שות מהראפ· הרב אהרן פריד
סימן טז
נתתי אל לבי לעיין ולברר הלכה בדיני "וושט" באווזת המלעיטי' שכמה פעמים בא לפני שגוררין השחין ונשאר שם לקותא כמו נקודה לבינה וכן נמצא כמה פעמים כמו גבשושית והר קטן לבן ואינו בהיר כמו הפנימי. וכמה פעמים לאחר שגוררין נשאר כמו גומא קטנה אשר אינו נרגש אלא במשמוש היד שהיד מסכסך שם כאילו הי' שם דבוק או קמט. והנה הפנים מאירות כ' שנקודה לבנה הוי קרום שעלה מחמת מכה וכן כ' פרמ"ג ואמנם הוא כ' שם שהמורה יש לו להבחין בזה ומי שהוא בקי מכיר זאת. א"כ משמע מזה שיש נקודת לבנות אשר אינני קרום שעלה מ"מ. וא"כ ניתן תורת כל א' וא' בידו ובפרט בהוראה זו שנמסרה לרבים. והנה אני מודה ולא אבוש אשר כמה פעמים לא יכולתי לעמוד על בורי' ואמת בנקודת וכתמים הללו אם המה מחמת מכה או לא והטרפתיו מספק ולבי עלי דוי לאבד ממון של ישראל לכן נתתי אל לבי לעיין עפ"י הדין בכתמים ונקודת אלו שלא נצטרך לשום בקיאות והכרת:
ואמנם בתחילה אנו צריכים לברר ולמיקם עלה דמלתא אם ניכר בפנימי אחרי גרירת השחין שהוא קרום שעלה מ"מ. או שנמצא כגידים לבינם בפנימי וכמו שכ' הפנים מאירות ובחיצון לא ניכר שום ריעותא או שאינו לפנינו מאי דינו:
ונראה לענ"ד לברר דין זה בעזר צורי. ונקדים כ' הרמ"א בש"פ בהג"ה בסי' ל"ג ויש מכשירן אם אין קורט דם דלא חיישי' שמא הבריא וכן נהגו להקל בעירנו באותן אווזת שמלעיטם ונהגו להקל בישב לו קיץ א"א נקוב מב' צדדים ואין קורט דם כו' וכבר עמדו בזה כל האחרונים דמ"מ קשה נהי שיש מכשירן והמנהג שסמכו עליו להתיר לא חיישי שמא הבריא דפסקו כעולא מ"מ הרי קיימ"ל דאין לוושט בדיקה מבחוץ וכמו שפסק הרמ"א להדי' בסעי' ד' ומצאנו בזה ד' שיטות כאשר אבאר:
שיטה א' דעת השיך בס"ק כ"א בתי' הב' דאף דקיימ"ל אין לוושט בדיקה מבחוץ היינו דוקא בנמצא נקב סתם אבל בנמצא קוץ תחוב הוי מקום ידוע כיון שהקוץ לפנינו אילו הי' נקוב החיצון גם הקוץ הי' תחוב בו. אבל באין הקוץ לפנינו גרע טובא. ולפי זה בהני אווזת דמלעיטים אין להקל אלא בקוץ תחוב וכמש"כ הרמ"א אבל לא בנקב:
שיטה הב' היא שיטת הנקודת הכסף דודאי גם היש מכשירם מודים דאין לוושט בדיקה מבחוץ אלא דהם מיירי דוקא היכי דהפנימי ג"כ אינו נקוב במפולש ואז לא שייך למיחוש שמא ניקב החיצון כמש"כ הש"ך בסק"כ ולשמא נתרפא לא חיישי' ולכך מתירם וסומכים אם אין הפנימי נקוב משני צדדים וזהו פירושו של הגה דכ' אם אינו נקוב מב' צדדים ולפ"ז אין להתיר באווזת דמלעיטן אלא היכי דלא ניקב הפנימי במפולש אבל היכי דניקב הפנימי במפולש אפי' אי לא ניכר בחיצון שום ריעותא טרפה דוושט אין לו בדיקה בחוץ. ולשיטה זו הסכים בס' תשובת חוט השני ס"ד ומו"ח הגאון זצלל"ה בס' שערי דעה. והוסיפו עוד להלכה דודאי כל היכי דיש קוץ ממש תחוב אפי' רק במקצת הפנימי יש להחמיר ולהטריף לחוש שמח נתרפא. אבל בהני אווזות שמלעיטם כיון שהשבולת שועל וטענגערי שמלעיטן בו אינו קוץ ממש לא חיישי' בהו שמא הבריח ונתרפא לכ"ע. ולכך אם הפנימי נקוב כולו טריפה אף ליש מכשירן משום דאין לוושט בדיקה מבחוץ. אבל אם אינו נקוב כולו אז יש להכשיר עי"ש:
שיטה הג' היא שיטת הש"ך בס"ק כ"א בתי' הא' וכן דעת הפנים מאירות ופליתי דהראב"ן וסייעתו ס"ל דיש לוושט בדיקה מבחוץ ולכך אנו סומכים ומתירם באווזות הלעטה בניקב הפנימי משום דלא חיישי' שמא הבריח ונתרפא. אך מ"מ חיישי' שמח ניקב גם החיצון אך לזה מהני בדיקה ולכך אנו בודקים בחיצון. ולפי שיטה זו אם אין החיצון לפנינו לבדוק אם ניקב הוי ס' בשחיטה וכמו שכ' הפנים מאירות דשכיח הוא שינקוב מעל"ע וכמש"כ ג"כ הנקודת הכסף:
שיטה הד' היא שיטת הטו"ז ותורת חיים ופ"ח וכן הסכימו הרבה האחרונים דכל הנקבים שאנו רואים בהני אווזות המה מחמת חולי הלעטה וכיון שאנו רואים שלא שלטא הלקותא בחיצון מותר לכולי עלמא דע"כ לא פליגי אלא בניקב הפנימי בלא לקותא וחולי לפנינו אבל כשאנו רואים הלקותא ששלטה בפנימי ולא שלטה בחיצון ח"כ למה ניחוש שמא ניקב החיצון ונתרפא כיון שהפנימי לא נתרפא ועדיי' הלקותא וחולי בפנימי לפנינו. ולפ"ז יש להתיר אפי' בניקב הפנימי במפולש ואפי' מאן דחייש שמא הבריא הכא לא חייש כיון שהפנימי לא הבריח. עי"ש בטו"ז:
ומעתה נחזי אנן לשיטה הא' וב' שזכרנו בנידן דידן כיון שניכר שהוא קרום שעלה מ"מ אף שהחיצון לפנינו ואין בו שום ריעותא מ"מ כיון שאין קוץ תחוב לפנינו וגם ניכר שהי' הפנימי נקוב מעל"ע לא שייך היתרם הנ"ל וממילא חיישי' שמא ניקב החיצון ואין לו בדיקה ואין להתיר בנידן שעמדנו עליו אפי' לדעת היש מכשירן והמנהג שנהגו להקל וסמכו עליו ומכ"ש לדעת הפוסקים דחיישי' לשמא הבריא. ואפי' לדעת הנקה"כ ספי' ד' דלא חיישי' הכא מודה דחיישי' (זולת לדעת חוט השני הנ"ל) אבל כ"פ מודו דחיישי' לניקב וטרפה. ואמנם לשיטה הד' יש לעיי' דלכאורה הי' נראה כיון דבנקוב הפנימי לפנינו אנו מכשירן היכי דליכא ריעותא בחיצון א"כ מה"ת יגרע היכי דנקוב ועלה בו קרום סוף כל סוף הני נקובי מחמת חולי הן. ואמנם אחרי העיון נראה דהיכי דעלה בו קרום בפנימי דטרפה גם לדעת הט"ז וסייעתו. בהנה עיקר יסודו דהטו"ז הוא מתוס' ורא"ש דכ' דניקב זה בלא זה לרש"י מיירי בניקב על ידי חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי ולכאורה קשה אכתי מאי מהני דלא ניכר בחיצון הא אין לוושט בדיקה בחוץ ולכך גם הנקב גם החולי אינו ניכר אבל הפשוט בזה דע"כ לא אמרי' דאין בדיקה לחיצון אלא לענין נקב וכש"כ רש"י מובא בטו"ז ס"ק י"ב דשמא טפת דם נכנס בי' אבל לקותא ע"י חולי שפיר ניכר בחיצון כמו בפנימי אך עדיי' קשה דליחוש שמא כבר נתרפא הלקותא עם הנקב ולכך אינו ניכר שום דבר בחיצון וצ"ל דלא חיישי' לכך כלל כיון דניכר בפנימי הלקותא הבאה על חולי ולא נתרפא גם בחיצון אין לחוש וכן משמע להדי' בטו"ז הנ"ל שכ' ואין לחוש לניקב ונתרפא כיון שהפנימי לא הבריא ע"כ ח"כ לפ"ז הא תינח אי איכא לפנינו נקב וגם לקותא בפנימי. אבל אי אין כאן שום לקותא בפנימי רק קרום שעלה מחמת נקב א"כ אכתי איכא למיחוש שמא ניקב גם החיצון ולא ניכר ואי משום דאין בו לקותא הא גם בפנימי ליכא שום לקותא ואפ"ה ניכר בו נקב שפלה בו קרום א"כ יש לחוש שמא ניקב גם החיצון ולא ניכר. וזה אפי' אי לא חיישי' לשמא נתרפא דדוקא לנקב גמור לא חיישי' שמא נתרפא אבל ללקותא בעלמא שפיר יש לחוש שמא נתרפא כמו שנתרפא הלקותא בפנימי ולפ"ז בקרום שעלה מ"מ לא מהני בדיקת החיצון וטרפה אפי' לדעת הטו"ז הנ"ל. דקרום שעלה גרע מנקב:
ובדברינו אלה ניחא לן לישב קושית הטו"ז וש"ך בסי' מ"ט אהא דקיימ"ל אם ניקב א' מאיברים מבחוץ ס' ע"י חולי ס' ע"י קוץ דכשר מטעם ס"ס והקשו הנ"ל מ"ש מוושט דס' קוץ טרפה ובדברינו א"ש בעז"ה. דבלא זה יש להבין על תוס' ורא"ש שכתבו דמיירי בניכר ע"י חולי ובחיצון ליכא ריעותא. דמשמע דעכ"פ צריך לבדוק החיצון ובלא בדיקת החיצון לא משתרי אף שניכר שהנקב בפנימי ע"י חולי וכן כ' הפנים מאירות להדי' דהוי ס' בשחיטה וצריך לומר אף דקיימ"ל בסי' ל"ד דבניקב הגרגרת ע"י חולי כשר ולא צריך לבדוק כלל בוושט וכן קיימ"ל בסי' מ"ט ונו"ן דבניקב א' מאיברים מחוץ ע"י חולי לא בדקי' שאר אברים כלל ע"כ היינו טעמא משום דלא מחזיקי' ריעותא מאבר לאבר אבל הכא בוושט דשני פורת דקין דבוקין זה בזה דהוי כחד אבר מחזיקן ריעותא מעור לעור וחיישי' כמו ששלט החולי בפנימי שלט בחיצון ולכן צריך לידע בבירור שלא שלטה הריעותא בחיצון. וכן משמע לשון הש"ס ניקב זה בלא זה כשר ואמאי לא אמר ניקב א' מהן אלא ע"כ דצריך לידע בבירור שניקב זה בלא זה ולרש"י דס"ל דאין לחיצון בדיקה גם לענין נקב ידעי' דלא ניקב החיצון מדלא ניכר כו ריעותא ובפנימי יש ריעותא וחולי. ואף דבקרקבן נמי אמרי' ניקב זה בלא זה התם מיירי אפי' ע"י קוץ ולכך צריך לידע דניקב רק א' דבקוץ חיישי' לשאר איברים ג"כ וזה פשוט ומעתה א"ש דבשלמא לקוץ בסי' מ"ט ונון שפיר אמרי' דבנמצא נקב וס' ע"י קוץ או ע"י חולי מותר מטעם ס"ס דאי הוי מחמת חולה ליכא שום חשש על אברים אחרים דאל"ה הי' לן לאסור אף בידוע שמחמת חולי שמא ניקב עוד אבר וקיימ"ל דבחלל הגוף לא מהני בדיקה ואפי' בקרקבן אם ניקב החיצון מחמת חולי והפנימי אינו לפנינו ג"כ כשר דאין מחזיקן ריעותא מאבר לאבר ומעור לעור ורק אי ניקב ע"י קוץ אז יש לחוש ולכן בס' הוי ס"ס ומותר:
אבל בוושט שפיר כ' הרמ"א דדוקא בניכר שהוא ע"י חולי דהיינו דניכר החולי בפנימי ובחיצון לא ניכר שום חולי אז לא חיישי' שמא ניקב גם החיצון דעיקר החשש שיש כאן נקב הוא מדראינו ששלט הנקב בפנימי יש לחוש גם בחיצון ומדאין אנו רואים שום חולי בחיצון אנו רואים שלא שלט בחיצון גם הנקב דמאין יבוא נקב אם אין חולי וליכא למימר דלמא כבר נתרפא הלקותא ג"כ ואינו ניכר דאיך נאמר דהפנימי לא נתרפא וחיצון נתרפא דכל החשש אינו אלא מחמת הפנימי ולכך כשר. אבל אי יש ס' אי מחמת קוץ או מחמת חילי פירוש היכי דליכא שום לקותא וחולי בפנימי. א"כ הס' הוא אם הנקב מחמת קוץ או מחמת חולי ונתרפא החולי כגון שיש בו קרום שעלה מחמת נקב ודאי דבממ"נ טרפה. וליכא למימר ס' מחמת חולי ס' מחמת קוץ דליכא שום חולק בניהם אפי' אי ניקב ע"י חולי ג"כ יש לחוש שניקב החיצון דהא מחזיקן ריעותא מעור לעור כיון שהן דקין ודבוקין ומה מהני לן שהוא מחמת חולי וע"כ אין להתיר במחמת חולי אלא בניכר שהי' מחמת חולי ובחיצון נראה שאין שם חולי וריעותא ולכן כשר אבל אי גם בפנימי אינו ניכר החולי אף שבאמת הי' מחמת חולי ונתרפא יש לחוש גם לחיצון כנ"ל וס' ע"י חולי או קוץ לא שמי' ס' כלל ולא נשאר רק ספק ניקב או לא והוי ס' בשחיטה וטריפה כנלע"ד:
ובזה מיושב היטב קושית הש"ך בס"ק כ"א דלמה כ' הרמ"א בס' ע"י קוץ ס' ע"י חולי טרפה מטעם דאין לוושט בדיקה מבחוץ ואמאי לא כ' טעמא דחיישי' שמא הבריא. והנה הנקה"כ תי' דכיון שהפנימי נקוב כולו אמרי' א"א דנתרפא החיצון גם הפנימי הי' לו להתרפא ולענ"ד אינו דברים של טעם דאטו מי לא משכחת לה שהי' להקוץ ראשו דק מאוד במקום אשר הגיע לחיצון ולא הי' רק נקב דק ולכך נתרפא מהר אבל מקום עוברו בפנימי הי' עב ובאמת שם ג"כ נתרפא קצת כשיעור שבחיצון אך כיון שהנקב הי' בפנימי גדול נשאר שם עדיי' ניקב קטן וזה שכיח שהקוץ הנוקב חודו דק מגופו אבל בדברינו א"ש קו' הש"ך הנ"ל דכבר בארנו גם בניקב על ידי חולי יש לחוש לחיצון רק היכי דליכא הוכחה לא מחזיקנן ריעותא כגון שיש חולי בפנימי ולא בחיצון ואין לחוש שמא נתרפא הלקותא כיון דבפנימי לא נתרפא יותר לא מחזיקן ריעותא בחיצון מפנימי וכנ"ל א"כ ה"ה אם יש נקב בפנימי וראינו שבחיצון אין נקב למ"ד יש בדיקה לחיצון תו ליכא למיחוש שמא שלט גם בחיצון ושמא נתרפא דלא מחזקי' ריעותא בחיצון יותר מבפנימי וזה מוכח בבירור א"כ א"ש דלכך לא הזכיר הרמ"א טעם דנתרפא דא"כ הי' סבירא לן דיש בדיקה לחיצון א"כ הדר הוי' לי' ס"ס ס' ע"י חילי וכיון דניקב הפנימי ולא החיצון דיש לו בדיקה ממילא לא מחזקי' יותר ריעותא לומר בחיצון דנתרפא כיון דהפנימי לא נתרפא ס' ע"י קוץ ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב רק הפנימי ולכך כ' הרמ"א הטעם משום דאין לוושט בדיקה מבחוץ א"כ אי ליכא הוכחה דהנקב מחמת חולי לא הוי ס"ס וא"ש עכ"פ נראה לענ"ד לדינא מודה הטו"ז דהיכי דניכר קרום שעלה בפנימי לא מהני בדיקת החיצון כלל:
ומעתה לא נשאר לנו אלא השיטה ג' שהיא שיטת הפנים מאירות הנ"ל דלדעת זה לכאורה שפיר יש להקל בבדיקת החיצון דכיון דלא חיישי' שמא הבריא וס"ל יש בדיקה לוושט בחוץ גם בקרום שעלה מ"מ יש לעשות כן ולבדוק בחיצון אך מ"מ גם ע"ז קשה לסמוך לדינא די"ל אף להפוסקים כעולא דוקא הקוץ תחוב או בנקב לא חיישי' לנתרפא אבל היכי דאנו רואים שנתרפא הפנימי אמאי לא נאמר דכ"ע מודו דחיישי' שמא ניקב גם החיצון ונתרפא ואין לו בדיקה. וראיתי להפנים מאירות שכ' בד"ה ועדיי' כו' וז"ל דלא יהי' אם עור הפנימי נקוב לגמרי כו' ואין לומר שכיון שאנו רואים שעור הפנימי ניקב ונתרפא א"כ י"ל ששניהם ניקבו ונתרפאו. זה אינו דאנו תולין בדבר המצוי שבא מחמת דחוקת העגולים ולא מחזיקי' ריעותא יותר עכ"ל לדעתי דבריו תמוהים דהרי הוא עצמו כ' לקמן בד"ה אכן בדין כו' שהיכי דהחיצון אינו לפנינו דאסור אליבא דכ"ע. וא"כ צ"ל דמחזיקן ריעותא מעור לעור וא"כ אמאי לא נאמר ג"כ כשם שזה נתרפא כן זה כמו שאנו אומרים כשם שניקב זה כך ניקב זה. ומה שמביא ראי' מקורקבן אין ענינו לכאן דהתם לא מחזיקנן ריעותא כלל לחוש לנקב בחיצון גם דבריו סותרים אהדדי שכ' לקמן דס' נקובת הוושט הוי ס' בשחיטה עיי"ש. ועוד בלא"ה אין להתיר עפ"י שיטתם כיון שכל הפוסקים פסקו דלא כיש מכשירן ואין לוושט בדיקה בחוץ וחיישי' שמא הבריא. א"כ מכל הלין הדין מבורר לכל הפוסקים היכי שנמצא קרום שעלה מ"מ בפנימי כעין גידן לביני' וצלקת דלא מהני בדיקה בחיצון וטרפה לכל הדעות. ומ"מ היכי דיש שחין וחטטין וגוררין השחין ונמצא נקודה לבינה איכא לספוקי לדעת הטו"ז וסייעתו אם אין ריעותא בחיצון כיון דנראה לעיין רושם החולי שהי' השחין בשר או נימא כיון דניכר נמי שנתרפא ממילא יש לחוש גם לחיצון ונראה דיש לצדד ולהקל דהנה הר"ן לא כ' אלא דלרש"י משכחת ניקב זבל"ז בניכר שהנקב באה מחמת חולי ולא הזכיר שלא ניכר ריעותא בחיצון ואפשר דהר"ן לשיטתו בזה דבדרוסה לא חייש מעור לעור ולכך מהני בדיקה בפנים ה"ה לענין חולי לא מחזיקן מעור לעור וכיון שניכר שבפנימי נקב ע"י חולי אף דלא ידעי' אם ניכר בחיצון כשר והפר"ח הסכים לדעת הר"ן וצ"ע בזה.
ומעתה נבוא להספק שעמדנו בו ונאמר כל אלו הנקודת ובהרות ובועת כעין גרגרים לבינם ודומיהם שבאים לפנינו ואנו מסופקים בהם אם המה מחמת נקב או לא והמה מגידולי הוושט או שהי' איזה מכה ולא ניקב במפולש רק קצת העור תחילה אנו צריכים לחקור אם זה מיקרי ס' כיון דקיימ"ל ס' מחמת חסרון חכמה ואפשר לברורי לא שמי' ס'. ואמנם הנראה לענ"ד דודאי אלו הי' ברור לן דאין קרום שעלה מחמת מכה בעולם שאין הבקי יכול להכירו ודאי דלא הי' זה נחשב לס' כיון שיכולין לבררו אי הוי מחמת נקב או לא אבל כיון דמבואר בש"ס דאמרי' חוששין שמא הבריא ופרש"י שמא ניקב ונתרפא ואינו ניכר אלמא דיש נקב שנתרפא ואינו ניכר ובזה כ"ע מודו דלא פליגו אלא אי חיישי' לכך וכן כ' הרמב"ם דהוי ס' נבילה אלמא דהוי ס' גמור ומשמע דליכא בקי בעולם אשר יכיר אותו ואפי' יאמרו אלף בקיאים שלא נקבו ונתרפא ג"כ לא משגיחן בהו והוי ס' נבילה.
אך בנקודת ובועת הללו אנו חוששים דלמא יכיר אותם איזה בקי שהמה באמת קרום שעלה מחמת מכה והוי ספק דאיכא לברורי ולא נחשיבנו לספק כלל. נראה לענ"ד דכיון שאין הבקי יוכל לברר כל שני צדדי הספק דאינו יכול לברר שאינו קרום שעלה מ"מ וכנ"ל אינו מיקרי ספק דאיכא לברורי וכמש"כ השעה"מ פ"ט מהל' טומאת מת אהא דכ' המהרי"ט דלדעת הרמב"ם בס' דאוריי' לקולא היכי דאיכא לברורי אסור מדאורייתא והקשה השער המלך דא"כ בור שהפילה בו נפלים ואינו ידוע אם הפילה דבר טמא אמאי ספקו טהור דהא איכא לברורי ולירד לבור וכן קשה מבגד שס' נאבד בו כלאים שכ' הלח"מ דאף קודם צביעה אינו אסור מדאוריי' והא ס' דאיכא לברורי ע"י צביעה היא ויאסור מדאורייתא אע"כ הוכיח מזה השעה"מ דלא אמרי' דס' דאיכא לברורי אסור מדאוריי' אלא היכי דאיכא לברורי דבר והפכו אבל שם אף דאיכא לברורי האיסור דימצא שם נפל או כלאים כיון דליכא לברורי ההיתר דאף אם לא ימצא נפל או כלאים ג"כ נשאר בס' לא מיקרי יוכל לברורי עיי"ש וה"ה לדדן לענין ס"ס דלהרבה פוסקים בסי' ק"י אינו מזיק מה שהוא חסרון חכמה לענין ס"ס ע"ש במנחת יעקב בכללי ס"ס בסופו וא"כ בנידן דדן איכא ספק ספקה ספק אם יש כאן נקב כלל ואת"ל ניקב שמא לא ניקב רק הפנימי ומחמת חולי אלא שהפליתי כ' דס' בוושט הוי ס' בשחיטה והוי ס"ס נגד חזקה ואמנם ראיתי בתשו' חתם סופר בשם ס' שיחת חולין בסי' כ"ה דס' ניקב בוושט לא מיקרי ס' בשחיטה כיון דאינו ס' במעשה השחיטה. והנה מה שהוכיח שם דאפי' אי לא ניזיל בתר רובא מ"מ לא הוי בחזקת שאינו זבוח, דבריו סותרים לתשובה הקודמת סי' כ"ד דשם כ' דמוכח מתוס' ב"מ דאי לא אזלינן בתר רובא הוי ס' ניקב הוושט בחזקת שאינו זבוח אבל עכ"פ הא ברור דאי לא אזלינן בתר רובא שפיר הוי בחזקת שאיני זבוח ונ"מ גם לדידן היכי דיש נקב ס' ע"י קוץ ספק ע"י חולי י"ל דלא שייך רוב בהמות אין וושטם נקוב כיון שנמצא בהם ריעותא דנקב יצאו מכלל רוב ואיתרע להי רובא וכמש"כ התבואות שור ופרמ"ג בסי' כ"ט וסי' ל"ג אבל היכי דאיכא ס' אם יש כאן נקב כלל פשיטא דלא מיקרי ס' בשחיטה דהא איכא רובא דאין וושטם נקוב ואחזוקי ריעותא לא מחזקי' ובזה א"ש דהס' שיחת חולין שמביא שם אינו מחולק עם הפליתי ופנים מאירות ופמ"ג שכולם כ' דס' בוושט הוי ס' בשחיטה דהם מיירי ביש כאן נקב א"כ כבר איתרע לה רובא והוי בחזקת שאינו זבוח וס' בשחיטה אבל בס' שיחות חולין מיירי בס' אם יש כאן נקב כלל אבל איכא שם בועת ונקודת דלא יצאה כלל הרוב בהמות דכשרות ואין וושטם נקוב וכ"פ מודו דלא הוי ס' ושחיטה וא"ש (ודברי הפליתי בקוה"ס בד"ה ומה אעשה צ"ע) לפ"ז קמה דברינו דהוי ס"ס גמור ובפרט לדעת הפרמ"ג דס"ל דבכל קרום שעשה מחמת מכה הוי ספק דלמא נתרפא הפנימי קודם שניקב החיצון ולפ"ז הוי שלשה ספיקות ספק אם יש כאן נקב כלל ואת"ל הי' נקב דלמא לא ניקב רק הפנימי ואת"ל דניקב גם החיצון וע"כ נתרפא ג"כ דאין להחזיקו יותר גרע מפנימי כאשר בארנו שמא נתרפא פנימי קודם שניקב החיצון ובשלש ספיקות מהני אפי' נגד חזקה כמבואר בש"ך סי' ק"י ס"ק כ"ח בכללים א"כ נראה דאפי' אם החיצון אינו לפנינו רק אנו רואי' בפנימי בועת או נקודת שאין אנו מכירים אם הם מחמת נקב דליכא ס' בשחיטה כנ"ל ועיי' בתשובה ג' בסופו מה שכתבתי וגם הוי ג' ספיקות בהצטרפו' דעת המקילים יש להתירם לענ"ד, וה' יורינו נפלאות מתורתו