אור ברסלב

שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך

שאלה יד

שאלה יג

שאלה. ראובן מת והניח אשה ושני בנים גדולים והניח סחורות ומטלטלין וירשו ונטלו אותן הבנים ומכרו ונשאו ונתנו בנכסים שנים רבות ואחר ו' או ז' שנים למיתת אביהם מת הבן הגדול משניהם והניח אלמנה ויתומים קטנים ואלמנת הבן תבעה כתובתה ובראות חמותה כך תבעה גם היא כתובתה מנכסי בנה באומרה כי הוא ירש מטלטלי בעלה המשועבדים לכתובתה ואותו השעבוד עודנו במקומו כי הנכסים הנשארים באו מכאן ורצתה חמותה להקדים לגבות קודם לכלתה וכראות כלתה כך מינתה את אחיה מורש' בקנין להטפל בדבר ונטל קנין אחיה שהיה מתרצה בפשרה בסך ידוע ואח"כ מתחרט המורשה מהפשרה שאומר כי אחד מהחכמים שהטפלו בקנין אמר לו שהיה הדין עם חמותה ע"כ נתרצה בדבר אך אם אין הדין כך אלא שהכלה קודמת אינה מתרצה וגם הכלה טוענת כי לא הרשית את אחיה בין לתקן בין לעות אלא סתם שהיתה ממנה אותו בלבד ועתה אומרת לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ועוד טוענת כי כשמינתה אותו מורשה אמרה בתנאי שהיא תדבר עמו קודם יעשה דבר לגלות לו כל ענייני העזבון על נכון יורנו מורה צדק אם הדין עמה או עם חמותה ושכרו יכפל מן השמים:

תשובה. תנן פרק הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהם ר"ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים הניח פירות תלושין כו' המותר ד"ט אומר ינתנו כו' ר"ע אומר ינתנו ליורשין ובגמ' מאי אריא מותר כולהו נמי דיורשין הוי אין ה"נ ואיידי דאמר ר"ט מותר אמר איהו נמי מותר וטעמא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכתב הרי"אף ז"ל והלכה כר"ע וכן הרמב"ם ז"ל פ"א דהלואה וכל הפוסקים אלא מיהו מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ממטלטלי דאבוהון כדאמרי' פרק מי שהיה נשוי גבי ההוא דשבק קטינא דארעא כמו שכתב הרמב"ם פי"ח אך אין כופין לרש"י ז"ל משום דהויא מצוה דרבנן בעלמא כמו שכתב בפ' הנזכר ולבעלי התוס' משום כיבוד אב ואין כופין משום דמצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה וז"ל פרק הכותב פריעת ב"ח מצוה בדאיכא אחריות נכסים איירי דעלה איתמר מילתיה דרב פפא בערכין ואפ"ה אין נפרעין מנכסי יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו אבל מנכסי יתומים גדולים נפרעין אבל בדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומים ואין כופין כדמוכח פרק מי שהי' נשוי גבי ההוא דשבק קטינא דארעא וטעמא משום דהוי כיבוד מצוה שמתן שכרה כו' ע"כ אלא שהרשב"א מחלק ואומר שבמטלטלי דאבוהון מצוה וכופין ומטלטלי דידהו מצוה ואין כופין זה הוא דינא דגמרא:

אבל הסכימו כל הפוסקים דהשתא דתקינו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לב"ח מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לב"ח כמו שכתב הריא"ף ז"ל פרק הכותב וז"ל מיהו ה"מ בזמן דמטלטלי לא הוו משתעבדי לבעל חוב אבל האידנא דמטלטלי משתעבדי גבי ב"ח מניהו דיתמי וכ"כ הרמב"ם בהלכות אישות ובהל' מלוה ולוה אלא דכתב בב' המקומות דלא מהני אלא למאן דידע התקנה אבל אי כתב בשטר כתובה או בשט"ח שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי גובה בכל גוונא ממטלטלין כמו מהקרקעות וזו היא הסכמת כל הפוסקים ואלו הן הצעתן של דברים:

ולפ"ז אלו היתה אשת ראובן במות בעלה תובעת כתובתה היתה נוטלת מטלטלי דשבק בעלה מן הדין כי מן הסתם נשתעבדו בכתובתה מטלטלי אגב מקרקעי כמנהג אבל השתא ששתקה והבנים ירשו סחורות אביהם ומכרוה והחליפו דמיהן אלף פעמים ואחר שנים רבים במות בנה ותבעה אלמנתו את כתובתה מעזבון בעלה ולמען הפקיע זכותה באה חמותה לתבוע גם היא איכא לספוקי אי אמרי' מטלטלי דשבק בעליך דהוו משתעבדי לכתובתיך ליתנהו בעולם לא הן ולא דמיהן ולא דמי דמיהן ומ"ה פקע שעבודייהו מנייהו א"ד מצינן למימר דמעיקרא במיתת בעלה הויא שעבוד כתובתה על אותן המטלטלין ותו לא פקע מהן ומדמיהן ומחילופיהן ומחלופי חלופיהן עד שעת גוביינא:

ואמינא דהא מילתא תליא בפלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה דגרסינן התם איתמר ב"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כו' כי פליגי דזבין מלוה ואקדיש מלוה אביי אמר למפרע הוא גובה דכיון דמטי זמניה ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו ה"ל זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא קא קני ע"כ וק"ל דהלכתא כרבא וא"כ בנ"ד נמי לא אמרי' דלמפרע הוו המטלטלין דשבק בעלה ודמי מכירתן בנכסי דידה אלא מכאן ולהבא והשתא אותן המטלטלין דהוו משתעבדי לה ליתנהו בעולם לא הן ולא דמיהן ולא חלופי חלופיהן ולא מציא למטרף מהלקוחות כי בר מטעמא דתקנת השוק א"א אחר כמה שנים אפי' היו הלוקחין כלם ישראל וכ"ש דרובם גוים ומנכסי הבן שמת כיון דפקע שעבודא דכבר אזדבנו המטלטלין המשועבדים אסתלק שעבודא מדמי דמיהן וליכא אלא טעמא דמצוה על היתומין לפרוע חוב אביהם והיינו אי הוה קיים הבן אבל אחר שמת ונשארו יתומים לאו בני מעבד מצוה נינהו כדבעי' למימר קמן:

איברא דהוה אפשר לפלוגי בין המטלטלין המשועבדים לקרקע ולמימר דאי הוה קרקע דאלים שעבודא דב"ח עליה טפי ממטלטלים דאע"ג דאזדבן בגוונא דאי אפשר למטרף מהלקוחות דמחייב היורש דזבניה למפרע כתובה וב"ח מדמי הקרקע שמכר או מחלופיהן ומעתה הוה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר דמטלטלי נמי כיון דאשתעבדו בפירוש בשטר כתובה דינן כמקרקעי ממש וחייב לשלם מדמי מכירתם:

אבל מצינו להרא"ש ז"ל שכתב כדברינו גם בקרקע עצמו כלל פ' וז"ל יתומים שמכרו בנכסי אביהם ויצאו על אביהם בעלי חובות ואינם יכולים לגבות הנכסים מיד הלקוחות אין בעלי חובות יכולים להוציא המעות מיד היתומים כי נכסיהם מכרו וקי"ל כרבא דאמר ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואין לו לב"ח אלא משעת טריפה ושלהם מכרו ואפי' דין מזיק שעבודו של חברו אין כאן כי לא קלקלו את גוף הקרקע כלום אלא ילכו ב"ח ויגבו הנכסי' אם יוכלו ולא דמי ליתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דב"ח חוזר וגובה אותו מהם דהתם אע"ג דק"ל כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה לא הוו כמו יתומים שקנו נכסים דלא משתעבדי לב"תחמשום שזה הקרקע שגבו כשם שהיה משועבד לאביהם כך היה משועבד לבעל חוב של אביהם מדר"נ כדאיתא פרק כ"ש ולכך בא ב"ח ונוטל שעבודו אבל יתומים שמכרו קרקע המשועבד לב"ח שלהם מכרו כדפרישית והמעות שקבלו לא נשתעבדו לבעל חוב מעולם ואע"פ שבאו המעות ליד היתומים מחמת קרקע המשועבד לב"ח לא אמרי' דמעות יהיו במקום קרקע לענין טריפת בעל חוב ודמיא להא דאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא ב"ח דראובן וקא טריף משמעון ופייסיה שמעון בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ולימרו ליה לשמעון אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי לב"ח לא משתעבדי אלמא שאלו המעות הם דמי הקרקע שמכר לו באחריות אינו יכול לעכבם בשביל הקרקע כ"ש בנ"ז שמכרו את שלהם שלא נכנסו המעות לשעבוד ב"ח תחת הקרקע עכ"ל והטור בסי' ק"ז כתב שהיה נראה לו לחלק בין קרקע למטלטלין אפי' אחר שתקנו לגבות מהמטלטלין אלא שאינו משיב על דברי אביו ואפי' בקרקע מודה לו וא"כ בנ"ד אפי' נימא דדמי מטלטלין לקרקע כיון שהתנו בפירוש דשעבד לה מטלטלי אגב מקרקעי אפ"ה כיון דזבין יורש יתהון פקע שעבודייהו מנייהו וגביא אלמנת הבן לאלתר את כתובתה דלא עדיפי מקרקע ואע"ג דכתב הטור דממ"ש רב האי בההיא דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו דבתר דתקינו מזוני ממטלטלי דיתמי גבי נמי מן הדמים הנה הרא"ש ז"ל כתב פרק מ"ש עליו וז"ל דברי הרב תמוהין דהני זוזי לא אשתעבדו לבנות אלא שעבודייהו על נכסי אבוהון וכיון שמכרו ואין יכולין לטרוף הפסידו למה הדבר דומה למלוה על פה שיצאת על היתומים ומכרו נכסים שאין ב"ח גובה מן הדמים שבידם דלא הני זוזי שבק אבוהון ותדע שאין הבנות נזונות מדמי נכסים מועטים שקדמו ומכרו הבנים דאת"ל דניזונות מהן היכי מוכח מהכא מדרב אסי שיש זכות ליתומים בנכסים מועטים מהא דקאמר שאם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו והלא צריכין לפרנס הבנות מן הדמים ועוד דאמרי' בסוטה איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים ואם היו חייבים לפרנס הבנות מן הדמים למה הוא רשע ומאי אהנו מעשיו אלא ודאי הדמים שלהם עכ"ל הנה שהכריע הרא"ש ז"ל בראיות מוכיחות שלא כדברי רב האיי אלא שאף אם מכרו יתומים בנכסים מועטים שאין הבנות נזונות מן הדמים דכיון שנמכר מה שהיה משועבד להן פקע שעבודא מדמיהן:

וגם בנ"י פרק מי שמת עלה דקדמו יתומים ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו כתב וז"ל וכתבו האחרונים ז"ל דאע"פ דהשתא נזונות אף מן המטלטלין מתקנה דרבנן בתראי מ"מ אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו ולא נימא מה לי המטלטלין מה לי המעות דדוקא מטלטלין דשבק אבוהון אמרי' דנזונות אבל המעות לאו הני שבק להון אבוהון עכ"ל והוא האריך בדבר:

וגם בעלי התוס' חולקין על רב האיי שכתב שאם קדמו ומכרו יתומים בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו שהדמים נכנסו תחת הקרקע למזון הבנות שכתבו התוס' פ' אלמנה לכ"ג עלה דההוא מימרא וז"ל מה שמכרו מכרו והדמים שלהם דאם לא כן בחזקת הבנות הן כן משמע בסוטה דחשיב ליה רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים עכ"ל:

הא קמן דדעת רב האי דחוייה היא מהפוסקים דהא תוס' והרא"ש בראיות ברורות והטור ונ"י והפוסקים האחרונים כלם כמו שהביא הנ"י בשמם כלהו דלא כרב האיי ס"ל דלדעת כלם כשמכרו יתומים אפי' קרקע דשבק אבוהון פקע שעבודא דב"ח מדמי הקרקע וא"כ כ"ש מדמי המטלטלין שמכרו אע"ג דאשתעבדו לכתובה או ב"ח דהיינו נ"ד וא"כ הכא נמי כשבאה אלמנת ראובן לגבות לא כל כמינה כי אותם המטלטלים שנשתעבדו לה ליתנהו בעולם ודמיהן ודמי דמיהן לית עלייהו שעבוד כלל ואין צ"ל שאין החמות אשת ראובן קודמת לגבות כתובתה אל כלתה אלא שאפי' בתר כלתה אינה גובה כלל דלאו כל כמינה ליטול כתובה במקום יתומים קטנים בני בנה כיון שאינה זוכה מן הדין ואפי' היה הדבר שקול והוה מספקא לן הלכתא כמאן מספיקא לא הוה מפקא מיתמי כ"ש דספיקא ליכא דודאי לא שבקינן דעת התוס' והרא"ש והטור והנ"י בשם האחרונים משום סברא דרב האיי שתמה עליו הרא"ש ודחה אותה בראיות ברורות בפסקיו פרק מ"ש:

וכ"ת דלא סגי טעמא דשעבודא משום דכבר נמכרו מטלטלים דשבק אבוהון אלא לשלא תגבה מדינא שכבר הופקע השעבוד אבל משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן מיהא איכא ותגבה מהאי טעמא אלמנת ראובן מעזבון בנה הא נמי ליתא דאפי' נימא דהכי הוא דעדיין טעמא דמצוה הוא על הבן אחר שמכר המטלטלין המשועבדין היינו כשהיה הוא בעולם ולא הוו יתומים קטנים כי האי נדון דאיכא קטנים בני הבן דמצוה לאו עלייהו רמיא אלא על אבוהון ועוד דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו וגם לא אמרו דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא היכא דליכא עלייהו חוב של עצמן אבל היכא דאיכא עלייהו חוב פריעת בעל חובם קודמת אצ"ל לדעת האומרים דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם הוי מצוה ואין כופין אלא אפי' להרשב"א ז"ל דהויא מצוה וכופין בהא נדון דאיכא כל הני טעמי. ועוד שאפי' היה אביהם קיים ואית עליה חוב של עצמו דהיינו כתובת אשתו לא אמרי' שמצוה על הבן לפרוע חוב אביו דהא הרשב"א ז"ל כתב בתשובה כאשר הביאה מהר"ר ז"ל סי' ק"ז וז"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ואפי' בשוטי כייפינן וה"ד כגון שירשו מאביהן מטלטלים והיתומים גדולים דה"ל בני מעבד מצוה ושאין לאחרים עליהם חוב דכי הוה חוב מצד עצמן בכי הא מצוה עליהם טפי לפרוע חובת עצמן מלפרוע חובת אביהם וכן נמי בשישנן כאן ואפשר לכופן בגוף אבל אם אינן כאן אין יורדין לנכסים והיינו דתנן פרק הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים כו' אלא ינתנו ליורשין ולא אמרי' מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם והיינו דאמרי' פרק מי שהיה נשוי אמר רמי ב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה כו' ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי אלמא אפי' חוב שעל שמעון רואין אותו כמטלטלי דיתמי ומפקי' מניה ויהבינן להו כ"ש דלא כייפינן להו לפרוע חובת אביהם אלא דהני דפרק הכותב ופרק מי שהיה נשוי מחדא מהני תלת אנפי דאמרן אינהו הא בגדולים ואיתנהו הכא דאפשר למכפינהו וליכא עליהן חוב מחמת עצמן לא ע"כ:

הרי בפי' דטעמא דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם לא שייכא בנ"ד מכל הטעמים שכתבנו הילכך כיון דאפילו אביהם אם היה קיים אפילו למ"ד מצוה וכופין ב"ח שלו קודם לב"ח של אביו בני הבן ג"כ במקום אביהם קיימי. ועוד אני אומר שאפי' רבינו האיי ז"ל יודה בנ"ד שאין לאלמנת ראובן זכות בעזבון בנה לקבל כתובתה כיון שיש יתום קטן מבנו המת דע"כ ל"ק רבינו האיי התם אלא ביתומים שמכרו בנכסים ודמי המכר ידועים שהם דמי אותם נכסים א"נ ביתומים שמכרו קרקע המשועבד לכתובתה או ב"ח והדמים ידועים שהם חלופי הקרקעות אבל בנ"ד שאחר שירשו בני ראובן מטלטלי דאבוהון נשאו ונתנו והפסידו והרויחו ופרעו חובות ונתנו מתנות וקבלו מתנות מאן מוכח דהני נכסי דשבק השתא מדמי מטלטלי דאבוהון נינהו ולא ממקום אחר ושל אביהם נתעכל ואלו ממה שהרויחו אח"כ או מציאה מצאו ובאיזה כח יכולה היא לגבות מנכסי יתומים בני בנה אם לא שתברר בעדים שהם מנכסי בעל' ראובן וגם אם יהיו לה עדים אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין וקטן כמאן דליתיה דמי דאע"ג דנזקקין לנכסי יתומים לכתובת אשה משום חינא היינו בידוע שהנכסים הם משל בעלה בודאי. ואפי' נימ' דאי הוה בנה קיים עלי' הוה לאתויי ראי' דנכסים לאו משל אביהם הוא אלא ממקום אחר כיון שמשאו ומתנו היה בנכסי אביו אפ"ה אחרי מותו על אמו להביא ראיה כמ"ש הריב"ש ז"ל סי' קפ"ט על אלמנה שנתנה מתנה לבן בתה ואחר שמתה האלמנה ערערו יורשי בעל שלא נשבעה שבועת אלמנה ואין מתנתה מתנה והשיב ז"ל שאפי' היתה אותה אלמנה נושאת ונותנת בתוך הבית וכל נכסיה בחזקת בעלה ובחייה עליה היה להביא ראיה שמציאה מצאה עכשיו שמתה על יורשי הבעל להבי' ראיה שאותה המתנה לא היתה ממציאה שמצאה והביא ראיה וז"ל כגון הא דאמרי' פרק חזק' באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה דפליגי רב ושמואל דרב סבר עליה להבי' ראיה שהם שלה ומממונה שירשה מאחרים ושמואל סבר דעל היתומים להבי' ראיה וקי"ל הכי דטענינן ליתמי ואע"ג דאתקיף רב פפא מי טענינן ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון וסלק' בקושיא אפ"ה ק"ל הכי וכן פסק הרי"אף ז"ל ור"ח והרמב"ם בפ"ט דנחלות ובטור א"ה סי' ס"ב וכן הסכים הרשב"א עד כמה שקנתה והשטרות היוצאות על שמה שאם היא נושאת ונותנת בנכסים עליה להביא ראיה בחייה שהם שלה אם שקנתה אותם מממון שירשה או ממציאת' אם מתה אין יורשיה צריכים להבי' ראיה אע"פ שהי' נושאת ונותנת בנכסי' עכ"ל והיינו נ"ד גופי' דאע"ג דאי הוה בנה קיים עליו הי' להבי' ראיה דנכסיו דאית ליה בשעת גוביינ' לאו משל אביו הן כיון שהו' הנושא ונותן בהן השתא דמית טענינן ליתום בנו מאי דלא הוה מצי למטען אביו. הנה מכל הטעמים הנאמרים נראה דלכ"ע אין לאלמנ' ראובן לגבות מנכסי עזבון בנה כ"ש להקדים לכלתה אבל כלתה גובה דנזקקין לה גם במקום יתומים משום חינא וליכא מאן דפליג ומ"ש במרדכי וז"ל בפ' נערה פסק הר"מ ז"ל על אלמנה שמת חמיה קודם בעלה דאין לה לגבות כתובתה מנכסי חמי' מחלק ירושת הבעל דכיון דחמי' הניחה אלמנה וק"ל הל' כאנשי גליל הוו להו כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטלת בראוי ואפי' היתה יותר על כתובת חמותה עכ"ל. אינו חולק על דין זה כלל דהתם חלק ירושת הבעל מאביו ידוע וגם לא מכרו היתומים קרקע הירושה וגם לא עירבו' עם נכסיהם ועברו שנים שתצטרך האשה לברר שישנן עדיין נכסי חמי' וגם לא היה לבן יתום קטן שהם הטעמים הנ"ל וברור הוא. כללן של דברים שאין גביית אלמנת ראובן קודמת לגביית כלתה ואין לה זכות מן הדין בעזבון בנה המת מן הטעמים שכתבנו:

ומעתה הטענה שטוען מורשה הכלה שעל שאמר לו א' מהחכמים המיטפלי' בענין שחמותה היתה קודמת ע"כ הודה בפשרה ההיא טענתו טענה כי היתה פשרה בטעות כי הא דכתב מהרי"ק סי' קי"א וז"ל על אודות א' מהאחין שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה כאשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובים כאשר היו וכן אמרו לו אחיו שלא היו הנכסים מרובים וע"ז סמך ופטר את חלקו לאחיו בשביל דבר מועט לפי המגיע לחלקו ואח"כ נתגלה שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפלים ממה שנתפשר עם אחיו נלפע"ד דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים כדמוכח פ' ח"ה גבי רב ענן שקל בדקא בארעא אתא לקמיה דר"נ כו' עד והא אחיל ליה דאתא וסייעיה בהדאי א"ל מחילה בטעות הוא ופי' שם רשב"ם וז"ל והלא יש לי טענה ודאי' שהקנה לי הקרקע שיש לי עדים שראו שסייע לי כו' וכמאן דאמר לך חזק וקנה עכ"ל. הרי לך בהדיא דאע"ג דהוה חשיב כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה אפ"ה לא מהני' כיון דאיכ' למתלי' דבטעות הוא ואע"ג דהוה מילת' דלא עבידי אינשי למטעי דמסתמ' היה לו לידע מקום הכותל הראשון ולא לטעות בתרי אושיית' או תלת ואפ"ה חשיב מחילה בטעות מטעם דמפרש התם דכי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוה ידע כ"ש וכ"ש הכא שהטעוהו אחיו באמר' שלא היו הנכסים שוים כמעט החצי ממה שהיו שוים עכ"ל. ומהראיה שהבי' נראה ברור שאפי' לא אמרו למורש' דבר כ"א שהיה טוען דאסיק אדעתיה שכתובת חמותה היתה קודמת נראה דמהימן משום דהוי מילת' דעביד איניש למיטעי ואנן סהדי דמסתמ' הכי אסיק אדעתי' דאי לא תימ' הכי מאי איכפת ליה למעבד פשר' ולאפסודי ממון רב דמאן מעכב בידי' דלא ליגבי כל שטר כתובתה משלם דלא בשופטני עסקינן אלא ודאי דאסיק אדעתי' שחמותה היתה קודמת ומ"ה עבד וראיה גמורה מההי' דפ' חזקת שהבי' מהרי"ק ז"ל דהתם טעה מאליו במאי דלא ה"ל למטעי כ"ש בהא דנ"ד דאפי' לא אמרו לו דבר ודאי דלא אתפשר אלא דטעה בהני והוא מילת' דעביד איניש למטעי דלא כ"ע דינא גמירי ואדרבה מסבר' הוה מסתבר טפי דהיא קודמת לכלתה. וגם הטענה השנית שע"מ שתדבר עם אחיה תחלה מינתה אותו מורש' ודאי שאם תברר שכך היה שהדין עמה כי אלו היתה מגלה לו פרטי נכסי בעלה לא היה מתרצה אחיו באותה פשרה והוא דבר פשוט וא"צ ראי'. וגם הטענה השלישית שנטלה קנין סתם ולא אמר' שמינת' אותו בין לתקן בין לעות ונמצ' שיש לה הפסד אם תתקיים פשרתו שכל מעשיו בטלים ואין בקניינו ממש ובהני לא איצטריכי' לכל הנהו טעמי כ"ש דכולהו איתנהו כדכתיבנ'.

כללא דמילת' שהדין עם כלת ראובן כי הי' זוכה לגבות ולא תמות' מכל הטעמים הנז' זה נל"עד:

תוכן העניינים

שות מהרם אלשיך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה