שות מהראפ· הרב אהרן פריד
סימן מט
שפעת שלומים משמי מעונים עם חיים ברוכים ונעימים לכבוד ידידי הרב המאוה"ג המפואר בנן של קדושים החו"ב כבוד מו"ה אברהם יעקב רייניץ ני' רב ואבדק"ק באלקאן יע"א:
נעימות ימינו הגיעני ונתיקרתי בעיניו לשאול אותי שאלה אחת אשר איש שיש לו בכרם מגפני וענפיו מזיקן את הגפנים אם רשאי לקוצצם או לא. ומעכ"ת פלפל בחכמה ועיניו שפיר חזי כל הנצרך לזה:
והנה בראש כ' לישב קו' התוס' ב"ב כ"ו ד"ה אנא כו' דהקשו מדוע לא רצה ר' חנן לקוץ דהרי מוכח בב"ק דמשום הפסד שרי לקוץ ותי' מעכ"ת עם מה שהעלו היעב"ץ ותשו' חתם סופר דאם עיקר האילן עם העפר והסלע ומעמידו במקום אחר לכ"ע שרי דאין כאן השחתה ובזה מיושב דלכך אמר שמואל עקרינהו דהיינו עם העפר אבל לקוץ גם שמואל מודה דאסור ולכך שפיר אמר ר' חנן אנא לא קייצא והוא נכון. ואמנם יש להבין דהרי התוס' נדחקו לתרץ תי' אחר ולחלק בין פסידא לפסידא יש להפליא מדוע לא תי' כנ"ל בפשיטות ולהחמיר דלא הותר קציצה רק לעקור עם הקרקע גם מה יעשה תוס' עם הדיקדוקים שבב"ק נקיט לשון עקירה ולקיחת מקורייהו ובב"ק נקיט לשון קייץ וקציצה:
ונראה לענ"ד דס"ל לתוס' בשלמא בב"ק גבי שמואל שם היו האילנות מפסידים לגפנים מחמת שהשרשים ינקו מגפנים וע"י זה הי' מרגיש טעם יין בתמרים שפיר הוצרך שמואל לומר שיעקרו השרשים של האילן שאם לא כן רק יקצצו אותו הרי ידיעה ומפורסים הוא שכל זמן שהשורש בקרקע חוזר וצומח האילן ומחית מים יפריח א"כ אכתי יהי' ההפסד בגפנים כי השרשים יונקו מגפנים וטעם הגפנים יגיע בכל יום ויום ע"י הגידן החלולין מתחת לארץ ויגיע לענף החדש היוצא ולכן שפיר הוצרך שמואל לומר שיעקר השורשן כדי שלא יניק עוד מהגפנים. אבל שם בב"ב לא הי' הפסד רק מפני העופית שעלו מהאילן לכרם ממילא אם יקוץ אותם יסלק ההפסד עכ"פ מיד ומי יחיש לזה על רבות הימים שיחזור ויגדל האילן לכן לא אמר ר' יוסף רק שיקוץ אותו ודי בזה. ולכן לא קשיא להוא לתוס' הדקדוק הנ"ל סבירא להו לפרש דיעקור האילן עם העפר כנ"ל וכאשר יבואר עוד ולכן הוצרכו לחלק בין פסידא רבה לפסידא זוטא גם מדברי הרא"ש מוכח דלא ס"ל לפרש לעקור האילן עם עפר דהרי כ' הרא"ש דאם צריך למקומו מותר ולכאורה קשה מניין לו לרא"ש דין זה וצ"ל דמוכח לה הרא"ש מהא דרב חסידא דאמר עקרינהו גופני קני דיקלא ופיר"ש מדמי היין יכולין לקנות קרקעות וכ' הצמח צדק בסוף התשובה סי' מ"א דנראה דהתם לא הי' תולה הטעם משום דמכחשי לגופני רק דצריך למקומן של תחלי לנטוע תמורתם גופנא לכך שרי ואי נימא הפירוש עקרינהו עם העפר שסביבו וסביב שרשין כחתם סופר הנ"ל א"כ יהי' נשאר לאחר נטילת האילן בור גדול ואיך יהי' ראוי לנטוע שם גפנים במקומם. אלא ע"כ מוכח דס"ל לרא"ש דהפירוש עקרינהו דהיינו ליטול האילן עם השורש אבל העפר יהא מונח וראי לנטוע שם גפנים ושפיר שרי כיון דצריך למקומו. עכ"פ נראה מדברי הראשונים שלא ס"ל הך דיעב"ץ הנ"ל ואפשר כיון שהוא ספק אל יעקור האילן עם העפר ויעמידו במקום אחר אם לא יתקלקל ויתיבש כי מי יתן בטחון על זה להכי אין עושין ספק לכתחילה ובפרט באי' דאורייתא עוד הביא שם בתשובת חתם סופר בשם ספר מ"ח ומע"כ הרמה הביאו להקשות על שיטת הרמב"ם דפסק ס' דאורייתא לקולא למה הוצרך התורה ליכתוב אשר תדע כי לא עץ מאכל דהרי מס' ג"כ מותר. וכתבו דהרמב"ם מתרץ שקרא מיירי באילן זקן שאיתח' אסורא ולא אמרי' ספיקא להקל ע"כ ולפענ"ד קשה טובא דלמה קשיא להו דוקא לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא אפי' לשיטת הסוברים דס' דאורייתא לחומרא ג"כ קשה הרי רובא דאורייתא והרי בלי ס' שבעולם שרוב אילנות שבעולם המה אילנות שאינו מוציאן פירות והרי היערות הגדולת יוכיחו על זה ותיקשו אם נסתפק לו על אילן אם הוא אילן מאכל או אילן סרק ניזול בתר רובא ושריא לקוץ. ואין לומר דהוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי ליתא דהרי השריש בס' אלי' רבה בהל' מגילה סי' תרפ"ח ס"ק ה' דהיכי דיש כאן ט' חניות מוכרת בשר כשירה ודאי וחניות אחת מוכרת בשר טרפה ודאי וחניות אחד מוכרת בשר שא"י לן אם כשר או טרפה לא שייך בי' קבוע כיון דלא נלקח מן הקבוע אלא אזלי' בתר הרוב. ולכן בקברות שאנו מוצאים ואין אנו יודעים אם הוא מישראל או מנכרים תלי אותו בתר רובא דעלמא ושל נכרים ע"כ דברי האלי' רבה. וא"כ ה"נ בנידן דידן שאנו מסופקים אם האילן של מאכל או לא ניזל בתר רובא דעלמא. עוד קשיא לי דהרי מבואר בתשו' מהרי"ט דהיכי דאיכא לברורי מודה הרמב"ם דספיקו דאורייתא לחומרא והוא מובא באחרונים וא"כ גם לרמב"ם לא קשה מידי די"ל דהרי בלי ספק יש אנשים בקיאים אשר יודעים להבחין איזה אילן מאכל ואיזה אילן סרק גם אם ימתין פד אשר יבוא עת פריחת אילן מיד יודע לו אם הוא עץ עושה פרי וכיון דאיכא לברורי לא אמרינן ספיקא לקולא ושפיר הוצרך הקרא לכתוב אשר תדע בבירור כי לא עץ מאכל הוא דאפי' בכל אילן היכי דמסיפק אם הוא עץ מאכל אין לו לקוץ אותו כיון דהוא ספק דאיכא לברורי. גם מה שכתבו עוד דרמב"ם מיירי בהזקין האילן דהוי איתחזק איסורא יש לפקפק בו כיון דחזקת איסור קציצה באילן הוא חזקה העשוי' לפסוק והוי כמו חזקת חי באדם שלא הוי חזקה טובה כל כך אפשר דלא אמר הרמב"ם דספיקא לחומרא וכתבתי בזה בספרי אומר לציון אות קנ"ג ובאות ש"י ואין להאריך יותר בזה:
והנה לדינא עצם שאלתו כתוב בתשו' צמח צדק מ"א באחד שהי' לו כרם גפנים ובתוכו אילן אגוזים והתיר לקצוץ האילן ואמנם שם כתוב לאמר שהאילן הי' מפסיד בשרשן ג"כ שמתפשטים הרבה וגם הי' הבעל הכרם רוצה לנטוע במקום האילן גפנים והתיר מטעם הפסד וגם בצירוף טעם צריך למקומו אמנם כמ"ת ני' לא הזכיר במכתב שלו רק שהענפים מזיקין לחוד ולא השרשים גם לא הזכיר במכתבו שהבעל הכרם רוצה לנטוע גפנים במקום האילן. לכאורה יש לאסור הקציצה מטעם שכ' התוס' בב"ב הנ"ל דיש חילוק בין פסידא לפסידא. אך יש תקנה עפ"י מה שכתב בתשו' חות יאיר סי' קצ"ה שיקוץ הענפים המפסידים בכרם ואעפ"י שבהמשך השנים חוזרים וגדלים ויצטרך לחזור ולפצות ע"ז לא איכפת לן ועיי"ש אך אם לא יספיק לו בזה אם יתרצה בעל הכרם לנטוע גפנים במקום האילן ודאי שרי אך אם אי אפשר אז לדעתי יש להורות לו שימכור האילן לנכרי שיקיצנו לעצמו ואז יהי' מותר בלי פקפוק. והיינו מטעמא דכבר איפסקא הלכתא דבמקום פסידא מותר אך לשיטת התוס' ב"ב הנ"ל יש ספק בכל פסידא אי מהני להתיר על ידי הקציצה או לא. והנה קיימ"ל אין שליחות לנכרי מדאורייתא בין לחומרא ובין לקולא רק מדרבנן יש שליחות לנכרי. וא"כ אם נמכר לנכרי האילן ויקצץ לא יהי' אלא איסור דרבנן ונגד איסור דרבנן שפיר מהני הא איכא פסידא ואי דהוי ספק הרי ס' דרבנן לקולא כנלענ"ד