שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה ח
שאלה. ילמדוני מורי החכמים השלמים רבני צפת תוב"ב על בחור אחד שנשא בתולה ובעל בעילת מצוה בתוך ז' ימי החופה ואחר ג' חדשים מאסה בבעלה הנזכר ולא הניחה אותו עוד להתקרב אצלה כדרך כל הארץ וקרובי הכלה טוענים כי עדיין היא בתוך י"ב שנה ואין ראוי לדון בה דין מורדת וגם אם ידונו בה דין מורדת רוצים שינהגו הדין על פי סברת הרמב"ם ז"ל בטענת מאיס עלי כדי להוציא מה שתפס הבעל תחת ידו מנדוניתה ולכופו לתת לה גט. וקרובי החתן אומרים שגם לדבריהם שאומרים שעדיין היא בתוך י"ב שנה לא ראינו שום מפרש ולא שום פוסק שמחלק בדין מורדת בין קטנה לגדולה ועליהם לבאר שלא דברו כ"א בגדולה וכ"ש שהכלה הנז' בעלת קומה ובעלת כח ובריאות יותר מהבעל ונראית כבת י"ד שנה וגם בדין מאיס עלי הואיל וכל הפוסקים והאחרונים חולקים ומקשים על הרמב"ם ז"ל ועל סברתו כמבואר בב"י ואיך יסמכו על הרמב"ם ז"ל בדבר כזה להוציא מן הבעל מה שתפס ולכופו לתת גט להתיר א"א לכן ילמדוני מורי בנדון הזה ואם ראוי לדון דין מורדת בזו או אם ראוי לסמוך על הרמב"ם ז"ל בזה או על כל החולקים עליו ושלא להוציא מן הבעל מה שתפס ולא לכוף אותו לתת גט. ילמדוני מורי ושכרם כפול מן השמים:
תשובה. גרסינן פרק אע"פ אמר רבי זירא תאנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב ופריך בשלמא איהי מציא מעכבא אלא אביה אי איהי ניחא לה אביה מ"נ ליה מיניה ומשני סבר השתא לא ידעה ולמחר מימרד' ונפלה עילואי עכ"ל ואפשר לפרש דמאי דקא מקשי בשלמא וכו' ה"פ בשלמא איהי שייך למימר בה דמעכבא משום דקטנה היא ואינה ראויה לקנוס אותה ולדונה בדין מורדת אבל אביה מאי נפקא ליה מיניה ומאיזה טעם יעכב ולכוף אותו שלא יעכב ומשני שהוא אין ראוי לכוף אותו מפני שיש לו טענה למימר דהשתא לא ידעה למחר מימרדא שלא תוכל לסבול ואתיא עלויה ויצטרך לתת לה תכשיטין אחרים. ואי פירושא הכי נפקא מינה שאין לקטנה שהשיאה אביה שום דין מורדת אבל איכא לפרושי בגוונא אחרינא דה"פ בשלמא איהי מצי מעכבא ולא דיינינן לה כמורדת מפני שיש לה טענה שלא תוכל לסבול אלא אביה אין לו טענה ולמה יעכב ונקנסיה שיפסיד כתובה שהיה לאב מן הדין כ"ש בתוס' שיגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב ואי פירושא הכי נפקא מינה דיש לקטנה שהשיאה אביה דין מורדת במקום שאין לה טענה שאינה יכולה לסבול כי הא דנ"ד דשלא מחמת טענה שאינה יכולה לסבול קא אתיא אלא דמאיס עלה.
והנה התו' ז"ל כתבו וז"ל אי איהי ניחא לה אביה מאי נפק' ליה מיניה משמע דכיון דלא נפקא ליה מיניה הויא מרידה ופוחתין מכתובתה ותימה דאטו משום שאין האב רוצה נקנוס הקטנה בכתובתה איהי מה פשעה וי"ל דהוה ל"ל יגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב עכ"ל. והשתא אי דעת התוס' כפירושא קמא מאי קאמרי משמע כיון דלא נפקא ליה מיניה הוי מרידה ופוחתין מכתובתה דילמא לא היא אלא שנכוף אותו שלא יעכב דמהיכא תיסק אדעתין דנפחות מכתובתה משום עיכוב האב והיא רוצה כיון שאפי' אם היתה היא מעכבת ומורדת ממש הוי דינא דאין פוחתין מכתובתה וכ"ש כשהעיכוב מהאב והיא רוצה אלא נראה שאם היא היתה מורדת שלא מחמת טענה הי' שייך בה דין מורדת לפחות לה מכתובתה ועוד דקא אמרי ותימא דאטו משום דאין האב רוצה נקנוס הקטנה בכתובתה היא מאי פשעה נרא' בפירוש דאלו פשעה שייך בה דין מורדת והיינו נדון דידן דאיהי פשעה דיכולה לסבול ואומרת מאיס עלי וכן נמי מהתירוץ דקאמרי וי"ל דהל"ל יגרשנה בלא כתובה כו' ולא אמרו דה"ל לכוף אותו שלא יעכב לא למימר שנפסידנו כתובה דהוי מעין קנסא דמורדת דמשמע דשייך בה דין מורדת.
והכי משמע מלשון הרי"ף ז"ל דאיתי האי שמעתא וכתב הכי בשלמא איהי מצית מעכבא דאמרה לא יכילנא בבעל אלא אביה וכו' ע"כ הרי דמאי דאיהי מציא מעכבא היינו בבאה מחמת טענה דאמרה לא יכילנא בבעל דמשמע בפי' דאי לא מחמת טענה לא מציא מעכבא ומורדת היא והיינו נ"ד שמורדת בלי טענה זו והוא כפירוש' תניינא דכתיבנא. וכן נראה מלשון הר"ן שכתב וז"ל ממרדא ונפקא תמרוד בבעלה שלא תוכל לסבול ותבא אלי עד שתגדיל ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים והיינו לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אבל ודאי אינו חייב לזונה דלעולם אינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב ע"כ:
הנה דמשום האי טעמא דאית ליה לאבוה הוא דאין כותבין אגרת מרד דמשמע דאי לאו הכי כגון דאיהי מעכבא בלי טענה דהיינו כבנ"ד כותבין אגרת מרד ועוד דקאמר דאפי' כשאביה הוא המעכב מפסדת היא מזונות אע"ג דלא פשעה שהרי היא רוצה וכ"ש כשהי' פושעה כנ"ד דודאי אין לה מזונות והיא חדא מדיני מורדת. כלל הדברים דהיכא דאית טענה שאינה יכול' לסבול אין לה דין מרד כלל דטענה מעלי' היא אבל היכא דלית לה טענה כי האיך דנ"ד שהיתה יכולה לסבול ואחר כמה חדשים מאסה בו אית בה דין מורד':
איברא דמסתברא דהיינו לפחות מכתובתה כדין המשנה ושלא תזון משל בעלה דק"ו הוא אי בשהיא רוצה ואביה מעכב אין הבעל זן אותה כשהיא עצמה מורדת לא כ"ש:
אבל למה שתקנו ב"ד שלאחר המשנה להתרות בה ד' שבתות ולהפסידה בהן כתובתה בבת אחת או להמתין לה עד שנים עשר חדש זה לא יעשו לה דקטנה לאו בת התראה היא עד שתגדיל אלא שמעתה עד שתהי' גדולה יפחתו לה מכתובתה כדין המשנה ותפסיד מזונות וכשתגדיל יעשו לה ההתראות וככל משפט המורדת ולמ"ד שאין התראות באומרת מאיס עלי אלא המתנת י"ב חדש ותפסיד כתובתה יחשבו הי"ב חדש משגדלה ובהן תפסיד כל הנשאר ממה שפחתו לה משמרדה ואע"ג דבתקנת ב"ד שלאחר המשנה בטלו פחיתות הכתובה היינו להחמיר עליה שתפסיד בד' שבתות הכתובה כאחת אבל []היכא] דאיהי קטנה שהשיא' אביה דלא שייכא בה התראה דין המשנה במקומו עומד והיינו דהתוספות הזכירו פחיתת הכתובה בקטנה ולא חשו אל ב"ד שלאחריהם שביטלו הפחיתה אלא ודאי כדאמרן:
ומה שבא בשאלה אם חייב בעלה לגרשה מיד כדעת הרמב"ם ז"ל הנה לענין גיטא הסכימו כל האחרונים שלא לכופו לגרש כמו שהאריכו בראיות נכוחות:
ולפי מה שנראה מתוך השאלה שהיא מאסה אותו ואינה נותנת אמתלא לדברי' למה מאסה אותו הנה אם כך הוא הפסידה אפילו מה שהכניסה לו כמ"ש ההגהות בשם התוספות ובשם הר"מ שאף לדברי האומרים דבטענ' מאיס עלי כופין להוציא היינו דוקא בנותנת אמתלא לדבריה וטענות הנראים למה הוא מאוס עליה אבל האומרת מאוס עלי בלא טענ' אינו חייב לה לא מזונות ולא כתובה ולא אפילו מה שהכניסה לו ואפילו איתי' בעיניה אבל מה שתפסה למזונותי' ממה שהכניס' לו תפס' ולא מפקינן לה ע"כ והביא מה"ר ז"ל לשון זה בב"י וכתב עליו וז"ל וכן כתב המרדכי והרא"ש בשם הר"מ ז"ל וכתבו רבינו בסי' זה לקמן עכ"ל:
כללא דמילתא דהאי קטנה שהשיאה אביה ומרדה ומאסה אותו אחר כמה חדשים מעתה אין לה מזונות ופוחתין לה מכתובתה וכשתגדל דנין לה דין מורדת בהתראות והכרזות והמלכ' בה ושהיית י"ב חדש או המלכה והמתנ' י"ב חדש בלבד למ"ד שאין התראות והכרזות לאומר' מאיס עלי אלא המלכה והמתנה י"ב חדש ויתחילו משתגדיל ואז תפסיד כל הנשאר מאשר פחתו לה ואם אינה נותנת אמתלא לדבריה מפסדת אפילו מה שהכניסה לו אם לא תפסה אותן למזונותיה כדכתיבנא. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי: