שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן סו
ב"ה. לה' חנוכה.
א בפ' במה מדליקין (כ"א:) בכ"ה בכסלו כו' טמאו כל השמנים כו' נעשה נס וכו' והקשה הפני יהושע למה הוצרכו לנס הא טומאה הותרה בציבור והפר"ח כ' שטמאו השמנים בטומאת עכו"ם דלא הותרה בציבור והקשו עליו מהא דאי' בפ"ק דמס' סנהדרין (י"ב.) מעשה בחזקי' מ"י שעיבר השנה מפני הטומאה ופרש"י שנטמאו בעכו"ם ואי' שם בגמ' דלא הי' צריך לעבר השנה דהטומאה הותרה בציבור ע"ש. והנלענ"ד עפ"י מה דאי' במס' שבת (פ"ג:) מה מת בכזית אף עכו"ם בכזית ופחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר ואיתקש לשרץ דעכו"ם לא מטמא במשא ואיתקש לנדה דאינה מטמאה לאיברין ופריך ואימא לחומרא אקשי' רחמנא לשרץ לטמויי בכעדשה למת לטמויי באהל ומשני טומאת עכו"ם דרבנן לקולא מקשינן ושם בירושלמי א"ר חנינא זאת אומרת שאין טומאת עכו"ם מחוורת דלא כן מקישים לקלים ואינה מקישה לחמורין א"ר מנא מחוורת הוא ולמה מקישים לקלים הדא דאת אמר בעכו"ם שבורה אבל שלימה אפי' כ"ש ופי' הק"ע שאין טומאת עכו"ם מחוורת שאינה מן התורה אלא מדרבנן ובד"ה א"ר מנא מחוורת הוא פי' הק"ע לעולם מדאורייתא היא ודקשיא ניקוש לחומרא הא דמקיש לקולא היינו עכו"ם שבורה אבל שלימה באמת מקיש לחומרא ע"ש. ובירושלמי מס' פסחים פ' מי שהי' (ה"א) טומאת עכו"ם עשו אותה כטומאת זיבה לטומאת צרעת כו' כתיב ויחלו באחד לחודש האחד לקדש וביום שמונה לחודש והלא ביום אחד יכולין לבער כל ע"א שהי' שם א"ר אידי מפני צלמי כשדים שהי' חקוקים בששר ופי' בש"ק שהי' טורח גדול לגרור הצורות מבלי שיגעו באבני המקדש ע"ש. ולפי"ז מ"ש הפר"ח דהיונים טמאו השמנים ע"י ע"א דלא הותרה בציבור נכון היטב כיון דהיונים הכניסו להיכל ע"א שלימה דאית בה טומאה מן התורה ומקישה לחומרין לטומאת אהל ולנדה והיא כזיבה וטומאת צרעת דמטמא באהל וכן לא הותרה בציבור משא"כ גבי חזקי' מ"י דבאחד לחודש ביערו מן ההיכל כל ע"א שלימה והי' יכולין לטהר עד הפסח ונהי דהי' צריכין לגרור את הצורות והי' טורח מרובה שלא יגעו באבני המקדש זה הוי רק ע"א שבורה ואין בה טומאה מה"ת רק טומאה דרבנן דאיתקש לקולא ואיתקש לטומאת המת דהותרה בציבור ודו"ק:
ב איברא דכבר הקשו כיון דעכו"ם מטמאה באהל א"כ מה אהני שנעשה נס ומצאו הפך חתום הא ניטמא השמן באהל ואין לומר דצמיד פתיל מציל דהא מבואר בפ' חומר בקודש (כ"ה.) דאין הקדש ניצל בצמיד פתיל. והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בתוספת' דפרה (פ"ו) מי שהי' הוא ומימיו באוהל המת ומימיו מוקפין צמיד פתיל כו' הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורין והביאור בזה עפ"י מה דאי' בספרי הובא בפיה"מ להרמב"ם והר"ש במס' פרה (פי"א) דאין צמיד פתיל מציל בפרה דכתיב והניח במקום טהור דבעינן שיהי' מונח במקום טהור ע"ש ולהכי אם האדם הוא מבחוץ ומימיו מבפנים טהורין דאף שהם באויר אהל המת לא נטמאו כיון שהמים המה בכלי חרס המוקף צ"פ מציל מן טומאת אויר אהל המת וכיון דהמים בכלי חרס ביד האדם הטהור קרינן בי' במקום טהור וע"ש ברמב"ם ה' פרה (פי"ד) ובכ"מ שם. ולפי"ז א"ש היטב דבשלמא בפ' חומר בקודש דתנן ביהודה נאמנין על טהרת יין ומדקדק הגמ' אבל בגליל לא וע"ז מקשה ולייתינהו בכלי חרס המוקף צ"פ ולהכי שפיר משני הגמ' אין הקדש ניצול בצ"פ דכיון דגזרו חכמים טומאה על גושה ואוירה של חוץ לארץ א"כ המקום טמא ונפסלו מי החטאת והיין של קודש אפי' במקום צ"פ וכיון שרצועה של ארץ העמים מפסקתן בין גליל ליהודה וא"א להביאן שיהי' במקום טהור וע"ש בפרש"י ובתוס' ד"ה שרצועה משא"כ הנס שנעשה בחנוכה שמצאו הפך של שמן חתום בחותמו של הכה"ג שהי' מונח בקרקע כמ"ש התוס' והר"ן ביאר הדבר דאלו ראו היוונים הכלי הי' שוברין אותה נמצא דאין כאן שום חשש טומאה לא מפני טומאת אהל שהרי הי' מוקף צ"פ המציל וגם לא הי' בו טומאה מכח המקום המונח שם שהרי הי' מונח במקום טהור אדמת קודש. ואף דמבואר במס' אהלות (פט"ו מ"ה) שארצו של בית כמוהו עד התהום ולשון ספרי כל אשר באהל לעשות קרקע הבית כמוהו כבר ביארו התוי"ט במס' אהלות (פ"ג מ"ז) לא שהקרקע עצמו טמא אלא לרבות אוכל הטמון בתוך קרקע הבית אעפ"י שהוא מכניסה בעפר לא הוי ככלי חרס המוקף צ"פ אלא כאוכלין שגבלן בטיט דלא חייץ ע"ש אבל כשהיא בכלי חרס המוקף צ"פ דלא מיטמא מחמת אויר הבית ואין אנו דנין אלא מפני המקום ודאי י"ל דכל שמונח טמון בקרקע קרינן בי' והניח במקום טהור ודו"ק:
ג ובמה דאמרו בגמ' אין הקדש ניצול בצ"פ מבואר הטעם בס' טורי אבן דיליף קודש בק"ו ממי חטאת וזהו מה"ת עוד כ' דטעמא רבה איכא דבעלמא אין חשש שמא יקח החבר אוכלין ומשקין מע"ה דהחבר יודע שאוכלין ומשקין של ע"ה בחזקת הטומאה ואין ע"ה נאמן על הטהרות אבל בקודש דנאמן ע"ה על טהרת הקודש שוב יש חשש שמא יקח החבר יין ושמן לקודש מע"ה והוא לא ידע שניטמא באהל המת בכלי חרס המוקף צ"פ וכלי ע"ה טמא ואינו חוצץ בפני הטומאה וע"ה מחזיק כליו בטהרה לכן אמרו אין מוקף צ"פ חוצץ בקודש. ומה"ט דלא מהני צ"פ שוב לא מהני להציל האוכלין של קודש לחצוץ בפני הטומאה בין בית לעלי' דכל עיקר דכלי חרס חוצץ בארובה שבין הבית לעלי' הוא דמיון דברים אשר הם בכלי חרס מוקף צ"פ כמבואר בפה"מ להרמב"ם במס' אהלות (פ"ה מ"ב) ע"ש ושי' הר"ש דכלי חרס של חבר המוקף צ"פ מציל בכלי שטף והרמב"ם בהט"מ (כ"ג ה"א) כ' דכלי חרס של חבר דינו כשל ע"ה דאינו מציל על כלי שטף במוקף צ"פ ועיין פ' חומר בקודש (כ"ב:). ובהכי ארוחנא ליישב דבר התמוה לרבים בפ' מי שהחשיך (קנ"ז.) ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ואבא שאול ב"ב שפקקו את המאור בטפיח וקשרו המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואינו מובן כיון שסתמו המאור למה הוצרכו למדידה ולהנ"ל א"ש דהא ר' צדוק כהן הי' כתוס' מס' סוכה (כ"ו:) והוא הי' בפני הבית כדאית' בפ' הנזקין (נו) וממילא אביו של ר' צדוק ע"כ הי' בפני הבית ויתכן דמתחילה פקקו המאור להציל אוכלין ומשקין של תרומה דבזה כ"ח חוצץ ואח"כ מדדו לדעת אם יש פותח טפח דאז נטמאו האוכלין והמשקין של קודש דאין כלי חרס המוקף צ"פ אפי' של חבר מציל בכלי שטף וממילא שאינו מציל בין בית לבית על האוכלין ומשקין של קודש ודו"ק:
ד בתשו' שו"מ מה"ד ח"ב (רי"ט) הק' דבחנוכה הדין דמותר השמן מותר והט"ז הביא סמוכין לזה מגמ' סנהדרין (מ"ז.) דמה דלא חזי לי' לא תפוס לי' בהזמנה וה"ה לרבא במעשה והא במס' מנחות (ס"ו:) אי' טעמא דר' עקיבא דמחייב במעשרות משום שלא נתנו מעות אלא לצורך להם ואנן לא קי"ל הכי כמבואר ברמב"ם ה' תו"מ (פ"ז הי"ב) ע"ש וסיים בצע"ג ולענ"ד לק"מ דשאני חנוכה או מת או סוכה דאין בו קדושה רק מחמת דאיתקצי למצו' ומה דלא חזי לא איתקצי והרי אפי' בקדושת הגוף אין כלי שרת מקדש רק השיעור וכן בקטורת אין בה רק קדושת דמים דצורתו כל השנה ועיין תוס' מס' שבועות (י.) אבל לענין קדושת דמים הנלקח ממעות הקדש כגון בשלשה סאין הנלקח עבור הקרבת העומר נהי דאין צורך העומר אלא עשרון אחד מיהא עכ"פ קדושת דמים חל על כל השלשה סאין שהרי קנו אותם ממעות הקדש ומה"ט גם מותר הקטורת בעי פדיון כדאי' במס' שבועות שם דנהי דאין בה קדושת הגוף עכ"פ לא נפיק מקדושת דמים והא דרע"ק מחייב במעשרות היינו טעמא כדמפרש בגמ' מנחות שם דרע"ק ס"ל נהי דנתנו מעות הקדש וקנו שלשה סאין מיהא כיון דאין צורך עומר אלא עשרון אחד ע"כ לא נתנו המעות רק עבור העשרון הא' הנצרך לעומר והמותר מן העשרון לא קנו כלל ומעיקרא חולין היא ואין זה דומה לקטורת דהתם כל הקטורת שקנו הוא מכלל שיעור שבאה הפקודה עלינו לקנות סממנין במשקל הזה וגם הקטורת חזי לשנה הבאה ע"י פדיון וגם שהרי מתחילה הכל ראוי והי' ביד הכהן שיקח את המותר ויעשה מהן קטורת ומה שלקח לקטורת ביד הכהן לעשות שירים מותר הקטורת אבל העומר הבא מג' סאין הי' לוקחין המנופה ביותר ורק עשרון אחד הוא המובחר ולכן ס"ל לרע"ק שבאמת לא קנו לצורך העומר אלא עשרון המובחר ולא נתנו המעות אלא לצורך להם אבל הת"ק ס"ל שהגזבר קנה כל השלשה סאין לצורך העומר והמעות שנתן היא הדמים עבור כל השלשה סאין נמצא דהמותר מן הג' סאין אע"ג דלא חזי ולא חייל עלייהו קדושת הגוף ולא משום הוקצה למצו' מיהא קדושת הדמים יש בהם ולהכי מירוח הקדש הוא ופטור מן המעשר ודו"ק