אור ברסלב
שות מהראש סימן נג

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן נג

סימן נב

ב"ה. שוי"ר להרב המאה"ג החו"ב מ' יהודה ני' אבד"ק פראסקרוב וחד דעמי' הרב החריף מו"ה עוזר ראבין ני' מו"צ ד"ק הנ"ל:

מכתבם הגיע עדי נכון למועדו והנני למלא רצונכם להשיב לכם חיש מהר בדבר הנשאל הנחוץ לכם לדעת מה יעשון. ותורף השאלה, שזה כמה שאנשי העיר קבלו איש שו"ב להיות למשגיח בבית המטבחים וכעת רצון הקהל לקבל את המשגיח שיהי' שוחט ובודק אכן אסור הוא מחמת שנתן חתימת ידו להשו"ב הישנים שקיבל עליו באו"ש בח"ח שלא להיות שוחט בעיר פראסקרוב ושחיטתו יהי' אסור כקרבן. וזה תשובתי בעזה"י:

א מכותלי מכתבם נראה הדבר פשוט להיתר דמה כחו יפה לאסור דבר שאינו שלו על אחרים. אמנם כן הוא פשוט ומבואר במס' כתובות (נ"ט.) שכן אין אוסר פירות חברו על חברו ובמס' נדרים (מ"ב.) דאם הדירו בשביעית לכ"ע אוכל מן הנוטות דהשתא לאו ברשותי' הוא ולא מצי מדיר לאסור על חברו ע"ש. וה"נ כיון דבהמות הנשחטים המה מאת זובחי הזבח מה כחו יפה לאסור הבשר על אנשי העיר. אכן זה רק היכי דבא לאסור את המותר ע"י מוצא שפתיו שפיר אמרינן אין אדם אוסר פירות חברו על חברו דרחמנא אמר לאסור איסר על נפשו ולא על אחרים פירות של חברו אבל אין זה דמיון לנידן שאלתינו שהבהמה בחזקת איסור קיים והוא בעי להתירה באכילה בשחיטתו ודבר זה מתורתו של הר"ן ז"ל שמענו שכ' דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה והוי כלא נשחטה ומתה מאלי'. וכיון דגופו של השו"ב ברשות עצמו והוא נשבע שלא לשחוט בעיר פראסקרוב כי עבר ושחט יש לנו לומר דלא אהני מעשיו ואף דמשנה שלימה שנינו השוחט בשבת אעפ"י כו' שחיטתו כשרה בש"ס חולין (י"ד.) כבר אסברא לן המוהרי"ט דאי אפשר לתקן האיסור דהשחיטה בשבת אסורה משום נטילת נשמה ואפי' נימא דלא אהני מעשיו כבר חילל את השבת אבל היכי דנשבע שלא לשחוט כי נימא דלא אהני מעשיו מתקן האיסור דהוי כלא שחט מיהא הבשר אסור באכילה משום איסור נבלה והוי כמתה מאלי'. ותו דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עשה בה מעשה אסרה וע' ט"ז יו"ד סימן (ד' סק"ה) וע' בחוות דעת ה' שחיטה (סימן א' סקי"ג):

ב ובתוס' מס' מנחות (פ"ד.) כתבו בד"ה שומרי ספיחין בשביעית וא"ת איך עומר בא מן המשומר הא בעינן מן המשקה לישראל כו' וי"ל כו' א"נ קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש וראיתי למי שהעיר מהא דאי' בירושלמי מס' פסחים (פ"ד) וכן הוא בתוספתא דמס' פאה (פ"א) הנוטע להקדש פטור מן הערלה כו' וחייב בשביעית ר' זעירא בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' אפי' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עלי' ולענ"ד הא דהביא מן הירושלמי לק"מ די"ל שאני הקדש בדק הבית דעומד לפדות כדאי' בירושלמי שם וכיון דעומד לפדות והפרי לאכילת אדם קאי קרינן בי' קצירך וע' תוס' פ' כיסוי הדם (פ"ד.) ד"ה וליפריקינהו כו' ע"ש אכן מבואר בגמ' דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה כדאי' בגמ' בכורות (י"ב:) לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה ואימורין סלקו לגבוה הרי אפי' קדושת הבכור דקדיש מאלי' ומרחם אמו חלה עלי' קדושת הגוף ואפ"ה חל עלי' קדושת שביעית ומכ"ש קדושת הפה הבאה ע"י אדם פשיט' דאינו מפקיע קדושת שביעית. אכן לענ"ד המקשה לא הבין כונת התוס' דודאי גם התוס' ס"ל דהקדש מזבח ומכ"ש קדושת בדק הבית אינו מפקיע איסור קדושת שביעית ובהגיע זמן הביעור אסורין באכילה לישראל וממילא אסור למזבח משום דבעינן מן המשקה לישראל אפס דהתוס' חדית לן דגם קודם הביעור הפירות המשומרין אסורין באכילה לישראל וממילא אסורין לגבוה דבעינן מן המשקה לישראל וע"ז כ' התוס' די"ל דלא אסרה התורה מן המשומר אלא היכי דהוי של חולין ולא של הקדש משום דכתיב נזירך דידך אין ולא של הקדש וטעמא רבה יש בזה דנהי דקדושת שביעית חל אפי' בשל הקדש ובהגיע זמן הביעור אסורין באכילה זה רק באיסור הבא מאליו אבל לאסור הפירות באכילה קודם זמן הביעור על ידי זה שהוא מן המשומר מן האדם בזה אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואין אדם אוסר את ההקדש שאינו שלו כדאי' בפ"ב דזבחים (קי"ד:) ואף דקי"ל עשה בה מעשה אסרה מיהא משמר לאו כעושה מעשה כדאי' במס' ב"מ (צ"ג:) ע"ש:

ג ובגוף קושית התוס' איך עומר בא מן המשומר הא משומר אסור להדיוט יתכן בעיני עפ"י מה דאי' במס' כלאים (פ"ז) אר"י מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובשנת השביעית אין הכרם שלו אלא של הפקר ובירושלמי שם מפרש משום דכתיב כרמך אבל של אחר לא ע"ש. וכבר התעוררו בזה אמאי לא קידש הא קי"ל עשה בה מעשה אסרה וכי זרע כלאים בכרם אין לך מעשה גדול מזה והנ"ל דל"ש עשה בה מעשה אלא היכי דאין ביד הבעלים לבטל מעשה האוסר כגון בשחט בהמה דאין ביד הבעלים לעשות את השחוט כאינו שחוט והרי שור שחוט לפניך והתוס' פ' הערל (פ"ג) כ' בד"ה אין כו' וא"ת ומ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל שנאסר ואר"י דבדבר התלוי במחשבה כו' ע"ש וכונתם מבוארת דשאני חלב דאוסר התבשיל אפי' בנפל מעצמו ול"ש לומר דלא אהני מעשה האוסר אכן בכלאים קי"ל אם נפל הזריעה שלא בכונה אינו אוסר דכתיב אשר תזרע כש"ס מס' כלאים (פ"ז) וע"ש בפה"מ להרמב"ם דאיסור כלאים הוא רק כשנזרע מדעת האדם ומרצונו וניחא לי' בכך ובזה אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דבעינן דוקא דניחא להו לבעלים ול"ש בזה לומר דעכ"פ כיון דעשה בה מעשה אסרה דז"א הא ביד הבעלים לעקור הכלאים ולבטלו ולגלות דעתו דלא ניחא לי' בכך ואם אינו עוקר גלי דעתי' דניחא לי' בכך ובפ' בתרא דיבמות (קכ"ב) נכרי שהי' מוכר פירות בשוק אמר פירות הללו של ערלה הן של עזיקה הן כו' ופרש"י בשם רבותיו מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשמרו והיא שנת שביעית ואינו מובן מדוע נקט לשון של עזיקה וגדר סביב לו ולא נקט סתם דשל שביעית ומן המשומר ובתוס' שם ד"ה של עזיקה פי' בקונ' מפרדס מעוזק ומשומר ושביעית היא וקשה לו אי משומר קודם הביעור לעולם מותר ואין נראה לר"ת דהא בהדיא תניא בת"כ ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר ע"ש ולפי המבואר לעיל דבשנה השביעית הוי הפקר י"ל דמסתבר לי' לרש"י ז"ל דמשומר קודם הביעור מותר לעולם משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשמר לא הוי מעשה ולהכי קשיא לי' על פי' של רבותיו. ובתשו' מוהרי"ט (ח"א סימן מ"ג) הביא שי' הב"י דגודר כרמו בשביעית חייב במעשרות ומוהרי"ט חלק עליו וכ' דשביעית אפקעתא דמלכא ואין הדבר תלוי בהפקר מרצון הבעלים ע"ש וסברתו נכון היטב לענין פטור מעשרות דקונה מן ההפקר פטור מן המעשר אכן לענין איסור ואי אתה בוצר מן המשומר מקום יש לחלק בין משמר דלא עשה מעשה והבטה בהפקר לא קנה בכה"ג הפירות מותרין משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל היכי דעשה גדר דאפי' בהפקר קנה וחשיב שלו וקרינן בי' קצירך ונזירך משא"כ בהקדש דלא הוי שלו שפיר מביאין העומר וחשיב מן המשקה לישראל משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובשחיטה לענין איסור אכילה ל"ש לומר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון דאלו נפל הסכין מעצמו אין השחיטה מתרת באכילה א"כ אין אנו דנין לאיסור מכח רצון השוחט או מכח מעשיו אלא דאמרינן נהי דאיהו לא אסר לה עכ"פ לא שרי לה כמ"ש הר"ן ז"ל והוי כאלו מתה מעצמה דאסורה באכילה והנותן נבלה או חלב בתבשיל אין התבשיל נאסר מכח מעשה האוסר אלא שנאסר ממילא ודו"ק:

ד ובפ' חזקת (ל"ו.) אכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה כן היא גי' הר"ח וכ' התוס' שם דמיירי באכילת היתר והקשו דבכלאים לא משכחת אכילת היתר ע"ש ולהנ"ל משכחת לה כגון שזרעה בשביעית דהוי הפקר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו כהאי מעשה שבא לפני רע"ק בזרע כרמו כלאים בשביעית כנ"ל ויתכן דהר"ח מפרש שביעית וכלאים בחדא פירות של שביעית והם של כלאים והוי אכילת היתר:

ה ובפ' הזהב (נ"ח.) השוכר את הפועל ולשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת כו' ופרש"י והתוס' דמיירי בספיחי שביעית לעומר ע"ש והקשיתי מהא דאי' במס' שבת (ק"כ) חשבון מאי עבידתי' מהפקר קא זכו ופרש"י דהא הצילו לכם קתני וכ' הר"ן דא"צ לכך דכיון שאינו רשאי להציל ה"ה מופקר לכל מידי דהוי מציל מזוטו של ים ואני אמרתי לתרץ שי' רש"י דכיון דנחתי לאגר שליחות הבעלים עבדי ויד פועל כיד בעלים והמגביה מציאה לחברו קנה חברו וה"נ קנו הבעלים ולהכי פרש"י דהא הצילו לכם קאמר ולהכי שפיר מקשה מהפקר קא זכו ולפי"ז קשה בשנת השביעית דהוי הפקר ל"ש כלל שכר שבת דהא מהפקר קא זכו ועכ"פ כדי שכרו מהפקר קא זכה כמ"ש המג"א סימן (של"ד ס"ק י"ג) ובמס' ב"ק (קט"ו:) מקשה הגמ' לימא לי' מהפקירא קא זכינא ובמס' ב"מ (קי"ח) מוקי הך דשומרי ספיחין כמ"ד הבטה בהפקר קונה ע"ש. ולפימ"ש התוס' מנחות דנזירך אמר רחמנא ולא של הקדש א"ש דלא מצי לומר דאין זה שכר שבת כיון דמהפקירא קא זכ' דא"כ הוא של הדיוט וקרינן בי' נזירך ומשומר להדיוט אסור והבטה בהפקר כתבו התוס' דמיירי עכ"פ בעושה מעשה כ"ד א"כ שפיר יכול לאסור ע"י מעשה והמעשה והקנין והאיסור באין.

ו אמנם מה דפשוט להגאון בעל ח"ד דהיכי שפסלו הקהל שחיטת הכל אמרינן דלא אהני מעשיו ואין שחיטתו מתרת דהוי כמתה מאלי' והא דתנן השוחט בשבת אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ה"ט משום דלא אפשר לתקן האיסור דאפי' אי נימא דלא אהני מעשיו ושחיטתו פסולה דעשאה נבלה לא תיקן בזה האיסו' וחייב משום נטילת נשמה אבל בשוחט שנשבע שלא ישחוט דאין האיסור אלא כשהוא שוחט שחיטה הראוי' וכי עבר על שבועתו ושחט כי אמרינן דלא אהני מעשיו הרי מתקן האיסור ע"ש ולענ"ד צ"ע טובא בזה ומסתברא דע"כ לא אמרינן דלא אהני מעשיו אלא היכי דאי אמרינן דאי עביד לא מהני לא עשה שום איסור אבל בשוחט שנשבע שלא ישחוט ועבר ושחט נהי דאי נימא דלא אהני מעשיו תיקן בזה שלא עבר על השבועה מיהא עי"ז נעשה איסור אחר דהוי כמנבלה בידים ועובר משום בל תשחית כמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' חולין (י:) ר"כ מצריך בדיקותא כו' י"ל מצריך משום בל תשחית ע"ש ואף דאינו מתכוין להשחית עובר משום ב"ת כדמוכח במס' ב"ק (צ"א.) המקרע כו' ע"ש ובפ"ק דמס' חולין (ז.) קטילנא להו איכא בל תשחית ע"ש ובמס' ע"א (יא.) עיקור שיש בה טריפה ופרש"י אסור לגרום לבהמה טריפות בידים ע"ש. ועיין תבואות שור סימן (י"ח ס"ק כ"ג) והא דאי' במס' חולין (פ"ה)) השוחט וצריך לדם כו' כיצד יעשה או נחרו כו' צא טרוף ש"ה שיש לו הנאה מרובה על ההשחתה וכמ"ש הסמ"ג הובא בט"ז יו"ד סימן (קי"ז). ובהכי ארוחנא ליישב מה דקשאי לי במס' פסחים (ע"ג.) שלא לאוכליו מה תיקן תיקן שאם עלו לא ירדו וקשה אמאי שחיטתו כשרה ואם עלו לא ירדו נימא כל דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני וכמאן דחנקינהו דמי ואם עלו ירדו ונמצא דהוי מקלקל ולא חילל את השבת ולא דמי לשוחט בשבת דאי אפשר לתקן האיסור דאפי' נימא דלא מהני מעשיו והוי כמנבל בידים חייב משום נטילת נשמה ולא חשיב מקלקל משום דעכ"פ הוי תיקון לבני נח להוציא מידי איסור מן החי וזה נכון בבהמת חולין דחשיב תיקון הכשר אכילת הבשר לבני נח אבל בקרבן פסח דאסור לנכרי וקדשים שמתו הוא מן הנקברין ואסור בהנאה א"כ חשוב מקלקל ועיין צל"ח שם דאנהיר לן דבשאר קדשים נהי שהישראל אסור ליתן לנכרי מיהא הנכרי שרי לאכול אבל בק"פ דכתיב כל בן נכר לא יאכל בו ל"ש גבי ק"פ תיקון איסור אבר מן החי ע"ש ואי נימא דלא אהני שחיטתו לא תיקן כלל והוי מקלקל והקל"ד שלא לאוכליו מאי תיקן ולהנ"ל א"ש דל"ש לומר אי עביד לא מהני כדי לתקן איסור גברא שחילל את השבת דאי נימא דלא אהני מעשיו וכמאן דחנקינהו דמי הרי הוא מנבל בידים את הקדשים ועובר משום ב"ת ומשום ל"ת כן לה' וכש"ס ע"א (י"ג:) וכמטיל מום בקדשים ודו"ק.

ז ואשר כתבתם שזה פשוט להיתר ואין כאן בית מיחוש כלל יען שאין כאן שבועה כלל דשבועה בכתב לא חשיב שבועה תם אני לא אדע מדוע פשוט לכם הדבר לקולא ולא כן שמענו מאת רבינו יוסף הלוי הובאו דבריו בתשו' מהרשד"ם חיו"ד סימן (פ) שם בסוף התשובה העתיק לשון הר"י שכ' בתשובה ז"ל אם כתב בכ"י שבועה ונתן לו כ"י חייב הוא לקיים מה שנשבע אעפ"י שלא הוציא שום שבועה מפיו ואם לא קיים דינו מסור אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוציא שם שבועה מפיו ע"ש ונראה בעיני דמסתבר לי' להר"י דהא דכתיב לבטא בשפתים ממעט רק לענין קרבן כש"ס נדרים (י"ז:) דממעט נשבע לבטל את המצו' שאינו חייב קרבן מקרא דכתיב להרע או להיטיב גבי קרבן שבועת בטוי ומדכתיב לא יחל כו' אבל מיחל הוא לחפצי שמים ממעט נשבע לעבור על המצו' שאינו עובר בלאו דבל יחל ע"ש ועיין בר"ן נדרים (ח) ד"ה והלא מושבע ולענין שבועה בכתב נהי דקרבן ודאי מיעטה רחמנא מדכתיב גבי קרבן שבועת בטוי לבטא בשפתים וכתיבה אינו בטוי שפתים מיהא לענין בל יחל דכתיב דברו וכתיבה הוי בכלל דברו כאשר אמרו בגמ' במס' גיטין (ע"א.) חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כו' ובתוס' שם ד"ה אמר כו' אבל לר"כ דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש א"כ דיבור מעליא הוא כו' ע"ז. ועיין תשו' נוב"י קמא חיו"ד סימן (ס"ו) א"כ העובר על שבועה בכ"י ה"ה בלאו דבל יחל. ויתכן עוד דמשמע לי' להר"י הלוי דהא דכתיב לא יחל דברו משמע דוקא דיבור אפי' נימא כתב לא הוי דיבור ושבועה בכתב אינו בבל יחל זה רק באוסר איסור על עצמו בדבר שאינו נוגע לאחרים כדכתיב לאסור איסר על נפשו אבל הנוגע לטובת אחרים מהני שבועה בכתב וכמ"ש שארי התומים סימן (צ"ו) ע"ש שכ' כן בביאור דברי מוהרי"ק שורש (קי"ב) ודו"ק. ובתשו' שב יעקב סימן (מ"ט) הביא ראי' דכתיבה לא הוי כדיבור מהא דאי' במס' מגילה (י"ז). כתבה דרשה והגיה אם כיון לבו יצא ומפרש בגמ' דמסדר פסוקי ופסוקי ואי נימא דכתיבה כדיבור דמי אפי' בלא מסדר פסוקי ופסוקי נמי יצא מחמת שכתבה עי"ש ותמוה היא בעיני שהרי הר"ן ז"ל כתב שם בהא דאי' במשנה אם כיון לבו יצא דמש"ה לא אמרו בגמ' ש"מ מצות צריכות כונה משום דלשון כתבה דרשה והגיה משמע דהוא קאמר חסרות ויתירות כפי המסורה וכש"ס מס' ברכות (י"ג.) ע"ש וא"כ אפי' נימא כתיבה חשיב דיבור מיהא כיון דכתבה כפי המסורה בחסרות ויתרות א"כ לא עדיפא הכתיבה מן הקורא להגיה דלא יצא והיינו דתנן במתני' אם כיון לבו יצא וביארו הר"ן ז"ל אם כיון לבו לקרות כראוי יצא ואם לאו שלא כיון לבו לקרות כראוי אלא כדרך קורא להגיה בענין שיכיר השומע בחסרות ויתרות לא יצא. ובמה דמפרש בגמ' דמסדר פסוקי ופסוקי יש להעיר הא במשנה לא הזכיר התנא אמירה או קריאה רק כתבה תנן והשב יעקב בתשובה שם עמד בזה ורש"י ז"ל פי' שם במשנה כתבה דרשה והגיה וממילא קראה וזה תמוה ביותר דגבי דרשה והגיה יתכן לפרש וממילא קראה אבל מה ענין קריאה אצל כתיבה אמנם ביאור הדברים נ"ל עפ"י מה שכתב התוספות במס' מנחות (ל'.) ומשה אומר וכותב משום שלא יטעה בכתב ובש"ע יו"ד סימן (רע"ד ס"ב) כ' ז"ל וצריך שיקרא כל תיבה בפי' קודם שיכתבנה ובאו"ח סימן (תרצ"ב) כ' הרמ"א דגם במגילה צריך להוציא בפיו כל תיבה קודם שיכתבנה והמג"א נתקשה בזה ע"ש ולהנ"ל הדין מוכרח ומבואר בגמ' ובפרש"י שכתב לפרש הי' כתבה וממילא קראה ומה"ט מפרש בגמ' דמסדר פסוקי ופסוקי משום דאינו רשאי לכתוב התיבה עד שמוציאה בפיו נמצא דממילא קראה אלא דאכתי יתכן שהוציא התיבה כפי המסורה בחסרות ויתרות ולהכי תנן אם כיון לבו היינו שכיון לבו לקרות כראוי כמ"ש הר"ן ז"ל ודו"ק:

ח ובמס' יומא (מ':) ועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת שיכול והלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם ת"ל ועשהו חטאת ופרש"י במקום שלא קידש הגורל בשאר קרבנות הצריכין פירוש כו' אם כתב על שני גורלות על אחד חטאת ועל אחד עולה ונתנן עליהם לא מצינו שהגורל קובעם ולא יכול לשנותם ע"ש. ולכאורה מוכח מזה דכתיבה לא הוי כדיבור אכן ז"א דשאני התם דמיעט רחמנא כמ"ש התוס' שם ד"ה ועשהו חטאת כו' וא"ת נהדר וניליף בעלמא מהכא שיקדש הגורל מק"ו ומה במקום שלא קידש השם קידש הגורל במקום שקידש השם אינו דין שיקדש הגורל וי"ל דכי היכי דדרשינן ועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת כ"ש דנדרוש ועשהו חטאת לזה ולא לאחר ע"ש. ובלא"ה י"ל דאפי' נימא דכתיבה כדבור דמי אין הגורל קובע כיון דבשעת הכתיבה לא יהיב דעתי' לפרש איזו לחטאת ואיזו לעולה אך בחיק יוטל הגורל ואחר שהוטל הגורל הלא אז אין אומר ואין כותב ול"ש לומר כתיבה כדיבור דמי אלא בשעה שהוא כותב ומה"ט כ' שארי הנו"ב חיו"ד סימן (ס"ו) דהא דמכשיר הרמב"ם עדות בכתב זה רק כשכותב בפני הב"ד בזה אמרינן כתיבה כדיבור דמי בשעה שהוא כותב אבל אם כתב שלא בפני הב"ד לא מהני דרק בשעה שהוא כותב הוא כדיבור אבל לא אחר הכתיבה ע"ש ובזה א"ש הברייתא דיליף מק"ו מקינין שאין הגורל קובע והשם קובע ומדוע לא יליף מכל הקרבנות שלא מצינו בשום מקום שמקדש בכותב זה לחטאת או זה לעולה ואפ"ה מקדש השם בקריאתו בפה מקום שקידש הגורל אינו דין שמקדש השם ולהנ"ל א"ש דאדרבא זה פשוט להגמ' דאם כותב על הספר בדיו זה לחטאת או זה לעולה הוי כתיבה כדיבור וחשיב קריאת שם אבל בגורלות ל"ש לומר כלל כתיבה כדיבור ולהכי פשוט להגמ' דבשאר קרבנות אין הגורל קובע דבשעה שהוא מטיל הגורל אין אומר ואין דברים כלל ולא מצינו שהגורל קובעם וכפרש"י או כפי' התוס' דיליף לה מדכתיב ועשהו חטאת משמע לזה ולא לאחר דבשאר קרבנות אין הגורל קובע. ובמס' שבועות (כ"ו:) מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב יביאה ע"ש. ולפי"ז הא דיליף בבריתא הק"ו מגורלות ולא יליף מכל הקרבנות שלא מצינו בשום מקום שמקדש בכותב זה לחטאת ומזה הוכחתי דהא פשוט להגמ' דמקדש בכותב משום דכתיבה כדיבור דמי אין זה מוכרע דאפי' נימא כתיבה בעלמא לאו כדיבור דמי מיהא בקדשי מזבח דכתיב כל נדיב לב אפי' מחשבה כדיבור ורק בגורל אינו קובע משום דאין כאן אפי' מחשבה ולא גמר בלב ולא ידע אינש בנפשי' איך יפול הגורל איזו לחטאת ואיזו לעולה. ובגמ' שבועות שם קאמר בגמ' תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד דמהני מחשבה ושי' התוס' בכ"ד דמהני מחשבה בלא דיבור ובמס' קדושין (נ"ט:) כ' בד"ה מידי כו' דאפי' היכי שעשה שליח והשליח תרם במחשבה לא מצי המשלח להרים תרומה אחרת ע"ש. אמנם במס' נזיר (כ"ז.) כ' התוס' ד"ה, וכ"ת כו' מדקאמר ר"ח דבעשיית הכהן מתפרשת ש"מ דאין לנו לחוש שנתנו הבעלים עיניהם מעולם או אפי' נתנו אותה נתינה לא מעלה ולא מוריד כיון שלא הוציא בפי' בפיו כו' ע"ש ודבריהם מופלאים שכ' בפשיטות דאותו נתינה לא מעלה ולא מוריד כיון שלא הוציא בפי' בפיו והלא גמ' מפורשת דגמר בלבו מהני. איברא דרש"י פי' בל"א במס' בכורות (נ"ט.) דמחשבה היינו דיבור והתוס' שם הקשו על רש"י מהך דמס' שבועות ע"ש:

והנ"ל דס"ל לרש"י דהא דאמרו בגמ' גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב זה רק חיובא דגברא בתורת נדר דגבי שבועות בטוי כתיב לבטא בשפתים וגבי נדרים כתיב מוצא שפתיך וכתיב לא יחל דברו אבל גמר בלבו אינו לא שבועה ולא נדר אכן בהקדש לגבוה בתרומת המשכן או בהקדש מזבח חשיב נדר ומחויב להביאו בית ה' אבל חלות ההקדש על גוף החפץ אינו חל במחשבה אלא בדיבור ולשי' התוס' י"ל דמסתבר להו דאפי' נימא דחל קדושת הגוף במחשבה זה רק לענין שאין ביכולתו להמיר אותו באחרת להוציא את זו לחולין אבל לקבוע הקן שיהי' מתפרשות במחשבה איזו לעולה ואיזו לחטאת אינו קובע אלא בדיבור ואפי' נתנו הבעלים עיניהם אותה נתינה לא מעלה ולא מוריד כיון שלא הוציא הפי' בפיו כמ"ש התוס' במס' נזיר ולפי"ז אי נימא דפשיט להגמ' דהכתיבה מקדש והקינין מתפרשות ע"י כתיבה בכוונה לקדש ורק בגורל אינו מקדש ממילא יהי' מוכח דפשוט להגמ' דהכתיבה כדבור וקובע איזו לעולה ואיזה לחטאת ואינו יכול לשנותו ודו"ק. ובמס' שבת (ק"נ) פוסקים צדקה לענים בשבת וכ' הר"ן ז"ל תמהני אמאי שרי התנן אין מקדישין ומצאתי בשם, ר"ח ז"ל שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדיבורו ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין דלאו כלי ידוע הוא ואפ"ה אסור. ולענ"ד נראה עפ"י מ"ש התוס' בפ' משילין (לו:) דהקדש מחזי כמקח וממכר משום הוצאה מרשות הדיוט לרשות גבוה ולפי"ז יתכן היטב דבערכין נמי כיון דבדיבורו אישתעבדי נכסי כש"ס פ"ק דמס' ערכין (ו:) ובתוס' שם ד"ה כי כו' ע"ש ואמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דהאמירה חשיב קנין ורש"י ז"ל במס' פסחים (ל:) ד"ה ל"פ אנהיר לן דהלוה אינו יכול להקדיש נכסיו משום דהם ממושכנין להמלוה ואינם ברשות הלוה ע"ש והריטב"א בחי' בפ"ק דמס' קדושין (י"ג:) אסברא לן טעמא דמ"ד שיעבודא לאו דאו' משום דס"ל אין הקנאה לחצאין ע"ש מיהא במלוה הכתובה בתורה לכ"ע אישתעבדו נכסים של המעריך ואמירתו לגבוה חשיב קנין ודאי מחזי כמקח וממכר דאיכא הוצאה מרשות המעריך לרשות הגבוה אבל בצדקה דשי' הרי"ף ואתו צבא הקדמונים דל"ש בצדקה אמירה לגבוה ואף דמחויב ע"י אמירה ליתן הצדקה זה רק בנודר דאיכא חיובא דגברא אבל אמירה בלבד לא חשיב קנין ואם מת אין היורשין מחויבין לקיים נדר אביהם וכבר הרחיב בזה הדבור זקני הרמ"א ז"ל בתשו' סימן (מ"ח) ע"ש בשאלה השלישית א"כ ל"ש בזה הוצאה מרשות לרשות. ובמס' בכורות (נ"ט.) בתוס' ד"ה במחשבה כ' פה"ק נותן עיניו בצד זה כו' וא"ת כו' אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט דהא תנן בפ' נוטל (קמ"ב.) מעלין המדומע באחד ומאה ופריך והא מתקן ומשני ראב"ש הוא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ולהכי לא חשיב מתקן כיון דאפשר במחשבה וה"נ אפשר במחשבה ולענ"ד י"ל דמלבד איסור מתקן יש איסור במה שמגביה את התרומה משום דאיכא הוצאה מרשות לרשות דעד שלא הורם התרומה אין לכהן שום זכות וכש"ס חולין (קל:) אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך ואחר שהגביה התרומה נעשה ממון כהן ובפ' נוטל דפריך והא מתקן ומשני ראב"ש היא היינו דכבר הורם התרומה וזכה בה הכהן ול"ש בזה הוצאה מרשות לרשות דכל עיקר דבעי להרים הוא מפני גזל השבט. אמנם י"ל דמפריש תרומה ל"ש בי' הוצאה מרשות לרשות דנהי דאין זכות לכהן אלא משעת הרמה ואילך מיהא של בעלים נמי לא הוי דמה"ט כ' התוס' במס' סוכה (לה.) ד"ה אתיא כו' דאינו יוצא באתרוג של טבל משום חלק הכהן ע"ש וגם אחר שהרים התרומה יש לבעלים טובת הנאה ואין הכהן יכול ליטול התרומה בע"כ של בעלים ושי' התוס' במס' חולין (קלא.) ד"ה יש בו דהיכי דיש לבעלים טובת הנאה אם בא אחד ולקחו בע"כ מוציאין מידו ע"ש. ולפי"ז שפיר פוסקין צדקה לענים בשבת דאין כאן משום הוצאה מרשות לרשות אפי' למ"ד דגם בצדקה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט מיהא כיון דעכ"פ יכול לשנותה כש"ס ערכין (ו':) וגם יש בו טובת הנאה לבעלים אין בזה הוצאה מרשות לרשות. והרא"ש פ"ק דמס' תענית (תקס"ב) הביא שי' הר"ת דגבי צדקה מועיל גמר בלבו וכ"כ המרדכי פ"ק דמס' ב"ב בשם תשו' רש"י דצדקה אם גמר בלבו חייב כאלו הוציאו בפיו ועיין ט"ז או"ח ה' תענית סימן (תקס"ב) ולפי"ז מובן היטב טעמא של שמועה זו דפוסקין צדקה לעניים בשבת דכיון דחיוב גברא בא בגמר בלבו ונתחייב במחשבתו והרי אמרו בגמ' במס' שבת (ק"נ.) ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר א"כ כי חישב לעשות צדקה וגמר בלבו ודאי שרי וכי הוציא בפיו לא הוסיף שום חיוב על המחשבה ואין כאן איסור לא משום חיובא דגברא ולא משום הוצאה מרשות לרשות דגם בדיבורו לא אישתעבדו נכסי דלשי' הרי"ף אמירה לגבוה לא חשיב קנין וכנ"ל אכן בערכין ובהקדש נהי דמתחייב במחשבה זה רק בתורת נדר חיובא דגברא אבל בדיבורו אישתעבדו נכסים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמירה לגבוה הוי קנין ויש בזה משום הוצאה מרשות הדיוט לרשות גבוה כנ"ל ודו"ק:

ט ולענין אם יכולין אנשי העיר לקבל שו"ב חדש ושכר השו"ב הישנים לא יקופח הדבר פשוט וברור שאחר שכתבתם שנראה בעליל שדעת השו"ב הישנים מעורב הדק היטב עם זובחי הזבח שפיר יכולין לקבל שו"ב המפורסים לירא שמים מרבים ואף אי אמרינן דהשו"ב הוא מן המנוין בקודש ומעלין בקודש ואין מורידין ולענין רב העיר כ' המבי"ט (ח"ג סימן ר') דכמו שאין יכולים הקהל לסלקו מרבנותו כן אינם יכולין לשתף אחר עמו שלא מדעתו שאני רב בעיר שהוא ראש לבני ישראל ודבר אחד לדור אבל השו"ב כבר הורה לנו זקני התב"ש טובים השנים מן האחד ומה לי שנים ומה לי שלשה אם. שכרם לא יקופח האמנם מן הדין אין צריכין להוסיף על השנים דתרי לא חשידי ואף שדעתם מעורבת עם זובחי הזבח אין לחוש בזה והרי עדים החתומים על שדה מקח לא חשו חכמים ורשאים ליקח השדה כש"ס גיטין (סז.) שאני התם שאינו מן הדין להפסיד העדים שלא יקחו השדה אבל השו"ב שכרו קצוב מאת אנשי העיר והמה יש להם לחוש משום לזות שפתים ואפי' בעדים החתומים על השדה אמרו חכמים הרחק מן הכיעור והדומה לו כדאי' בגמ' שם ועכ"פ אין ביד השו"ב הישנים למחות ביד אנשי העיר שרצונם לקבל שו"ב שהוא מופלג בתורה ויראת ה' היא אוצרו ועפי"ז אני דן דאף אי נימא דשבועה בכתב חשיב שבועה מיהא יכול להתיר נדרו שזה הוא לדבר מצו' שיהי' בהכשר ויתרון. וכבר הי' מעשה פה לבוב שהשו"ב המופלג נתן כ"י לאנשי עיר פרעמישלא והכ"י הי' באו"ש שלא יהי' שו"ב בלבוב והורו הגאונים מפה"י שהשו"ב יתיר נדרו שלא ברצון אנשי עיר פרעמישלא והגאון מהרש"ק ז"ל מבראדי הסכים ע"י ונדפס התשובה בס' טוב טעם ודעת.

הנלע"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה