שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן פג
ב"ה. שוכט"ס וכו':
אשר שאל אותי בדין הבא לפניו בשו"ב שנתקבלו מאנשי עירו והשו"ב מעיר קבלו להם שו"ב שיהי' תחת ידם בכפר הסמוך להם ובאו בהשואה שיתן להם פרס צב לכל שבוע כל משך זמן שיהי' שו"ב בהכפר וע"ז נתן להם ת"כ בפועל שלא ירום ידו להיות שמה שו"ב עד שישלם להשו"ב מהעיר הסכום שבאו בהשואה וכעת נעשה שמה נתיב הברזל ונתקלקל הכנסת הזביחה וטוען השו"ב מהכפר דאדעתא דהכי לא נחית:
א תשובה. לימוד ערוך היא במס' גיטין (עג:) ר"פ ור"ה ברי' דר"י זבין שומשמי אגודא דנהר מלכא אגר מלחי לעבורינהו כו' לסוף איסתכר כו' אונסא דלא שכיח הוא ע"ש ובתשו' ר"ש כהן (ח"ב קצ"ח) הקשה דזה סותר ש"ס דב"מ (ק"ו:) בהאי גברא דקיבל ארעא למיזרע תומי אגודא דנהר כו' לא עביד דמסכר מכת מדינה כו' וכיון דלא עביד למסכר א"כ הוי אונס דלא שכיח כפרש"י שם להדיא א"כ אפי' לא הי' מכת מדינה פטור מהאי טעמא דפטר רבא להני מלחי ע"ש. ולענ"ד נראה לחלק עפ"י מ"ש הרי"ף במס' גיטין (ע"ד.) גבי האי גברא דאמר לאריסי' כולה עלמא דלו תלת ואכלו ריבעי ואת דלו ארבעה ואכיל תילתי לסוף אתי מטר' אמר רבה הא לא איצטרך והקשה הרי"ף מהא דא"ר בפ' השוכר את האומנין האי מאן דאוגיר לדולא ואתי מטרא פסידא דפועלין ותי' דשאני אריס מפועל דאריס כשותף דמי ראי איתנוסי האי ארעא לא הוי שקל מידי ע"ש וע' תוס' גיטין שם ד"ה רבה ועפי"ז החילוק מבואר בשלמא הני מלחי לא הי' להם שום זכות בהני שומשמי אלא דקבלו עליהו לעבורינהו ואונס דלא שכיח לא אסיק אדעתיהו ולא קבלו עליהו שום חיוב אדעתא דהכי משא"כ בחוכר שדה למזרעי דכל התבואה שיהי' הכל שייך להחוכר ואלו תוציא השדה רב תבואות יהי' הזכות רק להחוכר ממילא ה"ה להיפך אם נתקלקל השדה ולא נתנה את יבולה ע"כ זכות השוכר נתקלקל ואפי' באונס דלא שכיח מ"מ מה לבעלים באונסו של החוכר ומש"ה בהאי גברא דקיבל ארעא למיזרעי תומי לא פטרו אלא מטעם שהי' מכת מדינה:
ב וחזינא בתשו' מהר"פ סימן (לט) הובא בסמ"ע סימן (שכא) שנשאל בראובן שהשכיר חנותו לשמעון ובתוך הזמן נתקלקל ההלואה עפ"י פקודת השר והשיב דמקור דין זה מפ' האומנין ממשנה דהשוכר חמור והבריקה אומר לו הרי שלך לפניך כיון דראוי למלאכה ראשונה ואם מתה או נשברה דאינו ראוי עוד למלאכה ראשונה חייב להעמיד לו אחר כו' אבל בנ"ד הוי כאלו מתה או נשברה כי מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא ע"ש ולענ"ד שמעתי ולא אבין דלא דמי לשוכר חמור דגוף החמור המושכר נתקלקל ואינו ראוי למלאכתו הראשונה משא"כ בנתקלקל ההלואה אין הקלקול בגוף החנות והמשכיר יכול לומר אנא הא קאימנא וסברא זו כתובה בתשו' מיימיני ס' משפטים סימן (כז) ועוד דמבואר בפ' השואל (קג.) היכי דאמר לו בית זה ונפל אזדא. ובמס' ערכין (כ:) המשכיר בית לחברו ונתנגע אעפ"י שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך והק' התוס' ד"ה אעפ"י דמהכא משמע דבית המוחלט מותר בהנאה דכי אמרינן דאסור בהנאה הוי כי מתה או נשברה דחייב להעמיד לו חמור אחר ובת"כ משמע דאסור בהנאה ותי' דאין ה"נ דאסור בהנאה ומיירי היכי דאמר לו בית זה ולכך אומר לו הש"ל ע"ש. ודברי התוס' נפלאים דתניא שם בברייתא נתצו חייב להעמיד לו בית אחר ואי דאמר לו בית זה מבואר בגמ' דאמרי' נפל אזדא ומה"ט הוכיח הר"ן במס' נדרים (מו:) דהך ברייתא מיירי במשכיר בית סתם ע"ש. והנלענ"ד בזה עפ"י מה שיש להתעורר מהא דאי' בפ"ק דיומא (יא:) יכול יהי' בית הכנסת ובית המדרש מטמאין בנגעים ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו כו' ע"ש ובפ' החובל צ כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשאו ולא כלום כמאן כר"א כו' כספו המיוחד לו הכי נמי עבדו המיוחד לו ופרש"י ולא דמי לשותפין דעלמא דהתם יש לזה. חלק בכלו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנוין לה לגוף וכולן קנוין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה ע"ש ולפי"ז במשכיר בית לחברו ונתנגע י"ל דאינו מטמא כיון דבעינן ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו והיכי דהבית מושכר ביד אחרים אין כאן בעלים מיוחדין דקנין הגוף קנוי להמשכיר וקנין פירות קנוי להשוכר ואין המשכיר יכול לסלק את השוכר תוך זמן משך השכירות ובפ' הזהב (נו:) בעי ר"ז שכירות יש לו אונאה או אין לו כו' מי כתיב ממכר לעולם ממכר כתיב והאי נמי ביומ' מכורה הוא והתוס' שם ד"ה והאי הקשו דבפ"ק דמס' ע"א מוכח דשכירות לא קניא מישראל ששכר פרה מכהן כו' ותי' הריטב"א דשכירות ליומא ממכר הוא לקנין פירות ולהשתמש במשך זמן השכירות אבל קנין הגוף הוא של המשכיר ולהכי ישראל ששכר פרה מכהן מותר להאכילה תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אסור להאכילה תרומה כיון דגופה של הפרה הוי קנין כהן ומה"ט אסור להביא ע"א לתוך ביתו של ישראל המושכר לעכו"ם דנהי דקנין הפירות קנוי להנכרי אבל קנין הגוף קנוי להישראל ע"ש ובפ' השולח (מ"ז:) המוכר שדהו לפירות רי"א מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף ופרש"י המוכר שדהו לפירו' שיאכל הלוקח פירו' עד עשר שנים כו' ע"ש מבואר מזה דקנין פירו' לזמן ג"כ חשיב קנין גמור ולר"י חשיב קנין הגוף ובמס' ב"ב (נח:) כ' התוס' ד"ה במתנה כו' ואומר ר"ת דגדול קנינו של שוכר מזה שאפי' מת בתוך הזמן המקום מושכר ליורשיו עד הזמן משא"כ באשה שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות. מיהא לפימ"ש התוס' ב"ב (נז.) ד"ה לא כו' וא"ת קונה אינן אחד אמאי אינו מביא וקורא למ"ד ק"פ כקה"ג דמי מ"ש מהמוכר שדהו לפירו' כו' וי"ל ש"ה דהקרקע] קנוי לו עד זמן קבוע אבל הכא אם יתיבש מיד האילן אין לו בקרקע כלום ולפי"ז יתכן דבשוכר בית ל"ש לומר ק"פ כקה"ג כיון דאלו נפל הבית אזדא ושוב אין להשוכר זכות לא בקרקע הבית ולא בעציו ואבניו ולענין טומאת נגעים אפי' היכי דהשכירו לאחרים קרינן בי' אשר לו הבית שהרי מיוחד הוא למשכיר מיהא ז"א דבשלמא לענין ביכורים דאנו דנין על קנין הגוף של האדמה ושל האילן שפיר כ' התוס' דל"ש בזה ק"פ כקה"ג כיון דאם יתיבש מיד האילן אין לו כלום משא"כ לגבי שכירת הבית לענין נגעים ודאי קשה איך אמרינן דנטמא הבית נימא דלא קרינן בי' ובא אשר לו הבית כיון דאין לבית זה בעלים מיוחדים דהמשכיר אין לו קנין פירו' והשוכר אין לו קנין הגוף וזה דומה לעבד של איש ואשה דלא קרינן בי' עבדו המיוחד לו. והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' ב"מ (עח.) השוכר את החמור והבריקה אומר לו הש"ל מתה מעמיד לו חמור אחר ופרש"י דמיירי בחמור זה ע"ש ובש"מ שם ושם בגמ' (ע"ט.) השוכר את החמור ומתה אם יש בדמים ליקח יקח ושמואל אמר אף לשכור כו' ע"ש מבואר מזה דבין שוכר חמור סתם לשוכר חמור זה חילוק קנינים יש בזה דהמשכיר חמור סתם אין להשוכר שום קנין בחמור מיוחד שהרי ביד המשכיר ליתן להשוכר חמור אחר ואין להשוכר רק חיוב גברא ושיעבוד הגוף על המשכיר שהתחייב א"ע ליתן להשוכר חמור להוליך את הסחורה לא כן במשכיר חמור זה ותהי להפך אלו מת החמור אין להשוכר עוד שיעבוד על המשכיר אכן יש להשוכר קנין בגוף החמור בעצם ובראשונה יש להשוכר קנין פירות וקנין השתמשות להשתמש בחמור זה משך זמן השכירות ועוד נוסף לזה קנין הגוף אם מת החמור יכול למכור החמור המת ולרב יקח חמור אחר ולשמואל אף לשכור בעד הדמים ולא יהי' נשאר להמשכיר כלום. ובתוס' ב"מ שם (עט) ד"ה ואם כו' וגבי בית זה הדין אם נפל אזדא ולא אמרינן אם יש בדמים ליקח יקח דהתם אין הבית עומד למכור אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כו' ע"ש ובירושלמי מס' ערלה (פ"ג) אבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני לא עלו מטומאתן ואית תניי תני עלו מטומאתן מ"ד עלו מטומאתן הרי אלו מותרין ע"ש. ולפי"ז במשכיר בית זה לחברו ונתנגע הבית ונתצו דאין ביד המשכיר לבנות ביתו באבנים אלו שהרי הם אסורות בהנאה מיהא אם עשאן סיד שפיר יכול ליהנות דעלו מטומאתן ומותרות בהנאה נמצא דלענין טומאת נגעים דין בית זה כמו במשכיר לו חמור זה ומת החמור כיון דא"א להחיותן ומוכרח למכרו אמרי' אם יש בדמים לשכור ישכור וממילא חשיב קנין הגוף של השוכר וכל הבית מיוחד רק להשוכר ושפיר קתני בבריתא נתצו חייב להעמיד לו בית אחר וזהו ממש לשון המשנה במס' ב"מ (עח) דתנן התם מתה או נשברה מעמיד לו חמור אחר ופרש"י דמיירי בחמור זה ומה דקתני מעמיד לו חמור אחר הביאור בזה שמוכרח למכרו ומן הדמים ישכור לו חמור אחר וה"נ לגבי בית זה היכי דנתצו מחמת טומאה שנתנגע הבית כיון דגוף הבית קנוי למשך זמן השכירות אכן זה נכון אחר הנתיצה אבל במוחלט נהי דאסור בהנאה עכ"פ לא בעי נתיצה כמ"ש הרמב"ם בה' ט"צ (פי"ד ה"ג) ז"ל אין נגעי בתים כו' ובב' המראות מסגירין או מחליטין ובפשיון נותצין וע"ש בכ"מ וממילא כ"ז שאין מן הדין לנותצו ולא בעי למכרו ולעשות ממנו סיד הדרינן להדין דהיכי דהשכיר לו בית זה אומר לו הש"ל ודו"ק. והנה לפימ"ש הר"ן הובא בסמ"ע שם הטעם לחלק בין שוכר ללוקח דגבי לוקח אמרינן מזלו גרים כיון דגוף החפץ הוא של הלוקח משא"כ בשכירות ולמדנו מתורתו של הר"ן ז"ל במס' נדרים (מז.) שכ' ומקבל בטסקא לאו היינו שכירות אלא הקרקע ה"ה של המחזיק כו' אלא שנותן דבר ידוע בכל שנה וכל כה"ג קנין הגוף מקרי כו' ע"ש. ולפי"ז בנידן השאלה כיון שנתנו השו"ב מן העיר את הזביחה מהכפר לגמרי להשו"ב מהכפר כל ימיו ורק שהשו"ב מהכפר מחויב ליתן פרס קצוב בכל שבוע ולא נשאר שום זכות בהזביחה מן הכפר שיהי' עוד הכנסה להשו"ב שבעיר ממילא דינו של השו"ב מהכפר כמו לוקח ואמרינן לי' מזלך גרים ומה"ט דכל זכות והכנסה טובה מן הזביחה שייך לו לבדו ה"ה להיפך כי נתקלקל ההכנסה אומרים לו הרי שלך לפניך ודו"ק:
ג איברא בלוקח גופי' הקשו התוס' ב"ק (ק"י:) ובמס' כתובות (מ"ז:) ד"ה שלא כו' אדם שקנה דבר ונתקלקל יבטל המקח ונימא אדעתא דהכי לא קנה נראה מזה דהתוס' לא נחתו לזה דנימא מזלו של הלוקח גרים ולענ"ד שפיר כתבו בזה תי' אחר דאלו מטעם דאמרינן לי' מזלך גרים א"כ היכי דהוי מכת מדינה או להיפך היכי דנולד חדשות שהוא לטובת המדינה כמו בנידן שאלתינו שנעשה מסילת הברזל לטובת המסחר הדעת מכרעת דל"ש לומר מזלו של הלוקח גרים המגרעת בהכנסה. והפני יהושע הקשה על התוס' שהקשו א"כ הקונה החפץ ונתקלקל יבטל המקח מה זו קושיא אימא אין ה"נ היכי שיש אומדנא דמוכח טובא דאדעתא דהכי לא קנה בטל המקח ולענ"ד דבר זה א"א לאומרו וגמ' ערוכה במס' ב"מ (מ"ז נ) ד"ת מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו נשרפו חיטך בעלי' ובפ' הנזקין (נ"ב:) יהבו יתמי זוזא אפירא זול כו' דאתו למימר להו נשרפו חיטכם בעלי' והק' רש"י וכי נשרפו יחזרו בהן וכ' הר"ן דנהי דיתמי יכולין לחזור מיהא כל זמן שלא חזרו ברשות יתמי הוי מבואר מזה דאפי' במקום דהיתמי יכולין לחזור מיהא עד שלא חזרו ברשותן קיימו ויכול המוכר לומר להו נשרפו חיטכם ואין ביד היתומים לומר אדעתא דהכי לא קנו ולבטל המקח למפרע. איברא דיש להעיר בזה מש"ס ב"מ (פ"א.) האי גברא דזבין חמרא כו' אי מזדבנא כו' ואי לא מהדרינא לך איתניס אתא לקמי' דר"נ חייבי' הרי שהותנה תנאי מפורש דאי לא ימכרנה אינו קונה אפ"ה הוא חייב באונסין מדין שואל דעכ"פ מחויב להחזיר החפץ לבעלים בשלימות ובפ' אלו טריפות (נ"א.) גבי מחט שנמצא בבה"כ כו' לא הוגלד פי המכה המוציא מחברו עליו הראי' כ' התוס' שם ד"ה המוציא כו' פי' על הלוקח להביא ראי' שברשות המוכר נטרפה אעפ"י שלא נתן מעות עדיין כאן נמצא וכאן הי' כו' והק' הרי"ט דבפ' הרואה כתם (נ"ח:) תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה לענין דינא דלא מחייבה חברתה לכבס הבגד ואמאי לא אמרינן כאן נמצא כאן הי' כו' וי"ל כו' גבי חלוק לעולם היא ברשות הראשונה כו' אלא בתורת שאולה כו' ע"ש וקשה דהא בהוגלד פי המכה חשוב מום במקח ובטל הקנין א"כ אפי' לא הוגלד פי המכה נימא דעכ"פ בטל המקח דאפי' היכי דהקלקול נולד אח"כ בטל הקנין למפרע משום דאדעתא דהכי לא קנה מאי אמרת עכ"פ חייב הלוקח לשלם מדין שואל דחייב באונסין ז"א כיון דאיכא ספק אצל מי נולד הקלקול אי אתה יכול לחייב את הלוקח מספק דל"ש לומר כאן נמצא וכאן היה ובודאי אצל הלוקח נולד הריעותא דז"א כיון דהקנין בטל א"כ גוף הבהמה בודאי של המוכר הוא והדרה למרה דקי"ל שמין לשואל והשברים לניזק כדאי' בפ"ק דב"ק (י"א.) וממילא אין לחייב את הלוקח לענין דינא כמו בחלוק במס' נדה וע"כ ש"מ כשי' התוס' דאפי' באומדנא דמוכח טובא לא מצי לבטל הקנין היכי דתלוי בדעת שניהם ועיין במ"ל ה' זכי' (פ"ו ה"א) ובתשו' ח"צ סימן (מ"א) ודו"ק:
ד ובתשו' מוהרי"ט בשניות (מט) כ' ז"ל ובב"י אה"ע סימן (נ) הביא תשו' הרשב"א במשודך שקלקל מעשיו והשיב שם דאזלינן בתר אומדנא ואפי' במקום שבועה ויש לתמוה היכי מהני מה שנתחדש אח"כ כו' ומה גם במקום שבועה ונדרים ליכא למימר אדעתא דהכי לא נתחייב ולא נשבע כו' וקי"ל אין פותחין בנולד וכל דלא שכיח טפי מקרי נולד כו' דמיתה לא שכיח כ"כ כו' וקלקול לא שכיח טפי ע"ש ולענ"ד דימה ענינים נפרדים רחוקים זה מזה מן הקצה היינו היתר נדרים ע"י חכם בנוי על יסוד שהנשאל אומר שנדר או נשבע מתוך כעס בלי ישוב הדעת או שאומר אלו הי' נותן אל לבו אותו פתח שהוא דבר השכיח לא הי' נודר כלל וזה מבואר במס' נדרים (כ"א:) ע"ש ומה"ט אין פותחין בנולד דלא שכיח ואמדינן דעתו שבשביל זה לא הי' מניח מלידור כי הי' סובר שלא יבא דבר זה לעולם כמ"ש הרא"ש במס' נדרים (ס"ט) ע"ש וכ"כ התוס' במס' נזיר (ל"ב.) ד"ה מי כו' ע"ש אכן אם באין לדון מכח אומדנא בזה יתהפך כחומר חותם דהיכי דהוא רוצה לבטל נדרו מכח שנתחדש אח"כ מלתא דשכיח אינו יכול לבטל נדרו דכל מלתא דשכיח ל"ש לומר אדעתא דהכי לא נחית דמן הסתם קיבל עליו דאי לא קיבל הוי לי' לאתנויי אכן היכי דנולד חדשות מלתא דלא שכיח כלל דלא עלה ע"ד לאתנוי מיהא אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נחית וזה מבואר בפ' מי שאחזו (ע"ג.) ע"ש בתוס' ד"ה איתבי' ועיין בחי' מוהרי"ט על הרי"ף במס' קדושין (נ.) ומהני האומדנא בשבועה והקדש אפי' בלא התרת החכם ודו"ק:
הנלע"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין