אור ברסלב

שו"ת מהרי"ט· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

חלק א

סימן א

דזיו ליה כבר בתיה וכבן עזאי בשוקי טברי' החכם השלם מקור חכמה מעין המתגבר כמהר"ר חיים נר"ו מחיה חיים יתן לו חיים ארוכים ומתוקנים וכסא כבוד ינחילנו כצנה רצון יעטרנו, על אודות ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר ראובן על עצמו בשר ויין אם לא יפרע לשמעון בעל חובו לזמן הנז' והגיע הזמן ומטה יד שמעון די השיב לו ויש מי שדימה להתי' מההיא דתנן חלה הוא או בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין.* ויראה לי שמי שהור' כזאת לא עמד על עיקר השמוע' ושלש תשובות יש בדבר חדא דכלל' כייל תלמודא בכמה דוכתי דדברי' שבלב אינם דברים ומתניתין דחלה הוא או בנו היינו טעמא שהדבר ידוע שלא הדירו ע"ד שיארע לו אונס השתא כלום מזמנו אלא לכבודו והרי לא יכול אבל הכא ראובן שנדר כדי לפרוע לזמן הקצוב ע"ד כן היה הנדר דכל טצדקי דמצי למעבד לעביד ובפרט שהיה הנדר לדעת שמעון בעל חובו וכן כתב הר"אש ז"ל שם הטעם דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול אם יעברנו אונס ודברים כי הני דמוכחי וברירי לכל הויין דברים עד כאן.* ואין לטעות מריהטא דגמרא ולומר דטעמא הוי משום דאונס רחמנא פטריה ולא שני לן בין מילי דמוכיחי ללא מוכיחי דקאמר והא אונס ר"פ דכתיב ולנערה וכו' וכ"ת קטלא שאני התני חלה הוא וכו' משמע דטעמא דמתני' משום דאנוס ר"פ והא ליתא דע"כ כי פטריה רחמנ' לאנוס מעונש פטריה כגון שנשבע על הככר ואכלה כה"ג פטריה רחמנא מעונש ודומיא דקרא דולנערה לא תעשה דבר אבל בנדר על תנאי ונאנס ועבר על תנאו דברים שבלב אינם דברים חל הנדר שפיר והא דקאמר וכ"ת קטלא שאני והא תנן וכו' ה"ק דלא אמרו אנוס ר"פ אלא התם בקטלא והא תנן וכו' דלא הוי טעמא משום אונם דהא לא נאמר אלא בתנאי ואפ"ה פטר משום דחזקה שלא נדר ע"ד א"כ ה"נ במתפיס שטרותיו לא שנא.* ועוד מהא דכתב הר"ן ז"ל על הא דאקשי' בגמ' להא דקאמר רב הונא דהמתפיס שטרותיו לבית דין ואמר אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום שיאבד זכותו ואירעו אונס דאבד זכותו ממתני' דתנן חלה הוא או בנו כו' ופי' הר"ן ז"ל דרב הונא ס"ל דהתם כיון שזה בא לחייב עצמו היה לו לפר' כל אונסא דמתייליד דכיון שלא פירש איבד זכותו והא נמי כיוצא בו הוא כיון שהוא עכשיו מתחיי' לב"ח בפני עדים היה לו לפרש.* ועוד שיש חילוק בין אונס' דמגליא ושכיחא לאונס' דלא שכיחא וכי הא דשמואל דההוא גברא דאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד ל' יום לסוף אתא ופסקיה מברא אמ' חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא משום דאונסא דמגלי' ובפ"ק דקידושין מוקי לה הא דשמואל אפי' למ"ד יש אונס בגיטין דוקא כגון אכלו ארי או נפל הבי' עליו דאונס' דלא שכיחא שאני.* ומינה לנ"ד כי מטה ידו הא שכיח ומגלי' טובא ובנדרי' פ' ר' אליעזר דמקשי תלמודא לרבנן דסברי אין פותחין בנולד היכי פתח ליה הקב"ה למשה כי מתו כל האנשי' וכו' ומפרש בגמ' כדר"ל שירדו מנכסיהם ופירשו התוס' והר"אש ז"ל והא לא הוי נולד דעניות שכיחא אע"פי שר"שי פירש שירדו מנכסיהם קודם הנדר ולא הוי נולד וכן נר' דעת הרמ"בם ז"ל מ"מ הא דאתינא למילף ילפינן דעניו' שכיח' והכי איתא הת' בירו' עניות לא הוי נולד אמר ר"פ עניו' שכיחא ע"כ וכ"ש קוצר היד דשכיחא ושכיח' ואפי' בעשירי' לפעמים אינם יכולי' לתת לזמן הקצוב וכל כי האי ה"ל לאסוקי' אדעתיה ולפרש.* ואיברא דבס"פ שבועות שתים אמר רבא שבוע' שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור זו היא גרסת רש"י ור"ת והר"אבד והטעם פי' רש"י ז"ל שאין איסור השבועה חל אלא בשעת המעש' הראשון וכשאכל את התנאי תחילה בשוגג באותה שעה הוא דחלה ליה שבועה ובאותה שעה שכוח היה ולא קרינן ביה האדם בשבועה והשתא לפי' שטה זו היה משמע דכל שנאנס בשעת התנאי כיון שתלה הנדר בתנאי לא חל אלא בשעת התנאי ואם באות' שעה היה אנוס פטור דלא קרינן ביה האדם בשבועה.* ואיכא למימר שיש חילוק בין ההיא דשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו לפי שנדרו תלוי במעש' לפיכך לא חל עד שיעש' אבל אי הוי איפכא שבוע' שאם לא אוכל זו לא אוכל זו מעת' חייל ואם נאנס ולא אכלה אסור לאכול את חברתה.* ויש כעין חילוק זה לענין התרה דאסיקנא בסוף נדרים אמר רב פפא מחלוקת בהפרה דבעל אבל נדר להתענות יום ידוע מתירין לו קודם משום דזמן ממילא אתיא וכן הביא הר"ש בר צמח ז"ל בשם ה"ר מאיר שהיו נוהגים כן רבנן קשישי וכן תמצא בתשובות הר"ן ז"ל סימן ל' שלא כדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א דשבועות ויש להביא ראיה לדבריהם ז"ל מההיא דפ"ב דנזיר דבעי תלמודא הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם מי חלה עליה השנייה או לא וקאמר ואם תמצא לומר הכא כיון דאיפשר לאתשולי חיילא אמר וכו' משמע דאפי' דקאמ' הריני נזיר לאחר כ' יום מצי לאתשולי מעכשיו דאי לאו הכי שניה היכי חיילא הא כי אתי עשרים חיילא לה ראשונה שעה א' קודם וא"א לצמצם.* ומיהו נר' דהכא כמו נ"ד אין חכם יכול להתיר עד שיחול משום דהתם אין שום תנאי מעכב הנדר מלחול אלא הזמן וזמן ממילא אתיא אבל כי האי אפש' שאפי' בבוא הזמן לא יחול כגון שיקיים התנאי ומ"מ לענין זה אפי' בכי האי יש מקו' לחלק מה שחילקתי.* וגבי הפרה דאמרינן התם דבעל מיפר אפילו לא חל כתב רבינו ירוחם בשם ה"ר יונה ז"ל דדוקא תולה בזמן משום דממילא חיילא אבל תולה במעשה אינו מיפר עד שיחול עכ"ל וע"כ היינו שתלה אם לא יעשה כך לזמן פלוני כעין נ"ד דאי לא תלה אלא בזמן שאמר לעשות לזמן פלוני כך וכך א"כ מאי רבותיה דבעל אפילו חכם יכול להתיר כעין זה וכמו שכתבתי משם התשב"ץ וכמו שהוכחתי מההי' דנזיר ולענין תנאי הגט אפלגינן בין תנאי שהוא בקום עשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה כגון ע"מ שתתני לי ק"ק זוז דאמרי' בפ' מי שאחזו ולאחר לא תנשא עד שתתן ואלו בפרק המגרש מתמה תלמודא א"ה כולהו תנאים דעלמא לא תנסוב דילמא לא מקיימא תנאים וחלקו רבוותא ז"ל בין תנאי שהוא בקו' עשה דחיישי' שמא לא תעשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם וכתב עוד ולפי זה משמע שהאומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמ' ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שבטל תנאו. הבאתי זה כדי להוכיח שיש חילוק בין תולה במעשה שהמעשה מקיימו לתולה בדבר שאין בו מעשה שקיומו בשב ואל תעשה ואדרבא ביטולו צריך מעשה כעין נ"ד ובהא לא כתבו רש"י והתוספות ז"ל שאם נאנס בשעת התנאי פטו' דאל"תה מאי התירו דתני גבי נדרי אונסין שחלה או עכבו נהר מן הדין הוא דהאדם בשבועה פרט לאנוס כדכת' רש"י ובמאי איפליגו אמוראי בד' נדרים אי צריך התרה או לאו אלא מחוורתא כדכתיבנא: ועוד דכל זה הוא לגרסת רש"י ור"ת והראב"ד אבל הרמב"ם גריס ראשונה בשוגג ושניה במזיד חייב ופי' ראשונה היינו התנאי ולדידיה לעולם אזלי' בתר אכילת האיסור והאדם בשבועה על אכילת האיסור קאי.

ולהיותי מצטער בצערו של נודר זה ובפרט שהוא ת"ח לא מזגי' רישי אבי סדיא עד דמהפכא בזכותיה ומצאתי לו רפואה שישאל על נדרו בפני שלשה ויתירו לו ואע"ג דתניא פ"ק דנדרים המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו כלו' ומרצונו וכמשה דא"ל הקב"ה במדין נדרת וכו' וכ"ש היכא דקבל טובה ממנו כמו בנ"ד שהלוהו בשע' דוחקו ופרטי הלכה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כמ"ש על ספרי החידושים ובפרט הר"י בר ששת ומהר"י קולון ז"ל ומיהו נראה לע"ד דנ"ד לא דמיא לא לדמש' ולא לצדקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחברו בקיומו של נדר זה כי לא הדירו חברו לעצמו של נדר אלא כדי שיפרע לו והרי עכשיו אין לו מה לפרוע ואנוס הוא אם כן עכשיו אין נדר זה לתועלת חברו ויכולין להתירו הגע עצמך שהדירו חבירו בנזיר אם יגלה רז אחד שביניהם ועבר וגלה והרי הוא אסור בנזיר שמא לא יתירו לו לפי שהיה מתחילה לתועלת חברו אין זו סברה אלא כיון שהתועלת כבר עבר לא מקרי נדר לתועלת וכיון שאף שלא מדעתו יכולין להתיר אין צריך שיתירו בפניו.

וגדולה מזו איתא בפ' השולח גבי הא דקאמרי' האלמנה אין מדירין אותה חיישי' דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כתב הרשב"א בחידושיו שהקשו הראשונים היכי מצו שרו לה והא קי"ל שהנודר לחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ויש מי שתירץ דלא אמרו אלא במודר הנאה מחבירו או שנשבע להנאתו כגון שבועתו של צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה ליתרו אבל כאן מה הנאה יש ליתומים באיסורא ומה צורך יש להם דהא מכיון שנשבעה ואפי' בא' להחזי' לה' המעות איסורא במקומה עומד לפי' מתירין לה אפי' שלא בפניהם עכ"ל ואע"ג דאיכא דמתרצי קושיא זו בתירוצים אחרים מ"מ לענין דינא איכא למימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: אי נמי דהתם איכ' למימר שעדיין יש תועלת ליתומי' בקיום נדרה שאם הית' רוצה להתיר נדרה תרצה את היתומים ברצי כסף וחיל בלעה תקיאנו אבל הכא בנ"ד כיון שאנו יודעים בברי שאין לו לפרוע מן הדין פטור אע"פ שהם מעכבין בכך שלא להתיר לא חיישינן להו.

ובירושלמי מייתי תרי לישני בהך עובדא דאין מתירין לו אלא בפניו איכא מאן דאמ' מפני החשד ואיכא מ"ד מפני הבושה והכא לא חשד איכא לפי שנודיעו שנשאל על שבועתו ולא בושה איכא שהרי יודע הוא שהוא אנוס ואלמלא כך היה מקיים דברו.

ועוד נראה דאפי' ללישנא דמפני החש' אפי' הודע' אין צריך שאותם טעמי' לא נאמרו אלא במודר הנאה מחבירו והוא רוצה עתה להתי' נדרו וליהנות ממנו ולהכי צריך שתהיה ההתרה בפניו שכשיראוהו שהוא נהנה ממנו לא יחשדוהו שהוא עובר שא"א שיהנה ממנו והוא לא ידע וללישנ' אחרינ' מפני הבושה שיתבייש ממנו שהוא רוצה להתיר הנדר שהדיר שלא יהנה ממנו ואיכא בושה דמאן דאכיל דלא דיליה וכו' אבל בנ"ד שאין היתר ההנאה נוגע אליו שאם אנו חוששין שיראוהו ויחשדוהו על כך א"כ צריך להכריז באבן טועין על ההתרה כדי שלא יחשדוהו העול' ובושה נמי ליכא דלאו מדידיה אכיל שיתבייש.

עוד נראה לומר דכיון דאיש זה מדין התורה הוא פטור מן החוב שהרי אין לו אח' הסידור שתקנו חכמים מה שזה מאמץ לבלתי התיר לו הוה ליה נגיש' וקא עבר בלאו דלא תגוש ואפי' לעבור לפניו אסור ואע"פ שאין זו נגישה ממש מ"מ לינקטה בכובסיה דנשבקיה כו' וכיון שכן אלו לא היה בידינו להתירו היינו כופים אותו בשוטים שלא יעבור על המצוה עכשיו שבידנו להתירו כמו שכתב ר"ת ז"ל שאפי' בנשבע לתועלת חבירו וקבל טובה ממנו אם התירוהו מותר דומי' דצדקיהו שהתירו הסנהדרין וסמך על ההיתר אע"ג דהיה צדיק גמור אלא שלכתחילה אין להתיר ועל סברתו סמך הריב"ש ז"ל בכמה מקומו' משם הרב ר' חסדאי ז"ל בנ"ד נתיר לו לכתחילה אפי' שלא מרצונו כיון שהוא עובר על דברי תורה ובלבד שיסדרו לו כדין כל ב"ח וידירוהו מחדש על כל מה שירויח יותר מכדי חייו שיתן לב"ח עד שיצא ידי חובתו.

ויש להתיישב בתשובה להרשב"א ז"ל במיוחסות סי' רנ"א ובתשובותיו בדפוס הא' סי' תנ"א על בחור שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה א' כו' כתב ועוד שקרוב אני לומר בזה וכיוצא בזה שפותחים אפי' בחרטה דהשתא דלא בעי חרטה דמעיקרא אלא בנדר שעיקרו מחמת עצמו כנודר מן היין שרוצה לגדור עצמו ממנו או שרוצה לאסור דבר מחמת נזקו כנודר מן הבצל שהבצל רע ללב וכיוצא בזה אבל כל דבר שאסר עצמו שלא מחמת עצמו של הנדר אלא קנס בעלמא קיל משאר נדרים לפי שאין תכלית כונת הנדר מחמת עצמו בחרטה דהשתא סגי והראיה בנדר של משה ושל צדקיהו ונדרה של אלמנה דבמשה ב' נדרים הי' א' ליתרו שלא יצא ממדין כדי שיתן לו את צפורה ועוד שלא ירד למצרים מפני האנשים ההם נהי דבזה פתח ליה הקב"ה אבל נדרו של יתרו שלא יצא איזה פתח יש לו ואיזו חרטה מי נתחרט שלא היה רוצה נישואי צפורה. וקשה דלטעמו ז"ל שאין זה נדר של קנס אלא לעצמו של דבר נשבע שלא יצא ממדין לבקשת חמיו ואשתו שאינן רוצי' שיעבו' מכנגד פניה וצריך לומר דהיינו דקא"ל הקב"ה למשה במדין נדרת לך למדין אם יתרצו בכך תתיר שבועתך דמהכא ילפינן אין מתירין לו אלא בפניו כלומר ברצונו וכ"ת א"כ למה לי הפרה לדעתם נדר והרי הם מתרצים כדאמר' בפ' קונם כלום נדרת אלא מפני כבודי וכו' וכן הריני כאלו התקבלתי הרי כתב הרשב"א עצמו בתשוב' במי שנשבע לחמיו שלא יצא חוץ לעיר דבדבר שהוא שב ואל תעשה לא שייך לומר הריני כאילו התקבלתי וגם הכא לא שייך לומר זהו כבודו דומיא דהתם וכ"ת והיכי משכחת לה חרטה דמעיקרא משכחת לה שיאמר אם הייתי יודע הייתי מתנה שלא אצא שלא ברשות וא"ת הא אמרינן בירו' טעמא דאין מתירין אלא בפניו מפני החש' ומפני הבושה דמשמע אפי' דלא שייך בגויה מילתא והאי מנ"ל ראיה ממש' דא"ל הקב"ה במדין לך שיתרצה בהיתרך וי"ל דהנך טעמי דבירו' לכתחילה הוא שאסרו כן אבל מה שלמדו ממשה דוקא בכה"ג הוא שהרי כתב התו' בשם ר"ת דדוקא היכא דקבל טובה ממנו כנדר משה וצדקיהו והא דמייתי מצדקיהו בהא גופה טעי דסבר לומר אדעתא דהכי לא נדרי כאלו היה הדב' תלוי בו וליתא דע"ד נבוכדנצר נדר ופוק חזי מאי סלקא ביה והא דמייתי ממאי דמדרי' לאלמנ' ופרכינן וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וליכא חרטה דמעיקרא דאי לא אסרה פירות לא מגבו לה כתובתה יש לומר דבה"ג מחרטה דסבורה הייתי שאני יכולה לסבול בלא אכילת פירות ועכשיו איני יכולה ואלו הייתי יודעת לא הייתי נודרת אלא הייתי מודה בנכסים שבידי ונודרת על האמת והשתא אע"פ שלא תודה ליתומים מתרת לעצמה בכך שהרי כבר נאסרה אפי' אם תחזיר ליתומים שמטעם זה תירץ הרשב"א ז"ל היכי חיישי' דילמא אזלא לגבי חכם והא אין מתירין לו אלא בפניו ויש מי שתירץ דהשתא דעברה כבר אין צורך ליתומים באיסור' שאפי' באה להחזי' האיסור במקומו עומד ואם איתא צורך ליתומים היא כשתתיר בפניהם יאמרו לה אין מדעתנו שתתיר לעצמך אלא א"כ תשיב את הגזלה אשר גזלת וכו' אבל קשה למה יסמוך ע"ז התירוץ יותר מהתירוץ הא' שתירץ לו ר"ת דבדיעבד שרי ועוד קשה שהוא עצמו כתב שם בתירוצו שלא אמרו אלא בשנשבע להנאתו כגון נדר של משה וצדקיהו אבל כאן מה הנאה וכו' אלמא ס"ל דהנך לתועלת עצמן הדירום ואיך הביא כאן ראיה מהם.* ומיהו יש לפקפק בזה שכבר עבר על נדרו זה ימים רבים איבר' דאיתיה בשאלה למפרע כדמוכח בסוגיא של פ' שבועות שתים דאמרי' נשבע על הככר ואכל' נשאל על שבועתו הכא נמי בנ"ד יכול לישאל על נדרו דקי"ל התם כאמימר דאפי' כפתוהו על העמוד נשאל ומתירין לו ומיהו הא לא דמיא אלא להא דפ' ב' דנדרי' דמייתי התם ברייתא מי שעבר על נזירותו אין ב"ד נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ובי דינא דמזדקיק ליה משמתי' ליה וההיא דשבועות שתים לא פליגא אהא דנדרים דהיכא שנשבע על ככר ואכלה א"א עוד לתקן מה שעוות ואפי' שייר ממנה מה שאכל אין לו תיקון אבל נודר בנזיר ועבר מחמרי' עליו שינהוג איסור כימי' שנהג בהם היתר ובנ"ד נר' שכיון שנודר זה היה שוגג שהי' סבור שהי' מותר מטעם נדרי אונסין לא קנסינן ליה וכן כתו' בתשובות להר"ן ז"ל בסו' סי' ס"ה.* אלא מדברי רש"י לא משמע כן שכתב מי שעבר על נזירותו שחשב שהיה הנד' מותר. ולא ידעתי מי הזקיקו לרב ז"ל לפרש כן ושמא משו' דמייתי לה תלמודא התם על הא דהרי את כאימ' דתנן מחמירין עליו כדי שלא יהיו נוהגים קלות ראש ובעי תלמודא מחמירי' עליו ה"ד ומייתי כי הא דתנן מי שעבר וכו' משמע דבהא נמי הוי טעמא משום חומרא שלא ינהגו קלות ראש והך טעמא שייך אפי' שוגג ואם מטעם זה כתב הרב כך הא גבי ת"ח לא מחמירי' גבי הרי את כאימא והכא נמי לא שנא והנלע"ד כתבתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

סימן ב

שאלה ועל דבר החכם ההוא אשר עברו דברי קינטור בינו ובין רעהו ויען כי הוא היה רוצה לדרוש והאחר היה מקניטו שלא ידרוש וקפץ האחר בנ"ש וכה אמ' אהא נזיר אם אדבר עמך מכאן ועד י' שנים אם לא אדבר למחר ועתה אומר כי לא נתכוון אלא שיאשם חבירו עצמו וירב' עליו רעי' שידרוש ורצה החכם הנז' להתיר נדר זה משני טעמי' האחד שכיון שלא נתכוון אלא לזה הו"ל נדרי זרוזין ועוד שכיון שיש לפרש לשונו שאמ' לדבר בעלמא לא מהני וכתבתי אליו זה.

כתב מר נדר זה יכולני להתירו באחת יד חדא מהא דתנן ד' נדרים התירו חכמי' נדרי זרוזין כיצד קונם אם אוסיף לך מן השקל והלה אמ' קונם שאיני פוחת לך מן הסלע שניהם רוצין בשלשה וכו' ובר מינה בההיא דהתם אנן סהדי שלא היתה הכוונה אלא לזרז אבל בשלשה היה מרוצה אבל הכא אפי' היה בלבו משנה שלימה שנינו אמ' בלבו ולא הוציא בשפתיו דלאו כלום הוא דדברים שבלב אינם דברים וכן פי' הרא"ש טעמא דמלתא כיון שדרך התגרים בכך לא מקרי דברים שבלב וכן פירש הר"ן שם ובמשרים כתוב להדיא אין למדין מהלכה זו למקום אחר חוץ מדברים אלו שנזכרו בגמ'.* ועוד אני מבין מה מקו' לזירוז זה דנדרי זרוזין הוא שמתחל' היה בדעתו שאם יתרצה בשלשה יקח א"כ מעיקרא עקר הנדר והיה בדעתו שיהא בטל אבל הכ' שזה אומ' שלא הי' בדעתו אלא שירב' עליו רעי' שידרוש א"כ עכ"פ היה רוצה בקיום הנדר והנה חבירו לא עשה כך ודאי נדר גמור הוא ורביע עילויה כאריה. ועוד שכתב הר"ן ז"ל עלה דההיא דדוקא שניהם רוצים בשלשה מיהו אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח רשאי ליתן סלע שהרי עיקר משמעות נדרים אינו אלא לכך משמע דכל שלא נעשית מחשבתו אפי' שנתכוון שלא יהי' הנדר קיים אם יתן בשלש' סלעים מיהא אינו יכול ליתן כ"ש הכא דמעול' לא עלה בדעת שום דבר מהנדר דודאי אסו' לעשות כן וכמו שכתב הר"מבם שעובר על לא יחל אפי' בד' נדרים הללו שהתירו חכמים שהרי עושה דברו חולין.

שוב רצה כת"ר לצרף טעם אחר לסניף להתרה זו מההי' דתנן קונם ביתך שאני נכנס טפת צונן שאוכל לך נכנס לביתו ואוכל עמו טפת צונן שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה ומותר גם באכילה ושתיה שלא הוציא בשפתיו אכילה וכת"ר תפס סברא זו עיקר ואינו מוסכ' שהרי תוספ' בהדיא איתא התם ואסור לאכול ולשתות ואין מי שסובר כך שמותר זולתי הרא"ש ז"ל ודקדוק דברי הר"מבם ז"ל נוטי' אל התוספת שכתב וז"ל שלא נתכוון זה שלא יאכל וישתה בסעודה זו ואם איתא דאף באכילה הותר מה לי בסעוד' זו או באחר' ובר מן דין אינ' ענין לנדון שלפני' כלל דהת' ס"ל הר"אש ז"ל דאכיל' ושתיה אינ' בכלל טפת צונן ודמי לההיא דנתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורין שהו' מותר בשניהם לפי שלא היו פיו ולבו שוין באח' מהם אבל הכא הכל בכלל דבור.* וכשאמר אם אדבר נכלל ג"כ דרש והוא עצמו ז"ל כתב ולא דמיא לרישא דהיו מפצירין בו ליקח את בת אחותו דהתם אישות בכלל הנאה היא ע"כ וכן דרש בכלל דבור הוא וכך הוא רגילו' לומר לדבר במקום לדרוש הילכך מותר לדבר ואסור לדרוש דבנדרי' הלך אחר לשון בני אדם והא לא דמיא אלא להא דתניא קונם צמר עולה עלי מותר באניצי פשתן טען צמר והזיע וכו' מותר ללבוש ואסור לטעון ותנן נמי היו מסרבין בו ליקח את בת אחותו ואמר קונם הנאתה עלי מותר ליהנות ואסור לכנוס סוף דבר כתב כת"ר יכולני להתירו באחת יד כ"ש בהצטרף שניהם ועיני כת"ר הרואות שכל יד ויד יש לדחות בשתי ידים: הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

סימן ג

שאלה ראובן שמת והניח נכסים רבים בביתו אצל אשתו ובניו ובכתוב' אשתו הוא סך מועט והנכסי' מרובי' והנ' הקהלו' יצ"ו באים לתבוע מאת הבנים כי הם גדולים ונשואים מסים וארנונית כפי ממונם כנהוג והם רוצי' ליפטר באומרם כי כל הנכסים תפסה אשת אביהם בכתובת' כמו שהו' דין תורה שאפילו תפסה ככר של זהב אין מוציאין מידה ואם הם נושאים ונותנים בנכסי' ומרויחים הוא שהיא רוצה לתת להם הו"ל כנכסי אחרים שאין נותני' עליהם כאשר הוא מנהג ידוע יודיענו המורה אם יכולים אלו להפטר מן המסים בטענה זו כיון שהדבר ידוע שמרויחים בנכסים ונושאי' ונותנים בהם כאלו הוא ממונם ושכרו כפול ומכופל.

תשובה איני ניזקק להשיב על עיקר התפיסה אם היא בדין שהרי לסברת ר"ת ובה"ג ז"ל צריך שתהא תפיסה מחיי' וכבר ידוע מה שנחלק ריצב"א ז"ל על ה"ר שמשון אחיו ומה שכתב הר"יבש ז"ל סימן ק"ד ומ"מ אף אם יהיה התפיסה בדין מן הקניות כמו שכתב הרי"בש סי' שס"ד איני רואה בטענת זו ממש שכיון שמה שהנכסים מרויחין הוא שלהם מה כח תפיסה יפה לפטר' בשביל זה. * ואם באנו לומר שתהא יכולה לומר ראו מה הניח לי בעלי ותהא גזלנית עליהם וכדתנן כל הגזלני' משלמים כשעת הגזלה הרי כת' רשב"ם ז"ל דלאו כל כמינה דכיון דמעש' ידיה של יורשים גם השבח שהוא משבחת בנכסים אין לה בהם כלום ואפילו שכר טרחה אינה נוטלת וכן כת' הר"ר פרץ ז"ל אע"פי שחלק הרא"בד ז"ל לומר שהיא יכולה להשבי' לעצמ' כדין כל גזלן. ומלשון הר"מבם ז"ל מוכח כדברי רשב"ם* וכן הביא הרש"בא ז"ל בשם רבינו חננאל שכל שהיא נזונית מן היורשים אפי' אמר ראו מה הניח לי בעלי לא אמרה כלום. וגם כי הר"שבא ז"ל דמה לזכות האלמנה לומר שכיון שהיא לא נתחייב' אלא במלאכתה שאף בעלה אינו יכול לשנותה למלאכה אחרת יכולה להיות גזלנית עליהם והיא הריוח שלה ונותנ' ליורש' שכר בטלה הרי הוא ז"ל לא מלאו לבו להלכה וכת' שהוא עונה על דבריה' אמן כי מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו והם ידעו מאיזה טעם אמרו ע"כ דבריו.* ומ"מ לא הונח שהוא מדברי הר"שבא ז"ל ותהא גזלנית עליהם הכ' בנדון שלפנינו שאנו רואי' שהיא נותנת השבח ליורשי' וניזונים כול' כאחת אינו רואה מקו' לומר שנעשה אות' גזלנית והיא צדקת בדינה דכיון שאין להם שום הנאה בגזל זה שהיא נותנת לתוך פיהם חזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאמרי' בריש מציעא ואנן חיותא לרועה היכי מסרינן חזקה אין אדם חוטא ולא לו וכדאמרי' גבי פרוזבול הי' לי ונאבד חזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא ולא כל כמינה לומר כך דאין אדם משים עצמו רשע כדאמרי' בפ"ב דכתובות גבי עדים שאמרו פסולים היינו ואע"ג דאית להו מגו דאין כתב ידם יוצא ממקו' אחר וכיון שכן אמדינן לדעתה ואנן סהדי שאינה רוצה להחזיק בנכסי' להיות גזלני' עליה' שיהא השבח שלה ואין לומ' דנהמנינ' לדידהו שהחזיק' היא כדין להיות השבח שלה מגו דאי בעי אמרי לית גבן מידי ומהמני' בשבוע חדא דבמקו' חזקה אלימתא כי האי לא אמרי' מגו.* וכההי' דמייתי בב"מ פ' השוכ' ההוא דא"ל לחברי' לא תיזול באורח' דנהר פקוד וכו' דמסיק התם אביי מגו במקו' עדי' לא אמרי' כלומר כיון דאנן סהדי דבאורח' דנהר פקוד שכיח ביה מיא לא מהימן לומר לא הוה ביה מיא מגו דאי בעי אמר באורחא דנרש אזילנא והכי איתא בכמה דוכתי דבמקום דאנן סהדי דליתיה הכי לא אמרי' מגו. וכן כתב הר"שבם ז"ל בתשובה בא' שאמר לחבירו שלקח ממנו רבית מיד ליד וחבירו משיב שלא לקח אלא בהיתר שאע"פ שיש לזה מגו להאמינו לא מהימן בחזק' דלא שביק היתר' ואכיל איסור' ובמקו' חזקה כי האי לא אמרי' מגו.* ועוד דלא הוי מגו שהיו יכולים לומר אין לנו כלום שיראי' הם שלא יתבדו שהוא דבר ניכר לכל שהוא שקר ואין טועני' כך ברצון וכי הא דרב' בר שרשום בפ' חזק' דא"ל אביי לקוח' היא בידי לא מצי' אמר' דהא נפק עלי' קלא דארעא דיתמי היא שבכל דבר שהקול מכחישו ירא הוא לשקר.

ועוד נראה כי מה שאמרו שאלמנה שהרויחה לעצמה הרויח' ובהא דהגזלנים וכו' אין ספק שאפילו אם תפסה והגביהה לא קנתה כלום עדיין שאפי' הראב"ד והרשב"א ז"ל יודו שאם השביחה הנכסים על הסתם ולא אמרה הריני משבחת לעצמי השבח ליורשים דמתני' היא בפ' מי שמת אלמנה שהשביחה בנכסים השבח לאמצע ואפי' באשה יורשת כדמוכח בגמ' א"כ במאי קניא להו להני נכסי שיהיו בחזקתה דומיא דגזלן הא אין עליך לומ' שהיא קונה בהגבהה ע"מ לקנות לעצמ' שכיון שהיא מגבהת שלא מדע' בעלים על דעת לשלוח בה' יד קמו להו ברשותה דומיא דגזלן דתנ' הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים חייב ואפי' לא הגביהה אלא שבשעה שהי' משנה בנכסי' שלא מדעת הבעלי' ומחלפת ונושאת ונותנ' נעשו שנוי בידה וקנאתם דומי' דשולח יד בפקדון שנעש' גזלן עליו וכל הריו' וההפס' עליה דידה הדר וכיון שכן בנ"ד שמה שמגבה' ונושאת ונותנת בנכסים מדעת היורשים הוא והם רוצים בכך ומלתא הוא דעבדה גבייהו ודאי דמעולם לא יצאו הנכסים מחזקת היורשי' דידה כידם ומה שמרויחי' הנכסי' שלהם הוא.* ולפי זה איכא למימר שמי שמסר ביד חבירו מעות והרשהו שיעשה בהם כל מה שירצה אפי' לזורקם בים אין שום קנין לזה להיות גזלן עליהם ליטול את השכר שהנכסי' מרויחי' דבכל מידי דעבי' ידו כידו וכל מה שזוכה הוא זוכה חבירו ולא נחלקו הפוסקים ז"ל על המבטל כיסו של חבירו אלא כשאמר לו קנה לי חטין או שעורין שהואי' ואם שינה קנה הרי יש לו יד לקנו' לעצמו בהגבה' אפי' לא שינה אבל זה שהרשהו לכל דבר כל מה שיעשה אינו שליחות יד הרי לא שייר יד כלל וידו כידו וכן בנדון שלפנינו כיון שדבר זה הוא עצה ביניהם שתקנה היא בנכסי' ותחליף ותתן אין בהגבהת' ושינוי' קנין שלא מדע' הבעלי' ואם ירצו מוציאין הימנה בדינא ודיינא.* ואם באנו לומר שתקנה האלמנה לכתחילה מדעתם בקנין או בהגבה' שיהיה הריוח שלה אם לזאת לריק יגעו ולא תעשינה ידיהם תושיה שזו ודאי הערמ' היא ודמי' למתנ' דבי' חורון דתנן במתניתין בנדרי' דמסיק התם כל מתנה של הערמה לאו כלום היא.* ועוד קרוב אני לומר שאפי' היה הדין אמת כדבריהם שהיא קנתה הנכסים והשבח לעצמ' ואנו רואי' שהם אוכלי' מהם לאו כל כמיניהו להפקיע זכות הרבי' ולעשות קנוניא עליהם דהא תנן פ' גט פשוט הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרש' ידיר הנא' אע"פ שעכשיו זה מגרשה והאשה לוקחת מן הערב כדין ואין לומר דדוקא התם משום שהבעל הוא חייב לערב מה שפרע בעדו שבשבילו נתחייב ואם ימצא לו אח"כ נכסים יהא נפרע מהם משום הכי ידיר הנאה שלא יפקיע ממונו של זה אבל הכא בנ"ד שאם אין להם בנכסים הם פטורים מכלום אמאי ידיר דאפי' אי מתהני בתר הכי לא מחייבי הא ליתא דתנן נמי בערכין פ' שום היתומים כה"ג המקדיש נכסיו והיה בעלה מגרשה רשב"ג אומר ידיר הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך וע"כ לא פליג ר' יהושע התם אלא משום דסבר נשאלין על ההקדש ומ"ה אם איתא דהדר ביה ולעשות קנוניא הוא עושה היה נשאל על נדרו אלא ודאי חזקה שבאמת הוא מגרשה ולכך הוא אומר אינו צריך אבל אי לא הוה מצי מתשיל אנדריה מודה הוא דידיר הנאה הכא נמי לאו כל כמיניהו דהני להרויח לה להשביח הנכסים כדי להפקיע ממון הרבים דהא ודאי אילו רצו היו יכולים למחות בה בפני ב"ד שלא תגע בנכסי' שהרי אין הנכסים בידה אלא לבטחון כתובת' ומזונותי' ומה שהיא מרווחת היו יכולין להרויח אלא שנראין הדברים שלא היה הדבר אלא להפטר מתביעות הקהלות יצ"ו והכי משמע להדיא בפ' מי שמת גבי מתני' דוכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אמרה ראו מה הניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביח' לעצמה ופריך בגמ' אשה בנכסי יתומי' מאי עבידתה ומוקי לה באשה יורשת משום דהתם בשבילו בא ההפסד לערב והוא הגור' שהוא מגרש' אבל הכא אינהו לאו מידי עבדי.* אמנם ראיתי תשו' א' למהר"ם במרדכי בפ' נערה שצריך לעמוד עליה וז"ל פסק הר"ם על אלמנ' שמת חמיה קודם בעלה דאין לה לגבו' מנכסי חמיה מחלק ירושת הבעל כיון דחמיה הניח אלמנה וקי"ל הלכה כאנשי גליל וה"ל כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטל' בראוי ואפי' יש במוחזק יתר על כתובתה עכ"ל. משמע דחשבי' כל הנכסים לגבי הבנים ראוין שלא זכו בהם עד שתמות האלמנה לפיכך אפי' מתה האלמנה לא מציא גביא אלמנת בנה כתובתה מן הנכסים דחשיב ליה ראוי שעדין לא זכה בהם בעלה דאילו בחיי הזקנה בלא טעמא דראוי לא מציא למגבי שאין לבעל רשות בהם עד שתגבה הזקנה כתובתה ובאמ' דאיכא לעיוני בתשוב' זו למידק בה טובא אקח מועד אשקוטה ואביטה* אמנם לענין המס של הק"ק דבר פשוט הוא אצלי דנכסי' הללו בחזקת החוב קיימי בחיי הבעל ולא נפטרו אלא אותם שגבתה האלמנה בכתובתה מכח המנהג שלא להטיל מס על האלמנה דלאו אורח ארעא לצא' ולבא ולהשתכ' והלואי שיספי' השכר לשאת ולתת בתוך פיהם אבל כגון נכסים אלו שמשתכרים היורשים שהם מחוייבים במס והשכר לה' חייבים לתת מס עליהם וק"ל קנין פירות כקנין הגוף כדאיפסיקא הלכתא כריש לקיש בהא בפ' יש נוחלין אע"ג דאיכא רבוותא דאמרי דוקא בפלוגתא דכותב נכסיו לבנו משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל הכא ודאי כ"ש הוא דאע"ג שהנכסים שעבודן למזונו' אשתו כיון דאית להו ליורשים זכות בפירו' כי שיירינהו לפירו' בעין יפה שיירינהו וקנין הגוף אית להו בגויהו ויש להוכיח מתשובת מהר"ם ז"ל עצמו שהביא בח"ה בדיני מסי' דכל מה שמרויח בו הן משלו הן משל אחרים חייב ליתן ממנו מס ואפי' אם נהגו שלא ליתן יכולים עכשיו לו' ע"כ סבלנו מכאן ואילך לא נסבול איברא שיש חולקים בזה דאין נותנים מס משל אחרים שכן נהגו מ"מ בכה"ג הקרן והריוח של יורשי' הערמה אתעביד בהו לתעביד בהו הערמה ויפרעו על כולן אף כנגד כתובת' של אלמנה הואיל ועדיין לא גבתה הנלענ"ד כתבתי הצעיר יוסף מטראני.

סימן ד

שאלה נשאלתי באשה שנדרה בנזירות שמשון אם תלך לבית פלוני כיון שנ"ש הוא מדברים שיש בהם עינוי נפש אם יכול הבעל להפר נדרה מי אמרי' דכיון דנ"ש ליתא בשאלה ואין בה התר' חכם גם לא יועיל הפרה דבעל או מי אמרי' כיון דכל הנודרות ע"ד בעלה היא נודרת כדאמר רב פנחס בפרק נערה א"כ יכול בעלה להפר לה.

ונראה בעיני דהא דרב פנחס אין ממנה שום ראיה דהא דקאמר כל הנודרת וכו' לא הוי טעמא דמ"ה בעל מפר דאטו פרשה ואמרה אפי' שלא יתירנה בעלה ה"נ דאין הבעל מפר ותו אי ע"ד בעלה היא נודרת אמאי אינו עוקר הנד' מעיקרו כמו חכם דאמרי' התם דבעל מגז גייז פי' כור' הנדר מכאן ולהבא אבל עד עתה הית' באיסור ואם עברה לוקה ותו דאי הכי לא הוה צריך לשון הפרה וכל האמור בענין ביום שומעו וכו' כיון דאמר' אי אפשי לבטל אלא הא דרב פנחס כעין פרכא הוי דלא נילף מנדרים לבעלמא דשאני נדרים דטעמא רבה אית בהו דכל הנודר' ע"ד בעלה היא נודרת ומ"ה זכתה לו תורה לבעל להפר בלא חקירת חכם אבל עיקרא דמילת' לא הוי אלא גזרת הכתוב ולהכי אפשר דלא זכתה לו תורה הפרה לבעל אלא במקום התרת חכם וכן פי' הר"ן ז"ל דגזרת הכתוב הוא והא דרב פנחס טעמא לקרא הוא דקאמר א"כ מהא ודאי ליכא למשמע מינה.

אבל מה שיש לדון להיתר הוא משני טעמי' חדא דטעמא דאמרי' בסוף מכות דנז"ש ליתיה בשאלה היינו משום שבא על פי מלאך כמו שפי' רש"י והמפרשי' ז"ל וכדכתיב כי נזיר אלהי' יהיה הנע' מן הבטן ולא הוי דבר הנדור והתר' בעי חקירת חכם אדעתא דהכי והכי מי נדרת ולהכי הכא דהתפיס בדבר שלא בא ע"י נדר אלא שקדשוהו שמים היאך איפשר לישאל עליו לעוקרו מעיקרו דהא אין לו עיקר שעיקרו לא בא ע"י עצמו: וכן מוכח לשון הרמב"ם שכתב ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול לישאל על נדרו שנ"ש לעולם היתה ע"כ כלו' שלא היה לה שעת הכוש' שמתחיל' היה מותר ועכשיו נאס' שהרי לא בא ע"פ עצמו ולא ע"פ אביו ואמו כשמואל הרמתי אלא שקדשוהו שמי'. (יוכיח דבעל מפר נ"ש) ולא היה לנדרו עיקר והיינו לגבי חכם דמעקר עקר אבל לגבי בעל דמגז גייז כיון שהתורה זכתה לו להפר נדרי אשתו מה לי יש לו עיקר ומ"ל אין לו עיקר השתא מיהת גייז ליה לנדרה וכי תימא שלא אמרו הדבר לגרוע כח החכם אלא ליפות כחו שהוא עוקר הנדר מעיקרו ומוחל למפרע ואם הותר מקצתו הותר כולו ומיהו לא גרע כחו מבעל. (יוכיח דגרע כח של חכם מן הבעל) הא ליתא דהא אשכחן דבעל מפר הנדר עד שלא חל מה שאין חכם יכול להתיר והיינו מהאי טעמא דכיון דחכם אינו אלא עוקר נדר זה עדיין לא חל כדי שיעקרנו אבל בעל דמגז גייז מפר משמע דדוקא הוא דחכם מעקר עקר ובעל גייז בין להקל בין להחמיר ועוד דטעמא דאין חכם יכול להתי' בנ"ש היינו משו' שאין חכם יכול להתיר בלא חרטה דנודר ומרצונו ולהכי כי נדר בנ"ש שהתפיס בדבר שבא ע"פ מלאך אינו יוכל לישאל על נדרו שהרי לא בא ע"פ עצמו כדי שיתחרט ולהכי ליתיה בשאלה וכיון דליתיה בשאלה דידיה חכם נמי אינו יכול להתי' ולהכי דייק בכל דוכתי וקאמר ליתיה בשאלה ולא קאמר אין לי התרה כדאמרי' נדר ע"ד רבים אין לו הפרה וכן דייק הרב שכתב אינו יכול לישאל על נדרו ע"כ שאם היה איפשר לישאל על נדרו היה חכם מתיר לו אלא דלא איפשר לאתשולי והיינו לגבי חכם דבעי שאלה וחרטה אבל לגבי בעל דמפר שלא ברצונה ה"נ מפר לה שפיר וכי היכי דאלמוה רחמנא לשאר נדרים הכי נמי בהא לא שנא ויש ראיה מהא דאמרי' בפ' השולח אמר רב הונא נשאת אין מדירין אותה שמא יפר לה בעל פי' אלמנה דאין משביעין אותה אלא מדירינן לה ובנשא' לא איפשר שידירוה שמא יפר לה בעלה ואי סלקא דעתך דנ"ש אינו יכול להפר ידירוה בנ"ש וכה"ג הקשו התוס' דאמאי אין מדירין אות' ידירוה ע"ד רבי' וגם מדברי התוס' יש ראיה שכתבו דלענין נדרי אשתו אפי' נדרה ע"ד רבים אין בדבריה כלום דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ואין בידה כח לעקור דעת בעלה שע"כ הוא מפר לה א"כ בנ"ש נמי כיון דבדעתו תלוי אין בדבריה כלו'.

ואין להקשו' מהא דפ"ב דנזיר דבעי התם תלמודא אמר הריני נזיר לאחר עשרי' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה או לא ואם תמצי לומר הכא כיון דאיפשר לאתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא איפשר לאתשולי וכו' ואי ס"ד דאפילו נזירות שמשון מצי בעל מפר אמאי לא כייל תלמודא הא נמי בבעי' ואם תמצי לו' דנזירות שמשון דאש' כיון דמצי בעל מפר חייל' איש שנד' בנ"ש דלא איפש' לאתשולי מהו הא לא קשיא ולא מידי דאפי' תימא מצי בעל מפר כדאמר לאו משום הכי אמרי' דחייל' שבוע' אחרונ' כי אמר ומעכשיו נזיר סתם משו' דבעל אינו עוקר את הנד' מעיקרו אלא מיגז גייז לנד' מכאן ולהב' כדתנן בפ' מי שאמ' הריני נזיר האשה שנדר' בנזיר והיתה שותה ביין ומטמאה למתי' סופגת את המ' ומפ' בגמרא אע"פ שהפר לה בעלה אח"כ משו' דבעל מיגז גייז אבל חכם מעק' עקר אבל קשה מהא דאקשי' בפרק השול' לרב הונא דא' נשאת אין מדירין אותה מהא דתנ' נשאת נודרת כו' ומסיק תנאי הי' דא' נדר שידעו בו רבים אין לו הפר' ואיכא מ"ד דיש לו ורב הונא סבר כמ"ד יש לו הפרה ולהכי קאמ' מדירין אותה משמע דאי הוה ס"ל דאין לה הפרה הוה מדרי' לה שפיר בפני רבים ואפי' בעל לא מצי מפר וכן משמע מתוך דברי התוס' בדיבור שכתב לעי' וז"ל וי"ל דכיון דס"ל לרב הונא דבפני רבים יש לו הפרה לענין נדרי אשתו אין לחלק בין נדרה ברבי' לעל דעת רבים כיון דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת משמע דאי הוה ס"ל דאין לו לא הוה שני לן בין נדרי אשתו לנדרי דעלמא והיינו טעמא דדוקא דבר התלוי בדעת כגון על דעת אחרים אין בידה דהא כל הנודרת וכו' ואפילו שלא כרצונה אבל נדר דחמיר כגון בפני רבים אי הוה ס"ל לרב הונא דאין לו הפרה בעל נמי לא מצי מפר א"כ נ"ש נמי דליתיה בשאלה בעל נמי לא יפר. (לחל' בין אשה שנדרה בנ"ש לנדר ע"ד רבי') ומיהו נרא' דלא דמי נ"ש לנדר בפני רבי' דאי הוה ס"ל לרב הונא דנדר בפני רבי' אין לו הפרה ע"כ היינו מגזרת הכתוב דאלימה רחמנא לנדר ברבי' וכיון דחמיר ואלי' בעל נמי לא מצי מפר אב' נ"ש דליתי בשאל' מסברא הוא כיון דע"פ מלאך בא ולא איפשר לאתשולי עליה ולאו משו' דחמיר דאדרבא סתם נזירות חמיר טפי שאינו מטמא למתי' ומביא קרבן ולהכי הפרת חכ' דבעי שאלה לא סגי אבל הפרה דבע' דבלא שאלה הוא מהני שפי' ולכ' כתבו התוס' כיון דס"ל לרב הונא וכו' כלו' לא תימא כיון שנדרה ע"דר אין בו כח לעקור דעת הרבים דהא נמי מקרא ילפי' דהא כיון דס"ל לרב הונא דנ"בר לאו כלו' הוא א"כ אין החומרא בשביל הרבים אלא לפי שתלה בדעתה ואם אין בידה לתלות באחרי' דהא ק"ל הנודר' וכו' ולהכי בנודרת ע"ד רבים ה"א לא מהני לפי שתלתה בדעת אחרים אבל הפרה דבע' מהני שפיר שהרי אין בידה לתלות באחרים.

ועוד נר' לחלק דנזירו' שמשון ועל דעת רבים החומרא באה ע"י עצמה שאילו לא התפיסה בשמשון היה התרה לנדרה ואלו לא נדרה ע"ד רבים היה התרה לנדרה וכיון שכן בעל יכול להפר שלא כל הימנה לנדור בהאי במקום בעלה ואפקעיה רחמנא לכח דידה לגבי בעל אבל בנדר שבפני רבים רבים הוא דגרמי לחומרא ולא היא וכיון שכן אין הבעל יכול להפר אי הוה ס"ל לרב הונא דאין לו הפר' דלא אלמיה רחמנא לבעל אלא לפקוע כחה אבל לא כח רבים והא דאמר אמימר התם אפילו למאן דאמר נדר ברבים יש לו הפרה עד"ר אין לו הפרה לאו משום דחמיר טפי מברבי' דלמ"ד ברבים אין לו הפרה חמיר טפי מעד"ר תדע דהא לדבר מצוה מהני בע"דר ולא מהני ברבים דמעשה דגבעוני' לדבר מצוה היה כדכת' שם התוס' אלא אמימר ה"ק אפי' רבנן דפליגי אדר' יהוד' דאין להם ראיה מן הכתוב מודו בעד"ר משום שתלה בדעת אחרי' (יש להסתפק באשה שנדרה בנ"ש על תנאי אם הוי בחומ' נ"ש להפר הבעל קודם שיחול) עוד יש להסתפק באשה שתלתה הנזירות בתנאי כגון זו שאמרה אם תלך לבי' אביה א"כ עדין לא חל הנזירות עד שתל' דחכם לא מצי מפר עד שיחול אבל בעל מפר ואין כאן חומר נזירות שמשון שנ"ש לא היתה תלויה בדבר וזו התליה היא כעין נדר ולא מענין נ"ש וכיון שכן עד שלא תלך לבית אביה יכול הבעל להפר וכדמשמ' מההיא דתנן קונם שאיני נהנית לך אם אני עושה לאבא ולאביך דמפר מיד ובברית' איפליגי ת"ק ור' נתן והלכת' כת"ק דסתם מתני' כוותיה וכן פסק הרמ"בם ז"ל פי"ב בהלכו' נדרי' והשתא אינו מפר הנ"ש שאמ' אלא ביטוי שפתי' בתנאי שהתני' והדבר צ"ת. (תשוב' מהר"י בירב ז"ל ומה שקשה בדבריו).

ומצאתי בתוך תשובו' הרב אבא מארי ז"ל בח"א תשוב' לרב הגדול כמהר"ר יעקב בירב זלה"ה על עניין זה והביא ז"ל מהגה' מיימו' הובאה בפ' ח' דהלכו' אישות זה נוסחה ואומר ר"י דעל דעת רבי' יועיל בזה כדמוכח בהשול' ע"כ פי' דאלמנה שנשא' דינא הוא דאין מדירין אות' שמא יפר לה הבעל ואו' ר"י דעל דעת רבי' יועיל שלא יפר לה ומדירי' לה עד"ר וממנה הוכיח הרב ז"ל דמשמע שאין הבעל יכול להפר אלא במקו' התרת חכם ונרא' לע"ד שהלכה זו מקופחת ולא קרינן שע"דר לא יועיל ביה חדא שהרי כל מעתיקי דברי התוס' ז"ל והם הר"ן וספר התרומה והרא"ש ז"ל כתבו בשם רבינו יצחק דלא מהני וכמו שכתו' בתוס' ודייקו מדאמ' רב הונא נשאת אין מדירין אות' דמשמ' דאין לה תקנה כלל בנדר אם לא בשבוע' ועוד שכתוב שם כדמוכח בהשול' ובהשול' מוכח איפכא כדפרי' ואפילו אי לא הך דיוקא שדייקו התוס' מ"מ מסתיי' דלא תידוק אלא דמוכח נמי איפכ' היכי מוכ' מהת' ועוד כמדומ' שלא השגיח הרב ז"ל על מה שכתוב שם ועיין בסוף הספר בתשוב' לפי שאות' תשוב' לא באה על ענין זה והיא על שאלה מאלמנ' מניקת שנתנ' בנה להניק וכתב הרב בעל אותה תשובה שאם ידירוה למינקת ע"דר שלא יניח הילד יועיל וכתב הוא ז"ל שאם אשה זו היא בעול' בעל ודאי שאין הנדר כלו' לפי שיפר לה בעלה וכמו שכת' ר"י בפ' השולח לפיכך צריך לתקן כאן שע"דר לא יועיל בזה כדמוכח וכו'.

עוד האריך הרב ז"ל לומ' דאין להוכיח מהא דרב פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת והביא כל לשון הר"ן הארוך וגם אני כך הייתי סבור שאין משם ראיה וחוזרני לומ' שיש ממנה ראיה לענין שלא תוכל האשה לאסור עצמ' בדבר שאין לו התרה דאפקעיני' רחמנא לכחה לגבי דבעל וכהא דרב פנחס וכן הוכיחו התוס' לענין נדר עד"ר כשיש לו הפרה דבעל מהא דרב פנחס ובפ' נער' המאורס' דף מ"ג ומ"ד ע"כ לא שמעי' ליה לר' אליעזר אלא לגבי נדרי' כדר' פנחס כו' ולקמן בסמוך כגון שעמד בדין ונתחייב במזונו' כדר' פנחס כו' ובנדה פ' יוצא דופן מוכח התם לענין קידושי יתומה שהם דרבנן שהבעל מפר אע"ג דנדריה מדאורייתא משו' הא דרב פנחס דאפי' שהקידושין אינם מן התור' כיון שע"ד בעל נדר' יכול להפ' לה אח"כ כשבעל וכתבו התוס' שם וז"ל וא"ת א"כ אמאי נכתב בפר' נדרי' דבעל מפר לאשתו אפי' אינה אשתו כגון הכא הבעל מפר דע"ד נודר' וי"ל דאצטרי' לענין שאם אמר קיים ליכי שאינו יכול להפר א"נ משום דאמר רחמנא בעל מפר קאמר דע"ד היא נודרת ואע"ג דהכא לא הוי אלא נישואין דרבנן היא סבורה שבידו להפר ע"כ משמע להדי' מדבריה' ז"ל דאע"ג דאי לאו קרא לא הוה אמרי' דע"ד נודר' קרא אשמועי' שבדעתו היא תולה וכל שהיא סבור' כך יכול בעל להפ' הא קמן דשפי' איכא הוכח' מהא דרב פנחס ולא שני לן אי אית לה התרת חכם או אין לה והר"מבן ז"ל כתב במשפטי החרם שלו על חרמי צבור שמחרימי' ומתירי' לעצמ' בלי שום פתח וחרט' ובלא התר' שע"ד כן החרימו מתחלה שכשיסכימו דעתם לבטלם יהיו בטלים דומיא דנדרי אשה שבעל' מפר לה משום דע"ד בעל' היא נודר' משמע דהפר' דבעל לאו מגזר' הכתוב היא אלא מטעמא דע"ד בעלה נודר' א"כ ל"ש לן בין נדר שיש לו התרה לנדר שאין לו: עוד כתב הרב ז"ל שאפי' לדעת התוס' שאפי' עד"ר הבעל מפר יש חילוק בין נ"ש שמתו' חומרו אין לו התרה ובין עד"ר שמה שאין לו התר' אינו מצד חומרו אלא שתלוי בדעת הרבים ואני כבר כתבתי דנ"ש נמי לאו משום דחמיר הוא דאין לו התרה אלא משום שא"א לישאל עליו כמו ששמשון לא היה יכול לישאל ולהתחר' שהרי לא ע"י עצמו בא אלא על פי מלאך ולא מצד שהוא חמור מצד עצמו וכך דייקתי ממאי דבכל דוכתי קאמר בגמרא נזירות ליתיה בשאלה ולא קאמר אין לו הפרה: (שוב מצאתי תשובת שאלה לר' המובהק מהר"ר דוד ן' זמרה ב' אלף פ"ה על אשה שאמרה שאם תתפור עוד שום בגד לבעלה שתהא נזירה בנ"ש והפ' לה בעל' והשיב להיתר מג' טעמי' וא' מהם הוא מפני שהפ' לה בעל שהנזי' מנדרי' שהם של עינוי נפש ואמר שא"עפ שנ"ש הוא יכו' להפר יוסף בכמה"רר משה מטראני ז"להה).

סימן ה

שאלה (ראובן שהדיר הנאה משמעון אם מות' ליטול פרס מכיס הצבור מפני מעותיו של שמעון ותשוב' הר"שבץ ז"ל על זה) ראובן חכם ודיין העיר ונותנין לו בני העיר פרס מכיס של צדקה מהנדבות ומהמצו' ולפעמים כשיצטרך לתת לחלק לעניים ולקופ' בחגי' ובמועדים גובין מס מבני העיר כל א' כפי עריכתו ויהי היו' עשיר אחד דבר כנגד החכם בקושי והקפיד החכם ונדר הנאה ממנו יורינו רבינו אם מותר החכם ליטול הפרס שלו מכי' הצבור מפני מעותיו של אותו עשיר שנותן לכיס של צדקה או חלקו במס הנופ' לכיס של צדקה ונהנה הוא החכ' משלו.

תשובה ראיתי זה תשוב' לרב מהר"ר שב"ץ ז"ל ראובן שהיה חבר עיר ומקבל פרס מן הקהל ונדר הנאה משמעון א' מיחידי הקהל וגם שמעון הדירו מנכסיו נשאל הרב ז"ל סי' קל"ה על זה אם יכולין הקהל לתבוע ממנו חלק פרס ראובן והשיב הוא ז"ל שאסור לתת יותר ממה שהיו פוסקי' אותו בפרס של אחרים דהא מטי ליה הנאה לראובן מיניה וגם טענת הממונים שיתנו מעות שמעון לאחרים אינה טענה כל זמן שלא חלקו המעות והוי' לה כחצר השותפין דהמודר הנאה בא' מהם אסו' ליכנס בתוכה וכו' ויש לי לדון דכיון דהני מעות לא ברירי למי הם. (יוכיח על ענין הנ"ל דיכול ראובן ליקח אם יתן שמעון סתם דלא חשיבי נכסי שמעון כיון דשוב אינו חוזרים לו). ואיפשר ליתנ' לאחרים יכול הוא שמעון ליתן סתם ויכול ראובן ליקח שכיון ששמעון כבר נתנם ושוב אינם חוזרים לו א"כ הרי אינם נכסי שמעון ויכול הוא ליהנות מהם כמו ששנינו היו באים בדרך וכו' אין אחר עמו מניח על הסלע ואומר הרי הם מופקרים לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל דכיון שזה הפקיע עצמו מהם אינם נכסיו שוב ויכול הלה ליהנות מהם ואף ע"ג דהתם שעת הדחק הוא שאין לו מה יאכל אבל אי לאו הכי לא הוה שרי כה"ג היינו משום שאין אחר עמו ומוכחא שאין המתנה אלא לזה שעמו להכי אי לאו בשעת הדחק אסור אבל כי הכא דאיכא אחרים טובא וזה נותן סתם לכל מי שירצה הגבאי ודאי שרי דלאו ממונו הוא וזה אפי' לא היה שום נותן בקהל זולת שמעון זה כ"ש היכא דיש אחרי' טובא שנותנים שאני אומר משל אחרים הוא נוטל וההיא דחצר השותפין שהביא הרב ז"ל אינה ענין לכאן דחצר בחזק' מריה קיימא וכיון דלא ברירא חלק זה המודר אסור ליכנס לתוכה אבל הכא כבר נתנם שמעון ותו לא הדרי ליה יכול ראובן זה ליטול ואומר משל אחרים אני נוטל ודמיא ממש לחצר שאין בו דין חלוקה דקי"ל כראב"י דאמר זה נכנס לתוך שלו וז"נ לתוך שלו דכיון שאין סופו ליטול חלקו שהרי אין בו דין חלוקה לאו בחזקתו קיימא הכא נמי מעות אלו אין סופן לחזור אליו ומותרין לראובן ויש לי ראיה בפ' ר' אליעזר דתנן פותחין לו פתח מן הכתוב אלו היית יודע שאתה עובר על וחי אחיך עמך שמא יעני ואי אתה יכול לפרנס וכו' ואמרו בגמרא נימא כל דמעני לאו עלי נפיל דמטי לי לפרנסו דהרי כולי עלמא מפרנסי' יתיה ופ' הר"ן ז"ל ורשאי הוא בכך אעפ"י שאסר עליו הנאתו שהרי לא יתן בידו אלא ביד הגבאי וכיון שאם רצה הגבאי ליתן לאחר הרשו' בידו שרי וזה שכתב הרא"ש ז"ל שם ומה שאני נותן יתנהו לאחרי' שמא לרווחא דמילתא כתב כן ובלאו הכי נמי סגי. (הנוטל מיד הגבאי אין כאן טובת הנאה לבעלים ויכול ליהנות ראובן מיד הגבאי אעפ"י שמודר הנאה משמעון) אי נמי הכי קאמר מתוך שהיה יכול ליתן מה שאני נותן לאחרים ויפרנסנו משל אחרי' מותר לו ליתן ביד הגבאי מיהו הגבאי יכול ליתן לו אפי' ממעותי' וכההיא דנותן על הסלע שהבאתי וכן מוכח ממתני' דפ' בתרא דנדרים קונם שאיני נהנה לבריות יכול' היא ליהנות בלקט שכחה ופאה לפי שאין בהם טובת הנאה ואפילו לענין צדקה כל הנוטל מיד הגבאי אין כאן טובת הנאה לבעלי' שכבר הם סלקו עצמן ליתן כל כך וכך. (יוכיח דראובן המודר הנאה משמעון יכול הגבאי לתת לראובן וליק' אח"כ משמעון אע"ג דאין שום מקבל אלא ראובן ואין שום נותן אלא שמעון).

ועוד אפי' לא היה שם שום נותן אלא ראובן ושום מקבל אלא שמעון יכול הממונה לתת לראובן וליקח אח"כ משמעון דאין בדבר איסור כלל וכההיא דאמרינן בפ' המדיר דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ופרכי' בגמ' ופרנס לאו שליחותיה עביד ומוקי לה בגמ' באומר כל הזן אינו מפסיד משמע דכל שאינו אומר לו בפי' שיתן לו אע"פ שגלה דעתו שרצונו בכך מותר ואין בדבר איסור כלל כ"ש אם לא יאמר כלל לממונה אלא שהממונה יתן בסתם ויחזור ליקח משמעון ואין לפקפק מטעם שכיון שהממונה היה רגיל בכך והוא גבאי ומחלק מיחזי קצת כמו שליח דידיה ולא דמי להא דכל הזן אינו מפסיד דהתם אינש דעלמא הוא ולא מוכחא מילתא הא ליתא דעדיפא מינה תנינא התם המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלו' מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הוא נותן לו ובא ונוטל מזה והא דתניא ואין לו מה יאכל לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט תדע מדפריך בגמ' מינה אהא דפרנס הכי הוא דשרי אבל כל הזן אינו מפסיד לא ולא פריך אין לו מה יאכל הוא דשרי הא יש לו לא וכן משמע נמי מתוך דברי התוס' דמשמע מדבריהם דבאשה נמי היה איפשר נמי תקנת' דחנווני אלא דלא שכיח כו' הרי דאפי' ברגיל אצלו ואזיל וקאמר ליה דכמאן דאמר ליה זיל הב ליה דמי כדאמרי' התם כ"ש הכא שיכול הממונה ליתן בסתם וליקח מזה.

עוד כתב הרב ז"ל ואיפשר היה לומר שכיון שיש רשות לטובי העיר לשעבד נכסי אנשי העיר אין שמעון רשאי לפטור עצמו משעבודן וזה אינו כיון שראובן אסר הנאת שמעון עליו ועוד דכל דמחוסר גוביינא יכול לאסור נכסיו על ב"ח כי ההיא דפ' אלמנה לכ"ג באצטלא דפרסוה אמיתנא דקנייה מיתנא ואע"ג דב"ח דידיה איפשר דלא מצי אסר כל זמן שלא הניח מנכסיו כדי לגבות הכא שאני שהרי יכול ראובן ליטול פרס שלו משאר הקהל ע"כ דבריו ולבי מהסס בהם דודאי אין שמעון יכול להפקיע שעבודן של בני הקהל ולא שיעבודו של שמעון ע"י קונם ומה שכתב כיון שראובן אסר הנאת שמעון עליו לא בשביל כך נמחל שיעבודו ואם אחד אסר על עצמו בקונם הנאת חוב שיש לו אצל אחרים לא מסתבר לומר שאם מת לא יטלוהו יורשיו דאכתי שיעבודיה גביה אם כן ראובן אם ימצא פתח לנדרו הא עקר ליה והוה ליה כמאן דליתיה. (אין לפטור הקהל מחלק שמעון בטענה דראובן איהו דאפסיד אנפשי' דיכול הוא לו' אני אמצא פתח לנדרי).

ואף הקהל נראה דאינן יכולין לפטור עצמן מאותו חלק בטענה דאיהו דאפסיד אנפשיה כמו שכתב הרב ז"ל דמאי שנא מההיא דתנן פרק אף על פי נדרה שלא להניק את בנה בית שמאי אומרי' שומטת דד מפיו וב"ה אוערים כופה ומניקתו ומפרש בגמר' דבנדרה היא וקיים לה הוא קמפלגי ב"ש סברי הוא נותן אצבע בין שיניה וב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיניה הא קמן דאפי' בקיים לה הוא דיכולה היא לומר כסבורה הייתי שיפר ואפ"ה סברי ב"ה היא נתנה וכופה ומשמשתו ואע"ג דהתם באסרה הנאת יניקה על עצמה מיירי דחל הנדר שפיר כדפי' התוס' כ"ש הכא דלא אמרינן איהו דאפסיד אנפשיה דיכול הוא לומר אם משום נדרי אני אמצא פתח לנדרי ומ"ש דכל דמחוסר גוביינא יכול לאסור וכו'. (לוה יכול לאסור חפץ א' על ב"ח אבל לא לאסור כל נכסיו) איברא דיכול הוא לאסור חפץ א' על ב"ח ואפילו הוא משועבד לו דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד ומתוך שיכול לומר לו איני רוצה שתפרע מזה אלא מזה ומצי לסלוקי ליה בזוזי יכול נמי לאוסרו עליו בקונם וחייל שפיר אבל לאסור כל נכסיו על ב"ח הא ודאי אינו יכול דא"כ כל אדם יפקיע עצמו מב"ח ע"י קונם והא ליתא כדכתבו התוס' פ' אע"פ על הא דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ה"נ אלמוה לשעבודיה דבעל חוב וההיא אצטלא דפרסוה אמיתנא דאמר רבא קנייה מיתנא שאני התם דכיון דנאסר לכל העול' ליכא למיחש שיעשה כל אדם כן להפקיע שיעבודו דב"ח. (אין שמעון יכול לומר לראובן איני רוצה שתתפרע ממני אלא משאר הקהל דאיהו עיקר ב"ח ושאר מדין ערב) ואי משום שיכול ראובן ליטול פרס שלו משאר הקהל אין זו טענה שהרי אינו יכול לומר לו איני רוצה שתתפרע ממני אלא משאר הקהל דאדרבה עיקר ב"ח הוא ושאר הקהל מדין ערב מתחיי' אדרבה שנינו לא יתפרע מן הערב תחילה אמטו להכי אינו יכול להפקיע שיעבודו מעליו ולאסור דבר המשועבד לבעל חוב מתוך שיכול לסלקו בזוזי יכול לאוסרו עליו אבל זה אין בידו לסלקו מעליו בשום צד ובהא שייך שפיר לומר דאלמוה רבנן לשיעבודיה דאל"כ כל אדם יכול להפקיע עצמו מב"ח וילך לחזר אחר הערב.

וחוץ מזה אפי' לא היה מקום כאן לומר דאלמוה רבנן לשיעבודי' הנדר מעיקרו אין בו ממש ולא חל כלל דהא דכתבו התוס' דאלמוה רבנן לשיעבודיה זהו באוסר כל נכסיו על ב"ח דאי לאו משו' דאלמוה הוה חייל נדר שפיר דאכתי מחוסר גוביינ' והם שלו ואלו רצה להקדישם יכול ועוד אי בתר הכי נפלו ליה זוזי יכול לסלק הב"ח בהם מ"ה חל שפיר הנדר דאדם אוסר פירותיו על חבירו וכן ההיא דקונם שאני עושה לפיכך יכולה היא לאסו' עליו מעש' ידיה בקונ' שאם היה לה מעות ממקום אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בה היתה יכולה ליתן לו דמי משקל ה' סלעים ביהודה וכו' ולהכי אי לאו משום דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל היה חל הנדר. (אם הדיר לוה למלוה שאמר קונם הנאתי עליך לא חייל עליו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו) אבל אם הדירו לוה לב"ח קונם הנאתי עליך מי חייל קונם עליה דהא ודאי משועבד ליה ואין בידו לאסור הנאתו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואינו בידו דהא ודאי בדין יהנה ממנו דמשועב' ליה הוא. (אשה שאמרה לבעלה קונם תשמישי עליך אם חל הנדר מעיקרא ולהעדפ' נמי לא חייל ואפי' יגרשנה יכולה לחזור) ויש לי ראיה מהא דאמרי' פ' המדיר אמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין לו לאד' דבר האסור לו ואי אמרת דהא דהנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו משום דאלמוה רבנן לשיעבוד' דבעל הוא א"כ בהא נמי לימא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי כדאמרינ' גבי קונם שאני עושה לפיך בפ' אע"פ דהא ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענ' בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו' נראה דלא כייפי לה שאינה שבויי' חרב להזדקק לו בכל שעה ועוד הול"ל יפר שמא יגרשנה ותהא אסור' לחזור כדאמ"ר יוחנן בן נורי לענין מעשה ידיה ופסיק שמואל הלכתא כוותיה וכי היכי דאמרי' בסיפא יפר שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו והיינו ודאי משום עצה טובה דהא ודאי נראה דאפי' לא הפר כופה ומשמשתו כדמשמע התם בפ' אע"פ גבי נדרה שלא להניק את בנה שפי' שם התוס' דאמרה יאסר הנאת יניקה עלי ואפ"ה אמרו ב"ה כופ' ומניקתו הכא נמי נימא ברישא יפר משום עצה טובה שמא יגרשנה וכו' אע"כ משמע דכשאמרה הנאת השמישי עליך הנדר מעיקרו לא חל שאין בידה לאסור הנאתו עליו וכי היכי דלעיק' הנאה לא חל להעדפה נמי לא חייל ואפי' יגרשנה יכולה לחזור משום דבשעת הנדר לא היה בו ממש ואין כאן נדר מעיקר'. וכן משמע נמי מדברי התוס' בפ' אע"פ גבי נדרה שלא להניק את בנה שכתבו דאין לפרש שאסרה הנאת יניקתה עליו דכיון דמשעבדה ליה אין הנדר חל ואם איתא דהא דאין הנדר חל על השיעבוד היינו משום דאלמוה רבנן כי הא דמעש' ידיה דאמרי' אלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל אבל מיחל הוה חייל כדאמרינן הקדש חמץ ושיחרו' מפקעי' מידי שיעבוד א"כ יכולין אנו לפרש ההי' ברייתא דנדרה שלא להניק את בנה באסרה הנאת יניקה עליו דב"ש סברי כיון דהוא נתן אצבע בין שיניה שקיים לה לא עבדו ליה רבנן תקנתא וב"ה סברי היא נתנה וכו' ואלמוה רבנן לשיעבודיה אלא משמע דכל כי ה"ג לא חייל כלל ואפי' קיים לה אין קיומו קיו' והנא' יניקה לא מצי' לסלוקי בזוזי בשום צד אי לאו דלאו אורחא דידה או דידי' אבל היכא דאורח' דידה ואורח' דידיה ע"כ להניק ואפי' אם תרצה להשכיר מינקת לאו כל כמינה וכיון שכן אין בידה לאסור הנאת יניקה עליו ואפי' קיים לה אין הנדר כלום.

עוד בא בדברי הרב כלשון הזה ואפילו לא יתן שמעון אלא מה שיגיע לו כפרס האחרים כיון שמעותיו מעורבים עם השאר הו"ל היתר מעורב באיסו' ואע"ג דביבש ביבש חד בתרי בטיל הכא אסור מטעם דבר שיש לו מתירין כדאמרי' פ' הנודר ע"כ ואי טעמא דביטול טעמא דחויה לאו דחויה הוא. (יוכיח דהא דאמרי' דנדרי' הוי דבר שיש לו מתירין לא הוי כעין זה ששמעון אסר הנאתו מראובן) דהא דאמרי' בפ' הנודר דקונמו' הוו להו דבר שיש לו מתירין דאתנהו בשאלה לאו היינו משום שעיקרן של נדרים יש להם התרת חכם דמשום הכי לא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא לגבי דידיה כיון שבידו לישאל על נדרו ומשום שלא לקיימו אמרינ' ליה אתשיל אנדרך והו"ל יש לו מתירין אבל הכא ראובן זה לגבי דידיה נדר שאין לו מתירין הוא שאין בידו להתיר הנדר שאסר עליו שמעון תדע דהא תרומ' וחלה דאע"ג דאיתנהו בשאלה כיון שאין בהתרה מצוה לא מיקרי יש לו מתירין כ"ש הכא שראובן אין בידו כלל אם לא ירצה שמעון לישאל על נדרו וגדולה מזו מוכח בפ' השוכר את הפועל גבי טבל שאסורי' בכל שהן ומפר' התם טעמא משום דכהתירו כך איסורו ולא קאמר משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכתבו דטעמא דדבר שיש לו מתירין בטבל לא סגי דפעמים שאין הבעלים שם בעיר אע"ג דיכול לילך למקו' שהבעלי' שם כיון שיש לו שם טורח הוצאה הוי כשאין לו מתירין וכתבו שכן כתב רבינו תם בפ' הזהב אלא שטעם הביטול מעיקרא לא ברירא לי דבשלמא לענין איסור שייך ביטול שאלו היינו מתירין חתיכ' האיסור היינו אוסרין אותה והיה השאר מותר אבל הכא במעות לא שייך הא דבכל חדא וחדא יד כלם שוה ויש לשמעון חלק בה ואפי' היינו מכירים שאין זה מטבעו של שמעון מ"מ הם כשותפי' בכל המעות והא מטי ליה הנאה מיניה ובענין הנאה לא שייך ביטול כל דמתהני דומיא דתנן בס"פ השוכר יין נסך שנפל לבור רשב"ג אומר מוכר כולן לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו ואע"ג דלענין איסור הנאה לא אמרי' דאסור בכל שהוא מ"מ לא מתבטל האיסור לגמרי כמו שאמרו לענין כל איסורין וכן משמע בדברי התוס' והלכה כרשב"ג ואני כבר כתבתי לעיל מה שיראה לע"ד שכל שאין יכול לחזור וליקח חלקו אין חלק שמעון מבורר ודמיא לחצר שאין בה דין חלוקה וכו' ועוד דמכיון שנתנו ליד הגזבר הא פקע כחו של שמעון מהם ומתוך שיכול ליתנם לאחרים יכול ליתנו לראובן כי ההיא דמניח על הסלע וכו' ועוד טעמים אחרים שכתבתי לעיל כל זה כתבתי כנושא ונותן כי תורת אמת הי' ואין לאגור אדם דבריו בה ואמרינן מנין לתלמיד שראה זכות שלא ישתוק אבל לא לענין מעשה כי מי יוכל לדון את שתקיף ממנו: זהו הנראה לע"ד הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה לשלוניקי.

סימן ו

שאלה שאלתם גרסי' בפ"ק דחולין אמר רב הונא בר רב קטינא אמר רשב"ל ג' פגימו' וכו' רב חסדא אמ' אף פגימת סכין וכו' עד וכלן כדי פגימת מזבח וכמה פגימת מזבח כדי שתחגור בה הצפורן. (לשון הרא"ש דפ"ק דחולין על הא דאמ' רב חסדא וכמ' פגימת מזבח כדי שתחגור בה צפורן) וכת' הרא"ש בפסקיו וז"ל ורב אלפס לא הביא הך דרב חסדא יש מפרשים דעתו דהוא סובר דהני דבדקי בשימשא ובמיא ורב פפא דבדק אבשרא ואטופרא פליגי אדרב חסד' וסברי דפגימ' כל דהו טרפי' אפי' אין הציפורן חוגר' בה ולי נראה כיון דפסק דבעי לבדוק אבשרא ואטופר' היינו כדי שתחגור בה צפורן וכל פגימ' שהוא מרגיש בצפורן היינו שתחגור בה הצפורן הילכך לא הוצרך להביא ההיא דרב חסדא עכ"ל. ואני בעניותי שמעתי ולא אבין דברי הרא"ש במה שכתב דכיון דפסק דבעי לבדוק אבשרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה צפורן וכו' דהא מילתא דפשיטא היא דלרב חסדא כל שאין הצפורן חוגרת והבשר חוגר בו טרפי' דטפי מרגיש בשר הרך מטופרא הקשה כדפי' רש"י אהא דאמר בסוריא בשרא אכלה בשרא לבדקיה וכי תימא לר' פפא אחר שהוצרך בדיקה אבשרא הרכה למאי איצטרי' בדיקה אטופרא הקשה כבר כתבו התוס' טעמא דמלתא משום ושט ומשום קנה ואיך שיהיה הדבר מבואר דרב פפא מחמיר מפי מרב חסדא בבדיקת הסכין אנא יאר פניו אלינו בהבנת כוונת דברי הרא"ש ז"ל.

תשובה דברי הרא"ש ז"ל הם פשוטין שהוא בא לחלוק על אותם שרצו לומר בדעתו של הרי"ף דהני דבדקי בשמשא ובמיא היינו בכל שהוא פליגי אדר' חסדא ואמר דהא ליתא דהני לא פליגי אדרב חסדא וכולהו ס"ל דפגימה כדי חגירת צפורן היא ולא כל שהוא והכרע גדול יש בדבר מדפריך תלמודא לר"ל אמאי לא תני פגימת סכין משמע דכ"ע ס"ל דפגימת סכין כדי חגירת צפורן ואי הני פליגי אדרב חסדא מאי פריך לריש לקיש דילמא ר"ל כהני ס"ל דבדיקת סכין בכל שהוא אלמא ליכא למ"ד דפגימת סכין בפחות מחגירת צפורן אלא שכל אחד היה נוהג לפי מה שהיה סבור שהוא בדיקה יותר יפה ואנה"נ ששיעור הפגימה תהיה כדי חגירת צפורן כמו שכתב הר"ן ז"ל וכן רב פפא דאמר צריך למבדקיה אבשרא ואטופרא אידי ואידי חד שיעורא הוא והיא כדי חגירת צפורן אלא שדרך שני הבדיקות כאחד טובים משום קנה ומשום ושט כמו הנהו דבדקו במיא ובשמשא אע"ג דלעולם הפגימה הוא כדי חגיר' צפורן כל חד סבר דהכי מבדיק טפי ותהי' ניכרת החגיר' יותר ה"נ אמר רב פפא דנבדקי' אבשרא ואטופרא דהכי מבדיק טפי ותהיה ניכרת יותר וזהו שכתב הרא"ש דפגימ' שמרגיש בצפורן היינו חגירת צפורן כלומר אינה הרגשה כל דהו וכיון שכן בדיקה דאבשרא דקאמר נמי לאו הרגשה כל דהו דא"כ אמאי אצטריך תו בדיקה דטופר' כיון דבדיק' דטופרא היינו חגירת צפורן אלא ודאי תרוייהו חגיר' צפורן הם הילכך לא הוצרך הרי"ף ז"ל להזכי' ההיא דרב חסד' משו' דפשיט' ליה דבדיקת טופרא היינו חגירת צפורן וכיון שכן אף בדיקת בשרא נמי מדקאמ' אבשרא וטופרא כדפי'. זהו הנראה לע"ד הצעיר יוסף בכמוהר"ר משה מטראני זלה"ה.

סימן ז

שאלה מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי וצא לארמיני מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאל ויש לו קצת יין שהתחי' להקרים והיה עשוי אצלו קודם שנשבע. (תפיסה על תשובת הרשב"ץ) השיב הר"ר שלמה בר צמח ז"ל שאסור למכרו דאזלינן בתר דעת הנודר שנדר מחמת שהעלילו עליו וכאותה ששנינו קונם צמר עולה עלי מותר באניצי פשתן טען והזיע וכו' ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר ותנן נמי היו מסרבין בו ליקח בת אחותו וכו' הכא נמי כיון שכוונתו היתה למכור אין אנו מביטין לדברים היוצאים מפיו זה תורף דבריו. ודבריו תמוהים כי מה הוכחה יש מהא דקונם צמר וכו' והיו מסרבין בו וכו' דודאי בעינן שיכוון בלבו מה שמוציא בשפתיו והכא נמי בעינן שיוציא בשפתיו מה שהוא מכוין בלבו דלבטא בשפתים אמר רחמנא ובעינן שיהיו פיו ולבו שוין וכל שחסר א' מהם או פיו או לבו לאו כלום הוא וזה שנשבע שלא יעשה גם כי בלבו היה גם על העשוי כבר אין בדבר כלום שהרי לא הוציא בשפתיו ודמיא לנתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורין ואדרבה משם ראיה מההיא דהיו מסרבין בו וכו' דתני סיפא קונם ביתך שאיני נכנס טפת צונן שאוכל לך נכנס לביתו ואוכל עמו טפת צונן וכתב הרא"ש שהוא מותר גם באכילה ושתיה שהרי לא הוציא אכילה בשפתיו ולדברי הרא"ש ז"ל לא מבעיא זה שהיה עשוי כבר אלא אפי' עשה אח"כ לעצמו יכול למכו' ממנו שהרי לא הוציא בשפתיו מכירה מיהו לעשות מתחיל' מרובה כדי למכור אסור דשפיר משמע שלא לעשות כלום שלא לעשות מרובה כדי למכור אלא הצריך לו לבד יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

סימן ח

מעשה שהיה בג' יהודי' שהיו הולכים כא' וקמו עליה' שני רצחנים והרגו את האחד לגמרי והשני הכוהו מכות גדולות מכות מות עד שיצא רוק מפיו ופירכס בידיו וברגליו כל זה ראה השלישי הנשאר לפליטה אבל לא הספיק לראות אם זה השני מת לגמרי כי לקחוהו וישליכו אותו הבור ועמד שם שבעת ימים ונעשה לו נס והעלוהו חי ועתה בפנינו ב"ד בא ר' יצחק חיון יצ"ו והעיד איך שמע מפי יהודי אחד ששמע מזה הפליט שעלה מן הבור איך אחר ימים בהיותו מוכר בכפר א' באו הרצחנים הנז' ושאלו ממנו מעט שלקה חנם והוא לא הכירם והשיבם בעזות למה אתן חנם אמרו לו הרצחנים הדין עמך שלא הרגנוך כמו שהרגנו את חביריך אז נתן אל לבו והכירם ע"כ עדות הר' יצחק יורנו המורה לצדקה ושכרו כפול.

תשובה מיראי הוראה אני וראיתי את השאלה ואת כל אשר נכתב עליה להתיר את האשה ע"פ גדולי הפוסקי' ז"ל להתיר (נכרי מל"ת דנאמן בלא קברתיו יש להסתפק היכ' דאיכא למתלי דאמר בדדמי) בנכרי מל"ת בלא קברתיו אך בדבר אחד אני חוכך להחמיר ושכתו' בשאלה שהכוהו הכאות מות קרוב למיתה עד שפרכ' בידיו וברגליו קרוב לומר שבענין זה לא יהיה נאמן מסיח ל"ת עד שיאמר מת וקברתיו שיש לחוש שגם הרוצחים לא יספיקו לעמוד שם עד שתצא נפשו ובאומד דעתם אומרים שמת מחמת ההכאות שהרי יצא דם מפיו לעיניהם ופרכס בידיו וברגליו ועדיפא הך אומדנא מההיא דתניא עשנו עלינו בית עשנו עלינו מערה הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת אפי' העידה עליו שמת בבירור חיישי' דאמרה בדדמי וכי היכי דלא מהימנא במלחמה לומר שמת כדאי' בגמרא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מיית ואיכא דעבד סמרתיתי וחיי והשתא ומה אם אע"ג דלא ידעי אי מחו ברומחא או בגירא חיישי' כיון דבמלחמה הוא דילמא בגירא או ברומחא מחו ליה וסברה ודאי מת כ"ש היכא דידעינן דמחו ליה שיתין עוכלי בעוכלא כעין גירא או רומחא דתלינן לומר דבדדמי הוא דאמרי מת ואין חילוק בין אשתו לנכרי מל"ת דאפילו דעד כשר לא מהמני ליה כל היכא דאיכ' למיחש דאמר בדדמי כמו במלחמה או במים עד שיאמר קברתיו ועוד יש להביא ראיה מהאי דתנן פ' המגרש גבי קול דקדושין יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת וקתני ובלבד שלא תהא שם אמתלאה כלומר ששמעו שהקידושין היו קדושי ספק על תנאי אע"פ שהקול הוא שהיא מקודשת ודאית לא חיישי' לקלא שנאמר על אלו הקדושין הגרועים הוא שיצא הקול ה"נ כיון שיש אמתלאה גדולה שקרוב לטעות בהם לא חיישינן למילתא דאימור בדדמי אמר ועוד ראיה בפ' המגרש אמרי' יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצותא בעלמא הוא דחזו לה ומצאתי להרשב"א ז"ל שכתב בתשובה על ראובן שיצא לכפרים ואמר לו נכרי אחד שיביא לו שטר חובו ויפרענו וכן עשה והלך שם ולא נמצא עוד ויצא הקול שאותו הנכרי הרגו וגם נתפס הנכרי והוא בבית האסורים ואחי ראובן באים להכנס בנחלה שאומרים שיש להם עדות נכרי מל"ת שהגיד בהריגתו וענין מיתתו והשיב הרב ז"ל שאין העדו' ראוי לסמוך עליו אפי' להשיא את אשתו שאין סומכין על מי שאומר שמת שכולם אומרי' כן בדימוי שהם אומרין שכיון שנכנ' שם ולא נמצא עוד בברי שהנכרי שהי' חייב לו הרגו ודמי למלחמ' או למי' זהו מה שנסתפקתי בזה והצעתי לפני רבו' והם יבחרו ולא אני הצעי' יוסף מטראני.

סימן ט

שאלה ריב לא ידעתי אחקרהו צדק צדק ארדפהו להאיר חשכי ספקותי אלכה לי אל המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים עליה במעשה שהיה בלאה אשת ראובן שדכה את בתה רחל שלא ברשות בעלה כי הרחיק נדוד ונדרה לתת לחתנה נוסף על חפצי בתה סך מעו' מדודים משל בעלה שישא ויתן בהם אח"כ שלחה מכתב לבעלה להגיד לו וכתב ראובן בעלה משם שלא יעשו דבר וגם יזהרו מאד לבלתי תת מנכסיו מאומה שאין רצונו לתת לבתו דבר וכבא הכתב כבר היתה הבת מקודשת באופן שהוכרחה לקיים תנאה ולתת לשמעון חתנה המעות שהתנית לתת לו מנכסי בעלה באומרה שבשומעו את העשוי יתרצה כמו שכבר היה וראובן ביודעו היה עומד וצווח יום יום כי איך נתנו ממונו שלא כרצונו וב"כ וב"כ עד שלא הפסיק לבא מן המקום אשר גר שם מתה רחל הבת וחיי לרבנן והנ' הוא תובע את חתנו לדין לומר שיתן לו מעותיו שהם גזל בידו וזה מפורסם לכל העולם וגם עד א' יש בפרטו' שהיה מפקח על נכסי ראובן והעיד שאותם המעות שלקח שמעון זה בפניו הם של ראובן בודאי בבירור ושמעון טוען כי לא לקח דבר מחמותו זולתי מיד אשתו ולאו בעל דברים דידיה הוא והעד מעיד שהאמת הוא ששמעון לא קבלם זולתי מיד רחל אשתו כי עשו כן בהערמה למען יוכל לומר שהוא לא לקח אל' מיד אשתו אבל לאה הנותנת ורחל לא היו יודעים דבר מזה אלא לקחה רחל מיד אמה ונתנה ליד בעלה אבל המעות בודאי הם של ראובן יורינו רבינו אם שמעון זה זכאי בטענתו זאת אם לאו ושכרו כפול.

ואתה רבינו המאיר לעולם כולו האירה עיני במאור תורתך במה שיש לדון בזה מהא דאמרי' בסו' יש נוחלין מבעיא לן לותה ונישאת מהו בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ לא גבי מלקוחות או דילמא יורש הוי וכו' ולא איפשיט' ופסקו רבוותא דמלוה ע"פ לא גבי מבעל ואע"פ שר"ח ורשב"ם והרמ"ה ז"ל ס"ל דגבי מבעל הרי מחלוקתך בצדך הרי"ף והרמ"בם ז"ל בס"פ כ"ג דמלוה וכן הסכים הרא"ש בפסקיו ולכאורה היה משמע דגזל נמי הוי בכלל מע"פ דלא גבי מבעל מיהא דבעי למפשט בעיין דהתם מהא דתנן נשאו גדולות ישאו קטנות פי' נשאו גדולות לבעל והכניסו חלק הקטנות עמהם ישאו קטנות חלקם מבעל ויוציאו אלמא יורש הוי ודחי שאני פרנסה דקלא אית לה משמע דאפי' בגזל כי הא שלקחו הגדולות חלק הקטנות אי לאו משום דאית ליה קלא לא גבי מבעל כמו מלוה ע"פ. (יוכיח דגזל הוי כמע"פ ואינו גובה מהבעל) וכן היה משמע מתוך תשובת הרא"ש ז"ל בכלל ל"ה שנשאל על ארוסה ששלחו לה סבלונו' ונשא' לאחר ואומרת שאכלתם או הפסידת' והשיב בסבלונות קלא אית להו משמע אבל אי לא היה הקול לא היה גובה איברא דיש לומר דבנ"ד גבי שפיר כי היכי דאמרי' התם דשויה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה הכא נמי משום פסידא דראובן יהיה כיורש ואע"ג דבמוכר בנכסי מלוג אמרי' דבעל מוציא מיד הלקוחו' ולא חיישי' לפסידא דידהו התם כדמפר' טעמא דאינהו דאפסיד אנפשייהו דלא מבעי להו למזבן מאיתת' דיתבא תותי גברא אבל הכא ליתא להני טעמ' הא ניחא לענין נכסי מלוג דבעיין דהתם עלייהו אי לוקח הוי אי יורש הוי אבל בנכסי צאן ברזל פשיטא כיון דקבלם על עצמן לוקח הוי והכי מוכחא סוגייא דהתם דלא מיירי אלא בנ"מ וכן משמע מתשובת הרא"ש שהבאתי שכתב אם יש לה נ"מ גובה מהם וכן כתב מוהר"י קולון ז"ל ומיהו הא ליתא דהא דנשאו גדולות דתנן ישאו קטנות מבעל לאו היינו שלקחו הבעלים הנכסים לעצמם אלא שהגדולות הכניסום לרשות הבעלים והן אכלום או אבדום הבעל לאו מידי עבד אלא שהקטנות תובעות שכיון שהם אכלום ישלם להן משאר נכסים שיש להן שהם של הגדולות בודאי וזה שכת' הנמוקי יוסף עלה דההיא ומיירי בשאין הנכסים עתה בעין דאי גזילה קיימת לעולם חוזר היינו כדפר' שהן אכלום אבל לא הבעלים דאי הבעלים אפילו כשאין הגזלה קיימת גובה מהם וכדאמרי' בריש הגוזל ומאכיל אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלי' ובא אחר ואכלו רצה מגזלן גובה רצה מאחר גוב' משמ' דאפי' ליתא בעין גובה מאחר ול"ד אכלו דאפי' נתנו במתנ' לאח' או מחל לו כעין נ"ד אין מתנתו כלום דהא פריך עלה דרב חסדא ממתני' דהגוזל ומאכיל את בניו דפטורין ומשני מתניתין לאח' יאוש וכן תשובת הרא"ש בהכי מתוקמ' שהיא אכלתם כעין מתניתין דנשאו גדולו' כדמפרש"י ואף על גב דמתניתין סתמא מתניא ע"כ הכי פירושה וכדפרישית וכיון שכן עכשיו שמתה רחל זו אנו באים לדון את שמעון זה כדין לוקח ובכוליה תלמודא אמרינן דטענינן ללוק' ולכך צריך לברר שלש טענות שהיתה רחל זו יכולה לטעון לראות איזה מהם יכשר או פרעתי או לקוחים הם בידי או להד"ם ותשבע להכחיש את העד.

עוד ילמדני מורי הרב אם יש לפטור את שמעון זה מטע' דטענינן ליה דשמא פרעה דהקלישית דעתין שאין זו טענה ולא מבעיא לסברת קצת מרבוותא דסוברים דלא מהימן לומר החזרתי בכה"ג וכמו שאבאר בסמוך הכא בנ"ד שהעד מעיד שתיכף נתנה המעות ליד שמעון בפניהם הרי נעשה הוא בעל דינו כיון שרצה מזה גובה רצה מזה גובה. (יוכיח דהבעל אינו יכול לטעון שמא פרעה לך היא דכיון דהכניס' לו נסתלק' היא ונכנס הוא במקומה) וכיון שכן אינו יכול לדחותו ולומר שמא פרעה לך היא דדוקא בלוקח דעלמא הוא דטענינן שמא פרעו הלוה לפי שאין זה חייב כלום אטו קבלן שבא מלוה ליפרע ממנו יכול לומר לו שמא פרע לך הלוה וגם כי הרב ז"ל בפרק כ"ו כתב דמלוה שבא ליפרע מן הערב אומר לו הבא ראיה שלא נתפרעת אם אמרו בערב שלא חל שעבודו עליו אלא עד שלא יוכל לגבות מן המלוה יאמרו בקבלן שהוא בעל דינו כמו הלוה דמימר אמר ליה אין רצוני ליפרע אלא ממך וכן נראה לי שראיתי בדברי התו' ז"ל ואפילו לדברי הרב המגיד ז"ל שאפילו מן הקבלן אין נפרעין אלא בראיה הכא דבשעת נשואין הכניסתן לו וגם היא נכנסת לרשותו נסתלקה היא מן הדין ונכנס הוא במקומה והו"ל רחל זו בנ"ד כאיניש דעלמא לגבי הא מלתא דאין לו לומר שמא פרע לך בני שמת או שותפי שמת הכא נמי לא שנא ועוד כי במציאות אי איפשר כיון שנשאת תיכף והכניסה לו מנין היה לה לפרוע אם לא שנאמר שמצאה מציאה ולא ידע בעלה ולא שום אדם ופרעה שזה דבר שלא יעלה על לב. (מילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי) והרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל פ"ז דכל מילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי וראייתו מפרק בתרא דכתובות ההוא דעשאה סימן לאחר ומת וכו' דטעין אפטרופוס אי הוה אבוהון קיים הוה אמר תלם א' מכרתי וכו' אבל אביי לא טען כך בשביל היתומים משום דהוי מילתא דלא שכיחא אבל אי טעין אפטרופוס טענה היא ויש לי לדון לפני רבי דדוקא התם דהשדה בחזקת יתמי דאכלי לה שני חזקה וזה בא להוציא מחזקתם משום דעשאה סימן לאחר איפשר דתלם אחד מכר או שחזר ולקח ממנו והוא דבר שאפשר וגם אין ראיה לאחרים אלא ממה שעשאו סימן אבל כשיש עדים כי הכא לא מהימן לטעון כך מילתא דמוכחא לכל שהוא שקר וראיה מפר' הגוזל גבי גזל והניח לבניו דאם אמרו גדולים אין אנו יודעים חשבונות שחשב אביהן עמך פי' ושמא פרע לך הגזילה אין נאמנין דמילתא דלא שכיחא הוא שלאח' שגזל יפרע לו דמיה ויקחנה וכן פי' הרא"ש ז"ל שם ובפרק המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים דטענינן להו החזרתי במגו דנאנסו וכתבו התוס' ז"ל אבל נאנסו לא טענינן להו משום דאונסא לא שכיחא ובהכותב גבי ר' מיאשה חדא דידענא ביה בר' מיאשה דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנים וכתבו התוס' בכתובות ובאיזהו נשך דמייתי נמי הך עובדא התם דטעמא דלא אמיד גרידא סגי דלא חיישינן שמא מציאה אשכח או שהיה לו דיש מתרושש והון רב דמילתא דלא שכיחא הוא ולא טענינן להו והא דקא מצריכינן סימנין היינו משום דשמא איניש אחרינא אפקיד גביה וכן כתב המרדכי וכן כתב ג"כ הנמוקי יוסף ואף על פי שכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהלכות סנהדרין אחר שכתב דין זה שמשרבו בתי דינין שאינם הגונים לא ידון הדיין בסמיכת דעתו אלא בראייה ברורה וכו' לא כתב זה הרב אלפסי ז"ל בשם הגאון אלא על קריעת שטרות ע"פ אומד דעתם ועל הפוך שבועה באומד הדעת אבל אח"כ כתב דין זה ואדרבא כתב דהלכה רווחת היא ומכל מקום זה שכתב הרב ז"ל היינו כעין אותו נדון שאין שום עדים ולא ראיה אלא באומד הדעת אנו מוציאין אותו מן היתומין אבל כי הכא שמודה בממון ורוצה להפטר בטענה שקרית לאו כל כמיניה וכעין ההיא דהגוזל שאם אמרו גדולים אין אנו יודעין וכו' אין שומעין להם ועדיפא אומדנא זו מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שכיון שהודה בשטר לא טעני' להו ליתמי הכי אע"ג דאיפשר ומתרמי דפרע גו זימני. (בתו של ראובן שנשאת שלא בפני אביה ואמה הכניסה לה מבית אביה מעות ונדוני' ויש ע"א שאותם המעות שלקח החתן הם של ראובן וראובן תובע את חתנו לדין שכל מה שנתנ' לו אשתו גזל הוא בידו מהו אם יכולה לומר הבת לקוחים הם בידי או לא כיון שיש ע"א ודמיא לנסכא דרבי אבא ויפרש דברי הרמב"ם ז"ל).

עוד יוריני מורי אם טענת לקוחים הם בידי לא טעני' ליה שיש מקום לומר שכיון שהעד מעידה שלקחה המעות מרשות אביה היינו נסכא דר' אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה ואייתי חד סהדא דמחטף חטפא מיניה ואיהו אמר אין חטפי ודידי חטפי ואמרי' דה"ול מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע משלם שכיון שעד א' מעידו דמחטף חטפא ואיהו נמי מודה בזה ואינו יכול להשבע להכחיש את העד דלא חטפא משלם דחזקת כל מה שיש לאדם ברשותו הוא שלו גם כי בהך נסכא דר' אבא יש מחלוקת למפרשי' ז"ל כי הרמב"ן ז"ל בחידושיו הקשה דאמאי לא מהימן דדידי' חטף מגו דאי בעי אמר החזרתי והעמיד השמועה בשהנסכא יוצאת מתחת ידו וכן כתב הנמוקי יוסף וכן כתבו רבים מהמפרשים ז"ל אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד דטוען משמע להדיא דס"ל דלא אמרי' הכא מגו להאמינו כיון שאינו יכול להשבע שבועה שמחייבו העד הו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע שכתב וז"ל ואין הנשבע בהעדאת עד א' נשבע עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו הילכך לא מהימן נמי לומר החזרתי ולהשבע על זה שאין זו שבועה שהעד מחייבו ואע"פ שכתב הרב המגיד ז"ל שא"א לפרש דברי רבינו אלא כשהעד מעיד שלא זזה ידו מתוך ידו בענין שלא יוכל לומר פרעתי וכו' אין לשון הרב ז"ל מניח לומר כן שהוא תלה וביאר שאינו נפטר בכל ענין אלא עד שיכפו' בדברי העד וישבע על זה ולכך כתב שטר שיש בו עד א' וטען שפרעו דהו"ל מחוי' שבוע' ואינו יכול להשבע וגם כי דין זה הוא פלאי דודאי מלוה לפרעו' היא עומדת וכבר תמה עליו הרשב"א בתשובה וגם המ"מ הוכרח להודות שכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד דמלוה ולוה וגם העיד לנו שכן נראה מדברי קצת מהמפרשי' שכל מי שבא לפטור עצמו מדברי עד א' בטענה אחרת שאינו מכחיש בה העד קרוי מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע עכ"ל ואני בעניותי לא מצאתי מי שיפרש כך בבירור אלא רשב"ם ז"ל דמשמע מלשונו דאית ליה הך סברא שכתב וז"ל והא ליכא למימר לישתבע דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עלי' ע"כ וראיתי לרב המגיד ז"ל בפ"ד דהל' גזלה שפי' דברי הרב בענין אחר והוא דס"ל דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וכן הדין בעד א' וכן נראה מלשונו של הרב המגיד בפ"ד דטוען וגם יש מפרשי' שיש להם סברא זו. (מחלוקת הפוסקים בהגוזל את חבירו בעדים אם צריך להחזיר לו בעדים) אע"פ שהר"ם הלוי ז"ל דחאה בשתי ידים והוכיח מההיא דפ"ב דכתובות וכמו שהביא הרמב"ן ז"ל בחידושיו דאמר ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה וכו' והוינן בה וליתני ומודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיך נאמן שהפה שאסר וכו' ומשני משום דבעי למיתני סיפא ואם יש עדים אינו נאמן וכו' ואס"ד הגוזל לחבירו בעדים צריך להחזיר בעדים וליתני ומודה ר' יהושע באומר מנה גזלתיך והחזרתי לך שהוא נאמן וקלס הרמב"ן ז"ל ראיה זו וקרא עליו שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ואע"פ כן כדי שלא יקשה על הרמב"ם ז"ל יש לי לומר דלא דמי מידי דטעמא דהכא לאו משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפי' איכא עדים אחורי הגדר שגזל או שהודה בפני עדים שגזל אין צריך (יוכיח דהיכא דגזל מחבירו והעדים היו אחורי גדר או שהודה בפניהם שגזל אין צריך להחזיר בעדים) להחזיר בעדים אלא בשגזל בפני עדים דומיא דמפקי' בעדים דאמר בפ' חזקת שכיון שהוא יודע שהיו שם עדים מזדהר שלא להחזיר אלא בעדים שהרי ראה שהוחזק בפניהם לגזלן אבל התם גבי שדה לא הוי טעמא אלא משום הפה שאסר כדאמר התם וכבר יצאנו מדרך הכוונ' דמ"מ בין הכי ובין הכי נקיטי' דדעת הרמב"ם ז"ל דלא מהימן לומר החזרתי הילכך לא מהימן נמי לומר דידי חטף.

תוכן העניינים

שו"ת מהרי"ט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה