתב כן בפסקיו אלא על מתנה טמירת' ממש ולא על סתמא. והשתא הא קמן דמהה' דעות אלו מיהא לית דין ולית דיין דלא מכשר אליבא דכולהו האי שטרא קדמאה סתמא דנ"ד או לפחות דלא הוו חוזרין ומגידין העדים שחזרו והעידו דמתנה גלויה היתה דהא לדעת ר"ח שהביאו התוספות ולדעת הפוסק השני דקא אמר דהיכא דלא אתי נותן ומערער מגבינן בשטרא סתמא כי האי ושטרא מעליא הוא בנ"ד ידוע ומפורסם לכל דנותן צווח קמן כי כורכיא דמתנה גלויה ומפורסמת נתנה בעת שדוכיו לבנו ולית דאשגח ביה. ולדעת הג' נמי השטר כשר ומגבינן ביה דהא לא דחי לוי ליששכר בנו זימנא בתר זימנא אלא שמרעת' דנפשיה נתן לו כנודע, ולדעת רשב"ם דספיק' הוי ולא מיפסיל שטרא ואי מגבינן לא מהדרינן עובדא הא מיהא דאע"ג דלכתחלה לא מגבינן ע"כ לא הוו עדים חוזרים ומגידים בהעידם אח"כ דגלויה ומפורסמת היתה דלא הוי אלא בירור ופירוש וגלויי מאי דמספקא לן בשטרא כדכתיבנא ולדעת הרמ"ה נמי אי הוה דעתיה דהשטר פסול לגמרי בסתמא כמו היכא דכתיב ביה זילו איטמורו וכו' לא סבר כהרא"ש ז"ל דאפי' אי תפס מפקינן מיניה דכיון דמכס האי שטר דהוי כחספא בעלמא תפס הוי כמגו במקום עדים אלא ודאי דגם לדעת הרמ"ה שטרא לא פסלא וא"כ לדידיה נמי גלוי מילתא הוי ולא חזרה. הא קמן דזכינן האי שטרא אליבא דר"ח ולדעת הפוסק השני שכתבנו לעיל ולדעת הגאונים והעטור והרי"ף בן מיגש שכתב שהיה מפורסם בתשובת רבו הריא"ף ז"ל ותשובת גאון ז"ל ולהני אפי' שטר ראשון כשר ומגבינן ביה ולא צריכינן לעדי' ולדעת רשב"ם והרמ"ה מ"ה לא הוו חוזרין ומגידין וליכא ספיק' בדבר אלא אליב' דהרא"ש ז"ל. וכ"ת הרי הרמב"ם ז"ל שנר' מה"ה שדעתו כדעת הרא"ש שהרי כתב עליו וז"ל ודברי המחבר עיקר דודאי סתמא הוי כמתנה טמירתא ממש עכ"ל והרמב"ם רבית דמתא ז"ל. איברא דהוה יכילנא לתרוצי במאי דאשכחנא להר"ן וז"ל בדוכתא טובא שמכריח דעת הרמב"ם במאי דאיכא ספיק' בדעתו מדעת הריא"ף והרב בן מיגאש רבותיו ז"ל ולמימר דדכוותיהו ס"ל והוה דייק לן לישנא דקאמר חוששין שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל דמאי כולי' האי נימא פסול' כמנהגו הטוב לקצר ועוד דקשי דידיה אדידיה דמדקאמר חוששין לה שמא מסותרת היא נראה דלא מחזקינן לה למסותרת ואי הוה כמתנה טמירת' ממש כדעת ה"ה מאי שמא ואי דעתיה דאלים שמא כודאי לא היא דהא בכל תיקו דגמ' פוסק הוא ז"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה משום ספיקא ועוד דאדרבה יותר יש לתלות במתנה דלאו טמירתא היא מלמתלי בטמירתא דלא שכיח אלא ודאי דבמאי דקאמר שמא מסותרת היא וגם לישנא דחוששין משמע דחששא בלבד הוא דחייש והיכי סותר אח"כ דבריו ואומר ולא זכה המקבל שנראה שהוא ודאי דלא זכה ולא מחמת חששא ועוד דה"ל למימר ובטל' דהו' משמע דמ"ה פסקינן דמתנה בטלה מאי ולא זכה המקבל ועוד דלישנ' דולא זכה המקבל משמע דמעיקרא לא זכה ולא היא דדילמא זכה אלא דאנן לא ידעינן וא"כ היל"ל ובטלה אלא ודאי דמאי דקאמר ולא זכה המקבל אינה גיזרה שחותך הדין ואומר ולא זכה המקבל אלא פירוש החששא לומר חוששין שמא מסותרת היא ומתחלה לא זכה המקבל וכ"ת א"כ הגיזרה חסרה מן הספר אינה טענה כלל שהרי בגמ' לא אמרו בזה גיזר' אלא רב אשי אמר חיישינן לה בלבד והרמב"ם ז"ל תפס ל' הגמ' ופירש החששא ואין לך גזרה גדולה מזו שמורה ב' הדברים א' דלא מגבינן ותו דאי תפס לא מפקינן שאינה אלא חששא בלבד. מיהו לא שבקינן מילת' בהאי שנויא שלא ליתן פתחון פה שלא מצאנו מקום אא"כ נחלוק על ה"ה כי עוד לנו טענות גם אליבא דמ"ד שהשטר פסול כדבעינן למימר קמן בס"ד. ומקמי הכי קאמינא דאי דייקינן בל' ה"ה האי דקאמר דלהרמב"ם הויא במתנה טמירת' ממש לאו למימרא דפסולה לגמרי ואפילו אם תפס מקבל מפקינן מניה כדעת הרא"ש דהא בפירוש כתב בתחלת לשונו וז"ל ורב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן ומתוך כך כתב המחבר חוששין שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל וכן פירש"י ור"ח ז"ל דחיישינן ופסולה עכ"ל. ואי דעת ה"ה ז"ל דלהרמב"ם ז"ל פסול' לגמרי דאפילו אי תפס לא מפקינן מני' היכי קאמר שדעתו כדעת רשב"ם ז"ל הרי רשב"ם כתב בפי' דאצ"ל אי תפס כי אם אפילו אי מגבינן לא מהדרינן עובד' והיכי קאי הרמב"ם ז"ל כוותי' אלא ודאי דמאי דקאמר דהויא כמתנ' טמירתא היינו לאפוקי מסברת קצת גאונים שדעתם דאי לא חזינן דהוי מדחי למקבל מתנ' זימנא בתר זימנ' אלא דמדעתי' צוה לכתוב מגבינן בה קאמר דדעת הרמב"ם דפסול כרשב"ם דהיינו דלא מגבינן ביה בשום ענין והכי דייק לישני' דבתר דקאמר דסבר כרשב"ם אמר אבל קצת גאונים חילקו בזה ואמרו מדקאמר חיישינן וכו' עד אבל אי חזינן דכתבה מדעתא דנפשי' ליכא למיחש להאי חששא ולא מחזקינן לה לטמירת' אלא מתנ' מעלית' הי' ופירוש אחר י"ל חיישינן הא מיפסל לא פסיל ונ"מ דהיכא דאתא נותן וערער ערעורו ערעור הא לא אתא מגבינן בה ודברי המחבר עיקר דודאי סתמא הרי היא כמתנת טמירת' עכ"ל דמשמע דלא בא למעט אלא הני תרתי פירושי דלתרוייהו איכא גווני דשטר' מעלי' הויא ומגבינן לכתחלה אבל לא לאפוקי ממ"ד דלא מהדרינן עובדא אי מגבינן שהרי בפי' כתב שדעתו כרשב"ם ז"ל. וזה הכרח גמור דאלת"ה מעיד על המחבר שקר שאומר דסבר כרשב"ם והוא חולק עליו אלא ודאי שדעתו כמ"ש בדעת המחבר דלא פסולה לגמרי היא ומתיישב כל מה שהקשינו למעלה להכריח פירוש כיוצא בזה על הרמב"ם. הנה לפ"ז גם שלא יסבור הרמב"ם ז"ל כהרי"ף והרב ' מיגש רבו ז"ל דהוי שטרא מעלי' כפי' הראשון לא יבצר מהאי פירושא דרשב"ם כאשר הוכחנו ולפ"ז כיון דהוי ספיקא בלחוד לא חוזרים ומגידים מקרו בהעידם ע"פ או בהכתיבם שטר שההיא מתנה גלוי' היתה כדכתיבנא. ועוד אני אומר שאפילו נימא דלדעת הרמב"ם ז"ל כהרא"ש ז"ל דהויא פסול' ומתנ' בטלה לגמרי בנ"ד דלית בשטרא לישנ' דטמירת' אלא שהפיסול הוא ממה שאינו כתוב בו ופסלי' ליה מספיקא שמא מסותרת הית' לדידהו נמי יכולים לחזור ולהגיד כי גלוי' היתה ולא מקרי חוזרים ומגידים דהא עלה בההיא פלוגתא דפרק מי שמת על ההיא מתנת' דש"מ דלא הוי כתיב בה ומגו מדעי' אפטר לבית עלמי' דפסקו הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והרשב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל שהמתנה פסול' וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ח דמתנ' מתנת ש"מ שאין כתוב בה שמתוך החולי הזה שצוה בו מת ואין העדים מצוים לשאול להם אע"פ שהרי זה המצוה מת הרי המתנה בטלה שאין מיתתו ראי' שמא מחולי שניתן בו המתנה נרפא ואח"כ חלה חולי אחר ומת לפיכך הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראי' שמתוך החולי זה שנתן בו מתנה זו מת עכ"ל. הרי בפירוש חששא זו כחשש' ההיא ולא עוד אלא ששם כ' בפירוש המתנה בטלה וכאן כ' חוששין שמא מסותרת היתה ואפ"ה כ' בפירוש דיכולין העדים עצמן לבא ולהעיד דמגו מרעיה מית ולא הוי חוזר ומגיד כ"ש הכא דודאי יכולים להעיד כי גלויה ומפורסמת היתה. ול"ל דהתם קרוב לודאי הוא דמגו מרעיה מית דהא בגמ' לא פסלו אלא מטעמי' דאזלי' בתר רובא ורוב חולים לחיים כדאמר אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לכ"ש דבנ"ד נמי אדרב' רוב נותנים לאו מתנ' טמירתא יהבי דודאי דאיכ' רובא ועדות העדים וחוזרים ומעידים מן הדין ומה מחקו דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דין דאם העדים מצויין דנאמנים התם ולא הכא משום דהתם אי לא אתו בטלה לגמרי וה"א דלא מהימני קמ"ל דנאמנים אבל הכא דלא קאמר אלא חוששין פשיטא דמהימני. הרי ברור ומפורש בהרמב"ם ז"ל עצמו דנאמני' אפילו להכשיר שטר שהי' פסול מקמי דלסהדו עדים ומכשר על פיהם נמצא עתה שגם להרא"ש פ"ל שדעתו במת' טמירת' דפסול' נמי הוי' דינא הכי וברור הוא. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' הביא' הר"מ אלשקר ז"ל בתשובותיו וז"ל שטר ש"מ שלא היה כתוב בו ומגו מרעי' אתפטר לבית עולמי' והעדים קיימים ואומרים ברי לנו דמגו מרעיה אתפטר ויעשו מזה שטר אחר אם יוכלו לעשות כן מטעם שלא עשו שליחותן והשיב ז"ל דע כי אפילו היה לשון השטר ועניניו מסופקים אם העדים זוכרים ומבררין אותן מפיהם דיי לנו בכל ואפילו אמרו עכשו שהם זכורים דמגו מרעי' אתפטר דתנן וכו' עד אלמא לכ"ע בראית עדים מוציאים ואע"פ שאין כתוב בשטר דבר המוכיח וה"ה לשטר שאין כתוב בו ומגו מרעי' וכו' עד וזה פשוט מאד וא"צ לא טענה ולא ראי' שאין אחר עדות העדים כלום שאין זה חזרת הגד' אלא בירור ואם רצו עכשו לעשות שטר אחר מאותו ענין ומאותו זמן ולברר בו הענין כמות שהוא הרשות בידם או מטעם שלא עשו שליחותן או אפילו בלא"ה דה"ל כשטר מתנ' שכותבין עשר שטרות על שדה א' וה"ה לשטר מכר בלא אחריות מפורש עכ"ל. הרי בפירוש דאצ"ל היכא שאין הספק אלא במאי שאין כתוב בו כ"א אפילו היה בשטר לשון שהי' ספק ב' המשמעות אף על גב דאי לא הוו מסהדי העדים עדות זה עתה הוה מיפסיל שטרא מהימנו להכשירו. עוד זכינו בתשו' זו סתירת בנין המוציא לעז על העדים שכתבו עתה השטר הב' שאומר שהוא מזוייף דאי לאו הכי למה כתבוהו עתה ולא מאז אלא ודאי שהוא לזייף הראשון שיצא ראשונה וכתבו הזמן הראשון כי הנה דברי הרשב"א ז"ל כאלו על מעשה זה עצמו ידבר שכתב ואם רצו עכשו לעשות שטר אחר מאותו ענין ומאותו זמן ולברר בו הענין כמות שהוא הרשות בידם כמפורש לעיל. וגם בענין נ"ד עצמו כתב הרמב"ם ז"ל דין זה עצמו והריא"ף בשם רבי' האי גאון ז"ל וז"ל הריא"ף ז"ל פ' חזקת כתב רבי' האיי גאון ז"ל לא רגילין בצואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא תפקידת' דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן לה וגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתיב בה בפרהסי' ועוד כתב ז"ל ש"מ דאמר לא תגלו האי תפקידת' אלא לאחר מותי לא הוי מתנת' טמירת' דלכי מתקיימא לאח"מ ההיא עידנ' לאו טמירת' היא דהא אמר להו לסהדי לאח"מ גליוה והא ודאי דבר מוכיח דעביד' לאיגלויי היא דאמר להו לבתר מיתה לסהדי בצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל ש"מ שצוה ואמר לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאח"מ הרי זו מתנה קיימת ואינה מתנה מסותרת שבעת שהקנה שהוא אחר מותו הרי אמר גלו אותה עכ"ל והנה אין ספק שבאותה מתנה לא היה כתוב בשטר גלוי' ומפורסמת דא"ה פשיט' דמהני ועוד דהוי כשיקרא דהא השתא צוה להסתיר ואי כתיב בה שנותנה מגונה ומפורסמת בעת שהמתנה חלה שהוא לאחר מותו אמאי כתב הריא"ף ז"ל דהא אמר להו לסהדי לאחר מותי גליוה וכתב נמי דאמר לבתר מית' לסהדי בצואתו וליכא למיחש בה למתנה טמירת' עכ"ל אמאי תלי מילת' בסהדותיהו דמשמע דע"פ מסהדי וקאמר נמי וליכ' למיחש בה למתנה טמירת' דאי דעתי' לומר דמאי דלא איתגלי' בחייו לאו טמירת' איקרי מש"ה לא הול"ל ולא חיישינן למתנה טמירת' אלא לאו טמירת' היא ועוד דהא אמר כן לעיל אלא ודאי דלא כתיבא אלא סתמא דומי' דקמיית' דאייתי מרבי' האיי ז"ל עצמו וקאמר דבתר מותיה לסהודי שצוה לגלותה אח"כ ולא יחושו שלא אמר להם דבר והויא סתמא דחיישינן לה דילמא טמירת' היתה הרי דבמאי דכתיב' סתמא יכולין להעיד אחר כך דגלוי' היתה ומהימנו ולאו חוזרים ומגידים מיקרו. וזה בעצמו הוא לשון הרמב"ם ז"ל כאשר העתקנו לשונו נמצא שגם הוא דעתו כן בפי' בנ"ד שמעידין העדים ע"פ מתנה הכתובה סתם שנתנה גלויה:
ול"ל דשאני צואת ש"מ כמו"ש רבינו האיי ז"ל לא רגילינן וכו' כדכתיבנ' לישניה דא"ה קשה דידיה אדידי' שכתב לא רגילינן בצואות למיחש לסתמ' וכו' ואח"כ כתב דאי אמר לא תיגלו האי תפקידת' אלא לאח"מ לא הוי מתנה טמירת' מטעם שכבר צוה לגלותה אח"מ משמע דאי לא אמר כלום ונתן סתמ' חיישינן לטמירת' אע"ג דהויא צואת ש"מ אלא ודאי הרמב"ם ז"ל גלה לנו דעתו של רבי' האיי במה שבפ"ה כתב הנותן מתנה בין ברי' בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת ובפ"ט כתב דין ש"מ שצוה ואמר לא תגלו מתנה זו עד לאח"מ כו' וכתב אח"כ מצוה מחמת מיתה אינו צ"ל גלו את המתנה אלא אעפ"י שהיא כתוב' סתם אין חוששין לה שמא מסותרת היא עכ"ל הרי בפירוש דעתו שמה שבש"מ לא חיישינן היינו במצוה מחמת מיתה אבל מתנת ש"מ הויא כמתנת בריא והכי דייק לישנ' דרבינו האיי דבחדא אמר מצוה מחמת מיתה ובשנית אמר ש"מ ובזה בטלה הטענה ההיא לחלק בין בריא לש"מ. ועוד ראיה מהא דכתב ה"ר יונה ז"ל והביאו הטור והר"ן ז"ל והסכימו כל המפרשים וז"ל אם לא צוה לכתוב בפרהסיא וצוה לחותמו בפרהסיא כשר והא התם דכיון דלא צוה בכתיב' לא נכתב בו דבר ומי יגיד לב"ד כשיצא שטר זה בב"ד שלא היתה טמירת' הרי כתוב סתמא אלא ודאי ע"פ העדים עצמם או אחרים ואי מאי דלא כתוב אלא סתמא לא מהימנו עדים לאסהודי שגלוי' היתה היכי מהימני התם אלא ודאי דאע"ג דכתיב סתמא יכולים עדים להעיד דלאו טמירת' היא. ומלבד טענ' זו יש בנ"ד טענות אחרות. חדא שמי שנתן המתנה צווח ככרוכיא דגלוי' ומפורסמת היתה ושלא עשו עדים שליחותן והעדים מעידים כדבריו דודאי חוזרים וכותבין אפילו למאן דלא תלי טעמא בערעור דנותן דהא לא דמי היכא דלא אתי לערער אהיכ' דאיהו מסכים בדבר ומה גם בנ"ז שאין לנותן בהודאתו הנאה כלל דמה לו אי זכי שמעון או יהוד' ויש לזה סעד מתשו' הרשב"א הביא' כמהר"ר י"ל בספרו אלא דלא צריכנ' להאי טעמא וכן נמי השטר הראשון לא הוכרו חתימותיו בב"ד ולא נתקיים אלא שא' מהדיינים אמר שהוא הכיר ה"א דודאי בכה"ג חוזרים ומגידים וברור הוא. והנה הקורא תגר על השטר הראשון לבטל המתנה טוען עוד ואומר דהאי לוי אחר שנתן מתנה לבנו כתב שטר מתנה על אחד מהחזקות ההם לראובן ואמר דהוי' מתנת ראובן מודעא על מתנת בנו והוא הוראה למפרע דמסותרת היתה מתנת בנו. ואמינא שגם שלא היה ראוי להשיב ע"ז אלא דאחר שיצא מפי החולק לא ישוב ריקם והוא דע"כ לא אמר בגמ' בההיא עובדא דההוא גברא דאזל לקדושי איתת' אמרת לי' אי כתבת לי לכולהו ניכסך הוינ' לך כו' שמע בריה קם וצוח אמר לי' וההוא גברא מה תהא עלי' אמר להו זילו איטמרו בעבר ימינ' וכו' דקאמר התם דחדא הויא מודע' לחברת' אלא הראשונה על השני' שגלה דעתו מתחלה שלא מלבו נותן השני' אבל דלהוי בתרייתא גלוי דעת על הראשונה זה לא תשב אנוש דאין מודעא למפרע ובפי' כ' הרמב"ם ז"ל דעל קדימת גלוי דעת על מה שאחר תלוי הדבר ולא עוד כ"א אפילו היות ראשונה מודעא על השני' אינו אלא דוקא היכא דאיכא אונס כעובדא דאיתתא דהתם אבל מתנה טמירת' דעלמא ולבתר הכי מתנה גלוי' לא הוי מודעא כ"ש למפרע ובלי אונס וזה מפורש בגמ' ובפוסקים באר היטב ומה גם עתה שכבר הוכרחנו שהמתנה ראשונה בריא וקיימא ושרירא ולא תתבטל משום הוכח' דבתר הכי. עוד נסתייע לפסול השטר הראשון והשני ולבטל המתנה ממ"ש בשטר מתנה שחזר ראובן לקבל מיששכר הבן שאמר יששכר שאותה החזקה שהקנה אביו לראובן מעולם לא נתנה אביו לו בכלל החזקות שנתן לו ואם יהי' שנתן אותה לו עתה הוא נותנה במתנה לראובן ורצה להוכיח מזה שהשטר מתנה בטלה היתה. ואין בטענ' זו ממש דלאו כל כמיניה להכחיש עדים החתומים על השטר ועוד שגם הוא אינו מכחיש המתנה אלא שלא נכנסה זו בכלל ולאו מילתא הוא דהא כתיב בשטר שנתן לו כל החזקות ולאו כל כמיניה להסיר זו מכללן וגם הוא לא הכתיב כן רק להחזיק הדבר לפי דעתו וברור הוא. עוד היה אפשר לטעון טענה אחרת לקיים קניית שמעון ולומר דכיון דקנה ראובן מיששכר ממילא קנה שמעון למפרע מידי דהוה אגזלן שגזל קרקע ומכרו ואח"כ קנה הקרקע מבעלים דקנה הקונה מהגזלן למפרע משום דניחא ליה דליקום בהימנותי' ואדעתא דידי' קנה מבעלים אבל הכא הרי כתב הרמב"ם ז"ל שאם אחר שהקנ' מהבעלים מכר לאיש אחר דשני קנה ומה גם עתה בנ"ז דמיד מכר לשני אחר שקנה מלוי ואין צורך להאריך בזה. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: