אור ברסלב

שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ

סימן לו

סימן לה

שאלה בדין מצרנות אם נוהג בחזקות. במקום שנהגו שהשוכר בית מכותי יש לו חזקה שאין ישראל אחר יכול להשיג גבולו. ויש שאלה אם לאחד בית או חנות ואחד יש לו חנות סמוכה ג"כ בחזקה הנ"ל ומכרה לאחר אם יוכל בעל החנות הסמוכה לטעון טענת מצרנות הן לענין לסלק הלוקח או לענין לכתחילה ומתוכה יתבאר גם ענין מצרנות בשכירות בכל פרטיו:

תשובה להיות כי ראיתי בש"ך [סימן קע"ה ס"ק ס"א] שכתב והעלה בתשובת בן לב (סימן מ"א) דבחזקת בתים או חנות לכל הריעות אין בו משום דין בר מצרא כשרוצה למכור החזקה לאחר ע"ש באורך [וכ"כ בתשו' דברי ריבות] וכן ב בו מת מהר"א ששון סימן (פ"א וסימן קכ"ו קכ"ז) [וברלו' מהרשד"ם כו'] ע"כ תשובת דברי ריבות ורשד"ם אינו בידי ולהיות שלפום רהיטא מבינים מתוך לשון הש"ך שאין בזה שום חולק אף שכבר מבואר במפרשי הש"ע הסמ"ע והט"ז המבוכה בשכירות כאשר נביא בס"ד משמע שחזקות גריעי משכירות ולפי שלפי המושכל נראה כח החזקות יפה מכח שכירות למה שנמשך בל ימי עולם שרוב פעמים הם במקום שאין לחוש להשגת גבול מא"י שאין צריכים לזה וישראל לא יבא בגבולו. והרי כחו יפה מן השוכר שיש זמן לשכירותו לזאת אמרתי לעיין ולהביט על מקום מוצא הש"ך בספרי המשובות שהם תחת ידי. והיה אחרי המחילה מגודל קדושת הכהן הגדול נתן מכשול למעיינים שהרי מתשובת מהרי"ן לב (סימן מ"א) מבואר למעיין שיסוד פסק שלו הוא לפי שסובר דשכירות אית בה פלוגתא אי אית בה דינא דמצרנות. וכתוב שם באותה תשובה דלדעת רש"י במשכנתא דשכונה גבי ועדיף ממצרן. וכתב ז"ל איברא למ"ד דבעל משכונא עדיף ממצרן. מסתברא דלגבי בתים הסמוכים למשכונא דליהווי כאחד מבני המצר ע"כ. גם הביא תשובת הרא"ש שסובר בשכירות יש בה דינא דמצרנות לגמרי וגם כתב עוד (בדף ב' סעיף ע"ד) ז"ל ועוד אני צריך להוכיח היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא בדיני מצרנות כעין נדון דידן כו' והלוקח הוא המוחזק יכול לומר קים לי ע"ש. הרי בהדיא שלא זיכה ללוקח רק מטעם קים לי. גם בתשובת מהר"א ששון (סימן פ"א) מבואר ג"כ ההיפך שכתב כמו שנודע לנו שהטעם שתקנו קדמונינו בשאלוניקי דאין דינא דבר מצרא בחזקות הוא מפני שהזכות שלהם כמו שכירות ע"ש. (ובסימן קכ"ז) הביא תשובת מהר"י טיצאק כתב בהדיא כיון דשכירות נלמד ממשכנתא לא עדיף ממשכנתא וגם כי נמצא בדברי הרא"ש דשכירות יש בה דדב"מ המוציא מחבירו עליו הראיה דהילכתא כהרא"ש והביא שם בד' אחד שוין בהם דינא דב"מ. והרב מהר"א ששון בסיום התשובה סיים באופן שאין ספק דמצי הלוקח לומר קים לי כהנהו דאמרי דבשכירות לית בה דדב"מ הרי מבוארים דברי הגאונים הללו דדפויי מרפיא בידייהו. ולא זיכו הלוקח. רק מטעם קים לי. ומינה דלכתחילה אה עדיין לא קנה הלוקח יש למכור למצרן כמ"ש בש"ע (סעיף מ"ה):

ב ואחרי אשר גלגל ד' עניו זה לידי אמרתי או ברה רויח לי ויאירו עיני ממחשך הספיקות אשר נבוכו מהגדולים ההם בפסקי הרמב"ם והרא"ש יהיוור בענין חכירות אם יש בו דין ב"מ. ומד' אשאל עזר הוא יעזרני ועל במתי האמת יעמידני וטוב טעם ודעת ילמדני, ובתורתו הקדושה איר עיני:

הנה תחילה נדון בדברי מהר"י בן לב והבנתי בדברי הרב המגיד במה שעלה לו לפי פירושו דשכירות גרוע ממשכנתא. דהרמב"ם כתב (בפי"ב משכנים דין י"א) השליייות אין בו משום בן המצר. וכתב הרב המגיד זה לא מצאתי מבואר. אבל נ"ל דק"ו הוא ממשכונא עכ"ל ומהריב"ל הבין מזה שכוונת ה"ה שאין בו משום דין בן המצר הוא לענין שאין השוכר בית מסלק את אחר שקנה וק"ו הוא ממשכונא שכתב הרמב"ם שם הממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דין בן המצר. ומשמע מלשון זה דדוקא לענין זה שהמכרן אינו מסלק הממושכן. אבל הממושכן ג"כ אינו מסלק לאחר אם רצה למכור שדהו לכן המצר או לאחר וכ"ש שכירות דגרע שאינו מסלק לאחר. ולפי פירושו יצא לו דשכירות גרע ממשכונא. אבל הכ"מ ובב"י פירש בהיפוך דאין המצרן מסלק (למוכר) [לשוכר]. וכתב ה"ה דקל ממשכונא. היינו דשוכר עדיף ממושכן שאינו דר בה ונחזי אנן כי בודאי אין לפרש כלל כפירוש הבן לב. שכיון ה"ה לומר דאין בו דין המצר לענין זה שאינו מסלק לאחר. א"כ יש לומר כיון דמגרע גרע אפילו לענין זה שאף אם כבר קנה השוכר יסלקנו המצרן. נמצא שדין השוכר חלוק ממושכן. וא"כ הי' לו לבאר דין השוכר לענין שהמצרן לא יוכל לסלקו דלענין זה הוה שוכר רבותא טפי. ואם תאמר שבאמת גרע ממושכן, א"כ איך כתב הרב שנלמד מק"ו. הא זה לא נלמד שלא יוכל לסלק והיה לו לרמב"ם לבאר זה לפי הבנתו. אלא ודאי כדברי הכ"מ דכונתו אין בה דין בן המצר כמו במשכונא. וע"ז כתב ק"ו ממשכונא. וא"כ שכירות עדיף ממשכונא. וכ"כ בסמ"ע ושכירות ומשכונא שוין:

ובאמת לפענ"ד הדבר מוכרע מדברי הרמב"ם דשכירות עדיפא ממשכונא לענין בר מצרא. שהרי בהלכה (ע"ז) כתב הי' הקרקע לאחד והבנין או האילנות לאחד. אם יש לבעל הבנין או לבעל האילנות זכות בקרקע כל אחד מהם בן המצר של חבירו. לפיכך אם מכר אחד חלקו חבירו מסלק הלוקח. אבל אם אין לבעל האילנות זכות בקרקע אלא כל זמן שירצה אומר לו עקור אילנך או הרוס בנינך ומכר בעל השדה זכה הלוקח ואין בעל האילטת או בעל הבנין יסלק אותו ואם מכר בעל הבנין או בעל האילן הרי בעל הקרקע מסלק אותו עכ"ל משמע דוקא באין זמן ידוע שלא יוכל לסלק אותו. אבל אם יש זמן ידוע לבעל הבנין שאין יכול לומר הרום בנינך אזי הוי מצרן כמו בעל הקרקע. וא"כ משמע דבשכירות שאין יכול לסלקה תוך הזמן הוה השוכר מצרן גמור כמו בעל הקרקע. גם הב"י כתב דמשמע כן מדברי הרי"ף ותמה על תשובת הרא"ש (כלל צ"ד סימן ג') שפירש בדברי רי"ף שקנה ממנו לבנות בקרקע שלו עד זמן ידוע או כל זמן שיעמוד הבית ולא יפול הלכך כיון שאין לו חלק בקרקע אלא עד זמן שקצב או עד שיפול אין לו זכות בקרקע והנה מדברי רמב"ם אלו משמע בהדיא דהשוכר מסלק אחר שקנאו. ודוחק לומר דבשביל שהבנין שלו יש לו זכות יותר. דהא לא אהני לי' זכות הבנין לענין המצרנות וע"כ העיקר בשביל שיש לו זכות בקרקע זמן ידוע. א"כ אין לחלק בין בעל הבנין לשוכר. ולפ"ז קשה על מה שהבין הרב המגיד מדבריו במ"ש השכירות אין בו דין בן המצר לענין שאין המצרן מסלקו כמו במשכונא. ולפמ"ש במשכונא שאין בו דין המצר. וכתב ה"ה בשם הרשב"א דמ"מ אין יכול לסלק לאחר. דא"כ שוכר עדיף. וי"ל לפ"ז באמת גם במשכונא ס"ל להרמב"ם שמסלק לאחר אפילו למצרן דהוא עדיף מאחר ואפשר שגם דעת ה"ה כן לדעת הרמב"ם ולא ס"ל כהרשב"א בזה:

וכן נ"ל להוכיח דקשה מי הכריחו להרי"ף והרמב"ם לפרש הך דמארי ארעא ומארי בתי דמיירי בבנין שיוכל לומר לו בכל זמן שירצה הרום בנינך שהוא דחוק בלשון הש"ס וה"ל לפרושי בפשיטות בבנין שעומד לזמן קצוב כמ"ש הרא"ש באמת אלא נראה דהיינו מתוך קושי' גופי' דמי גרע ממשכונא דלית בי' דינא דבר מצרא. ומ"כ ע"כ ס"ל להרמב"ם דגם במשכונא אין בה דדב"מ. שאפילו מכר לאחר הוא מסלקו. לכן הוכרחו לפרש דמיירי שאין זמן ידוע לעמידת הבית. אבל אם נימא דס"ל דמשכונא לא יפה כחו רק אם קדם וקנה שאין המצרן מסלקו. א"כ הוי מצי הרי"ף והרמב"ם לפרושי שיש זמן ידוע לעמידת הבית ומ"מ בעל הבנין לא יוכל למחות כשימכור בעל הקרקע. אלא ודאי ס"ל בפשיטות כשיש זמן ידוע לעמידת הבנין לא גרעי ממשכונא והוא קודם לאתר:

ג מיהו בהא איכא לעיונא אם שדה הסמוכה למשכונא נמכרת אם יש למלוה דין מצרן גם על השדה הסמוכה. די"ל דהרמב"ם ס"ל לגמרי כהרא"ש דהממושכן מצרן גמור הוא אף לשדה הסמוכה. וממילא יהי' הדין כן גם בשכירות. אלא דהב"י וסמ"ע דייקו ממ"ש הרמב"ם והועתק בש"ע [סעיף מ"ה] שאם א"ל אריס אתה בשדה זו או שוכר או ממושכן מוכח דס"ל דהממושכן לא יוכל לסלק לאחר ובאמת כפי מ"ש הפירוש במארי דארעא ומארי דבתי הי' אפשר לחלק אם כבר הגיע זמן המשכונא או נשלם זמן השכירות ויכול הלוה או המשכיר לסלקו בזו אין לו טענת מצרנות אבל אם יש לו זמן קצוב. וכן משכנתא דלא מצי הלוה לסלקו בזו הוא שנקרא מצרן. מיהו זהו דחוק ובש"ך [ס"ק נ"ט] כתב לפרש או מצרן והלוה יחפץ לקנות שדה שעל מצר שלו. ואין מובן כוונתו אם ר"ל שהלוה אינו בפנינו אין טעם שלא יוכל לסלק. ועמ"ש בסוף תשובה. ונראה דר"ל שהלוה קנה שדה הסמוכה וטוען המצרן טענת מצרנות לפי שיש לו שדה בסמוך וטוען על זה ששדה שהוא מוחזק בה הוא ג"כ שלו וא"כ הוא מצרן מאחר שעיקר השדה שלו וחפץ לקנותה והלה טוען שהוא שלו לגמרי ואינה משכונא כלל. וכה"ג פירש בש"ך (ס"ק ס"ב) שוכר אתה ג"כ כונתו כן ותיבת שמא ט"ס הוא בש"ך עמ"ש בסוף התשובה. וא"כ לפי דברי הש"ך גם להרמב"ם מקרי השוכר מצרן להשדה הסמוכה גם בטור [סעיף ע"ט] גבי מארי דבתי ומארי דארעא השוה הדין בנמכר קרקע הסמוכה. דכל היכא דמארי בתי מעכב אמארי דארעא. הה"ד בקרקע הסמוכה. נמצא לפי דברי הש"ך גופי' ס"ל להרמב"ם דשוכר הוה מצרן אפילו בקרקע הסמוכה נגד אחר. דהא פירש שוכר אתה. כמ"ש (ס"ק נ"ח). והיינו לענין שהקונה טוען שהוא המשכיר ואין השדה שלו. ואין הרמב"ם חולק על הרא"ש כלל. ומ"ש בש"ך שמא נראה שהוא מיותר וט"ס דבלא"ה אין לו ענין שידבר אם טוען שמא לזה שרצה לומר שם עי"ש:

ולהיות שראה ראיתי אני הצעיר מבוכה גדולה בין הגדולים ה"ה הרה מהר"י בן לב ורבינו כעל בית יוסף בדברי הרי"ף וסתירת דברי הרא"ש גם זה הרב מהריב"ל ב"ל על הטור שכתב דיש דין דב"מ בשכירות בשם אביו הרא"ש ז"ל אפילו לענין שדה הסמוכה דהא שכירות ליומא ממכר הוא. וגם בדברי הרי"ף מקהי אקהייתא טובא. ולזאת אמרתי לבארם כיד ד' הטובה עלי. אולי מקום הניחו לי מן השמים בזה:

ד הנה רבינו בעל בית יוסף תמה על דברי הרא"ש בתשובה (כלל כ"ז סימן ג') שהרא"ש פירש דברי הרי"ף פ' המקבל שכתב ז"ל ארעא דחד ובתי דחד מארי דארעא מעכב אמארי בתי מארי בתי לא מעכב אמארי ארעא. ופירש הרא"ש בתשובה הנ"ל ז"ל הרי חילק הרי"ף דוקא כשאין לבעל הבית חלק בגוף הקרקע כגון שקנה ממנו להיות בקרקע שלו עד זמן ידוע כל זמן שיעמוד הבית ולא יפול. הילכך כיון שאין לו חלק בקרקע אלא ער זמן שקצב אין לו בקרקע כלום אבל כשהקרקע משועבד לבית להיות שם עולמית ואף אם יפול יבנה אחר במקומו הוה כמו שותף בקרקע ואית בי' דינא דבר מצרא עכ"ל ותמה ב"י דברי"ף מבואר שכל זמן שירצה יאמר לו עקור אילנך. ותירץ ב"י דליכא למימר הכי דהא כתב הרי"ף אבל היכא דאית לי' למארי ביתא זכותא בההיא ארעא או למיקבע בה הני דקלי כההיא דתנן הקונה שתי אילנות לא קנה בקרקע ג' קנה קרקע כו' כל חד מנהין ואית לי' לעכובי אהברי'. ובכל חד מנהון אית לי' דינא דבר מצרא עכ"ל הרי"ף. והרי בשני אילנות אין יכול לומר בכל עת עקור אילנך ואפילו הכי לא מהני. גם מהריב"ל הקשה זאת הקושיא והניחה בצ"ע ואני תמי' על הגאונים הגדולים איך לא ראו עינם עין הבדולח להשגיח בדברי הרי"ף המפורשים ומבוארים הלא כה דברי הרי"ף ושפתיו ברור מללו וכתוב מפורש הרי"ף ז"ל וקמפרשי רבנן כו' דהאי דאמרי מארי (בתי) [ארעא] מנאכב אמארי דיקלא הני מילי היכא דלית לי' למארי בתי כו' זכותא בארעא כו' משום הכי אית לי' למארי דארעא לעכובי עלייהו ולית להו למיזבניהו אלא למאן רבעי או דשקיל להו לנפשי' דאי לא א"ל עקור בנינך או דיקלי דילך וזיל שקול כו' עכ"ל הרי דבהדיא דהרי"ף מפרש מעכב ר"ל שאף אם רוצה למכרם לאחר יוכל בעל הקרקע למונעו אם אינו חפץ בזה. וס"ל דלאו בבר מצרא לחוד איירי. דא"כ למה נקט לשון מעכב שבכל הסוגיא נזכר דינא דב"מ. לכן מפרש מעכב שלא ימכרם למי שאינו חפץ וממילא שהוא בר מצרא ומסלק הלוקח והוקשה להרי"ף איך יעכב שלא ימכור בנין או אילנות שלו לכן מפרשי רבנן שיוכל לומר לו בכל עת עקור אילנך נמצא שאף שאינו רוצה לקנותן לעצמו מעכב שלא ימכרם למי שאין לו חפץ בו ובידו לעכב שאם ירצה יאמר מקור בנינך. ועל זה כתב הרי"ף דחם יש לו קרקע כגון שלשה אילנות גם על האילנות יכול לעכב שלא ימכור הקרקע למי שאינו רוצה שאם לא ימכור למי שהוא רוצה אף דודאי יכול למכור זכותו בקרקע. מ"מ אם אין זה רוצה לקנות רק הקרקע בשלימות הרי בעל האילנות יש לו חלק בקרקע ויוכל לומר שאיני חפץ למכור קרקע שלו. ימ"ש בשייר האילנות דאמרינן שיורי שייר. וכל חד מצי לעכובי אחברי' וכל חד מנהון אית לי' דינא דבר מצרא בזבינו עכ"ל הרי"ף ודאי בעל האילנות יכול לעכב בעל הקרקע אם מוכר הקרקע בשלימות כיון שיש לו חלק בקרקע. מיהו בעל הקרקע בבעל האילנות לא שייך כ"כ עיכוב אם בעל האילנות רוצה למכור זכותו לאחר. וי"ל דס"ל דדוקא לעצמו שייר קרקע אבל כשימכור לאחר יכול לומר עקור אילנך או דלאו דוקא כל חד. רק בעל האילנות מעכב על חלקו קרקע. ויהי' איך שיהי' נתבררה לנו דעת הרי"ף בבירור שאין אחריו בירור שמפרש מעכב שלא ימכור לאחר וממילא נשמע שאם רוצה לקנות לעצמו מסלק ללוקח דהוא עדיף מיני' ומשמע דאפילו ממצרן ודאי עדיף. דהא יכול למימר שקול אילנך או בנינך. ואפשר דמפרש (לך) [לה] בבונה חורבה או נוטע שלא ברשות דיכול לומר טול עצך:

ומעתה זאת החלוקה שאם יש לבנין או לאילן לעמוד זמן קצוב או עד שיפול וכן ראיתי באס"ז דגם בבונה חורבת הנה לעכובי ודאי לא מצי חד אחברי' שכל אחד יכול למכור זכותו ולא יוכל לומר הרוס בנינך עד הזמן שיש לו לעמוד. ולענין מצרנות לא נתבאר כלל בפירוש אם בעל הבנין נקרא מצרן אף שאין לו זכות שקרקע כשיגיע זמנו. מיהו מכללא איכא למשמע כיון דכולה סוגיא במצרנות. א"כ למה שתיק בש"ס לאשמעינן דינא דמצרנות ונקט דינא דעכובי על חברי' לפירוש הרי"ף ובענין דמצי למימר לי' עקור אילנך. אלא ודאי ס"ל לרי"ף ורבנן דפרשי הכי דלענין מצרנות מילתא דפשיטא ששניהם שוים וקודמים לאחר. ולא נחית אלא לאשמעינן דינא דעכובי אפילו אינו רוצה לקנות וס"ד אם מכר לאחר אף שיכול לומר שקול בנינך יוכל לומר לו לכי תשקול אלא שאין יכול למכור כלל. שוב ראיתי ברי"ף שכתוב כל כך חד מנהון והוא טעות דמוכח ונראה שצ"ל הלכך חד מנהון מצי לעכובי ר"ל בעל האילן לענין עיכוב ולענין מצרנות כתב הרי"ף וכל חד מנהון אית לי' דינא דב"מ והוא נכון ומדוייק ומוכח אמיתת הפירוש כאשר אמרתי:

ה והנה הרמב"ם לא העתיק הך דעיכוב שיעכב המכירה לגמרי. ונראה דהה"ד לקרקע הסמוכה כל אחד נקרא בן המצר של חבירו דהא בעל הקרקע ודאי בר מצרא הוא. ואם איתא דבעל הבנין לא מקרי בר מצרא רק לקרקע שעומד עליו בנין שלו ה"ל לבאר. דלענין זה אלים מצרנות דבעל הקרקע מן בעל הבנין אף שיש לו זכות בקרקע זמן ידוע דהא הרמב"ם מפרש לה דמיירי ביכול לומר לו אימת שירצה עקור אילנך ובזמן קצוב מקרי מצרן נגד אחר עכ"פ. והנה כפי זה נראה דהה"ד דהשוכר נקרא מצרן אפילו בשדה הסמוכה למושכרת. ומ"ש הרמב"ם שוכר אחר יתפרש כמ"ש הש"ך או כמ"ש לעיל. מיהו אפשר שאין ראי' מבעל הבנין די"ל כיון שהבנין שלו לגמרי וכל זמן שמחובר לקרקע כקרקע הוה והוה כאילו יש לו חלק בקרקע כל שלא יוכל לומר עקור אילנך או הרוס בנינך. משא"כ בשכירות אין לו בגוף כלום ומה שאינו מועיל לו טענה שהבנין שלו שיהי' מצרן אם מכר בעל הקרקע הקרקע זה לפי מה שיוכל לומר הרוס בנינך. משא"כ כשיש זמן קבוע לבנינו שפיר חשוב כבעל הקרקע. שהרי הבנין שלו לגמרי. משא"כ השוכר שאין לו אלא שכירות לזמן. מיהו אין זה מחוור לחלק בכך מיהו י"ל בקרקע הסמוכה נקרא בעל הקרקע מצרן טפי מבעל הבנין לשעה לזמן קצוב:

אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת הנה מבואר נגלה הפירוש בדברי הרי"ף. הנה מ"ש הרא"ש [בכלל צ"ז דין ג'] הרי חילק רי"ף כגון שקנה ממני לבנות בקרקע שלו עד זמן ידוע כו' הילכך כיון שאין לו בקרקע אלא עד זמן קצוב. הוי כמו שכירות ולית בי' דינא דב"מ עכ"ל. אם באנו ליישב דברי הרא"ש י"ל דס"ל בחלוקה שכתבתי דהרי"ף מיירי מעיכובא למכור לגמרי ולזה כתב הרי"ף שלכך יכול לעכב המכירה שיכול לומר עקור אילנך. וממילא משמע לי' אף ביש זמן קצוב שיעמוד הבית עכ"פ מארי דארעא עדיף או ט"ס הוא ברא"ש וצ"ל הר"י. דודאי מ"ש נראה עיקר בדעת הרי"ף. ואשיבה ידי יד כהה מה שנלע"ד בישוב הסתירה בדברי הרא"ש. שהטור הביא בשמו דבשכירות יש בו דין מצרנות דשכירות ליומא ממכר הוא. ונראה דבלא"ה תמה בית יוסף דאם יש לבעל הבנין זכות בבנין שאף אם יפול יחזור ויבננו כל ימי עולם. א"כ מה מכר מארי דארעא הא אין לו בה כלום. ונדחק. ונראה דהרא"ש מיירי שהי' לאחר קרקע חרבה וקנה אחד ממנו שיעמיד בנין עליו ושמו ביניהם הקרקע בר' והבנין בק' וישכירו לאחרים ויטול בעל הקרקע שני חלקים משכירות ובעל הבנין שליש. וא"כ לא דמי לקרקע שכורה. דשכירות ליומא ממכר הוא. שהרי השוכר אדון הבית וזכה בבית וכל השתמשות שלו. אבל זה שקנה שיעמיד בנין ושיחלקו בשכירות אין כונתו להשכיר חלק בקרקע כלל. רק שעושין תנאי ביניהם שבעל הבנין יטול לפי ערך בנינו וזה יטול לפי ערך קרקעו. לכן כיון שאינו מוחלט כל ימי עולם לא מקרי יש לו חלק בקרקע כיון שאינו דר בו ואין לבעל הבנין שום רשות בקרקע רק להעמיד הבנין להשכיר לאחרים ויטול כל אחד לפי ערך בנינו. ומ"ש הרא"ש דהוי כמו שכירות ואין לו בגוף הקרקע כלום היינו זה הרשות שנתן לו להעמיד הבנין הוה לזה שכירות שקנה ממנו כח זה. אבל אין לו שום זכות בקרקע. וא"כ אין שום סתירה בדברי הרא"ש:

ובאמת בלא"ה מה שתמה מהריב"ל על סברת הרא"ש דבעל המשכונא ובעל השכירות הרי הם כבני המצר לגמרי ובארעא דחד ובתי דחד פירש בפסקיו שיש זמן למארי דבתי בקרקע. ופירש דלא מעכב אמארי דארעא למכור לאחר ותמה מי גרע משכירות בעלמא. כבר עלה בדעתי בתחילת העיון דדוקא במשכנתא דשכונה גבי' ודר בה וכן בשכירות מקרי בר מצרא. משא"כ במרא דבתי מיירי שאינו רק שכור לאחרים לא שייך שכירות ליומא ממכר שהרי מושכר ביד אחרים. ואח"כ ראיתי שכן נראה מדברי נימוקי יוסף בהדיא וגם במרדכי כתב בהדיא דאם אינו דר בו לא מקרי שכן. דסברת רש"י כך הוא דמארי דבתי דאינה שכונה גבי'. ותימא איך נעלם ממהריב"ל. אלא שמצאתי בתשובת הרא"ש במפתחות [דכלל צ"ז סימן ד'] הג"ה הא דאמרינן במשכנתא דשכן בגווה. כיון שהלוה מעותיו על השדה או על הבית הוא שכן יותר מכל שכניו. ולהאי טעמא אין חילוק בין מוחזק בה לאין מוחזק בה עכ"ל. וא"כ נראה דהה"ד בשוכר בית אף שהשכירו לאחרים כיון שהוא אדון הבית נגד שוכר שלו הו"ל כמ"ש הטור באם שדה הסמוכה למשכונא נמכרת הלוה מעכב על המלוה. דהלוה ודאי קודם לאחר. ואם אין הלוה רוצה לקנות המלוה קודם לאחר. וא"כ גם בשוכר כיון שהוא בע"ד של משכיר שלו הו"ל לגבי שוכר שני כמו מארי דארעא דכיון שבא מכחו זכות שיש ע"י השכירות לא מכר לו מיהו בהשכיר כל הזמן של שכירות מסתברא בודאי שאינו מצרן כלל. שהרי נתרוקן כחו לגמרי מבית שהשכיר ולא יסמוך לו בית אחר שלא ישוב אליו הבית המושכר עוד:

ו ובאמת לפענ"ד הי' נראה לפרש בש"ס כפשוטו מארי בתי ומרא דארעא מארי דארעא מעכב אמארי בתי מארי בתי לא מעכב אמארי דארעא שכבר כתבנו לשון מעכב אינו מדוייק. לכן נראה לפרש דמיירי שיש שדה או בית סמוך להך בית שיש להם בשותפות זה הבנין וזה הקרקע. וע"ז אמרינן מארי ארעא מעכב אמארי בתי שאם מארי בתי רוצה לקנות בית או שדה הסמוכה דהוה מארי דארעא מצרן טפי מיני' ואפילו דר בבתים דמרא דארעא מקרי מצרן טפי וכמ"ש הטור בהדיא אבל מרא בתי לא מעכב אמרא דארעא שאם בעל הקרקע בא לקנות אין למרא בחי טענה שהוא יקנה. מיהו לפ"ז קשה מאי קמ"ל דמארי בתי לא מעכב אמרא דארעא. דהשתא דמרא ארעא מסלק למרא בתי כ"ש שלא יעכב עליו. מיהו אכתי הוה מצי לפרושי שאם מארי דבתי יש לו קרקע סמוכה לבית זה ורוצה למכור לאחר מרא דארעא יש לו טענת מצרנות שהוא קודם. אבל אם מארי דארעא רוצה למכור קרקע סמוכה לבית זה שהבנין של אחר. לא מצי מרא דבתי לעכובי. ומדלא פירשו כן נראה דס"ל דודאי אם נאמר דמארי בתי קודם בקרקע של הבית ממילא נקרא שכן גם לגבי קרקע הסמוכה. לכן השוום הטור גם בקרקע הסמוכה וכן מסתבר דלעולם איכא ישר וטוב למי שיש לו שייכות מצרנות בצד מה נגד האחר שאין לו טענה זו:

ואני תמי' על מ"ש הה"מ בשם הרשב"א דכשם שאין בעל המצר יכול לעכב על המלוה כך אין המלוה יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למכור שדהו לבן המצר או לאחר עכ"ל. ותמי' לי טובא דהא אפילו בשכיני העיר ושכיני שדה אמרינן שכיני העיר קודם וכה"ג אף דלית בי' דררא דמצרנות כלל. כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות שכינים. וא"כ כ"ש במשכנתא שיש בו כח לדחות המצרן אלמא דזה ישר וטוב שיקנה זה כמו המצרן. וא"כ איך יעלה על הדעת שיוכל למכור לאחר שאינו בן המצר כלל. ודוחק לומר דהא דבעל משכונא אינו מסתלק מן הבר מצרא הוא מכח ספיקא. דאינו במשמע. ועוד דגם מספיקא יש למכור לכתחילה למצרן וצ"ע. ומה שהשכל והסברא הישרה מכרעת הוא דכל מה שיש לאחד זכות ונקרא בו ועשית ישר וטוב כשנחזיק לזה ממילא יתחייב מזה שיוקדם לאחר שאינו בגדר עשיית ישר וטוב. וזה מבואר בדברי רבינו הטור [סעיף צ'] שכתב ואם שדה הסמוכה למשכונא נמכרת נ"ל דלוה מעכב על המלוה כו' אבל אם אין הלוה חפץ לקנותה ודאי לא גרע כח המלוה משאר מצרנים וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א גופי'. וא"כ נראה ודאי דיכול לעכב על אחר ובעל המשכונא מצרן לסלק לאחר כיון ששוה למצרנים. וכן הביא הטור בשם הר' יודא ברצלוני וכן דעת ב"י שכתב ומשמע לי כו' שאם הי' לו דין בן המצר לענין שאם קדם וקנה הי' לו דין כן המצר להוציא מיד אחר ע"כ דבריו (בסעיף ל). אלא שאני תמי' על מרן הב"י דהוא גופי' הביא בשם הרשב"א והר"ן ונ"י במשכנתא שאין בעל המשכונא מעכב על אחר אף שאין המצרן מוציא מידו ומ"מ ודאי מסתברא כדברי הבית יוסף. אלא שהב"י בב"ה הכריע כדעת הרמב"ם ממה שכתב. הרי שטען הלוקח קרקע זו כו' שכור או ממושכן בידך מזה הוכיח שאין הממושכן מצרן בקרקע הסמוכה:

והנה לפמ"ש הב"י גופי' בב"ה ליישב סתירת הרא"ש בענין שכירות אם יש בו דינא דבר מצרא. דבתשובה כתב הרא"ש דשכירות ליומא ממכר הוא ושייך בי' דינא דמצרנות. והך תשובה (שבכלל צ"ז) שהבאתי לעיל דמשמע לית בי' דינא דמצרנות. וכתב לחלק בין היכא ששניהם שוכרין. חשיב האחד לגבי חבירו. אבל (בכלל צ"ו) זה שוכר וזה בעל הקרקע. נמצא לפ"ז י"ל שגם הרמב"ם מודה דשוכר מקרי מצרן לגבי קרקע הסמוכה. רק לגבי מוכר שקונה גוף הקרקע לא מקרי מצרן. כיון שאין קנינו רק לשעה וא"כ נראה דבזה נקטינן כהרא"ש אף לדברי ב"י שהרי בשוכר נגד שוכר אין חולק עליו ולא מצינו שום חולק על זה. גם בט"ז בח"מ כתב ג"כ סברא זו ליישב תשובת הרא"ש דשוכר מצרן נגד שוכר וכתב נמצא להרא"ש שוכר מצרן גמור נגד מי שבא לשכור השדה הסמוך לשדהו. אבל לענין קנין אין לו זכות רק שלא יסלק אותו המצרן אבל לא יסלק הוא את הלוקח. והנה מה שנראה מדבריו שהרמב"ם חולק על זה הוא לפי הבנת הטור ברמב"ם דמ"ש השכירות אין בו דין בן המצר הוא לגריעותא שאין לו זכות במצר. אבל לפמ"ש ה"ה שכונת הרמב"ם שאין בן המצר מסלקו א"כ ממילא לא פליג אהרא"ש כלל ושוכר הוה מצרן נגד שוכר שבא לשכור סמוך לבית השוכר. וכן לענין קנין שקנה השוכר בית הסמוך למושכר או למשכונא שאין המצרן מסלקו אינו מבואר כלל שיחלוק הרמב"ם על זה דממ"ש הרמב"ם או ממושכן הוא אינו מוכרח רק שהממושכן אין יכול לסלק הלוקח. והנה גם בסמ"ע (ס"ק ק"י) כתב על דברי רמ"א שפסק שם דלמלוה דין מצרן דאפילו לענין שדה הסמוכה למשכנתא שקנאה אחר המלוה מסלקו רק שהוקשה לו הך דסעיף (מ"ה) דאין הממושכן מסלק לאחר. ולפי דברי הט"ז וב"י בב"ה לא קשיא כלל וכן הדעת מכרעת. דקנין משכנתא של המלוה אינו קנין להגוף רק לפירות ולא יפה כחו לסלק המצרן שקנה גוף הקרקע שאין למלוה זכות בה. משא"כ נגד שוכר אחר דמי למי שיש לו קנין הגוף שמסלק גם לקנין הגוף. וכבר כתבתי שגם הש"ך מיישב הך דשוכר אתה כמ"ש (בס"ק ס"ב) ור"ל שהמשכיר עצמו לקחה כדפרישית לעיל וכתב ואין אנו צריכין לדוחק של הסמ"ע. א"כ נראה מסקנת הש"ך דשוכר נגד אחר הוא מצרן גמור אפילו לסלק לאחר מקרקע הסמוכה וא"כ כ"ש שיש לתמוה איך העתיק תשובת בן לב ומהר"א ששון דאין בחזקת חנות ובית דינא דבר מצרא דהא כולהו פשיטא להו דחזקות לא גריעי משכירות. וגם מדברי מהרש"ל בפ' בתרא דב"ק (סימן כ"ד) שכתב דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר אלא לענין אונאה כמ"ש התוס' פ' הזהב וזה תמוה. דמ"מ כיון דנקרא מוכר ואתרבי ממכר גם לענין דינא דבר מצרא. דטעמא משום ישר וטוב י"ל גם בשכירות עכ"פ ישר וטוב הוא נגד אחר. ומה שהביא שהרא"ש סותר את עצמו מהך דארעא דחד כבר נתברר שאין סתירה כלל בדברי הרא"ש גם מ"ש דהלכה כהרמב"ם וסמ"ג דשכירות אין בו דין בן המצר כבר נתבאר לדברי הש"ך אין שום ראי'. ואפשר דגם מהרש"ל מודה לסברת הט"ז דשוכר מקרי מצרן לבית הסמוך לענין מי שבא לשוכרה וכמו שבררנו:

וגם מה שהביא מדברי המרדכי וכתב ז"ל וכן פסק המרדכי פ' המקבל וז"ל כל היכא דזבין מכותי כיון שהוציא הבית מכח הכותי שאין הבית חלוט לו עוד אע"פ שחוזר ומשכיר לאיתו כותי או כותי אחר. שכירות לא קניא ולית בי' דד"מ עכ"ל. ולכאו' אמר לית בי' דד"מ פשיטא הלא מכר לכותי לית בי' דד"מ ונ"ל דה"ה דיכול להשכיר לכותי ולא משמתינן לי' עד שיקבל עליו כל הזיקא כיון דשכירות אינו קנין. ומ"ש אח"כ לית בי' דד"מ הוא ענין בפני עצמו כו' עכ"ל מהרש"ל. ובמח"כ שגה מאד בדברי המרדכי שכונת המרדכי רצוי' בפשיטות דקאי אהא דקאמר בש"ס זבין מכותי לית בי' דד"מ דא"ל ארי אברחת ממצרך. וכתב במרדכי דאפילו השכיר לאותו כותי או לאחר שייך אריא אברחא דשכירות לא קניא היינו שלא קנה הגוף ויכול לומר אריא אברחית מן הגוף. לכן לית בי' דד"מ וזה פשוט וכ"כ בש"ך (סימן קע"ה) בשם הב"י:

ז ובאמת לדעת הפוסקים שפסקו דבעל המשכונא מוציא מן המצרן. הלא המה דעת רש"י ותוס' כמו שהביא הרא"ש פ' המקבל וכן הביא ב"י שהוא דעת העיטור בשם הגאונים א"כ ודאי גם לשדה הסמוכה בקרא מצרף. וכמ"ש הטור בשם ר"י ברצלוני. וכבר הסכימו דאין לחלק בין שכירות למשכונא. דאדרבה שכירות עדיף. וא"כ ממילא ליתא לדברי רש"ל דשכירות לא קניא דהא גם בעל המשכנתא ודאי לא קנה טפי משוכר דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה וכן לפי דברי ה"ה מבואר דשוכר עדיף ממלוה כמ"ש לעיל. וכן בדין דשכירות ליומא ממכר הוא. ומ"ש מהרש"ל והש"ך דלא הוה מכר רק לענין אונאה נמשך לשיטתו (בסי' שי"ג) וכבר השגתי עליו באריכות בחדושי מציעא (דף י"א ע"ב) ד"ה וכי. ובפ' הזהב (דף נ"ז ע"ב) דהנאת השכירות ודאי מכירה היא אלא שקנין הגוף עדיף מקנין פירות שהיא לשעה. לכן כהן ששכר פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה דקנין גוף עדיף מקנין דפירות אבל לענין מצרנות שעיקר עשיית ישר וטוב הוא שיהי' נכסי הבעלי' סמוכי' זה לזה. או הטעם דכיון שזה מסלק ללוקח מסתמא לא ניחא לי' בשכונת הלוקח. דמסתמא מכר בשווי' ולב יודע מרת נפשו ואין ראוי שיכנס זר ביניהם. א"כ עיקר הטעה בשביל הנאת הפירות הנמשכים מן המכר א"כ אין לחלק בין שכירות למכירה. גם ב"י הביא בשם רבינו ירוחם בשם הרשב"א דשכירות שייך בו דין דב"מ כמו במכר. וכן נראה דאל"כ נימא במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג לא יהי' שייך דין דב"מ אף שיש למתעקש להתעקש דכל הדינים דמצרנות לא נתחדשו אלא אחר שפסק היובל או בח"ל. אין זו דרך סלולה שרוח חכמים נוחה הימנו. ועיין פ' האומנים (דף ע"ט) דפריך מסתמא דברייתא דיבש האילן דכי מטי יובל כו' משמע דסתמא דינים הנאמרים בסתם שייכים גם בזמן שהיובל נוהג וא"כ הדבר ברור שאחר שהכריע רמ"א (בסעיף נ"ז) דהמלוה מסלק למצרן ודאי המלוה מצרן גם לשדה הסמוכה וכ"כ מהריב"ל בתשובה הנ"ל. וכן נראה פשוט דברי רמ"א (בסעיף נ"ח) שהרי הטור כתב בהדיא כן וז"ל אבל אם אין המלוה חפץ לקנותה ודאי לא גרע כח המלוה בה משאר מצרנים וכ"כ ר"י ברצלוני עכ"ל ומה שנדחק בסמ"ע הוא בשביל מה שהעתיק דברי הרמב"ם וכבר דחה הש"ך. ואף שדברי הש"ך דחוקים קצת ברמב"ם מ"מ בטור י"ל דלא נחית לזה וסמך עצמו על סוף דבריו דשם אינו עוסק רק אם המצרן מוחזק בטענה שטוען ואין כדאי מזה להמציא חילוקים שונים. וכ"נ מדברי הש"ך שכתב וא"צ לדחוק כדברי הסמ"ע דודאי לשון רמ"א דלמלוה דין מצרן משמע לכל ענין דאל"כ הו"ל למימר וי"א דאין מוציאין מידו:

וגם המרדכי כ' על דינא דמשכנתא מיהו אם קדם המצרן וקנה או, אפילו אדם אחר אין המלוה יכול להוציא מידו ולא נראה אלא כמו שקבלתי מהר"ר יהודא מגנצ"א. דכיון דשכונה גבי' עדיף מכולהו ויוציא מידו ע"כ. וכן נראה מתשובת הר"ם שבמרדכי וז"ל נשאל לרבינו מאיר על ראובן שהלוה לכותי על ביתו כו' וקדם שמעון וקנאה. והשיב דלא מקרי משכנתא אלא בדר בה כו' הוה מסלקי' לי' לשמעון משום דד"מ. דכיון דמשכנתא הוא ביד ראובן איהו מצרן דידי' אם לא הי' לשמעון קרקע סמוך לזה הקרקע של כותי דלא דמי לזבין מכותי דלית בי' דד"מ. דה"מ היכא דראובן הי' לו קרקע הסמוך לזה הקרקע של כותי דמצי למימר אריא אברחי' אבל אם אין לראובן קרקע אצל זה הקרקע הממושכן לו דלא שייך לומר אריא אברחי' ממצרך והוה מפקינן משמעון. וכ"פ הר"י פ' הרבית גבי ר' מרי בר רחל עכ"ל. ובב' (סימן קע"ה סעיף פ"ז) העתיק לשון של המרדכי וכתב שצריך הג"ה. ובאמת כונת המרדכי מבוארת דס"ל להר"מ דודאי אם ראובן הממושכן הי' לו קרקע בסמוך וקדם שמעון וקנאה אין לראובן טענת ב"מ דיכול לומר מאחר שהקרקע גופא לנכרי א"כ אדיא אברחית ממצרך. אבל אם לראובן קרקע בסמוך לקרקע הממושכן. א"כ לא עשה לו שום טובה במה שקנה קרקע הממושכן א"כ ראובן מוציא מידו. וכן הוא בהדיא בתוס' פ' איזהו נשך (דף ע"ג ע"ב) גבי ר' מרי בר רחל:

וראיתי בחדושי הגהות מברעסלא שלא נתכוין בכונת המרדכי מיהו מ"ש בתחילת הדברים אם לא הי' לשמעון קרקע סמוכה נראה שהוא ט"ס שאם נגרוס לשמעון צ"ל ששיטת הר"ם דמשכנתא מוציא מיד אחר. אבל לא מיד מצרן. וזה נגד שיטת התוס' שהביא הרא"ש פ' המקבל. ואין זה דרך הר"ם. ועוד דמהך קושיא גופא שהקשה הר"י הא ר' מרי הי' בר מצרא. ומאי קושיא לימא דרבא הי' ג"כ מצרן. וא"ת גם לפמ"ש מאי הקשו התוס' יתרצו דר' מרי הי' לו קרקע סמוכה ושייך לומר אריא אברחי' די"ל דא"כ עשה לו טובה שקנאו ואיתא בגמ' אי ידענא דהוה ממושכן למרי לא קנאי. אבל אי ר"ל דמצרן הוא כמו בעל משכונא. א"כ לא קשיא דילמא רבא הוה מצרן. וגם התוס' הם מסתמא דברי ר"י שהוא בעל התוס' וא"כ ס"ל שמוציא אפילו מיד מצרן. והאמת יורה דרכו. ועוד דא"כ הו"ל לומר בקיצור אם אין שמעון מצרן אלא ודאי גרס אם אין לראובן קרקע סמוכה דלא שייך לומר אריא אברחא ממצרך. והאמת יורה דרכו. למביני חין ערכו:

ח והנה הרמ"א שהכריע דלמלוה דין מצרן וגבי שכירות (בסעיף ס') כתב ויש מי שחולק דיש בשכירות דין מצרנות מבואר דרמ"א משמע לי' דמלוה עדיף משוכר וזה ג"כ כפי מה שהבין הטור בדברי הרמב"ם דס"ל דשוכר אין לו דין מצרן וכבר כתבנו שאין דעת המ"מ כן גם בסמ"ע כתב ששוכר ג"כ חשוב כמו ממושכן. ומדברי הרשב"א יש להוכיח דשוכר עדיף ממושכן. דהא הב"י הביא בשם רשב"א דסובר דבשכירות יש דינא דב"מ כמו במכר ובמשכנתא הביא ה"ה שהסכים הרשב"א שאין הממשכן יכול לעכב על אחר א"כ מוכח בהדיא דס"ל להרשב"א דשוכר עדיף ממלוה. וכבר כתבנו לפי החילוק שחילק ב"י בב"ה וט"ו י"ל דשוכר נגד שוכר לכ"ע אית בי' דד"מ בקרקע הסמוכה ג"כ נקרא השוכר מצרן ולא מצינו חולק על זה בפירוש. אמור מעתה לפי מה שבררנו דלרוב הפוסקים השוכר מצרן לשדה הסמוכה בפרט לרש"י ותוס' ורא"ש ומרדכי והר"ם. שסוברין כפרש"י דבמשכנתא הוה המלוה מצרן גמור ומוציא מיד המצרן ודלא כמ"ש מהריב"ל דרובא דרבוותא סבירא להו דאינו מוציא מידי מצרן וגם העיטור בשם הגאונים כ"כ. ובהדיא כתב מהריב"ל דלהפוסקים שסוברים דלהמלוה יש לו זכות במשכנתא להוציא מיד מצרן מסתברא דגבי שדות הסמוכות עכ"פ הוא כאחר מבני המצר. ואף שיש פוסקים חולקין הנה בשוכר נגד שוכר לא נמצא שום חולק בפירוש בראשונים וא"כ יש לפסוק דין ב"מ. ומעתה באלו החזקות שכחן יפה משכירות שלעולם אין אחד רשאי ליכנס בגבולו ואין חשש שיוציאנו הישמעאל שהדבר ידוע שבמקומות שהישראל מחזיקין החזקה עיקרה הוא לפי שאין דרך אומות לשכון שם כי להם הותרו כל מקומות שעל גפי מרומי קרא. גם מהריב"ל עיקר יסודו לפי הבנתו בדברי ה"ה ברמב"ם ששוכר גרע ממצרן ובמדינות תוגרמה רובם נוהגין לפסוק כהרמב"ם כמו שהוא בב"י בכמה דוכתי אבל באמת לפי פירוש הב"י גם הרמב"ם נתן לשוכר עכ"פ דין ממושכן ועדיף מיני' א"כ ממילא לרוב פוסקים יש לשוכר לסלק אפילו משדה הסמוכה ובחזקת חנות דלא שכיח כלל שיתגרש המחזיק לכ"פ הוא מנרן גמור לדחות לאחר. וגם מהרש"ל בפרק בתרא כתב דשכירות הטעם דלית דד"מ הוא בשביל שאינה רק הנאה לשעה לא תיקנו ביה הישר והטוב. וא"כ בחזקות שנמשכין לעולם אין טעם לבטל המצרנות בהם טפי ממכירה כיון דההנאות שוות ולא שכיח כלל שיודחה. ורש"י פירש אהך דמארי בתי לא מעכב אמארי דארעא שהוא אינו חשוב שכן לכשיגיע שניו עומד להסתלק ממנה עכ"ל. משמע דוקא היכא דעומד להסתלק וזה אינו בחזקות שהדבר ידוע שאם לא יכנס אחר בגבולו אינו עומד להסתלק כלל. ועיקר סמיכת מהריב"ל על הך דמארי ארעא ומארי בתי וכבר בררנו לעיל היטב לדברי הרא"ש. וא"כ ודאי אפושי פלוגתא לא מפשינן ובשכירות שאינו פוסק רק בדרך רחוק ודאי פשיטא דשייך בהו ישר וטוב כמו מכירה דאין הישר והטוב תולה במה שהגוף שלו:

אחרי כתבי הנ"ל ראיתי שאפשר ליישב לשון הש"ך במ"ש שמא ממושכן והלוה יחפוץ לקנותו. ר"ל כמ"ש לעיל שאין הלוה כאן וזה רוצה לסלקו ללוקח וטוען הלוקח שמא ממושכן והלוה אינו כאן. א"כ כיון דהדין הוא דכל זמן שאין המצרן מסתלק הפירות שאוכל הם שלו כדאי' בש"ע (סימן קע"ה ס"ו) וא"כ נ"מ שיחזיק הקרקע עד שיבא הלוה ויהיה הפירות שלו. וכן בשוכר אתה ג"כ הכונה שאין המשכיר כאן וימתין עד שיבא המשכיר ועד הזמן תהיה בידו לפירות עכ"פ:

ט עוד אתת היא ופרסמה הכותב בענין הלזה שהביא הטור [סעיף סה] בטוען הלוקח גזלן אתה לשדה זו שוכר או ממושכן דעל הלוקח להביא ראיה. והרמ"ה כתב לא מבעיא אם המצרן טוען ברי שעל הלוקח להביא ראיה אלא אפי' המצרן טוען שמא והלוקח ברי על הלוקח להביא ראיה דארעא בחזקת מצרן קיימא. וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרמב"ם עכ"ד הטור וכתב הב"י דגבי זבין במאה ושוה מאתן כתב (ב"י) [הרא"ש] דעל המצרן להביא ראיה שמוכר כן לכ"ע דארעא בחזקת לוקח קיימא. ולפענ"ד דברי רמ"ה אינם רק על דברי הרמב"ם שסובר שיכול לטעון גזלן אתה על שדה זו וכו'. ועג זה חולק רמ"ה דמהיכא תיתי לאחזוקי בגזלן כיון שיושב בקרקע בחזקת סתמא שהיא שלו כל זמן שאין מערער ובזו לא מסתבר כלל שיצטרך בשביל המצרן עדי חזקה או שטר מכירה כיון שאין מערער מחזקינן לה בסתמא בחזקתיה ואיך יטעון גזלן או אריס להפקע כח המצרן זו לא מסתבר כלל. וא"כ אין ראיה כלל מדברי הרא"ש דודאי כשהספק נילד לבית דין מחמת הענין שנראה שהרי זבין במאה ושוה מאתן דיש לו רגלים לדבר לתלות דמכר לזה בשביל חובתו דלא שדי אינש זוזי בכדי לכן על (לוקח) [המצרן] להביא ראיה משא"כ בקרקע שיושב בה המצרן. וכל זמן שאין מערער בקרקע שעומד בה המצרן בחזקתו היא שאנו מחזיקין אותה בשלו כל זמן שאין מערער. וממילא זוכה ג"כ בדין מצרנות. לכן כתב רמ"ה גם בטוען שמא המצרן מוחזק. ור"ל שמא. לאו שמא קניתי השדה דלא שייך בזה שמא. רק חולק על מ"ש הרמב"ם בטוען מפני המס מכר ובעל המצרן טוען שקר אתה אומר כתב הרמב"ם דנשבע היסת. וע"ז קאי רמ"ה אפילו אינו מכחישו בבירור מ"מ ארעא בחזקת מצרן קיימא ואינו נאמן להפקיע זכותו:

ובאמת תמיה לי על דברי הרמב"ם איך יהיה נאמן לטעון מפני המס מכר דא"כ בטלת דין מצרנות ומה הועילו חכמים בתקנתן שהרי לעולם יטעון כן. וכדאמרינן ככתובות (דף י) חכמים תיקנו לבתולה מאתיים והם האמינו לומר פתח פתוח. ופריך א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. וכאן נמי לעולם יטעון מפני המס מכר. או מפני רעתו או לגאול בקרוב ובטל דין מצרנות לגמרי ואי משום שבועת היסת לא מסתבר כלל שיהיה חדוש דין דמצרנות תולה בתקנת היסת ועוד דבטענת שמא לא שייך שבועת היסת כלל דאין נשבעין על וטענת שמא וא"כ בטל דין מצרנות לגמרי. ובש"ך (ס"ק מב] נראה מדבריו דבברי ניחא להו שיכול לטעון מפני המס מכר ולא בשמא ולפענ"ד אין לחלק בכך שכל לוקח יאמר כן ובטלת מצרנות לגמרי ובכהאי גוונא לא יאמר הרא"ש כלל שיהיה הלוקח מוחזק:

תוכן העניינים

שות מהראל צינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה