אור ברסלב

שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך

שאלה נז

שאלה נו

שאלה. ילמדנו רבינו האלמנה לאה בחיי בעלה היתה יודעת אומנות החזירו לעשות אותו מברזל ואיש אין בכל הארץ שידעהו והשתדל' להוציא מאמר מהמלך יר"ה שתהא יכולה לעשות זה האומנות ביען היו אומרים שהיה הדבר זיוף וכאשר נתאלמנה הוצרכה ללמדו לראובן בסוד באופן לא יצא הדבר לשלישי וביען פחדה שמא ראובן יקח מעות מאחר לשליש ולרביע ויעשה האומנות בפני עצמו ויגיע לה מזה היזק השביעו על ככה שלא יוכל הוא לעשות זה האומנות עם שום יהודי או ארמאי אחר ועשו שטר ביניהם וזה נסחו בפנינו עדים ח"מ חייב עצמו ראובן שלא יעשה אזורו פה צובה ולא בכל גבולי' כ"מ שהשר של חלב מושל בו עם שום אדם הן יהודי הן תיגר הן ארמאי זולת עם לאה וכ"ז קבל עליו ראובן בכח קנין ושבוע' חמורה ע"ד המקום ב"ה וע"ד כל הנשבעים באמת ועל דעת לאה הנז' ועל דעתינו חותמי מטה לגמור ולקיים כל הכתוב עליו בבטול כל מיני מודעות שבעולם ובפסול עדי מודעא מסורת לכך וקנינו מראובן הנז' על כל מאי דכתוב ומפורש לעיל קנין שלם מעכשו במנא דנשר למקני' ביה והיה זה יום א' כ"א יום לחדש שבט שנת אחיש"ה ליציר' פה צובה והכל שריר ובריר וקיים וכמו כן נשבע' לאה הנזכרת שלא לעשות אזירו עם שום אדם כנזכר כל זמן שישתתף עמה ראובן הנזכר וקים ע"כ. באופן שעקר הכוונה שזה האומנות לא ימצא בשום מקום כ"א בשניהם בלבד ועתה ראובן הוא עושה בפני עצמו עם אחרים יורונו רבותינו מה משפט האיש:

תשובה. כוונת השואל נראה שאפילו לבדו בלי אחר מעכבת האשה שלא יעשה אלא בחברת' שמפחד זה הכתיב' השטר.

איברא דלישנא דשטרא משמע דלא אסר נפשי' בשבועה אלא בשותפות אבל באפי נפשי' לא דהכי קאמר שלא יעשה וכו' עם שום אדם הן יהודי וכו' זולת עם לאה דמשמע הא איהו לחודיה מצי עביד וקימא לן דבשבוע' בעינן פיו ולבו שוין כדאמרינן פרק. שבועות שתים ואם הי' בלבו למיסר נפשי' מפת חטין והוציא בשפתיו פת שעורין מותר בתרוייהו וכ"כ הרמב"ם וז"ל המתכוין לישבע שלא יאכל אצל ראובן וכשבא להוציא שבוע' נשבע שלא יאכל אצל שמעון הרי זה מותר לאכול עם ראובן שהרי לא הוציאו בשפתיו ועם שמעון שהרי לא הי' שמעון בלבו עכ"ל וכה"ג איכא טובא בגמ' ולפיכך הוה אפשר לומר בנ"ד דאפילו הוה בדעתיהו למיסר נפשיה אפילו באפי נפשיה כיון דלא הוציא בשפתיו אלא עם אדם אחר דלחודי' מצי עביד המלאכ' ההיא. אבל איכא למידן לאידך גיסא דהא קי"ל דאזלינן אחר כוונת הנודר ובהא דפרק ד' נדרים ראה מרחוק אנשים שאוכלים פירותיו ואמר הרי הם עליכם כקרבן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו ואחיו אינו נדר ואפילו היו זרים עמהם קי"ל כב"ה שם דמותר דאומדן דעת הוא דלא הוה דעתי' למיסר פירותיו על קרוביו ובפרק הנודר מן הירק אמרינן היה טעון פשתן או צמר והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולין עלי מותר לכסות וללבוש בהן ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו הי' לבוש בהן ונדר שלא יעלו עליו אסור ללבוש ולכסות בהן, ומותר להפשילן לאחוריו הרי דלא אזלינן אלא אחר מאי דעליו הוא הנדר או השבוע' ולהכי בנ"ד משמע מתוך השאלה דכל עיקר מילת' דשבוע' לא הוה אלא דלא למטי לה היזק שמא יקח מעות מאחר למחצה כו' ויעשה האומנות בפני עצמו וא"כ ודאי דאחר דמ"ה הוה אדעתא דהכי אישתבע ואסור אפילו באפי נפשיה. ואכתי איכא למידק ולפלוגי ולמימר דלא דמי דהתם גבי ההוא דאסר פירותיו בקונם הוא מטעמא דהוי כנדרי טעות ובההיא דקונם צמר ופשתים הוא משום דמאי דהוציא בשפתיו איכא לפרושי הכי דקאי אטעינה או דקאי אלבישה ולא הוי איפכא מאי דהוציא בשפתיו ממאי דהוה בדעתי' דאי הוה דעתי' שלא להפשילן לאחוריו הא נמי במשמע קונם צמר ופשתים עולין עלי הוא וכן נמי כדקאמר הכי על הלבישה אבל בהאי נדון אי אמרינן דדעתיה הוה אפילו למיעבד אותה מלאכה לחודי' הא לא הוציא בשפתיו אלא עם אחר ומשמע הא לחודי' לא ואי הוה דעתי' למיסר נפשיה נמי הוי איפכא ממאי דהוציא מפיו. אבל משום הא לא איריא דהא משכחת לה דאפילו בכה"ג אזלינן בתר דעת הנודר כי הא דפ' קונם יין היו מפצירין ליקח בת אחותו ואמר קונם שהי' נהנית לי לעולם או שגירש אשתו ואמר קונם שהי' נהנית לי לעולם מותר ליהנות לה שלא נתכוון אלא לשם אישות וכן מי שהיה חברו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם עמך מותר ליכנס ולשתות עמו טיפת צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה. וכ"כ בתשובת הרשב"ץ בההוא דחשדוהו שהיה מוכר יין לתוגרמים ונשבע שלא יעשה יין למכור לתוגרמים ואסר לו גם מה שהיה עשוי אצלו מקודם דזיל בתר דעתי' דהא על שחשדוהו שמוכר לתוגרמים היה ומה מועיל במה שלא יעשה למכור אם מוכר כל מה שעשה עד כה הרי דאפילו בהני דהוי משמעותא איפכא דמאי דהוה בדעתי' אזלינן בתר דעתי' וא"כ ה"נ דכוות'. וכ"ת דהא קי"ל פ' ואלו מותרין דמי שנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא אחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים וכו' נאמן אלא שלעם הארץ צריך שאלה שלא ינהג קלות ראש בנדרים וכ"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל אם נשבע א' בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשונו והוציא אכילה שלא היתה בלבי, הרי זה אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שאכל שעל אכילה נשבע ע"כ. הרי דמהימן למימר אדעתא דהכי אשתבעי וא"כ בהאי נדון נימא דנהוי מהימן למימר לא אשתבעי אלא אדעתא דשיתוף ולא באנפי נפשאי וכ"ש דלישנא דשטר' מסייע ליה. משום הא נמי לא איריא דהא לא מהימן אלא כד אשתבע אדעתא דנפשי' אבל מאן דמשתבע אדעתא דחברי' לא מצי לאשתמוטי בהכי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב וז"ל מי שנשבע ואמר שבוע' שלא אוכל היום ועל דעתיכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שוין שנשבע על דעתם חייב והשתא בנ"ד כיון שכתוב בשטר שנשבע על דעת לאה הנז ועל העדים ח"מ ואם הי' דעתם להשביעו דרך כלל שלא יעשה גם בפ"ע א"י לומר לזה לא כוונתי. ול"ל דכיון דכתוב בשטר לשון דמשמע דלא אשתבע אלא אדעתא דשותפות לא מהימני תו עדים דאדעת' למיסר נפשיה איכוון דהוו חוזרים ומגידים דאטו אי אתו ב' עדים ואמרי בפנינו נשבע ואמר שלא אוכל ובא הוא לב"ד ואמר אמת הוא אבל בדעתי היה לומר שלא אצא וטעה לשוני נאמן ואין ספק דלא עדיף הכחשת פיו מהעדא' עדים ומכ"ש הוא דאי עדים גופייהו אמרו מאי דאסהידנ' דקאמר שלא אוכל דעתו הי' לומר שלא אצא כי על יציא' היה מדבר וטעה לשונו דמהימני ודכוות' מי שאמר קונם שבת אחותי נהנית לי והעידו עדים על כך שמשמעו הנא' ממש ובא הוא לב"ד ואמר לא אמרתי רק אלא על שהיו מפצירין בו ליקח אותה מי לא מהימן ותהנה לו ונפרש שעל אישות כוון ומכ"ש שאם אחר שהעידו העדים שאמר קונם שבת אחותי נהנית לי חזרו ואמרו שעל שהיו מפצירין בו שישאנ' אמר כך דמהימני ולא הוו חוזרים ומגידים וא"כ השתא נמי בנ"ד אע"ג דאסהידו דנשבע שלא יעשה מלאכה זו עם שום אדם יכולין לומר שזה הי' על מה שהיתה ירא' שמא יקח מעות מאחר ויעשה בפני עצמו ויניחה ושעל זה נשבע כדברי' הכתובים בשטר לא מיקרו חוזרים ומגידים ול"ל דאלימא מילתא דשטרא למקרי על פה חוזר ומגיד דהא להאי מילתא לא אלים ומאי דהוי חזרה לעדים בב"ד של ג' ע"פ הוי בשטרא. ועוד אני אומר דכיון דמאי דאתנו הוא משום דלא יקח מעות מאחר ויעשה המלאכ' שנראה שלא היה לו מעות משלו כפי צורך האומנות והמלאכה ההיא אפשר שע"כ כתבו בשטר שלא עם שום אדם כלומר שלא יקח מעות משום אדם עם שיעשה לבדו וא"כ כשיאמרו שאין לשון השטר למעט ולהתיר אם יעשה לבדו כי לא נאמר הלשון ההוא אלא משום שהיה צריך לעשות כן ליקח מעות מאחר אך מהכל אסר עצמו ל"א דהוו חוזרים ומגידים ובכלל זה הוא ג"כ ללמד את אחר כיון שהכוונ' היתה שלא תצא ידיעת האומנות משניהם. ואם דרך מלאכה זו היא שאין א' לבדו יכול לעשותה אלא ע"י שנים שצריך תנור אש ונופס באש פחם ולהוציא האזירו אל הפועל אין צריכין לכל זה שכתבנו שהדבר ברור שמה שנכתב שלא יעשה מלאכה עם אחר אלא עמה הוא כי היתה המלאכ' נעשית ע"י שניהם שאין א' יכול לעשותה והשביעו שלא יעשנה עם אחר כלומר שיהיה האחר מסייע שא"א בלתו נמצא כי מה שאמר עם אחר היינו בפני עצמו ולא נזכר האחר אלא לסייע וכיוונה לשלא ילמוד האחר האומנות וזה נראה שהיא כוונת השואל שאומר ועתה עושה בפני עצמו עם אחרים כי איך הוא בפני עצמו אם הוא עם אחרים ואם הוא בפני עצמו כלומר ולא עם האשה יאמר ועתה הוא עושה עם אחרים ועוד שא"נ נר' שאינה מחרעמת אלא להיותו עושה עם אחרים שנראה שאם היה עושה לברו הוה ניחא לה ולא היא שהרי כתוב בשאל' שפחדה שלא יעשה האומנות בפני עצמו. ועוד נראה מוכרח שכך היתה הכוונה שהרי נאמר בשאלה שמפחדה שלא יעשה בפני עצמו הכתיבה סטר שלא יעשה עם אחר אלא ודאי אינו אלא שמציאות המלאכה אינו אלא עם אחר וכיונה שתהיה היא האחר שלא ילמד זולתם ואם כך הוא לא צריכינן לכל מאי דכתיבנא ואם אפשר ודרך להעשות אותה מלאכה ע"י חד נמי הדין עמה מהני טעמי דלעיל זה הוא הנלע"ד וחתמתי שמי:

טופס שטר מתנה הועתק בפנינו עדים ק"מ אות באות חיבה בתיבה:

תוכן העניינים

שות מהרם אלשיך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה