שות מהראפ· הרב אהרן פריד
פתיחה
תורת אהרן
שלמה המלך אמר קהלת ט' בכל עת יהי' בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר עיין פירש"י שם ובמס' שבת קנ"ג והמורם מפירושו ויש להרחיב הענין עפ"י מה ששנינו בפ"ד מאבות ר' יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדר בפני עולם הבא התקן עצמך בפרוזדר כדי שתכנס לטרקלין ע"כ. ירצה. כמו שנודע בהנהגת עולם שאדם הרוצה לכנס לבית פלטין של המלך טרם שיכנס אל חדר הפנימי מקום שבו משכן כבוד המלך. ולעמוד לפני אור פניו מוכרח בתחילה לתקן בגדיו ולרחוץ פניו וליפות לבושו שלא יהי בו ובמלבושיו שום כתם וכמאמר הכתוב כי אין לבוא אל המלך בלבוש שק. וכל זה שיהי נקי ומהודר ראוי ונכון לקבל פני המלך. כמו כן העולם הזה אינו נחשב רק כחצר נגד העולם הכא שהוא בית המלך פנימה ולא נברא האדם ולא בא לעולם הזה רק כדי להכין עצמו וללבוש בגדים נאים ויפים ולהדר עצמו בכל מיני קישוט ופאר כדי שבבואו לעוה"ב ויכנס לבית המלך ימצא חן וחסד בעיניו וכמו שאמרו חכמינו ז"ל ודע לפני מי אתה עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וזה פירוש הפסוק הנ"ל בכל עת יהי' בגדיך לבנים כו' כי ידמה אדם בעיניו ויצייר בנפשו תמיד כי בעוד ימי חיותו בעולם הזה הוא כשומר שעומד על המשמר בחצר המלך ואינו יודע הרגע שיקרא אותו המלך שבודאי מחויב שיהי' גופו נקי ומלבושיו צחים ולבנים וראשו משוח בשמן הטוב כדי שיהי' ראוי ונכון לקבלת אור פני המלך. וזה שהזהיר המלך החכם בכל עת יהי' בגדיך לבנים מחמת שלא נודע לשום אדם עת פרידת נפשו מגופו כדגים הנאחזים במצודה. ולזאת בכל עת ובכל רגע יוכרח ומחוייב שיהי' מוכן ומזומן לבוא לפני המלך מלובש בבגדים נאים ולבנים וראשו מהודר בסיכת שמן הטוב:
אמנם הכנה זו ללבוש בגדים נאים ולבנים אין הכוונה על עדי גוף העכור ואין אלו לבושי משי וארגמן. וגם לא עדי כסף וזהב פז ופנינים כי לא חפץ ה' באלה הבלים ולא נמצא חן בעיניו בנופך ספיר ויהלום. רק הכוונה האמיתת תורה ומצות ומעשים טובים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי עלמא כי המה נקראים טלית נאה וחלוקא דרבנן. ועל בגדים הללו הזהיר אותנו מלך החכם שיהי' לבנים ונקיים מכל חטא ופשע. ושמן היא שמן כתית למאור התורה כי נר מצוה ותורה אור. היא אור החכמה אשר ינוח על ראש תלמוד חכם ועל כן ראוי ונכון שנזהר באלה בכל עת ובכל רגע:
ומעתה יתבונן האדם אם כה הזהיר הכתוב על כל ימי חיותו של אדם שיהי' תמיד נקי וטהור מוכן ומזומן לעמוד לפני מלך עליון. קל וחומר אם הגיעו שנות האדם לימי הזקנה קרוב לשבעים שנה ויותר. וקרב קיצו וימיו מנוים ורגעיו ספורים ואינו יודע מה יולד יום. ולא יתהלל ליום מחר כי אז יעשה. כי יום המות מכל חי מכוסה, שהוא מחויב ביותר להכין עצמו ולתקן עניניו שיהי' מהודר במצות ומעשים טובים כי בעת הזאת באמת האדם דומה לשומר שעומד על חצר המלך לפני פתח הארמון אשר בו המלך מסתתר ורגלו אחת נצב על מפתן הבית עומד ושומר לשמיעת קול הקריאה מפי המלך שיבא חיש מהר לפניו ליתן דין וחשבון על כל מעשיו ועסקיו שעשה כל ימי חיותו:
והנה אמרו חכמינו ז"ל במס' אבות ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ודיקדקו בזה המפרשים למה תנא דין קודם חשבון דהרי מסתמא החשבון קודם לכל דבר עיי' תוי"ט. ויראה לפרש בסייעתי' דשמיא על פי מה דאמרו חכז"ל בפ' במה מדליקין בשעה שמכניסן אדם לדין אומרים לי נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה כו' יראה לענ"ד דעל כל משא ומתן בעסק פרנסתו שנוטל ממון מחבירו או נותן לו ומחליט בדעת שזה הממון שבידו הוא באמת שלו ואין בממונו גזילה וגניבה ולא שום חמס ועולה. וגם נתן צדקה כראוי ולא הוציא ממונו רק לצורך פרנסתו ומחית בית ולא פיזר מעותיו על מלבושיו ודירתו יותר מהראוי ולא קימץ מקנות המצוה בהידורה על כל אלה שייך שפיר השאלה נשאת ונתת באמונה. ויש לפרש יותר עפ"י מה שכתבתי בספרי צל הכסף בפירוש י"ג לפרש הפסוק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב עפ"י מה שכתב בהקדמה לספר שב שמעתתא להגאון קצות החושן דהאדם הוא מורכב מגוף ונפש. אמנם הצדיקים הרכבה שלהם אינו רק הרכבה שכניות כמו שמן הטוב ומים המעורבין יחד אף אם יערבו אותו כל היום סוף סוף ישארו נפרדים כי השמן יצוף למעלה על פני המים ובקל יוכלו לפרוד זה מזה כשכנים הדרים יחד כמו כן הצדיקים הנפש עם הגוף שלהם מורכבים רק כשני שכנים. ולעתים ידועים יכולה הנפש להסיר ממנה כל מחשבות הבלי עולם כאילו נפרדת מן הגוף העכור ולא תשים מחשבתה רק באמונת ה' ית"ש ותורתו הקדושה ואופן השארתה לחיי עולם. ובפרט בעת עמידה בתפלה תכווין בכוונה עצומה כמעט בנפש בלא גוף ואז אין ברעיונה דבר זולת אהבת ה' ומצותיו. ואיש צדיק כזה דומה בגופו ונפשו לשני אחים הדרים יחד ומשותפים בעסקיהם על זמן קצר ולכל אחד מהן יוצרך מזון ומחיה. מזון הגוף הוא לחם לאכול ובגד ללבוש ושאר הנאת הגוף ומזון הנפש תורה ומצות ומעשים טובים וצריכן להשגיח היטב על משא ומתן שביניהם ופסק שלהם שיהי' על צד היושר והצדק שלא יעשו עולה זה לזה לא מבעי' שגוף העכור לא יגביר עצמו על הנפש למנוע אותה מהשלים עניני' ע"י תורה ומצות אלא אפי' הנפש לא תרהב בנפשה עוז להגביר ענינה על הגוף ולמנוע אותו מלהנות בצרכי הגוף כי גם עינוי הגוף יותר מהראוי לחטא יחשב וכמו שאמרו חכז"ל נזיר חוטא הוא שנאמר וכיפר מאשר חטא על הנפש כו' שציער עצמו מן היין. לא כן הרשעים כי המה דומים בגופם ונפשם כהרכבה מזגיות כיין שנתערב במים שהם מעורבים היטב ונעשו מזג אחד כמו כן נפש הרשע עם הגוף בחייו נעשה מזג א' וקשה פרידתם והנפש לא תוכל לצייר שום אמונה טובה בלי תערובת מחשבת הבלי עולם:
ופרשנו בזה הפסוק שאמר איוב י"ב מי יתן טהור מטמא לא אחד ירצה אם יוכל להיות שתהי' הנשמה יוצאת טהורה כולה מן הגוף הטמא ויפרדו זה מזה או אם תוכל הנשמה לטהר עצמה בהתבודדה לבדה נפרד מהבלי עולם ומזוהמת טומאת הגוף ולא יהי' נשארים מבולבלים ומעורבים חלקיהם זה בזה יחד. זאת בודאי אינו במציאת כל זמן שהאדם מדמה בנפשו שהוא איש אחד וגופו ונפשו מורכבים בהרכבה מזגיות כי אז אי אפשר שתפריד הטהור מטמא לגמרי וכמו שאמרו חכז"ל שקשה פרידת הנפש כצמר הנאחז בקוצים. וזה פירוש הפסוק הנ"ל מי יתן טהור מטמא אם יש יכולת לנשמה הטהורה שתהי' נפרדת מן הגוף כולה זאת בודאי הי' לא תהי' כל זמן שהוא אחד והמה ממוזגים ומעורבים כאיש אחד אך יראה האדם וידמה בנפשו כי גופו ונפשו המה כשני אחים וכמו שכתבנו לעיל במעלת הצדיקים ולזה אמר דוד המלך ע"ה מה טוב ומה נעים שבת אחים דהיינו גוף ונפש אשר המה בחיותם גם יחד משותפים בחיהם ועסקיהם אחוזים זה בזה. כשמן הטוב ירצה אז הוא טוב ונעים אם הרכבת שני אחים הללו דהיינו גוף ונפש הוא רק הרכבה שכניות כשמן הטוב המעורב במשקין אחרים דבקל עולה ונפרד מן המשקין המעורב בה כן תוכל הנפש להתפרד בחיים ולהתבודד במחשבה טהורה ולערוך תפלה צלולה וזכה ולעשות מצות וללמוד תורה לשמה כי המה רק כשני אחים שכנים שנושאין ונותנין ביחד. ועל זה יבוא השאלה ראשונה בשפה שמכניסן אדם לדין נשאת ונתת באמונה כולל כל משא ומתן שהי' בינו ובין חבירו וגם משא ומתן שהי' בין גופו ונפשו אשר היו כשני אחים הדרים יחד ונשאו ונתנו יחד אם פסקו באמונה ואם ניתן לכל אחד חלקו הראוי לו ולא עשו עולה זה לזה ולא אינו זה לזה ועל כל אלו הוצרך האדם ליתן דין ומשפט בראשונה עיי' צל הכסף פ' שלשה עשר:
שוב שואלין אותו קבעת עתים לתורה ירצה עפ"י מה שכ' הגאון מווילנא בשם הזוהר הקדוש שבשעת מיתת האדם המלאך חושב ומונה כל הרגעים שהיה חי האדם זה בעולם הזה ונוטל חשבון ממנו על כל מה שעשה ופעל בזמן הזה כמה זמן פנה לתורה ומצוות וכמה זמן פנה להבלי עולם וכמה זמן הגיע לצורך פרנסה ומחית ביתו פ"כ ולפ"ז שפיר מדוקדק מאמר חכז"ל דבראשונה שואלין אותו נשאת ונתת באמונה על כל משא ומתן שבינו ובין חבירו ושבינו בין עצמו גוף ונפש אם הי' באמונה כנ"ל וע"ז צריך ליתן דין ומשפט ושוב שואלין אותו קבעת עתים לתורה ומבקשין ליטול חשבון על כל ימיו ושעות ורגעים במה פנה אותן וע"ז שפיר שייך ליתן חשבון צדק ונאמנים דברי חכז"ל לומר בדיקדוק דעתיד ליתן דין וחשבון דין תחילה על השאלה נשאת ונתת באמונה ועל השניה קבעת עתים לתורה שייך ליתן חשבון. על כל פנים יוצא מדברינו הנזכרים ששני תיבות אילו דין וחשבון כולל כל עניני התורה והעולם אשר יחויב האדם להצדיק עצמו לפני הבורא ית"ש:
ואני הכותב בריה קלה ושפלה צל עובר כצל עוף הפורח אחרי אשר זיכני ה' הטוב ברוב רחמיו וחסדיו להחייני ולהקימני לשנות של "חסד" וקרא עלי את מספר ימיך "אמלא" ונזכרתי בצוואת מלכינו החכם בכל עת יהי' בגדיך לבנים ובמה שפרשנו בו לעיל שכל איש ובפרט הבא בימים צריך להכנה דרבה להיות מוכן ומזומן ליתן דין וחשבון. נבהלתי מאוד. כי נתתי אל לבי לפקח על מעמדי ומצבי. אם יפקדני העיטה אורה לנקש על קנקני בחיפזון ולבקש ממני דין וחשבון. רחפו כל עצמותי ודא לדא נקשין ארכובותי. כי עוונותי עברו ראשי. ומה אשיב על שאלת נשאת ונתת באמונה ואיך אקום בדין ואיך אצטדק במשפט. על כי היטב ידעתי. כי לעשות עוולה לנשמתי הרבתי. במיעוט לימוד תורת ה' וחולשת יראתי. והלכתי אחרי עיני למלאות תאותי. ונתתי חשיבות לגופי ומגרעת לנשמתי. ומי יודע אם לא יכבד אחד מעוונתי להאביד הרכה מזכיותי. לאחר שנודע כי שיקול המצות והעבירות מעיני כל חי נעלמות ורק ביד ה' סתירתי כמו שנאמר כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות. רמב"ם הל' תשובה. ועוד מה טענה על השאלה השניה שישאלנו שופט כל הארץ. קבעת עתים לתורה. ויעשה עמי חשבון כמה זמן פניתי לתורה ועבודה. וכמה זמן בטלתי בדברים בטלים והבלי עולם. אוי לי ווי לי כי בעוונתי הרבים. הרבה זמנים ימים ושעות ורגעים. מתורה הקדושה הייתי מתעלם. ופניתי לבי אחרי הווית העולם להמיר כבוד ויקר תחת קלון והבלים. ואיך אשא פני מחמת בושה וכלימה. ללעג ולקלס אהי' לפני פמליא של מעלה. וכל צבא השמים יחרקו עלי שיניהם.
שבתי וראיתי ברוב צערי וחפזי. ולכל הדרכים פניתי. אולי יש עוד תקוה לשאריתי אשר לא יכרת אחריתי. אולי אוכל להוסיף עוד בקיום מצית ה' ותורתו. אולי ירחם ה' עלי ברוב צדקתו ויסיר ממני שבט עברתו. ובצל ידו יחביאנו במעטה חנינתו:
אמנם נזכרתי מאמר תוכחה לבעל חובת הלבבות וזה לשונו. כי שם בעולם הבא לא יתכן לך לעשות טוב ורע. ולא הנחם לך מפשע אשמה ורשע. כי העולם ההוא נכון לחשבון. כל סתום וצפון אשר ביד כל אדם חתום. וערוך לשלם שכר טוב ליראי ה' ולחושבי שמו. ולהנקם משוכחי אל האומרים מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו עכ"ל מבואר מזה דבעולם הבא אין תקוה עוד לתקן מעשיו:
שוב נתישבתי בלבי אולי יש עוד עתה תקוה. טרם יבוא השמש לערבי. וכל עוד נשמת אלוה בקרבי. תורה ומצוות יתמידו בי. ואולי עוד לא נכזבה תוחלתי לתקן מעוותי ולגדור פרצתי. ולהשלים חסרוני. ולהעלות ארוכה לתחלואי נפשי:
אמנם נזכרתי מאמר הזוהר הקדוש על פסוק מפני שיבה תקום והדרת פני זקן דיזהר האדם לקום להתעורר בשלימות תורה ומצות טרם שיגיע לימי שיבה דאז הוי הידור ואז יהי' והדרת פני זקן אבל אחר שיבואו ימי הזקנה אין זה שבח והידור כל כך שמקיים מצות ה' וסר מרע מטעם שמחמת זקנה כלו תאוותו ואין בו כח להיות רע אבל שבחו והדרו של אדם במעשים טובים. ותורתו ויראתו הוא בהיותו בתוקפו ובגבורתו בימי נעוריו וכמו שנאמר וזכור את בוראך בימי בחורתך:
ויש להרחיב הדברים במה שפירשנו המסורה. וראיתם על האבנים וראיתם את הארץ. וראיתם אותו וזכרתם כו' ויש לפרש עפ"י מה שדרשו חכמינו ז"ל על פסוק וזכור את בוראך. בארך. בורך. בוראך. ופי' בעל העקידה ז"ל אם נפגע איש ההולך בדרך נוכל לשאול אותו שלשה שאלות א' מאין תבוא ? ב' לאיזה מקום אתה הולך ? ג' איזה תכלית יש להילוכך. והנה האדם נקרא הולך כמו דכתיב כי הולך אדם אל בית עולמו ויתכן לשאול אותו שלשה שאלת הנזכרים ויתכן להשיב על שאלה ראשונה מאין תבוא מטפה סרוחה וכמו שאמר התנא במס' אבות מאין באת מטיפה סרוחה אשר במעי אמו וזה נקרא בארך. ועל השאלה השנית לאן אתה הולך יתכן להשיב למקום רימה ותולעה שהוא הקבר הנקרא בורך. ועל השלישת לאיזה תכלית יש להילוכך. התשובה על זה ליתן דין וחשבון לפני הבורא ית"ש וזהו בוראך ע"כ דברי עקידה. ויש להוסיף לדעת כי שלשה תשובת הנזכרים יספיקו ג"כ לבטל ולהרוס שלשה מדות הרעות שהם הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם. כי הכבוד שאדם להוט אחריו מחמת גאוותו וגסות לבו יתכן לעקור בתשובת מאין באת מטפה סרוחה וכמאמר החכם איך יתגאה איש העובר פעמים במקום השתן ודם סרוח. ונגד מדת התאוה שאדם להוט אחרי זלילת בשר ושתית יין להשמין בשרו יתכן להשיב לו ולאן אתה הולך למקום רימה ותולעה ומרבה בשר מרבה רימה ותקות אנוש רימה ונגד מדת הקנאה שאדם חושב כל מה שביד חבריו הי' מן הראוי להיות להיות שלו ואינו מאמין שהכל בירי שמים יתכן להשיב דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין לפני הבורא ית"ש היודע מצפונך ואין רעיון נעלם ממנו והוא שופט בצדק ליתן לכל איש המגיע לו הרי ששלשה מדות רעות המפורסמים נסתרו ונעקרו מחמת זכירת בארך בורך ובוארך. וזה כוונת המסורה הנ"ל וראיתם שלשה שכנגד מדת הגאוה והכבוד נאמר וראיתם על האבנים שזה מרמז לנו מאין באת מטפה סרוחה ומקום מזוהם וע"י זה ישפיל גאוות אדם ונגד מדה רעה התאוה זוללי בשר ושטופי זימה נאמר לו וראיתם את הארץ שבו הקבר מלא רימה ותולעה וזה מבטל התאווה ונגד קנאת אדם מרעהו נאמר וראיתם אותו להתבונן שהוא עתיד לעמוד בדין לפני השי"ת והצור תמים פעלו לתת לכל איש לפי מעללו וזה מרומז בתיבת בוראך ובזה יובן פירוש הפסוק וזכור את בוראך בימי בחירותך ירצה כי זכירת בארך בורך ובוראך לבטל מדת הקנאה התאוה והכבוד לא יתכן רק בימי בחורתך כי אז גברה מדות הרעות אלו על האדם מחמת רתיחת הדם שבו אבל בימי זקנה ושיבה כבר נחה רתיחת הדם שבאדם וכלה כל המדות האלה ואם צריך זכירה כל כך ממוצא הדברים אנו למדין שהמצות ומעשים טובים שאדם עושה בימי זקנותו אינו נחשב כ"כ מחמת שגופן חלוש ואיבריו כבדים עליו ומחמת זה דמם מצונן ונהדר ממנו התלהבות בשעת העבודה ולימוד התורה. גם התאות ורדיפת אחרי מזון ומשגל אשר מעיקים וצרים על האדם בהיותו בתוקפו נמנעו מן הזקנים ועבודתם קלה להשיגם:
וכבר פירשנו בספרי צל הכסף בפירוש י"ז ונשנית פה הצריך לענינינו לפרש הפסוק. הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא כו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ירצה. דהנה שלימות האדם תלוי בשני ענינים (א) שידע ויבין מה תכלית מציאות האדם בעולם הזה. ולמה שולח ממרום הנה כי לא לקבץ הון זהב וכסף ולא לאכול ולשתות למלאות כריסו ולעשות בטנו אלהיו רק נברא לסגל לנפשו תורה ומצות. (הב') שיהי' לו תשובה רבה בלב שמח לעבוד את ה' באהבה ויראה כדי להשיג שלימותו. כי אם הלב מלא דאגות ונעצב על מיקריו ופגעי' אפי' אם יודע מה תכלית שלימותו אם חסר תשוקה ואהבה ישאר ריק וחסר דעה וכאשר בגפו יבוא לעולם כן בגפו יצא. וכאשר נתבונן ונחקור על הדבר נמצא שבענין זה יש חילוק בין הנערים ובין הזקנים בהתנהגותם. כי הנערים יש להם תמיד לב שמח ותשוקה רבה לרדוף אחרי השגת שלימותם יום ולילה לא ישבותו מעמל וטורח להשגת מטרת שפע הצלחתם וזה מעלה גדולה להם. אך חסרונם בצדם שהמה מציירו בדעתם ומדמים בלבם שכל שלימות האדם הוא קנין כספו ורוב עושרו והצלחת העולם הזה. אך הזקנים הבאים בימים המה בהיפוך כי יש להם מעלה גדולה כי כבר נודע להם ומבינים בהשכל ודעת כי כל קניני תבל ומלואה הכל הבל. אך תכלית האדם בעולם המה קנין תורה ומצות אבל חסרון שלהם כי בסיבת הזקנה והחולשה נחלש כחם ותחת שמחת הלב יגון ועצבות ועל ידי זה עבודתם ותורתם בעצלות וכבדות בלי שמחה והתלהבות. נמצא לפי זה בנערינו ובזקנינו מעלה וחסרון בכל אחד לענין קנין השלימות. אמנם יבשר לנו השם ית"ש כי לעת שיתגלה משיח צדקינו במהרה לגאלינו אז והשיב לב אבות על בנים. ירצה. הזקנים מכונים פה בשם אבות ולב אבות היינו הלב של זקנים שדמם מצונן ופסקה מהם השמחה והתשוקה מחמת עצלות אשיב על בנים היינו על קנין שלימות שמשימים הנערים המכונים בשם בנים למטרת חפצם דהיינו שלימות קנין הממון והצלחת העולם הזה אך לב בנים שהוא לב שמח ומלא תשוקה וחשקות אשיב על אבותם דהיינו על שלימות תכלית האמת של אבות וזקנים. והכוונה בזה שאז בפת הגאולה מהגלות וסובב ה' ית"ש שלשלימות האמת שהוא תורה ומצות יכינו ויזמינו הנגאלים לב שמח בתשוקה רבה וחשקות גדול לעבוד את ה' בשמחה ובאהבה רבה. אבל לקנין שלימות עולם הזה יהי' די להם תשוקה מועטת ולב בלתי שמח כלב אבות על קנין שלימות הבנים. ודי בדברים אלו הערה שכאשר הגיע האדם לעת זקנותו קצרה ידו ותש כחו מלעבוד את ה' בזריזות ובשמחה כראוי:
ויש לפרש בזה הפסוק אני ישנה ולבי ער כי באמת הזקנים דהיינו זקן שקנה חכמה ותלמודי חכמים לבבם טהור ונקי ומחשבותם תמיד להיות עובדי ה' ית"ש ונפשם כלתה ללמוד תורת ה' ולקיים מצוותו וכמו שאמרו חכז"ל בשבת קנ"ב תלמידי חכמים כל זמן שמזקינם חכמה נתוספת בהן שנאמר בישישים חכמה אבל גופם חלוש כי התורה מתיש כחם ואברים כבדים עליהם מחמה זקנה וקשה עליהם לקיים כל המצות בשמחה וזה שאמר הכתוב הנ"ל אני ירצה כוחת הגוף שלי ישנה נראה ונדמה כאיש ישן שאין בכחו מחמת זקנה וחולשת הגוף להוציא צדקתם מכח אל הפועל אך בכל זאת לבי ער ומחשבותי ודעתי ורצוני דבוק בה' ובתורתו. עכ"פ מבואר שהזקנים אנוסים מלקיים מצות ה' בשמחה והתלהבות:
הגם שיש להשיב הלא קיימ"ל חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ומעתה יאמרו הזקנים אנחנו רצונינו לקיים כל המצות בשמחה אך מה נעשה אנחנו חלושים ואנוסים ואף שלא נעשה יעלה עלינו הקב"ה כאילו עשינו אין זו טענה ברורה דבספרי אומר לציון אות קנ"א הבאתי שיטת ראשונים ואחרונים דלא אמרי' אונס הוי כמאן דעביד אלא אם ידוע שבלא אונס הי' עושה הדבר המבוקש אך מחמת האונס נתעכב אז אמרי' דאונס כאילו עבד וקיים אבל אם באמת גם בלא אונס לא הי' עושה דבר זה אף שנאנס ג"כ לא חשיב כאילו עבד ואז לא מהני טענת אונס עיי"ש ומעתה מי הוי זה אשר יוכל להתפאר כי לולי ונסו וחולשתו הי' מקיים המצות בשמחה ולולי אונס היה מוציא צדקתו מכח אל הפועל אם השטן עומד תמיד לשטנו כי רק אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר אבל אדם לא יוכל להחליט דבר זה:
אמת שהי"ת הבטיח אותנו שהוא נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. אמנם אין אלו דברים נאמרים אלא לצדיקים גמורים ותלמידי חכמים אמיתים אשר כל עניניהם ועסקיהם מונהגים על פי נסים נסתרים ונגלים. אבל אנן יתמי דיתמי אם קדמוניני אמרו. אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים מה נאמר אנן הרי לא הגיענו אפי' למדרגת בריה שפלה שבשפלים ואין לנו דמיון אפי' לבריה פחותה שבפחותים מחמת שהבריה הנבראת איננו יורד ממעלתה ומדריגתה שנבראת בה ואין שום בריה שבעולם מקלקלת צורתה שניתן לה בעת שנבראת מבורא העולם וכמו שכתב בעל עיקרים ז"ל שמזה הטעם נאמר בכל הברואים במעשה בראשית וירא אלקים כי טוב חוץ מבריאת אדם שלא נאמר בו כי טוב מפני שכל הברואים מיד בעת בריאותם הגיעו לשלימותם כי אין להם בחירה לשנות צורתו לטוב או לרע אבל בבריאת אדם לבד שנותן לו בחירה לשנות צורתו לטוב או לרע לא יתכן לכתוב בעת יצירתו וירא אלהים כי טוב מחמת שעדיי' אין אנו יודעין מה יהי' בסופו ועדיי' לא הגיע האדם לשלימות המקווה ממנו ואם יחטא ויפשע אז יקלקל צורתו ומשחית נשמתו עד שהוא מופסד ומקולקל יותר מכל בריה קלה שבעולם ואין לו דמיון לשום בריה:
ובאלה הדברים הבנתי פירוש הווידוי שאנו אומרים בסוף כל תפילת יום הכיפורים. "והרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה" ויש להפליא על לשון זה שמדמה את האדם לכלי ומדוע לא כתבו שנאמר הרי אני כתולעת או דבר בזוי אחר וכמו שנאמר במקום אחר העזתי פני ככלב ולמה בחרו דוקא בלשון זה הרי אני ככלי כו' אמנם בדברינו הנזכרים יובן היטב דהנה כל הנבראים בעולם כולם נבראים בשלימות המקווה מהם כי אין להם בחירה על טוב ורע רק המה מוכרחים לעשות בטבעם מה שנגזור עליהם מיוצרם ולזאת כל צבא השמים תמיד יהללו את ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד וממילא לא יוסיפו ולא יגרעו משלימותם אשר עמם נבראו וכמו כן כל ברואי ארץ נבראו בטבעם להרוות גופם ולהוליד בדומה וכל חיצונית ופנימת שלהם נוצר עמהם ולא ישתנה ממעלתו וממדרגתו. לא כן מין האדם כי לא נברא עמו בטבעו רק החיצונית שבו ולא הפנימית שבו שהוא או טוב או רע והרי האדם בבריאתו דומה לכלי ריק שאם ירבה אדם בקיום תורה ומצות יתמלא הכלי בחכמה ודעת בפאר וכבוד אך חם יקלקל וירבה לעשות חטא ופשע אז יתמלא הכלי בכלימה ובושה ובזה נבין היטב שכיון שאני מתוודין על פשעינו ביום כיפורים אז לא נוכל לדמות עצמינו לשום בריה שפילה כיון שאון בשום בריה בושה וכלימה כיון שלא קלקל צורתה ולא ירד ממדרגתה רק האדם שמתוודה יוכל לומר הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה מחמת צורתו ממה שהי' הכוונה בבריאתו שיהי' כלי וימלא אותו חכמה ומוסר ומעשים טובים אך האדם מילא את הכלי בחטא ופשע וממילא הוא כלי מלא בושה וכלימה:
ופירשנו בזה בפרק שירה איתא שרצים מה הן אומרים יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו דיש להבין מה ענין שירה זו לשרצים? אמנם יובן בסייעתא דשמיא עפ"י הקדמה לקוחה מבעל עקידה ז"ל ואנחנו נרחיב הדיבור נודע כי כל פעולה תעיד על פועלה אם הוא חכם ושלם באומנתו או לא. ועם כל זה אם נראה מלאכת איזה אומן מתחלפות פעם טיב ופעם רע אז נשפוט על זה ח' משני אופנים או שנחליט ונאמר שהאומן הזה אינו בקי באומנתו ואין לו הבנה שלימה לעשות מלאכתו בשלימות כפי הראוי ומה שעושה לפעמים מלאכתו בטוב ובשלימות מקרה היא וממילא יובן שזה פחיתות הכבוד וגנאי להאומן הזה. או נאמר שבאמת האומן הזה בקי באומנתו מאוד רק מחמת רוע לבו שפעמים הוא בכעס או בעיצבון מחמת זה הוא מקלקל אומנתו וממילא דזה יחשב לחטא להאומן דמדוע לא ישגיח שיהי' עושה אומנתו בלב שמח כדי שישלים המעשה כראוי. אך כל זה ניתן לאמור בפעולת אדם. אבל בפעולת ומעשה ידיו של השי"ת הגם שנמצא בבריאתו ברואים חשובים ומעולים וברואים פחותים ושפלים ובין כל משכיל כי לא מחכמה שאל חיש מדוע ברח השם ית"ש בעולמי בריות שפלים ופחותים כמו השרצים וזוחלי עפר המאוסיים ולמה לא ברא כל הברואים יפים כמו אריות וסוסים כי זה שטות גדול כי כמו שהרואה גוף אדם מכף רגל ועד ראש בעל איברים נכבדים ופחותים לא יוכל לשאול מדוע לא נברא כל גופם מראש אי לב או עין שהמה החברים היותר נכבדים מחמת שישים אל לבו כי הגוף נצרך לקיומו גם האיברים הפחותים והגרועים וכי רק בעשות מעשהו יגמור ויושג תכלית בשלימותו דרך משל הרגלים ילכו לבקש המזון והידים יביאו המזון אל פיו והאיצטימכה יעכל המזון והכבד יהפכהו לדם ומשם ילך אל הלב ומשם יוצא באמצעות הגידין והעורקין אל כל האיברים וכן הציפרנים יגינו על ראשי אצבעות אשר שם יכלו כל העצבים אשר שם יותר גדול הרגשת המישוש. גם השערות יגינו על הראש אשר בו המוח לבל יתקרר הליחות שבו. כן ישפוט כל משכיל כי גם לתיקון העולם בכללו ראתה החכמה העליונה שהוא ראוי ומחויב לברוא חומרים שונים מעולים וגרועים ולתת לכל חומר צורה הראויה לה למען יהי' על ידי זה ברואים יקרים ופחותים ויעשה כל אחד מעשיהו ומלאכתו כאשר הוכן עליו ונדע בטח כי רק באופן זה יושג התכלית הנרצה להשי"ת ואיין לשאול מדוע לא ברא השי"ת עולמו שיהי' כולם מלאכים או כולם חכמים ונביאים. או מדוע לא ברא השם יתעלה כל חיתו יער אריות ושנהבים יקרים. כי לא מקוצר יכולת ח"ו כי הוא כל יכול כמו שנאמר היפלא מה' דבר או היד ה' תקצור ונאמר לך ה' הגדולה כו' וגם לא מהעדר טובו וחוסר חסדו כי טוב ה' לכל ומטיב לכל נמצא בכל מה שיוכל הנברא לקבל ולפי ראות חכמתו וידיעתו הבלתי בעל תכלית להשיג מזה העולם תכלית ברואתו הנרצה ממציאותו עלה ברצונו הפשוט לברוא מינים ממינים שונם חשובים ושפלים כי כן הוא רצונו לתכלית קיום העולם אבל אין חילוק במיני הברואים כין ברואים חשובים ויפים ובין בריות השפלים והמאוסים דכי כולם נצרכים לכללת קיום העולם לתכלית הנרצה לפני השי"ת ברוב חכמתו וידיעתו אשר נעלם ענינו מעיני כל חי. והנה מובן מעצמו כי השרצים המה מין היותר גרועים ופחותים שבכלל הבריאה והמה גרועים יותר מכל חי ואפי' מדומם וצומח כי המה מאוסים ולא חזי לאכילה טפי מנבילה ברורה וכמש"כ תוס' שבועת כ"ד ד"ה אלא כו' עי"ש והי' להם לשרצים המועסים להתאונן ולהתמרמר נגד רצון בורא עולם ית"ש ולבא בטענה על אשר נבראו באופן נבזה ונמאס יותר מכל הברואים שבעולם. והיה עולה על הדעת להכריח מזה אחד משני פנים או שחס ושלום מקוצר יכולת לא נבראו השרצים באופן נאות ומשובח ויהי' זה חלילה לפחיתות הכבוד לבורא העולם. אופן ב' שנאמר שלא מחמת קוצר יכולתו רק מחוסר טובו וחסדו מחמת שהי' אז שעת עצבון או רגע זעמו וכעסו ושינוי רצון ח"ו לא ברא אותם באופן נאות ותכונה משובחת והי' זה נחשב לחטא אך האמת אינו כן כי השרצים ושר הממונה עליהם מבינים היטב ומודים שהיוצר ובורא העולם הוא יחיד ומיוחד כל יכול ויד ה' לא תקצר וגם הוא טוב ומטיב תמיד בלי שינוי רצון ובלי עצבון וכעס ח"ו רק לטעם זאת ברא אותם השי"ת באופן זה מפני שאינם יכולין לקבל טובה יותר וצורה משובחת שיושלם עמהם כוונת כללת הבריאה לפי גודל חכמת הבורא ית"ש הבלתי בעל' תכלית הנעלמה מעיני כל חי רק שיבראו באופן ותכונה כזאת. ואחרי שהשר של שרצים מבין זאת. לכן המה משבחים ואומרים שירה הנאותה והיאותה להם מאוד וזה יהי כבוד ה' לעולם אף שאנו הברואים היותר שפלים ונמאסים שבכללות הבריאה מ"מ אין זה נחשב חלילה לפחיתות הכבוד להבורא אותנו כי אדרבה יהי כבוד ה' לעולם וכן אנו מודים ויודעים כי לא מחמת העדר טובו בעת עצבון וכעס ברא אותנו תל תכונה פחותה ומאוסה כי אדרבה כי לעולם ישמח ה' במעשיו ואין בו ח"ו מדות המגונת אשר יגרמו לו עצבון וכעס כי עוז וחדוה במקומו רק הטעם שלא נוכל לקבל טובה יותר ובשפלתינו ירצה השי"ת ויושלם תכלית הנרצה בכלל הבריאה כמו בשאר הברואים היקרים. ונכון:
ויש לפרש עוד סמוך לענין זה פסוקים שבתהילם ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תיכון תבל בל תימוט. נכון כסאך מאז מעולם אתה יש לדקדק ויפלא דלמה משבח הכתוב את ה' ית"ש שלבש מעטה גאה הגאווה והלא הגאווה מדה מגונה ומשה רבינו נשתבח במדת ענוות שלו גם מצינו ג"כ שהשי"ת במקום שנמצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנתו וכמו שאמרו חכמז"ל גם יש לדקדק מדוע לא כתב לבש ה' עוז אזר ומדוע כתב לשון התאזר דמשמעו על ידי אחרים התאזר גם סמיכות אף תיכון תבל צריך ביאור:
ויראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא לפרש על פי מה שלמדתי בספר שומר אמונים להמקובל מו"ה יוסף אירגאס זצלל"ה דף י"א דשאל שאלתיאל וז"ל כיון שהאין סוף ב"ה וב"ש הוא הטוב והמטיב בעין יפה ואין כילות וצרת עין לפניו מדוע לא האציל את כתר עליון באופן שיהי' שווה לו ממש היד ה' תקצור? והשיב יהוידע מפני שהוא מן הנמנע שהאלוה יעשה אלוה אחר כמותו שווה לו ממש ולא מפני חסרון יכולת האין סוף רק מפני היותו כתר עליון עלול מפני שקדם אליו בהעדר לזאת לא יסבול ענינו להדמות אל עילתו כי איך ישתוה האפשרי מציאות אל מחויב המציאות ואור שהמאציל ב"ה וב"ש יטיבהו בכל טובה לא אפשר להנאצל לקבל טובה ושלימות עד שיהי' שווה לו ממש ומה שהוא נמנע להעלול אינינו חסרון בחיק האין סוף ב"ה וב"ש אם לא יפעילנו דהרי אי אפשר אל העלול לסבול שני הפכים שיהי' עלול ובלתי עלול. עלול כיון שקדם לו ההעדר ובלתי עלול שיהי' שווה לעילתו לכן אין זה חסרון בחיק האין סוף ב"ה אם לא יעשנה בשלימות יותר ע"כ דברי שומר אמונים ופירשנו בזה הפיוט אדון העולם שאנו אומרים בפתח תפילתן. והוא היה והוא הוה והוא יהי' בתפארה והוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה. בלי ראשית ובלי תכלית ולו העוז והמשרה ירצה שבא לישב קושיא הנזכרת דמדוע הוריד ה' ראשית אצלותו שהוא כתר עליון ממדרגתו שלא ישווה לו שיווי גמור והלא הוא כל יכול וטוב ומטיב לכל ועל זה שפיר השיב כיון שהמאציל ב"ה וב"ש הוא הי' בלי ראשית ואין סוף מטעם זה הוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה דאי אפשר להנאצל והוא השני להיות נאצל וחבר בשיווי גמור להמאציל ב"ה כיון שהיה להנאצל העדר אבל המאציל ב"ה הוא היה הוה ויהיה בלי ראשית ובלי תכלית ואיך ישווה לו העלול שהי' לו פעם העדר וזה מטעם שלא יוכל הנאצל לקבל דבר שלא יסבלהו הרעיון שיהי' שני הפכים עלול ובלתי עלול ואין זה חסרון בחיק המאציל וזה פירוש הפיוט הנ"ל כיון שהמאציל ב"ה וב"ש הוא היה והוא הוה והוא יהיה א"כ לא קדם לו העדו מטעם זה הוא אחד ואין שני דהיינו כתר עליון הנאצל להמשיל לו ולהחבירה ואי אפשר שישווה הכתר עליון ולהיות חבר להמאציל ב"ה מטעם שהנאצל היה בפעם נעדר אבל לעולם הי' יכולת ביד המאציל הרי לו העוז והמשרה והוא כל יכול רק שהכתר לא יוכל לקבל. ונכון:
ומעתה נבוא לפרש הפסוק הנ"ל ה' מלך גאוה לבש ירצה מאמר הכתוב בלשון תמיה וקושיא כי לאחר שנחליט ונאמר ה' מלך על כורחך מוכרח לומר שכוונתו לאתר שהאציל המאציל ב"ה וב"ש ראשית אצילתו כתר עליון על זה אצילות מלך המאציל דקודם אצילות לא שייך לומר ה' מלך דאין כאן עדי' דבר על מה שימלוך ואין מלך בלי עם ועל זה קשה אם כן גיאות לבש? והוא קושית שאלתיאל הנ"ל דהרי המאציל ב"ה וב"ש הוא טוב ומטיב לכל מדוע לא השווה את ראשית אצילתו שהוא כתר עליון שיהי' דומה לו בשיווי גמור ומדוע הוריד אותה שלא יהי' שווה ויהיה מלך עליו ואין לומר דהאין סוף ח"ו לא הי' לו יכולת על כך דהרי הוא כל יכול והיד ה' תקצור או היפלא מה' דבר וע"כ אנו מוכרחין לומר דרצה הא"ס ב"ה וב"ש שלא ישווה לו כתר עליון למען יהי' למטה ממדרגת המאציל כדי שימלוך עליו דהרי אם היה הנאצל שווה לגמרי לא היה מולך עליו דאיך ימלוך על השווה לו לגמרי ויובן ממילא שזה הי' ח"ו קצת גאווה אצל המאציל ב"ה וב"ש כאילו כביכול רודף את כבוד המלוכה וידוע דהגאווה מדה מגונה וזה שהקשה הפסוק ה' מלך על ראשית אצילותו שלא השווה אותו אליו א"כ גיאות לבש ל ותירץ הפסוק על זה כתי' יהוידע הנ"ל דחלילה וחס לא מחמת חסרון יכולת ולא מחמת גיאות אשר לבש ה' לא השווה לו ראשית אצילתו כי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו רק שהמניעה היא מפאת הנאצל בעצמו שאינו יכול להיות עלול ובלתי עלול שני הפכים בנושא א' כיון שהי' לו העדר ויש לו ראשית וממילא כיון שהמניעה הוא מצד הנאצל אין זה חסרון יכולת וגאוה להמאציל ב"ה וב"ש וזה שתירץ הפסוק על קושית ה' מלך גאות לבש פירוש ולא הכוונה שבעצמו לבש גיאות אלא לבש ה' עוז התאזר על ידי הנאצל שלא היה יכול לקבל יותר שלימות. מזה התאזר ונלבש הא"ס בעוז וגאוה. ונמצא שאין זה חסרון וגאוה להא"ס ב"ה וב"ש:
עוד יאמר הכתוב אף תיכון תבל בל תימוט ירצה אפי' אי נניח שיש יכולת באצילת הראשון שמכונה פה בשם תבל לקבל כח ועצמה שיהי' בל תימוט לעולם והמאציל ב"ה וב"ש יטיבהו בכך מ"מ עדיי' איננו יכול להיות שווה להמאציל היינו משום דנכון כסאך מאז דהיינו כתר עליון המכונה בשם כסא מאז דהיינו משעת הבריאה ואצילת הראשונה ויש לו ראשית והיה לו העדר אבל מעולם אתה ירצה אתה המאציל ב"ה וב"ש מעולם אתה ואין לך ראשית ומעולם לא היה לך העדר. ואיך ישווה הנעדר ולא הי' לו מציאת קודם שנאצל עם המאציל אשר הי' בלי ראשית מעולם. ונכון:
ועל קוטב זו שנתבאר שהמאציל ב"ה וב"ש הוא טוב ומטיב לכל והוא כל יכול להשפיע לכל נברא מרוב טובה רק שהנברא אינו יכול לקבל יותר אמרתי בעזה"י לפרש מדרש תמיה הביא רש"י בפי' החומש בפ' קרח על פסוק בוקר ויודע ה' את אשר לו אמר משה רבינו לקרח ועדתו גבולת חלק ה' בעולמו יכולין אתם להפוך בוקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר כו' ויבדל אלהים בין האור ובין החושך כך ויבדל אהרן להקדישו ע"כ. ויש להפליא מה ענין היפוך דמיון בוקר לערב למחלוקת קרח ומה תשובה היא על טענת קרח ולמה תתנשאו על קהל ה' ואם רצה משה רבינו לומר שזה אינו במציאת שיהיה כולם כהנים גדולים מאי ענין ויבדל אלקים כו' לתשובה זו:
ונראה בסייעתא דשמיא לפרש עפ"י מה שראיתי בספר הכוזרי ופירושו אוצר נחמד מאמר חמישי סעי' ב' וז"ל ואמנם כן יהי' הפסוקים במעשה בראשית מבואר בביאור רחב שאחר שהורה הכתוב בענין בריאת חומר היולי בפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו כמו שכתב הרמב"ן בפירוש התורה וחפץ ה' להלביש החומר זו להיות לו צורה וכמש"כ ורוח אלקים מרחפת על המים גזרה חכמתו יתברך שמו על סיבוב הגלגלים והיא כוונת מאמר יהי אור שעל ידו סיבוב הגלגל יתחילו צבאות השמים להתנוע תנועתם סביב הארץ וקבלו היסודות כל אחד צורתו והארץ קבלה עבות ועכירות יותר מכל היסודות ומיד אמר הכתוב וירא כו' את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך וזה יובן על פי חכמת הבטה הבנה ברורה כי האור אשר חוש הראות יוכל להרגישו אינו רק על ידי ניצוץ אור חוזר רצונו לומר אם אור השמש זורח על איזה דבר גשמי עב הניצוץ חוזר ומגיע לעין אבל אם השמש זורח על דבר דק כמו האוויר אז האור עובר בו ואינו חוזר לאחוריו וזאת הסיבה שאין אנו יכולין לראות מראה האוויר וכן המים אנו רואין קצת חשוכין בעבור שאין חוזרין לעין רק מקצת ניצוצי אור והשאר עוברין להלך דרך המים. אמור מעתה בעוד שלא קבל חומר היולי צורת היסודת אף על פי שהיה הגלגלים סובבים עם השמש וירח ושאר כוכבי אור עדיין לא היה האור נגמר בשום מקום מיוחד ולא היה אפשר שיובדל הלילה מן היום שגם בהיות השמש תחת האופק ניצוצי אורה הי' עוברים דרך היולי וכן בעומדו על האופק אין האור ניכר בשלימות מחמת שעובר דרך היולי ומתפשט בכל העולם אך מיד שקבלו היסודות כל אחד ואחד צורתו והארץ נעשה עבה ועכורה נאמר מיד וירא אלהים את האור כי טוב רצה לומר כי אז עמד האור בצביונו ותכלית תיקונו וטובתו להאיר לארץ מחמת חזרת ניצוצי האור ועל זה נאמר תיכף ויבדל אלקים בין האור ובין החושך שבזה נבדלה הלילה מן היום שלולי עכירת הארץ גם בלילה בהיות השמש תחת האופק והארץ היה ניצוצי השמש עוברים דרך הארץ ומגיע אלינו אך לאחר שקבלה הארץ צורתה אז התחילה מדת היום ומדת הלילה להשתמש כראוי ע"כ דברי האוצר נחמד:
ומה מאוד יומתקו דברי משה רבינו עפ"י המדרש הנ"ל וכך השיב משה רבינו בחכמה ובתבונה כמו שניצוצי האור הגופני אשר חוזרים להאיר לעינינו ואינם בוקעין את הארץ לעבור בתוכה האור וניצוציו. אינו מפאת חסרון אשר להשמש עד שנאמר שאין לה כח על כך. רק הסיבה היא מחמת חסרון הארץ מפני שהיא עבה וגשם חשוך ואין ניציצי האור יכולין לעבור ולבקוע בה ועל ידי כן הניצוצים חוזרין לאחוריהן דהרי אם לא היה הארץ גשם עב והי' אור השמש בוקע לא הי' אור השמש גדול כל כך וכמו שהיתה בתחילת הבריאה ולא הי' ניכר בין בוקר לערב ולא בין יום ולילה כנזכר לעיל כמו כן הוא האור הנפשי בדמיון נפלא כי האור הנפשי הניתן מאת הי"ת ניתן למשה רבינו במ"ט שערי בינה ובכללם הנבואה הקדושה ואם היה וקרח ועדתו ג"כ מוכנים לקבל אור הנבואה כמו שהיה משה רבינו ואהרן ראוים לכך היה אור הנבואה והקדושה שורה ג"כ עליהן בשווה אבל האמת שקרח ועדתו לא היו מוכנים וראוים לקבל האור הגדולה מחמת גריעותם והמה דומים למדרגת הארץ החומר וגשם החשוך אשר ניצוצי אור הקדושה מאיר עליהם וחוזרין לאחורם. ובזה יובן היטב כאשר אמר קרח כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'. רצה לומר דכל העדה ראויים לקבל האור הקדוש וראוים להיות כהנים גדולים ונביאים קדושים והמניעה לזה הוא רק עיכוב ע"י משה ואהרן שרוצים להיות מכובדים ומנישאים על ישראל א"כ למה תתנשאו על קהל ה' וע"ז השיב משה בוקר גבולת חלק ה' בעולמו יכולין אתם להפוך בוקר לערב שישמשו כולם יום ולילה כאחד שיהי' האור נתפס בכל העולם כאחת? ומדוע לא יוכל להיות כן על כורחך משום דנתבשם הארץ ונעשה עבה וניצוצי אור אין יכולין לבקע בהן ולעבור דרכה לכן כתיב ויבדל ה' בין האור ובין החושך אבל אור השמש אינו גורע זריחתו תמיד והשמש משפיע רק הארץ המגושם אינו יכולה לקבל כן אתם הגורמים שלא תוכלו לקבל אור הנבואה לא מצד התנשאות משה רבינו רק מצד עכירת חומר שלכם ובלתי ראוים לקבל האור ולזאת ויבדל אהרן לכן אתם הנועדים על ה' אתם בעצמכם גרמו שאין לכם כהונה ונבואה מצד שאינכם ראויים לכן ואהרן מה הוא כי תלינו עליו אין לו בזה שום חסרון ונכון:
נחזור לענינינו כל הברואים שבעולם תיכף בשעה שנבראו ונולדו המה בתכלית השלימות, שלימות פנימי וחיצוני ואינם מקלקלים צורתם וכולם אהובים ורצויים בעיני השי"ת רק האדם הזה בבריאתו דומה לכלי ריקם ואינו בשלימות עד שיוציא בעצמו ובבחירתו שלימותו על ידי תורה ומצות ואם מקלקל צורתו ע"י פשע ורשע גרוע מכל הבריות ודומה לכלי מלא בושה וכלימה. ונכון בעיני לפרש הפסוק בתהלים מ"ט אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו והלשון כפל נמשל ונדמה יראה כי הבהמות יש להם ג"כ חיצונית ופנימית ובעת בריאתם נשלמה הכל ואין להם השלמה אחרת אשר יוסיפו עליו. אמנם אם הבהמה מצוייר על הקלף או נראית במראה אז אין בדמיון ההוא רק החיצונות שלה אבל אין בה שום פנימית. והנה נודע שהתורה הקדושה נקראת יקר וכמו שנאמר יקרה היא מפנינים. ומעתה כה אמר הכתוב אדם זה לא נקרא אלא כדי שישלים עצמו בתורה הנקראת יקר. אם בל יבין ולא יתבונן על השלמות עצמו בתורה ומצות אז נמשל כבהמות נדמו לא נמשל כבהמה ממש רק כבהמה המדומה במראה או מצוייר על הקלף דכמו הבהמה המדומה במראה או המצוייר אין לה רק חיצונות בלי פנימית ודומה לכלי ריקם כן אדם זה אין לו פנימית רק חיצונית ואינו רק ככלי ריקם ואם יש לו חטאים ופשעים הרי דומה לכלי מלא בושה וכלימה:
ולאשר פשעי אני אדע ועוונתי עברו ראשי ולעת כזאת כבר אני עומד סמוך לבית המלך מוכן ליום הדין ומחויב ליתן דין וחשבון כמו דתנן במתני' במס' אבות פ"ד בסופו ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כורחך אתה נוצר וע"כ אתה נולד ועל כורחך אתה מת ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון וקשה מאי אשמועינן התנא בדברים אלו הפשוטים. ונלע"ד עפ"י מה שפירשנו בפסוק מכל עץ כו' תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות יראה כל באי עולם יאמינו כי האדם נברא להשלים את עצמו ולהשיג אושר הטוב והאמיתי אלא שהאנשים נחלקו בזה מה היא האושר הטוב והצלחה האמיתת ורוב המוני עולם טעו בזה וסוברים הנאת עוה"ז הוא הטוב והיפוכו הוא רע אבל באמת זה שקר מוחלט כי הטוב היא קיום תורה ומצות והרע הוא החטא ופשע וזה מה שהזהיר השי"ת לאדם כי לא יאכל מעץ הדעת טוב ורע דהיינו שאל יחליט בדעתו שמה שנראה לו שהוא טוב ורע הוא באמת ס כי אם תאמין כן אז מות תמות ירצה עתיד אתה ליתן דין וחשבון ולמות שני מיתות מיתה אחד מעוה"ז ומיתה מעולם הבא ובא הכתוב להורות לן שאל יאמין האדם שבמותו בעולם הזה יתום ויכלה עד שיגרום לו אמונה רע זו שישמח בכל תאוות לבו בעולם הזה וכמאמר אכול ושתה כי מחר נמות אבל הוא שקר מוחלט וכבר אמרו חכז"ל אלו תמות כמות הבהמה הי' לך לשמוח במיתתך אבל לא כן היא כי לאחר מיתה פ"כ תתן דין וחשבון ואם יהיה יוצא מחויב אז תמות ביסורין קשים וזה מות בעוה"ז תמות בעוה"ב אבל אם תאכל מעץ החים וחי' לעולם בחיי עלמא וזה ג"כ מכווין במאמר ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך ולא תמות כמות הבהמה ומעתה דיבר התנא דבר חכמה כי שני דברים ישנו בעולם אשר השכל מכחיש אותו מלהאמין אך מוכרחין אנו להאמין מחמת שבעינינו ראינו שהוא כן האחת היא יצירת הוולד בתוך מעי האם והוא חי שם ט' חדשים שהשכל מכחיש דבר זה וכמו שסיפרו החכמים אשה אחת שהלכה בספינה ונשתברה הספינה ובאת אל אי אחת וחיתה שם שנים רבים וכאשר היתה הרה כשבאת לשם ילדה בן אחד ונגדל אצלה עד שהי' בר דעת פעם שאל לאמו איך בא הוא לזה העולם וסיפרה לו שהיא היתה מעוברת והוא היה בבטנה ט' חדשים ובאיזה אופן יצא ממנה ובא לעולם וכאשר שמע הבן דבריה צחק עלה ואמר לה איך אפשר שיהי' הוא בבטן אמו אשר הוא הגיע לפלגות ענק בגדלותו והאשה קטנה וקצרה וגם חי שמה ט' חדשים ואיך יצא ממקום צר כל הנה פליאות גדולת אשר אין השכל מחייבו ואדרבה דעת האדם מכחשו לולי שבעינינו ראינו שכן הוא וע"כ צריכין להאמין נגד השכל ודעת. עוד דבר א' יש מה שאון השכל מחייבו איך האדם אשר עמד לנגד עינינו איש מראהו כמראה אלקים מלא חכמה ודעת ובדברי פיו לפני מלכים יתיצב בהוד ותפארה ולבסוף יהי' רקב עפר ומלא תולעים היאומן כי יסופר לולי בעינינו ראינו שכן הוא וע"כ צריך האדם להאמין מה שלא נראה וזהו מאמר התנא הרי על כורחך אתה נוצר שצריך אתה להאמין שאדם נוצר בבטן האם וחי שם אף כי השכל מכחישו ועל כורחך אתה צריך אתה להאמין שאתה נולד ממקום צר אף שהשכל מנגדו וע"כ צריך אתה להאמין שאתה מת דהיינו אדם בתפארת הודו יתהפך לעפר ורימה ואף שכל אלה מכחיש השכל מ"מ אנו מחויבין להכחיש השכל ולהודת על כורחך שכן הוא האמת כמו כן על כורחך צריך אתה להאמין כי עתיד אתה ליתן דין וחשבון על כל מעשיך ואף אם עשית עבירה בסתר גלוי וידוע הוא לפני הקב"ה ותצרך ליתן דין וחשבון ואחרי כל אלה אומר במה אקדם להקל עוונתי ולנקות בגדי ליתן דין על משא ומתן של גופי ונפשי וליתן חשבון על רגעי חיי אם לא כלו לריק ואם לא תמו זמן חיותי להבל ובהלה:
ואם יטעון הטוען עלינו מה זה הרעש והפחד מליתן חשבון על כל שנות ימי חייו והלא השם יתברך שמו נתן לנו יום אחד בשנה יום כיפורים לכפר על כל חטאתינו וצריך כל איש ישראל להאמין בכל לב שאם שב והתוודה על חטאיו שנמחל ונסלח לו עוונתיו אמת כי הענין צריך ביאור על הברייתא ביומא פ"ו שאמרו שם דעוונת שהתוודה עליהם ביום כיפורים שעבר אם חוזר ומתוודה עליהן ביו"כ זה הרי זה משובח שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד ע"ש ויש לתמוה על זה דהרי קשה על זה בממנ"פ אי מאמין שיו"כ מכפר א"כ למה מתוודה עליהן הרי כבר נתכפרו חטאיו ואם אינו מאמין א"כ יום כיפור באמת אינו מכפר לו וא"כ למה הוא משובח כמבואר בש"ע או"ח סוף סי' תכ"ז ע"ש. ועוד קשה למה הש"ס מביא הפסוק כי פשעי אני אדע דהרי גוף הדבר לא נלמד אלא מסוף הפסוק וחטאתי נגדי תמיד. ועוד קשה מדוע אמר דהע"ה כי פשעי אני אדע בלשון עתיד היה לו לאמור כי פשעי אני יודע. אבל הנראה לענ"ד לפרש בסייעתא דשמיא על פי דמיון איש אחד פגע בכבוד איש אחר אשר לא הכירו והקיל וזלזל בכבודו ולאחר שנתישב המזלזל בלבו כי לא טוב פשה הלך וביקש מהמזולזל שימחול לו ומחל לו. שוב נודע להמזלזל שהמזולזל אשר זלזל בכבודו איננו איש פשוט אלא איש נכבד ושר גדול ויאמר בלבו אוי לי מה עשיתי לזלזל באיש נכבד כזה והסכים בלבו שילך עוד הפעם לבקש מחילה ואף שכבר מחל לו זה אינו מספיק שהרי דמיתי שפגעתי באיש פשוט והי' בקשת המחילה ג"כ בתכונה זו אבל כיון שנודע לי שהוא איש שר נכבד דומה בעיני כאילו פגעתי וזלזלתי לאיש אחר נכבד וצריך אני לפייסו בפיוס יותר מכובד והכנעה יותר והלך ופייס אותו ומחל לו המזולזל שוב נודע להמזלזל שאותו איש אשר פגע הוא המלך בעצמו ומרט ראשו וצעק ברעש גדול או לי מה עשיתי היתכן לזלזל כבוד המלך ואף שכבר מחל לי וזה שני פעמים אשר בקשתי מחילה ממנו אין זה מספיק כי המזלזל בכבוד המלך ראוי ליפול על פניו ולהשתחות ולבקש מחילה בבכיה רבה ובהכנעה גדולה כי אינו דומה העונש למזלזל בכבוד השר למורד במלכות הרי אנו רואים שפל חטא אחד יתכן לבקש מחילה כמה פעמים. כן הדמיון מורה לנו אם יחטא האדם להשי"ת ויתודה עליו ביום כפורים והשי"ת מוחל לו אם אח"כ נתרבה ידיעתו מגדולת השי"ת אשר עד פתה לא ידע מזה היושר מחייבו לומר עוד הפעם חטאתי כי אין דומה הכנעה ופיוס לאיש פשוט להכנעה להשר הנכבד ודומה לו כאלו לא ביקש מחילה עוד מהשי"ת לפי הבנת גדלו ורוממת השי"ת אח"כ כשמוסיף אומץ ביראת ה' ואהבתו ונגלו לו קצת נעימות ממדות טובות ומידיעת השי"ת עוד יעלה על לבו כי עד עתה לא היה יודע כי מרד במלכות לזאת יתלהב נפשו עוד כהנה לבקש מחילה וסליחה וזה כוונת דוד המלך ע"ה כי פשעי אני אדע ירצה בכל שעה ושעה שאני חי ועובד אותך ונודע לי מקדושת רוממות האל חי בכל עת נודע לי יותר גודל חטאי מה שפגמתי באותו חטא ואף שנמחל לי ביום כפורים זה אינו מספיק כי לאחר שנודע לי היום יותר מפליאת מדעך אני מצייר שעדיין לא עשיתי תשובה כראוי מחמת שיגדל העונש וע"ז שפיר כיון שפשעי אני אדע בכל יום ויום יותר לכן וחטאתי נגדי תמיד ולכן שפיר מביא הש"ס הפסוק כי פשעי אני אדע כיון שהוא טעם מדוע חטאתי נגדי תמיד כדי שנדע מדוע הותר לחזור להתוודת על חטאים שכבר נמחלו ביו"כ העבר אף שאנו מאמינים שכבר נתכפרו העוונת ביו"כ מכל מקום כל מי שמתוודה עוד הפעם מחמת שעתה הבין יותר מגדולת השי"ת והחטא גדול לכן יהי' משובח ואפשר לפרש ג"כ הכוונה בפסוק כי עמך הסליחה למען תורא ירצה הסליחה שאתה סולח ומוחל ישאר תמיד עמך כיון שאתה בלתי בעל תכלית לשבחך ולרוממותך א"כ בכל יום ושעה איש המעמיק בתורת ה' יהי' נודע לו תמיד יותר מגדולתך וממילא צריך לחזור ולהתוודת ולבקש סליחה ולכך נשאר הסליחה תמיד עמך כדי לסלוח בכל ווידוי וזהו למען תורא למען נעבוד אותך תמיד ולבקש סליחה על חטאינו:
גם בלא דברים הנזכרים יש הרבה חטאים אשר יום כיפורים אינו מכפר לגמרי כמבואר בגמרא ורמב"ם. גם יש עוונת נשארים מגילגולים ראשונים אשר נשאר ביד אדם לתקנו והרב אזולאי כתב בשם האר"י הקדוש שזה הפירוש בווידוי אבל אנחנו ואבותינו חטאנו דאבותינו קאי על גילגול הראשון שקרוי אב ואנו מתוודין גם על חטא שחטאנו בגילגול ראשון ולזאת אנו אומרים אנחנו ואבותינו חטאנו על כל פנים אימת הדין עדיין עומד לפנינו ובהלה אחזנו וחלחלה ביעתני ולבי נאנח פניתי לימין ואין עוזר ולשמאל ואין תומך בידי מה לענות ביום הפקודה:
והנה בהיותי משתומם וחוקר כענין נורא הזה השיבני סעיפי ועשתנותי סבבוני ורעיוני טענו לאמר לי מה הרעש הגדול הזה שאתה מרעיש העולם להיות בפחד מיום הדין ומה המורא הגדול שאתה נושא על ראשך לעשות חשבון צדק מימי חיותך הלא נודע כי מיום עמדת על דעתך עד היום מסרת גופך ונפשך ללמוד תורת ה' מתוך הדחק. הרי כבר נאמר בזוהר הקדוש פ' חיי שרה מובא בספרים וז"ל כל מאן דאשתדל באורייתא לא מתבעי מניה דינא כלל עכ"ל הרי מבואר שהלומד תורה כל ימיו אין צריך שיתן דין כלל הא חדא טעם הגון שאין אתה צריך להטיל אימה יתירה עליך כל כך:
טעם שני כי הלא נודע ברבים כי יותר מארבעים שנים לימדתי תורה ברבים עם תלמידים בישיבה וברוך השם כי גדיים נעשו תישים וכמה מהם המה מגדולי ישראל ה' וחיים בנעימים. הרי זכיתי וזכתי את הרבים וכבר אמרו חכז"ל במס' יומא פ"י דכל המזכה את הרבים שוב אין חטא בא על ידו. ומעתה לאחר שהייתי מזכה הרבים אתה בטוח שלא בא חטא על ידך וא"כ סרה הפחד ומורא בפני יום הדין:
ועוד יש טעם שלישי לצנן חומת אש הפחד המה חיבורך אשר הוצאתי לאור בעזר הצור ספר אומר לציון על שמעתתא וספר צל הכסף על אגדה ומצאו חן בעיני גדולי דורינו ועל ספר אומר לציון כתבו והעידו שהוא ספר נחמד ויקר ועל ספר צל הכסף הסכימו שהוא מלא חכמה ומוסר וספרך אלו נתקבלו אצל תלמידי חכמים מופלגי הדור והנה כבר אמרו חכז"ל במס' סוטה דף כ"א על הא דאמרינן שם הגיע לפרשת דרכים ניצול מכולן מאי פרשת דרכים מר זוטרא אמר זה תלמיד חכם דסלקא לי' שמעתתא אליבא דהלכתא ופירש"י ד"ה דסלקא לי' כו' זה לתורה ניצול מיצר הרע ומן החטא ועדיי' אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך. אם יזכה שיסייעוהו מן השמים להתקבל דבריו בין חבירו להורת כהלכה וכמשפט זכה לכך ניצול מכולם ע"כ ומעתה תנוח דעתך מאחר שנתקבלו ספריך ודבריך בין החברים וגדולי ישראל שבחו אותם הרי אתה בטוח שתהי' ניצול מן היצר הרע ומן החטא וא"כ בדברים ובטענות אלו יותר הפחד והמורא. ע"כ טענת סעיפי' ורעיוני'.
אך אמנם סעפים שנאתי. וכל טענות הנזכרים לעיל לא יספיקו לי להשקיט המיית לבי שתנוח דעתי להוציא אימת הדין ממני וכל הטענות דחוין מעיקרא וכל הנחמות המה הבל ובטלים:
ואען ואומר טענה הראשונה מהא דאיתא בספר הזוהר הקדוש דכל מאן דאישתדל באורייתא לא מתבעין מניה דינא כלל. כבר כתב המהר"י טראני בתשובתו כחלק א' סי' ק' דכל מאן דמפרש דברי הזוהר הקדוש הזה כפשוטו דכל מי שלומד תורת ה' אינו צריך ליתן דין וחשבון על מעשיו. דיבר סרה על ה' ועושה תורתו פלסתר ושם הביא ראיות נכונות וברורת על זה מש"ס וסיום לשונו שם הא למדת שתלמידי חכמים הרבה צריכן ליתן דין וחשבון יותר משאר בני אדם. ומי פתי יאמין לפשוטן של דברי הזוהר הנ"ל אבל פירוש דברי הזוהר יבואר לפנינו עד כאן לשון המהרי"ט בתשובה ואני העני כתבתי בספרי הקטן צל הכסף בפירוש י"ג דמיון נאה על ענין זה וכן על מה שאמרו חכמינו ז"ל דהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה הנה איש עשיר הי' לו שני כנים ועשה האב לבניו לכל אחד מלבוש נאה והזהיר האב את בניו שלא יטנפו את הבגדים אך הבנים לא נזהרו במצוות אביהן וטנפו הבגדים ועשו בהבגדים כתמים מאוסים והנה בן האחד עשה כתם גדול בבגדו ואחיו עשה כתם קטן וזה כתם הקטן לא היה לערך כתם הגדול רק כחצי מדתו בכמותו ויקצוף האב על בניו והכה במטהו לבעל הכתם הגדול מכה אחת ולאחיו בטל הכתם קטן הכה שתי מכות ויתמה זה הבן בעל כתם הקטן ויאמר לאביו הלא אחי עשה כתם גדול בבגדו כפלים מהכתם ממה שעשית בבגדי ואיה משפט צדק שלך ומדוע אקבל עונש יותר מאחי ויפן אביו ויאמר לו שוטה אתה ראה כי מלבוש של אחיך נארג מצמר גרוע ומפסולת וכל המלבוש אינו שווה יותר משני זהובים ולאשר עשה בהכתם נפסד הבגד על חצי שווי' ונמצא בו הפסד על זהב אחד ולזאת הכיתי אותו מכה אחת אבל בגדך נעשה מצמר יפה מאוד ויקר והיה שווה שמונה זהובים והכתם הקטן שנעשה בו הפסד על רובע דמי שוויא והפסדת שני זהובים לכן נתתי לך שני מכות וכך היא המידה על כל הפסד זהב מכה אחת. והנה ידוע שמן התורה ומצות שאדם מסגל לעצמו בחייו נעשה לו טלית נאה וחלוקא דרבנן בגן עדן וערך חומר כל טלית לפי הרבות תורה ומצות וכל מה שיוסף האדם בעבודת השם ית"ש יתיפה ויתנאה חומר הטלית שיהיה יקר ונחמד יותר אך אם זה האדם אשר טליתו יקר מאוד עושה עבירה חלילה אפי' עבירה קלה וקטנה עושה כתם בהטלית והפגם הוא נפרך לפי גודל יקר הטלית ויופיה נמצא לפי זה הלומדים תורת ה' והיראים המקיימן מצות הרבה שטליתם וחלוקם יפים ומהודרים ויקרים מאוד אף שעל ידי עבירה קלה שעברו נעשה רק כתם קטן מ"מ לפי ערך יופי ויקר הטלית ההפסד שבו גדול מה שאינו כן באנשים פשוטים אשר גוף הטלית שלהם אינו חשוב כ"כ וחומרם מין גרוע אפילו עבירה גדולה אינו עושה הפסד כל כך ולהכי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה מפני שגם פגימה קטנה עושה רושם גדול והפסד מרובה והיטב אשר כתב מהר"י טראני שהתלמידי חכמים צריכן ליתן דין וחשבון יותר משאר בני אדם הפשוטים:
והנה להבין פירוש דברי הזוהר הקדוש הנ"ל כתב שם המהרי"ט דכוונתו בזמן שאדם עוסק בתורה אין חטא בא על ידו דתורה אגינה ומצלי בעידנא דעסיק בי' ע"כ ולולי דברי קדשו היה נראה לענ"ד כוונה אחרת בדברי הזוהר הנ"ל דיש לדקדק בלשון הזוהר שכתב כל מאן דאישתדל באורייתא. ולא כתב מאן דעסיק באורייתא כמו שנמצא בזוהר כמה פעמים יש לומר דכוונת הזוהר על דאמרו חכז"ל גדולה עבירה לשמה ונלמד מיעל אשת חבר הקיני וכתבתי בענין זה בסוף פתיחה לספרי אומר לציון לפרש הפסוק דרך מצותך ארוץ כי תרחיב לבי עפ"י מה שכ' הרמב"ם בשמונה פרקים לבאר כי לכל מדה ומדה יש שני קצוות ושניהם פחיתות זולת דרך הממוצע היא הטובה והישרה אשר יבור לו האדם ע"ש. והנה באמת דבר זה צריך התבוננת השכל ובינה יתירה לידע בכל תנועה ומעשה איה דרך הממוצא ומחייב האדם להלוך במהלך השלימות אשר שם לו למטרת השגתו לאט לאט עקב בצד אגודל כדי שלא יטה מדרך הממוצע כי בקל יוכל לעזוב דרך הישר והממוצע אך לימדוני רבותינו ז"ל בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחתיך דכל מעשה אדם אם תכליתם לשם שמים אז כולם טובים והתכלית מיפה הסיבה וכמו שכ' באו"ח סי' רל"א ובהיות כן ממילא יובן כי לא יצטרך אדם התבוננת רב לחקור אחרי כל תנועה ופסיעה אם לא נטה קצת מדרך הממוצע כי אם רק תכליתו לשם שמים אז התכלית מיפה את אמצעים ויכול לרוץ ולהלוך מהר בהשגת שלימותי כי התכלית משלים כל חסרון. והנה שם לב מורה על המיצוי ואמצעי כמו שכתב קפאו תהומת בלב ים וזהו שאמר דוד המלך ע"ה דרך מצותיך ארוץ ירצה אם אני מצייר תכלית מעשי להיותם מצותיך והיינו לשם בוראי המצווה אותי אז ארוץ ולא אצטרך להתבונן על מיצועי הדרך שאני הולך בו כי אז אוכל למהר ולרוץ כי אתה תרחיב לבי ירצה כי אתה תרחיב לי את הנקודה האמצעית אשר הוא מצומצמות וקצרה המכינה בשם לב מפני שאפי' הנטיה לצד גם כן למיצוע ואמצעי יחשב כיון שתכלית מעשי לשם ה' וכל המעשים יתעלו בעבור התכלית הקדוש וכל המחובר לטהור טהור ואפשר זהו כוונת הזוהר הקדוש הנ"ל כל מאן דאישתדל באורייתא היינו כל השתדלותו במעשיו ופעולתיו רק להשיג ולהשלים עצמו בתורת ה' כי קודשא בריך הוא ואורייתא חד וממילא כל מעשיו לשם שמים אז אפי' עבירות שלו למצות יחשב כיון שהי' לשם שמים וכמו שאמרו גדולה עבירה לשמה ולא מתבעי מיני' דינא כלל כיון שכל מעשיו לשם שמים א"כ התכליתה הקדוש מעלה את הסיבות כולן למצות ולמה יתבעי דינא מניה:
ואמנם מי הוא זה ואיה המה אנשים אשר ירהיבו בנפשם עוז לאמור זיכיתי לבי וטהרתי מחטאתי וכל מעשי לשם שמים הלא לא ישכח אדם כי הפוקד יצורי עולמים חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב ואין הירהור ומחשבה נסתר מנגד עיניו צופה ומביט אם האמת כן הוא שכל מעשיו הי' במחשבתו רק לשם שמים בלא שום שיתוף דבר אחר. ועוד נוסף על זה לא כל העבירות הותרו אף אם תכליתו לשם שמים הלא ה' שונא גזל בעולה ומצוה הבאה בעבירה פסולה ומי גבר יתפאר בעצמו להכריע ולומר עבירה זו מותר לעבור לצורך קיום מצוה זו ועבירה זו אסורה. מאחר שעל אלו הענינים צריך חכמה ודעת ובינה יתירה לחלק בין דמיונים אשר המה כהררים התלוין כשערה. ובודאי ר"ש בן יוחאי ז"ל בספר הזוהר דיבר מתלמידי חכמים שבדורו שהיו החלוקים והדמיוני' אלו פשוטים וברורים בעיניהם איזהו עבירות נידחת מפני איזה מצות אבל אנן יתמי דיתמי מי יורה לנו הדרך בזה איזה עבירה יודחה מחמת צורך קיום המצוה מחמת קלות העבירה או מחמת חומר המצוה כי בודאי לא כל תכלית מעלה ומיפה את הסיבות ולא כל סבה נדחת מפני תכליתו. הרי דחינו טעם שנזכר ולא נחה בו דעתינו כלל. ונמצא הפחד והמורא מפני נתינת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עדיין לא מש ממקומו:
טעם השני המוזכר לעיל להסיר מורא הדין מלבי מפאת העמדת התלמידים וזכות הרבים גם כן צריך ביאור דמי לנו גדול מר' יוחנן בן זכאי שלימד תורה ברבים ארבעים שנה כמבואר סנהדרין מ"א ולא הניח דבר מכל התורה כולה ומכל החכמות שבעולם שלא ידע כמבואר סוכה כ"ח הרי זכה וזיכה את הרבים ואף על פי כן חרד כשחלה ובכה מאימות יום הדין ואמר ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים כמבואר ברכות כ"ח. וגם מי לנו גדול מדוד המלך ע"ה שאמר מובטח אני שהקב"ה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק עמהם ומי לנו מזכה רבים כמלך דוד אדונינו ואפ"ה חרד וא"כ קשה איך אמרו חכז"ל דהמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. וע"כ צריך אני לדברי תוס' יבמות ק"ט ד"ה מהו דתימא שכתבו שם דהא דאמרינן כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו היינו אם לא חטא מעולם קודם שזיכה את הרבים אבל אם חטא מעולם לא שייך כלל זה. ובהכי א"ש דדוד המלך ע"ה אמר חטאת נעורי ופשעי אל תזכור הרי דחשד עצמו שיש לו חטאת נעורים ולא מהני כלל כל המזכה את הרבים כו' ולכן שפיר פחד וכן ר"י כן זכאי שארבעים שנים הראשונים מימי חייו עסק בפרקמטיא ולפי דעתו היה לו אפשר חטאת נעורים ולא אהני ליה זכות דמזכה את הרבים ולהכי שפיר פחדו הצדיקים אלו מאימת יום הדין וממילא יובן דאנו שמלאים חטאת נעורים ופשעים לא אהני לן זכות דמזכה את הרבים ולזאת אידחי לן טעם השני הנ"ל ולא סר ולא מש אימת יום הדין:
טעם שלישי שהבאתי לעיל שתנוח דעתינו בעבור חיבורים שלי שהוצאתי לאור ונרצו בעיני החכמים ג"כ לא יספיקו להשקיט חרדת הלב. ראה נא מה שכתב בספר החסידים סי' תק"צ וז"ל מי שמזכה את הרבים ואינו עמל לשם שמים כגון אדם שלא עסק בתורה לשמה ועשה פירוש או תוספת או העמיד תלמידים הרבה והכל שלא לשמה ואדם אחר עסק בתורה בכל כחו לשמה ולא עלתה בידו ולא העמיד תלמידם ולא עשה פירוש ותוספת לזכות הרבים לאחר מותו אותו אדם שלמד לשמה עדיף מיניה. מאחר שלמד לשם שמים וברצונו היה מזכה את הרבים ולא עלתה בידו ורחמנא לבא בעי כו' וכשמנו חכמים אלו שאין להם חלק לעוה"ב רצו למנות ג"כ את שלמה המלך ע"ה אעפ"י שעשה ספרים ותיקן תקנות לא חששו עד שיצא בת קול ואמר חזיתי איש מהיר במלאכתו עד כאן לשון ספר החסידים ומעתה כמה וכמה תסמר שער ראש האדם ברתת ובהלה מפני דברים קדושים אלו שהספרים של שלמה פ"ה נתקבלו לקדש קדשים כמו שיר השירים ושאר ספרים ובכל זאת רצו חכמים להחליט שאין לו ח"ו חלק לעוה"ב ובודאי זה דבר מבהיל ומחריד לב האדם ויאמר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר כמוני היום כי אפשר שחיבוריי וספריי נתקבלו ואנה אני בא:
ומצאתי בספר שם הגדולים לאזולאי במערכת ספרים 3/36 וז"ל חיי העולם הבא הוא ספר שחיבר הר"ר אברהם אבואלעפיא. ודע דהרשב"א בתשו' סי' תקמ"ח להרב ישר בספר מצרף לחכמה זלזלו בו כאחד הרקים ויותר. ברם קושטא קאמינא דחזית לרב גדול ממארי רזין ובישראל גדול שמו ואחר דבריו לא ישנו שהוא מקרב לספר הנ"ל עכ"ל שם הגדולים הרי לפנינו שיש במציאות שהחיבור והספר יהי' חשוב וחביב והמחברו יהי' מזולזל ומרוחק. ומעתה נסתרה כל טענה וטענה הנזכרים לעיל להניח דעתי ולהשקיט הפחד מדין וחשבון העומד לפני ואכתי בהאי פחדא קא יתיבנא אם יפקדני העוטה אורה מה אענה ומה אשיב כי ימי כלו בהבל וכלימה וזוודא קלילא לדרך רחוקה:
שוב נתתי אל לבי להתבונן כי אין בידי לעשות כהיום דבר אחר רק לשוב בתשובה שלימה לפני ה' על היסוד המבואר בתורה ונביאים וכתובים במשנה וגמרא ש"ס בבלי וירושלמי ובזוהר הקדוש ובמדרשים ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים דכל ישראל אפי' רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירן לו שום דבר מרשע וכמו שמבואר ברמב"ם הל' תשובה. והרי יש בידי להתחרט על כל עוונתי בחרטה גמורה ולקבל עלי עול תורה ומצות על העתיד ולהתוודת בפי על כל חטאי ופשעי שזהו עיקר התשובה וכמו שכ' הרמב"ם שם וליותר ביאור ענין הווידוי אמרתי לפרש הפסוק ממעמעקים קראתיך ה' א' שמעה בקולי תהיינה אזנך קשובת לקול תחנוני דיש להבין מה ענין מעמקים ולמה צריך עומק וגם מדוע כתב דוקא לקולו או לקול תחנוני ומה הי' חסר אם הי' כתוב ה' שמעה בקשתי ואזניך קשובת לתחנוני ולמה פרט פה דוקא קול אבל הנראה בעז"ה על פי מה שביאר בספר יד הקטנה הל' תשובה פרק א' אות ד' בטעם מצות ווידוי להיות נמצא איש אשר המים הזידונים עברו ראשו וגברה התאוה עליו מאוד ואי אפשר לו לשבור לבבו להתחרט על פשעיו כי לבו לב אבן והשם ית"ש חפץ שאל ידח ממנו נדח ולכן ציווה עליו שיתוודה הגם שאין לו בחירה להכן לבבו יאמר בפיו ענין הווידוי חטאתי כו' ויתכפר לו מטעם שכ' הרמב"ם בהל' גירושין דבגיטי נשים בהנך שדין ישראל לכוף את הבעל להוציא אשתו בגט קיימ"ל דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולכאורה הדבר פליאה דהרי זה הוי גט מעושה ומה בכך שאומר רוצה אני הרי אונסין אותו על כך וכתב הרמב"ם טעם הדבר כי לאשר הוא יהודי באמת וחזקה היא שרצונו לקיים כל המצות כתיקון חכמים רק דהיצר הרע הוא מאנס אותו שילך בתר התאווה ושרירות לבו וכיון שהוכה ואומר רוצה אני הרי כבר גירש לרצונו האמיתי דמה שאינו רוצה לגרש הוא מחמת אונס היצר. כמו כן גבי תשובה הרי חזקה שכל איש ישראל לעשות תשובה כראוי על עוונתיו ולהיות משומרי תורת ה' רק הוא אנוס על פי יצרו וכיון שאומר בפיו הווידוי וגם נקודת רצונו האמיתי הוא ג"כ להיות יהודי ולחזור בתשובה הרי פיו ולכו שווים לעשות רצון קונו ומה שלבו בל עמו זה לא נחשב לכלום כיון שהוא באונס ע"י כפיית היצר הרע ע"כ דברי יד הקטנה ובזה יהי' נכון כוונת הפסוק הנ"ל דדוד המלך ערך תפילה זו לפני כל ישראל אפי' למי שיש לו לב אבן ולא יכול לכווין לתפילתו ולווידויו מ"מ יהני לו מטעם דהרי אפי' אם אין לכו מסכים לקרוא לה' ולהתוודת לפניו מ"מ ממעמקים מעומק הלב אנו רוצה לקרא אותך כיון שהוא חזקה ואעפ"י שלבי אינו מסכים מ"מ זה לא נחשב לכלום כי היא מחמת אונס וכיון שנקודת עומק לבי מסכים ראוי שתשמע בקול תחנוני דאי יהי' פה ולב שווים עומק הלב ואמירת הווידוי בקול וראוי שתקבל את תפלתי ונכון:
ויען כי הווידוי הנהוגה בכל תפוצת ישראל היא אשמנו בגדנו כו' ויראה כי היא מתוקנת מאנשי כה"ג ראיתי לבאר קצת עניניה דלכאורה יפלא דווידוי זו אשמנו כו' אינו כולל רק מצות שכליות. ולא נזכור ממצות שנצטוונו בתורה הקדושה כמו חטא אכילות איסורים וחילול שבת ונדה שהמה עבירות חמורת עד שבסוף אומר סרנו ממצותיך ומשפטיך הטובים ומדוע לא אמר כן בתחילה ונראה לענ"ד לבאר עפ"י הקדמה לקוטה מספר שערי קדושה שכ' רבינו חיים ויטאל דהקשה מדוע לא נאמרו ביאור מדות הטובת או מדת הרעים בתורה בפירושותי' כי מי שיש לו מדות רעות אינו נכלל בכלל מין אדם רק הוא מין בהמה ולא נתן הקב"ה את התורה אלא למין אדם ולזאת לא הוצרכה התורה לבאר שיהי' אדם בעל מדות טובת ואיזה הן מדות טובת כמו שלא הצריכה התורה לבאר שלא יהי' אדם מין בהמה כי עיקר התורה רק לאדם ניתנה ולא למין בהמה עיי' בספרי צל הכסף שם בפ' ה' יוצא מדבר הנזכר שמי רוצה ללמוד תורת ה' מחויב תחילה שיהי' לו מדות טובת כי אם יש לו מדות רעות אז הוא מין בהמה ולא נתנה לו התורה:
ובדברי' אלו הבנתי דברי חכמים כו' במדרש רבה ויקרא וזה לשונו כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבילה טובה ממנו פ"כ ויש להפליא מדוע דוקא תלמיד חכם שאין בו דעה ומדוע לא סתם כל אדם שאין בו דעה. ועוד קשה איך יצוייר תלמיד חכם שאין בו דעה אם הוא חכם מהיכי תיתי שלא יהי' לו דעה ועוד קשה מדוע אמרו חכז"ל דוקא נבילה טובה ממנו ומדוע לא נקטי דבר בזוי אחר אבל הנראה כי דברי חכמים מאירים כספירים ובדיקדוק וחכמה כתבו דבריהם דדוקא תלמיד חכם וגם דוקא נבילה על פי מה שאמרו חכז"ל בסוף ברכות והובא בראשית חכמה בפרק דרך ארץ דרש בר קפרא איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה זה דרך ארץ שנאמר בכל דרכיך דעהו. ע"כ למדין אנו שמדת דרך ארץ אנו למדין מתיבת דעהו ולפ"ז יראה דמלת דעה הוא כינוי לדרך ארץ ודרך ארץ כולל כל מדות טובת כמו נאמנות ויושר לבב. והנה הנבילה יש לה חסרון שהיא מסרחת אבל יש לה מעלה שיכול האדם לפטור ממנו אם ירחיק מעליה אז לא ירגיש שם ריח כלל. אך התלמוד חכם אם יש לו מדות רעות וריח רע ממדותיו המגונת אי אפשר להתרחק ממנו דהרי היא מצות עשה שבתורה לדבק בתלמידי חכמים ואי אפשי להתרחק ממנו וע"כ העומדים סביבו ע"כ שותין ריח רע ממדותיו הרעים ולכך שפיר אמרו בחכמה דוקא ת"ח שאין בו דעה נבילה טובה ממנו שהרי אי אפשר לפטור ממנו להתרחק ממנו משא"כ בנבילה שאפשר להתרחק ממנה וא"ש דברי חכז"ל כל תלמיד חכם דוקא ת"ח שמצוה לדבק בו אם אין לו דפה ודרך ארץ ומדותיו רעים וריחו כריח נבילה מוסרחת מ"מ מוסרחת טובה הימנו מפני שמנבילה אפשר להתרחק ממנה ומתלמיד חכם שאין דעה אי אפשר להפטר ממנו ונכון:
ובזה יש לישב קושיות תוס' בשבת דף ל"א לעיל הא דאמרינן שם בשפה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה אלמא דבתחילה שואלין אותו על משא ומתן באמונה ובמס' סנהדרין ז' קידושין ד' מ' אמרי' דתחילת דינו של אדם על דברי תורה תחילה ע"ש ובדברינו הנ"ל מיושב היטב דודאי בתחילה שמכניסן אותו לדין צריכין על כורחך לשאלו אם נשא ונתן באמונה דהיינו אם היה לו דרך ארץ ומדות טובת שכל אלה נכנס בכלל נשא ונתן באמונה והיה במדריגת אדם דאם לא הי' לו מדת טוב ממילא לא נחשב בבחינת אדם רק מין בהמה והרי לא ניתנה התורה לבהמה א"כ לא שייך שאלת קבעת עתים לתורה שהרי לא ניתנה התורה אלא למין אדם דהיינו שיש לו מדות טובת ולכך צריכן אנו לידע אם הוא באמת מין האדם ונשא ונתן באמונה שוב שנודע שעסק באמונה והוא במדריגת אדם אז שואלין אותו על התורה אבל התם בסנהדרין ובקדושין שפיר אמרי' דתחילת של אדם דייקא של אדם אשר אנו יודעים שהוא אדם וממילא ניתן לו התורה אז נידון תחילה על התורה ואין כאן שום סתירה ומיושב קושית התו' ונכון:
מכל דברינו הנ"ל נלמוד דבתחילה צריך האדם לעלות ממדריגת בהמה למדריגת אדם להשיג לנפשו מדות טובת נאמני ויושר לבב ודרך ארץ דכל זמן שלא עלה למדריגה זו והוא מין בהמה לא שייך לשאלו על התורה כי התורה לא ניתנו רק לאדם ולא לבהמה ואחר שהגיע למדריגת אדם שוב נתחייב לקיים התורה ומהאי טעמא אמרו חכז"ל דדרך ארץ קדמה לתורה ובזה א"ש דבתחילה אנו מתוודין על אשר ירדנו ממדריגת אדם למדרגת בהמה ולזאת אנו אומרים אשמנו בגדנו גזלנו וכו' דכל אלה מחסרון נאמנות ודרך ארץ ולא נוכל תיכף להתוודות על קיום חוקי התורה ומצות שסרנו ממני דכל עוד שאנו לא הגיענו למדריגת אדם לא ניתנה לנו התורה כלל רק אחרי שאמרנו הווידוי אשמנו בגדנו כו' ואני עולין למדרגת אדם מיד נאמר סרנו ממצותיך ומשפטיך הטובים כי אז ניתנה לנו התורה וחיוב לקיימם וא"ש ונכון יוצא לנו מכל הנזכר דתשובה ווידוי המה היותר מועילים לאדם לתקן מעשיו ולהיות מוכן ע"י התשובה והווידוי לבא בטלית נאה לפני מלך מה"מ הקב"ה:
ואף שכתבו הראשונים ז"ל שתשובה צריך ג"כ סגופים ותענית מ"מ עיקר התשובה לא תליא בזה שנאמר אם אינו מסגף עצמו אינו חשוב תשובה וחטאיו לא יתכפרו דמה נעשה בדור הזה שידוע לכל שנשתנה טבעי בני אדם והדור חלוש מאוד והלואי שיוכלו להתענות תעניתים המחויבין ומסויימים בשנה הכי נאמר שבעת הזה מצות תשובה בטיל ח"ו וזה שקר מוחלט דהוא א' מי"ג עקרים שנמסר לנו שהתורה לא תשתנה לעולם אף שהטבע נשתנה והדור חלוש מלסבול סגופים מ"מ התורה לא ישתנה ותשובה מועיל אף לדורי דורות:
ואמרנו בזה להבין ההמשך שיש לברכת קריאת שמע שחרית וערבית לקריאת שמע ויש לבאר שבשחרית ברכה ראשונה יוצר אור ובערבית ברכה ראשונה מעריב ערבים משנה עתים כו' שם מבואר שהשם ית"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית וכן משנה עתים ומחליף הזמנים ובשחרית ברכה שנייה אנו מבקשים להאיר עינינו בתורתו וכן בערבית ונשמח בדברי תורתך לעולם ועד כי הם חיינו ואורך ימינו להורת לן שאף שכל השתנות שבא בעולם מצד שינוי העתים וחילף הזמנים והשתנות הטבע כולם המה מרצון השי"ת המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית לא נטעה ח"ו להעלות על לבינו כי בשינוי הטבע ישתנה ג"כ תורתנו הקדושה והשתנות עתים יגרמו ח"ו ג"כ שינוי במצות תורתינו ולכן אנו מבקשים בברכה שניה שחרית וערבית שתמיד נשמח בתורתינו ונהגה בה לעולם ועד ולא ישתנה שום דבר ממצות שבתורה והטעם שהתורה לא ישתנה אומרים מיד סמוך לברכה שמע ישראל כו' אחד. ואין בו שינוי ח"ו כמאמר אני ה' לא שניתי והוא נצחי גם התורה הקדושה הניתנה ממנו ג"כ לא ישתנה לעד ונכון. על כל פנים נתבאר דאף בדור חלוש כדורינו אין נעשית התשובה באופן שכתבו הראשונים ז"ל מ"מ התשובה רצוייה ומקובלת וכן כ' האזולאי בספר החסידים סי' תתקמ"ה וז"ל ראיתי בכתבי מה"ו רבינו חיים ויטאל זצל"ה ששאל לרבו רבינו האר"י ז"ל דעין רואה בתלמוד ובמדרשים שמעשים טובים ומדות וקדושת התנאים ואמורים הוא דבר מבהיל ולא יוכל האדם בדורינו לעשות אחד מאלף והשיב לו הרב זצל"ה דעתה גברה מאוד הסטרא אחרא ומעט שעושין עתה חשוב לפניו ית"ש כהרבה שהיו עושין הראשונים ע"כ נחזור לענינינו דאין לפני דרך אחר להסיר מורא הדין רק על ידי תשובה וגם ווידוי:
אבל שוב התבוננתי וראיתי שכל זה אינו מספיק לי ולא נחה דעתו בזה כלל שהרי תשובה זו שאני עושה הוא מחמת אימות הדין וחרדת חשבון לפני שופט כל הארץ ואין תשובה זו חשובה רק לתשובה מיראה ומבואר במס' יומא דף פ"ז דתשובה מיראה זדונת נעשה כשגגות ואמרי' בסוף פרק ואילו מציאות על פסוק והגיד לעמו פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשה להם כזדונות ע"ש ויראה לפ"ז דלגבי תלמידי חכמים לא מהני תשובה מיראה כלל ולא נעשה על ידו תשובה מיראה שום רושם כי אחרי שלא נעשה מתשובה מיראה רק שגגות ממילא אצל תלמוד חכם כל שגגה לזדון יחשב א"כ מה מהני לתלמיד חכם תשובה מיראה הרי אפי' אי נעשה מזדונת שגגות הרי גבי תלמיד חכם כל שגגה נעשה זדון. ונמצא אין תשובה זו מספקת:
אך אכתי אפשר לומר דהא דאמרינן דתשובה מיראה לא מהני רק שיהי' הזדונת כשגגות היינו כל זמן שאדם חי אבל לאחר מיתתו מתוך תשובה זו ובא ליתן דין וחשבון הרי המיתה מכפרת על הכל ולא נשאר רושם חטא כלל דהרי אמרו חכז"ל דמיתת צדיקם מכפרת. ואמרנו בזה לפרש מדרש תמוה מובא בדברי חכז"ל:
וזה לשון המדרש והלא באחד בניסן מת בני אהרן ולמה מזכירין אותן ביום הכיפורים לומר לך כשם שיום כיפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת ומניין שיום כיפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם כו' ותמהו רבותינו ז"ל דאיך יתכן להקשות ומניין שיום כיפורים מכפר והלא זיל קרי בי' רב הוא וזה שמו אשר יקראו לו יום הכיפורים. ונראה לענ"ד בעזה"י לפרש על פי מה שמובא בספר טל אורת בשם המהרי"ט לפרש הפסוק בקהלת י"א שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורתיך והלך בדרכי לבך ומראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט שקשה לכאורה דתחילת הפסוק מורה היתר ח"ו לאמור הותרה הרצועה ולבסוף אמר ודע כי על כל אלה כו' דמורה שעתיד ליתן דין וחשבון עוד קשה דקרי לי בחור באומרו שמח בחור וקרי לי' ג"כ ילד כמו שכתוב בילדותך ופירש שם על פי דברי הרמב"ם הידועים שכלל גדול הוא דמדת האדם ששני קצוות המדה היא פחיתות ורעות דרך משל הכילות והפיזור שהם שני הפכים שניהם גרועת אבל הממוצע היא מדת הנדיבות הוא הטוב והישר לפני ה' אך האיש אשר עיוות וכבר אחז והורגל באחת הקצוות קשה עליו מאוד לשוב להתנהג עצמו בדרך הממוצע ואין לו תקנה עד שיטה וירגיל עצמו אל קצה ההיפוך לגמרי והכילי יתהפך להיות פזרון ויתנהג בה זמן מה אח"כ יוכל להרגיל עצמו להיות נדיב ולאחוז במדה הממוצעת. ונתן הרמב"ם ז"ל דמיון למטה עקום אשר נרצה להישירו ולשוותו ושאין די להטותו לקו הישר אלא צריכן אנו להטותו מהיפוך להיפוך כי רק באופן זה נוכל להטותו אל קו היושר ע"כ דברי הרמב"ם ובזה יובן שפיר ששלמה המלך הזהיר ואומר הבט וראה שהוא ראוי שתשמח במעשיך ותהיה בחור משכיל גם בילדותך בעת שתהי' עדיין ילד ולא תעוות לילך בצידי דרכים ולמדות הקצוות הרעות כי אז אם כה עשית לא תצטרך לסגף עצמך לנטות לקצה ההיפוך בזמן ימי בחורתיך כדי לתקן מעשיך הראשונים וזה שאמר ויטיבך לבך בימי בחורתך שתוכל להתענג בתענוגים הראוים שהם דרך הממוצע והישר ולא תאמר שאף אם לא תתנהג עצמך כבחור משכיל בימי ילדותך ותהי' באמת צריך לסגף עצמך בימי בחרותך כדי להטות לקצה האחרון לתרופה לא תפסיד בזה כי אם צער הסיגופין לא כן הוא כי ודע כי על כל אלה שגרמת לך שתצטרך צער וסיגופים יביאך האלקים במשפט וכמו שאמרו חכמז"ל וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש שצער עצמו מן היין הרי שהצער והסגופים שאדם גורם לעצמו נקראו חטאים וראוי לעונש ע"כ דברי הטל אורת ממוצא דברים אנו למדין כי אע"ג דתשובה מכפרת מ"מ נשאר רושם חטא כי אי אפשר לשוב בתשובה כי אם על ידי ענות אדם נפשו ומצער עצמו על החטאים ומתחרט עליהם ואף שנמחלו עונותיו מ"מ גרם לעצמו צער וסיגוף על ידי התשובה כי אם לא חטא לא היה צריך לשוב לענות נפשו ועל ידי החטא הוצרך לצערו ונמצא חטא על הנפש וראוי לעונש:
והנה הסברא הישרה מחייבת אותנו לומר ולחלק דדוקא בתשובה שאדם עושה בכל השנה אז נשאר רושם חטא על העינוי וצער אשר גרם לו על ידי התשובה אבל ביום הקדוש יום כיפורים אף שכל איש מישראל מענה עצמו בחמשה עינויים בכל זאת אין אנו יכולין לומר שאחרי מחילת עוונתינו ביום הקדוש יהיה נשאר רושם החטא של עינוי נפש שאנו מענין עצמינו ביום כיפורים דהרי אנו מצווים על כך מפי השם ית"ש ואפי' אם לא נחטא גזירת הכתוב הוא שנענה את נפשינו ביום כיפורים ומקבלין אנחנו שכר על עינוי זה דהרי אנו מקיימין מצות עשה של ועניתם את נפשותיכם ואיך אפשר שיהיה נשאר איזה רושם חטא הרי אין מצוה עבירה וזה נכון
ובזה יש לפרש מאמר הכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם כו' דיש להבין לכאורה למה נקרא שם יום הזה יום כיפורים ומדוע לא הונח שמו יום סליחה או יום מחילה אך יובן על פי מה שכ' המג"א בשם של"ה בסי' תר"ז ובמחצית השקל שם סק"ג דכפרה הוא לשון קינוח שלא נשאר שום רושם חטא כלל ולפי זה הכי פירושא דהפסוק הנ"ל כי ביום הזה יכפר ירצה דיום זה והתשובה שאנו עושין בו משונה ומובדל מתשובת אשר אנו עושין בכל השנה דבהני אחרי התשובה נשאר רושם חטא אבל ביום זה יכפר עליכם שיקנח עוונותיכם כדי לטהר אתכם מכל חטאתיכם שלא ישאר שום רושם חטא כלל אפי' שגגה ולא יגיע לכם עונש עבור העינוי שעניתם עצמיכם כי לפני ה' תטהרו שכל הצער והעינוי שהיה לנו ביום הקדוש הוא גזירה מאת השי"ת והוא מצוה ואין כאן מציאת לרושם עבירה כלל וזה גופא הטעם שנקרא יום כיפורים משום דהעבירות נתכפרו ונתקנחו שלא ישאר שום רושם חטא כלל כל זה לא היינו מבינים אם היה נקרא יום סליחה או יום מחילה וא"ש: